אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות כד

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות כד

אות כג

אבעיא להו [כח, א] היכי קאמר נולד לו מום וכו' ת"ש בכור שנולד בו מום ט"ו וכו':

הנה מקמי הכי מייתי הש"ס ת"ש, דתניא בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם רשאי לקיימו שתים וג' שנים וכו', ופירש"י עד שלא נראה להראותו לחכם שלא נפל בו מום, והתוס' בד"ה עד שלא נראה וכו' פירשו וז"ל, ונראה לפרש עד שלא נראה להראותו לחכם שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום, שאין זקוק להוליכו למקום רחוק מקום שהחכם שם עכ"ל. ונראה דכפי דברי התוס' אלו ע"כ צ"ל דס"ל דנאכל בתוך שנתו בבעל מום אינו אלא מדרבנן כאשר שיערנו לעיל [אות כ"ב או"ק ג'] דלא כסברת הר"מ, דאם איתא דאפי' בבעל מום הוי מדאורייתא, איך אין אנו מחייבים אותו להוליכו למקום רחוק להראותו לחכם אולי מום הוא דהא קי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא, וכיון דמן התורה אי הוי מום זה מום קבוע אסור לאחרו עד אחר שנתו עד שלא הראה אותו לחכם דהוי ספק מום קבוע, מספיקא חייב להוליכו אצל חכם לברר הדבר, ובפרט בספק כזה דבידו לבררו שלא ליכנס בספק איסור, אלא עכצ"ל דס"ל דבעל מום הוא מדרבנן ומשו"ה אין מחייבין אותו להוליכו למקום רחוק כיון דספיקא דרבנן לקולא:

ולע"ד דכפירוש דברי התוס' מתבאר מתוך דברי הירושלמי בפ"ק דר"ה הלכה א' וז"ל, כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה שנה לו ושנה לתמורתו, שנה לתם ושנה לבעל מום, שנה לבכור ושנה לקדשים, שנה בשנה מלמד שהבכור נאכל לב' ימים וכו', תני ר' ישמעאל נולד לו מום בט"ו יום בתוך שנתו רשאי לקיימו לאחר שנתו עד ט"ו יום, אמר ר' אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת, אמר ר' יוסף מתניתא מסייע ליה לר' אילא הבכור בזמן הזה רשאי לקיימו אפי' ד' וה' שנים עד שלא הראהו למומחה, מה אנן קיימין אם לתם כבר אמור אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום עכ"ל. ופירש הרב קרבן העדה וז"ל, שאין שנתו של בעל מום מחוורת שאין ברור מן התורה שיהיה לבעל מום דוקא שנה ולא יותר, דא"כ אפי' נולד לו מום בסוף השנה נמי לא ישלים הל' יום, מה אנן קיימין, במאי עסקינן דליכא לפרושי עד שלא הראהו לחכם שלא נפל בו מום להראותו לחכם, הא כבר אמור, דתני בזמן הזה, ופשיטא דלא אפשר להראותו, אלא ודאי בבעל מום מיירי ואפ"ה מותר להשהותו ד' וה' שנים כל זמן שלא הראהו לחכם, ש"מ שאין שנתו של בעל מום מחוורת עכ"ל: הרי בפי' דיש ללמוד מדברי הירושלמי כמו ששיערנו בעיקר דברי התוספות, דעד שלא נראה לחכם הוא אפילו אחר שנולד בו מום, ומטעם דאין שנתו של בע"מ מן התורה וכדאמר ר' אילא דה"ט דמשלימין לו ל' יום דמפני השבת אבידה דחינן איסור דרבנן, דאי הוי מדאורייתא לא דחינן איסורא מקמי ממונא כמ"ש לעיל. ובאמת דלפי מה שהעלינו לעיל דדעת הר"מ הוא דאפילו בבע"מ הוא מן התורה, הירושלמי הזה הוי תיובתיה, וצ"ע אם יש לפרש כוונת הירושלמי באופן דלא תקשי ליה להר"מ, ולכאורה כשאני לעצמי לא מצאתי אופן לפרשו באופן אחר:

והנה במאי דקתני בברייתא אבל מפני השבת אבידה לבעלים וכו' כתב רש"י, דהשבת אבידה לבעלים היינו כהן, דאם ביד ישראל הוי זמנין דלא משכח כהן למיתבא ליה ואם ישחטנו מיד יסריח, לפיכך רשאי לקיימו ל' יום, ואי לא משכח כהן שוחטו ומולחו עד שימצא כהן עכ"ל. והתוספות שם חלקו על רש"י וכתבו וז"ל, ואומר רבי דמיירי ביד כהן וא"צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל' יום, אבל ישראל ממתין עד שימצא כהן עכ"ל. ויש לתמוה על פי' רש"י דאי מיירי בבכור ביד ישראל מ"ש ממצות מתנות כהונה הזרוע והלחיים וכו', דאמרינן בס"פ הזרוע (דף קל"ד ע"ב) דאי אין שם כהן ליתנם לו מעלין אותם בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן יעו"ש, דבבכור בעל מום נמי כיון דנאכל לזרים כמתנות כהונה, למה הקלו חז"ל לאחרו ל' יום כיון דאפשר לעשות תקנה שישום אותו בדמים ושוחטו ואוכלו ונותן דמיו לכהן הבא ראשון. וכן במה שכתב דאם עברו הל' יום ולא מצא כהן דשוחטו ומולחו עד שימצא כהן, ולמה לא ישחטנו לעצמו על ידי שיתן דמיו לכהן. ואין לומר דשאני הכא גבי בכור דאם לא יצטרך הישראל לאוכלו ורוצה למוכרו יהיה לו פסידא במכירתו, דהא בכור אינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא וימכר בפחות ממה ששם אותו בדמים, דהא ליתא דכיון דלכהן עצמו אין לו זכות לימכר כי אם בשיעור מה שנמכר כדין הבכור, א"כ אינו צריך שישום אותו כי אם בדמי שיעור מה שנמכר, דהא אין לו לכהן זכות ממון בבכור זה כי אם בשיעור מכירת הבכור, וכמו שמתבאר בזבחים (דף ע"ה ע"ב) גבי מאי דבעי רמי ב"ח התפיס בכור לבד"ה מהו שישקול בליטרא יעו"ש:

וגם על התוספות קשה דכתבו דמיירי בבכור ביד כהן דביד ישראל ממתין עד שימצא כהן ואין לדבר קצבה, דאמאי לא נאמר דישום אותו בדמים כדין מתנות כהונה ויקיים מצות אכילה בתוך שנתו, אלא דלדברי התוספות י"ל דשאני התם גבי מתנות, דאם ימתין עד שימצא כהן יסריחו ויהיה פסידא גמורה לכהן ותתבטל מצות נתינה לכהן לגמרי, ולכן התירו לשום בדמים אף דאינו מקיים המצוה כתקנה דעיקר המצוה היא נתינת גוף המתנות ולא דמיהם, וא"כ הכא דליכא פסידא לכהן אם ימתין עד שימצא כהן מוטב שיתבטל מצות אכילת הבכור בתוך שנתו כדי שיקיים מצות נתינה בגופו של בכור כתקנה, אבל לדעת רש"י דהתינח במה שתקנו להמתין ל' יום, אבל אחר הל' יום דלא תקנו להמתין אלא אמרינן שישחטנו וימלחנו, אמאי לא חשו שמא יסרח הבשר ויהיה פסידא לכהן והיה ראוי לומר שישום אותו בדמים ויאכלנו או ימכרנו, ואם ע"י מליחה לא חיישינן לסרחון א"כ גם במתנות אמאי התירו לשום בדמים הא אפשר למולחם עד שיבוא הכהן:

ועוד יש לדקדק דמה תועלת יש במה ששוחטו ומולחו כיון דלא מקיים מצות אכילה, דהא עיקר המצוה היא לפני ה' תאכלנו שנה בשנה שלא יאחר אכילתו, דאין עיקר המצוה שלא יאחר שחיטתו, וא"כ למה ישחוט אותו ולא ימתין עד שימצא כהן בלא שחיטה. ולזה י"ל דדעת רש"י בדין זה דבעל מום נאכל בתוך שנתו בין בזמן בית המקדש ובין בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, והטעם שתקנו חז"ל שלא יאחר אותו לאחר שנתו הוא מטעם שלא יבוא תקלה לידו דגיזה ועבודה, וכיון שכן כל ששוחטו ומולחו סגי דבבעל מום ליכא מצות אכילה אפי' מדרבנן. ומדברי רש"י אלו יש ראיה למ"ש [לעיל אות כ"ב או"ק ג'] משם הדרישה ומשם הט"ז דס"ל דהיינו טעמא דבעל מום כדי שלא יבוא לידי תקלה, דעכצ"ל דרש"י הכי סבירא ליה: ונראה דגם התוס' הכא דדחו פירושו ולא הרגישו לדקדק על רש"י בזה, דאיך בשחיטה בלא אכילה יצא ידי חובתו, סבירא להו נמי דעיקר טעם בעל מום דתקנו רבנן שלא יאחר אותו הוא מפני שלא יבוא לידי תקלה. וצריך לומר דלפי שיטת רש"י כתבו כן הדרישה והט"ז, דלדעת הר"מ אינו כן, דלדעת הר"מ גם בע"מ הוא מן התורה, ואפילו אם נוכל לומר דגם דעת הר"מ דבזמן הזה הוא מדרבנן, מ"מ פשיטא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכיון דבזמן בית המקדש מצוה מן התורה לאוכלו תוך שנתו דומיא דתם, אם כן ה"ה בזמן הזה כעין דאורייתא תקון, כמו שתקנו כמה דברים שיהיו נוהגים בזמן הזה נמי זכר למקדש ולא הוי טעמא משום תקלה:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה