אור ברסלב
מהריא הלוי חלק ב תם ונשלם חלק שני משו"ת בע"ה › מה שדרש בשבת תשובה שנת תר"נ

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

תם ונשלם חלק שני משו"ת בע"ה · מה שדרש בשבת תשובה שנת תר"נ

מה שדרש בשבת הגדול פה לבוב בשנת תרמ"ט

כתיב כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וגו'. ראה נתתי לפניך את החיים וגו'. לבאר כוונת הכתוב מה חידש לנו בזה ומי לא ידע בכל אלה כי התור' והמצוה לא בשמים ולא מעבר לים היא. נראה על פי מ"ש החסיד רבינו בחיי בחובת הלבבות שער הבחינה פ"ה כי אם נעיין בדברים אשר בהם קיום הגופות נמצאים ברב ובמעט כפי רוב הצורך אליהם וכל אשר יהי' הצורך אליו גדול יהי' מזומן ונמצא. וכל מה שאפשר לעמוד בלעדו ולהתעכב זולתו תהי' מציאותו יותר קשה והזדמנותו מעוטה. והדמיון בזה האויר הנשאף מפני שאי אפשר לעמוד בלעדו שעה אחת בשום פנים המציאו הבורא יתברך בעולם והזמינו הזמנה שאינה נמנעת משום אדם בשום מקום ובכל עת וזמן. ומפני שהצורך ג"כ למים אלא שהם יכולים לעמוד בלעדיהם יותר ממה שיכולים בלתי האויר שלחם הבורא על פני הארץ וקבצם במקום מיוחד שהולכים בעלי חיים אליו אינינו נמנע מהם אלא שאינם בבל מקום כאויר ומביאים אותם עבור דמים לקצת בני אדם מה שאין כן באויר והם מזומני' לקצת החיים יותר מקצתם והאויר שוה במציאותו והשגתו לכולם ממיד על ענין אחד. ומפני שהצורך גם כן אל המאכל אלא שאפשר לעמוד בזולתו יותר ממה שאפשר באויר ובמים היתה השגתו יותר קשה ומציאותו יותר יקרה מן המים. אלא שהוא עם כל זה נמצא הרבה ואיננו נמנע כלל מבני אדם. המלבושים אשר יכול האדם להסתפק במעט מהם זמן ארוך ממה שיוכל במזון השגתם יותר מעוטה. האבנים הוקרוח והזהב והכסף מפני שהי' הצורך אליהם מעט ותועלתם יותר רחוקה לא נמצא מהם אצל המון בני אדם מה שנמצא מן המאכגר אצל אחד מהם. ישתבח הבורא החכם המרחם על עבדיו נשר עינו עליהם לטובה בכל מה שיש בו תקנתם עכ"ל הזהב:

ומעתה אפשר דהכתוב בא להראות ולהוכיח (ח"ב) לצו גודל מד תועלת התורה והמצוה וכי אי אפשר לעמודבלפדה ולהתעם זולתה. דהרי היא מזומנת הזמנה שאינה נמנעת משום אדם בשום מקום ונמצאת בכל עת וזמן כמו האויר הנשאף ולזה אמר כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא וגו' ולא מעבר לים הוא כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' הרי שהמצוה נמצאת לכל אדם בלי הפסק הזמינה הבורא יתברך בעולם הזמנה תמידית ואילו הי' אפשר לעמוד בלעדה היתה מציאותה קשה והזדמנותה מעוטה. ולכן פתח הכתוב עוד ואמר ראה נחתי לפניך את החיים ואת הטוב. דמן רוב המציאות וההזדמנו' הוכחה גדולה ונאמנת כי אך בה חיי הנפשות והצלחתן האמיתית. ובזה יש מקום לבאר הא דאמרינן בגמרא סוף מנחות כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם ע"ש. וכן היא בגמ' סוף מגילה. דהרי בזמן המקדש היו מקריבין קרבנות ע"ג המזבח ממש ולא הי' די לנו לעסוק בתורתן לבד. ויבואר ע"פ מה דאמרו חז"ל בפסוק צדק ילין בה מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון תמיד של שחר הי' מכפר על עבירות של לילה תמיד של בין הערבים על עבירות של יום ולכן בהיות המקדש על מכונו והתמידין מכפרין אף כי היתה כפרתן מעוטה כמו קרבן השותפין דאינם מכפרין רק מקופיא כדמוכח בגמ' יומא דף נ' פ"ב עכ"פ לא היתה תועלת הקרבת קרבנות היחיד גדול כל כך עד שיהי' המצאו והזדמנותו בכל מקום ובכל עת וזמן. ולכן היתה השגתן יותר מעוטה במקום מיוחד הוא מקום המקדש וע"י דמים דמי לקיחת הקרבנות. לא כן עתה אשר בעוה"ר חרב המקדש ובוטל התמיד ועונותנו רבו מלמנות ואשמותינו עצמו מספר. ישתבח הבורא המרחם על עבדיו והמציא תרופה לכפרת עמו ישראל שיהי' מצוי' ומזומנת לכל אדם בכל מקום ובכל עת וזמן על ידי העסק בתורת הקרבנות כיון שאי אפשר להתקיים מבלעדי זה:

ובזה יבואר מאמר הכתוכ קחו עמכם דברים ושובו אל ד' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. דהנה כבר נודע דהאדם צריך להתוודות בשעת הקרבת הקרבן. דבשעת החטא פגם במחשבה ובמעשה. והקרבנות הבאים לכפרה כמו חטאת ואשם אין מכפרין רק על המעשה וזדונן לא ניתן לכפרה. אמנם הווידוי דהיינו החרטה בלב ומקבל על עצמו באמת ובלב שלם שלא יחטא עוד זה מועיל לכפרת ממשבת העון כדאמרו חז"ל מחשכה מוציא מידי מחשבה ולכן הקרבן עם הוידוי הראוי' מכפרין על כל העון המעשה והמחשבה דהקרבן מכפר על המעשה והוידוי על המחשבה. ולזה אמר הנביא קחו עמכם דברים והוא שיעסקו בתורת הקרבנות דהוי כאילו הקריב קרבן ומכפר על מעשה החטא. ואמר עוד ושובו אל ד' דהיינו הוידוי המכפר על המחשבה אמרו אליו כל תשא עון. דבזה יתכפר העון כולו גם מעשה החטא וגם מחשבתו הרעה. וביאר עוד דבריו ואמר וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו דלתקן העון לגמרי ולהשיג כפרה גמורה וזה צריך שני דברים והוא וקח טוב שיקבל על עצמו להיטיב מעשיו מן הוא והלאה ומחשבה הטובה הזאת מועלת מאד לכפרת מהשבתו מחשבת העון ויצרו הרע הבוער בקרבו אז. וגם אמר ונשלמה פרים שפתינו דהדיבור בתורת הקרבנות העולה במקום קרבן מועיל לכפרת המעשה כאמור. ולכן אמרו חז"ל דע"י תשובה נעשו זדונות כשגגו'. משום דהתשובה והוידוי מכפרין על מחשבת העון ונשאר עדיין מעשה החטא והיינו שגגה דהוא מעשה בלא מחשבה. והנה אמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. דהנה התבלין מועילים לתקן התבשיל הנפגם והנסרח כדאמרינן בע"ז תבשיל זה צריכה מלח צריכה תבלין וגם מועיל ליתן טעם משובח בראשית בישולו שיהי' התבשיל מוטעם ומשובח ולא יבא כיי לידי פגם וסרחון. וזם כוונתם ז"ל מה שאמרו ברוח ברוח קדשם דהתורה הוא תבלין ומועילה מאד לתקן אשר פגם כבר ועיות מעשיו נגד בוראו וכדאמרינן כל העוסק בתורת עולה וכו'. וגם מצלת התורה את האדם שלא יבא לידי חטא ועון כדכתיב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך וגו'. והשיוי והדמיון ותבלין ותורה מבואר. ולפי מה שאני מבין בדברי המ"ר שיר השירים בפסוק סוגה בשושנים הוא שהלימוד בתורה והעסק בה בכל מצוה ומצוה היא מועלת לכפר עליו אם עבר על אותה מצוה או להצילו ולהגן עליו מלעבור עלי' כמו העוסק בהלכות שבת או בהלכו' מאכלות אסורות העסק הזה מגין עליו מלהכשל בענינים אלו ח"ו. ולכן אמרו שם במדרש דאם אמרה לו אשתו כשושנה אדומה ראיתי ופירש ממנה איזה נחש נשכו איזה עקרב עקצו דברי תורה שכתוב בה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו' הי' לפניו תמחוי מלאה חתיכות וכו'. הרי שמאמר התורה המזהירתו על איסור נדה מצילתו מעון זה וכיוצא בזה. וביארתי בזה מאמר הגמ' קדושין בענין יפ"ת לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר. דאין יתכן שהתור' הקדוש' התירה לעשות מעשים אשר לא תעשינה כנגד יצה"ר שמא ישאנה באיסור:

ולפי האמור יבואר על פי דברי הרמב"ם ז"ל פי"ב מא"ב הלכה ז' שכתב עון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל יחשב אע"פ שהוא ממזר והבן מן הגוי' אינו בנו שנאמר וגומר עכ"ל. ומעתה הרי ימצא איסור חמור מאד שיש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו. ואין איסורו מפורש בתורה דקרא דכתיב לא תתחתן בם הוא דרך אישות דוקא כמ"ש הרמב"ם שם הלכה א'. ואין לנו תבלין דהיינו דברי תורה לתבל את החטא החמור הזה שיהי' לו לכפרת עון וגם להצילו מן הוא והלאה שלא יכשל ח"ו בזה מאחר דלפי המבואר במ"ר הנ"ל מאמר התורה הקדושה של אותה מצוה או עבירה הוא לו לעזר תומך וסועד מבלי לסור מזה ימין ושמאל. וא"כ איפוא באיסור גוי' ר"ל אמר יאמר האדם מאין יבא עזרי כיון שלא נמצא מאמר בתורה דהוא תבלין לזה ולכן כתבה התורה הקדושה פרשת יפ"ת ובזכות אשר ילמוד ויהגה בהלכו' אלו יבא עזרו מקודש להצילו מפת יקוש ולכן אמרו חז"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר דהיינו שמאמר התורה הזה יצילהו מיצה"ר כאמור. וזה נכון מאד בס"ד:

אמנם באמת לימוד התור' הקדוש' לא לבד התועלת הגדול הזה שמצילנו מן החטא ומטהר אותנו מכל אשמה ועון. כי אם עוד מוסיף שלימו' בנפש וגורם התקרבות גדול בין ישראל לאביהם שבשמים. וההתעסקות בה חביב לפניו יתברך יותר מכל מצות שבתורה כמו שאמרו ותלמוד תורה כנגד כולם וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה ודרשו חז"ל חפצי וחפציך לא ישוו בה. ולדעתי נראה שלזה כוונו במ"ר נצבים פרשם מ' ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שהרי מלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן שנאמר ונעלמה מעיני כל חי אלו החיות ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכי' ע"ש. כוונתם בזה שלא נאמר שתכלית קיום התור' והמצוה הוא להשמר מעון ולהנצל מכל חטא ופשע וכדאמרו חז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין דאם לא הי' תכלית לימוד התור' כי אם לרעתכם דהיינו להנצל מיצה"ר למה נתאוו לזה חיות הקודש ומלאכי השרת דאינם בני יצה"ר ואינם צריכין לתבלין דהוא התור' להשמר מזה וזה ראי' שאין עלי' תשוב' דהתור' ניתנה לטובתינו דהיינו לטוב לנו כל הימים לחיים הנצחיים לזכות לשבת בישיבה של מעל' ועינינו רואו' את מורינו ולעשו' נ"ר לפניו יתברך. והנה תכלית אסיפתינו כזה לא המדרש הוא העיקר כי אם לעורר אותנו לשום עין ולב על מעלינו וכמאמר הנביא ע"ה שימו לבבכם על דרככם. בואו חשבון ונחשב מה פעלנו בזאת השנה ובשנים שעברו הלא כלינו שנינו כמו הגה מחוץ תשכל עין רואה ואוזן שומעת תרי סרסורי דחטאה ומחדרים לימוד חכמו' החיצונו' וביטול תלמוד תורה וכי נבוא לראו' את פני ד' בביהכנ"ס או בקלויז לשפוך שיח ותפל' לפני ממה"מ הקב"ה קודם התפל' דברים בטלים ואחרי התפל' דברים בטלי' ובנתים תפלה בלי שום כוונ'. בפיהם ושפתם יכבדו את הבורא ב"ה וב"ש ולבם רחק ממנו. חלילה לי מחטוא לעשות שקר בנפשי לומר דברי מוסר ותוכחו' לפני עדה קדושה אחרי אשר לא נכחד עצמי ממני. ידעתי היטב מיעוט ערכי ושפל מצבי הלא תדעו הלא תשמעו מורי ורבותי כי לא אליכם לבד אשים דברתי לאמר אליכם זה הדרך לכו בה כי אם גם לעצמי אנכי דורש אחרי אשר נסיתי בחכמ' לא אחת ולא שתים להסתכל בשלש' דברי' שמנו חז"ל המונעים את האדם מלחטוא ולא הועיל מאומה. אמרתי אני בלבי אלכה לי אל מקום המקדש מעט לומר דברי מוסר בפרהסיא קבל עם ד' וכמ"ש הרמב"ם פרק ו' מהלכו' דעות הלכ' ח' דבדברי שמים אם אינו חוזר בסתר מכלימין אותו ברבים ומחרפין אותו בפניו עד שיחזיר למוטב. קויתי ד' קותה נפשי ובו אשים מבטחי אשר ישים בלבנו אהבתו ויראתו לעבוד עבודתו באמת ובלב שלם. הלא תראו ציווי התוה"ק להקהיל את העם האנשים והנשים והטף בחג הסוכו' לקרו' באזניהם את התורה למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד' וגו'. כי במשך ימי כל השנה אשר העם טרודים לעבוד עבודת עצמם פרש כחלב לבם בהבלי העולם הזה אז רחוק ד' מכליותיהם לירש עין ולב לשמוע דברי מוסר ולקבל עליו עול מלכות שמים ולכן בחר ד' בחג הסוכו"י כי אשר הוטהרנו בימי הנוראים מן טומאת העונות ומחלאת הפשעים אולי יהי' אז הזמן היותר מוכשר לקבל עליו יראת שמים מבלי לשוב עוד לכסלה. כן גם אנחנו נייחל ונצפה על בעל הרחמים כי ישוב ירחמנו שיש עלינו לטוב להושיע עם עני ומדוכא. ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה אמן:

בגמ' יומא דף ז' ע"ב ציץ בין שישנו על מצחו וכו'. והנה הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש הלכה ח' פוסק דאם אין הציץ על מצחו אינו מרצה ופוסק ג"כ דטומאה דחוי' בצבור. ולפי מה דמבואר בגמ' שם שני דברים אלו סותרים זא"ז דא"כ קשה קושית הגמ' שם כה"ג ביוה"כ יוכיח. וכבר תמה הכ"מ שם בזה. ובתוס' שם הקשו מה ראי' מייתי מן כה"ג ביוה"כ דילמא היכא דליכא ציץ נדחית הטומאה בלא ציץ כמו בטומאת גבר' דליכא ציץ לרצויי ואפ"ה דחיא טומאה. ובאמת דגוף קושית הגמ' אינה מובנת דמהיכן פשיטא לי' לר"ש כל כך דכה"ג ביוה"כ עובד בטומאה אף בלא ציץ דלמא באמת אם עבד בטומאה בנא ציץ עבודתו פסולה. והנלע"ד בזה דהנה הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש שם הלכה ו' כתב כהן שעבד ואח"כ נודע שהי' טמא אם הוא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם הוא טומאת התהום הציץ מרצה. וכתב הכ"מ שם משנה פ' כיצד צולין ואע"ג דבענין פסח מתניא משמע דה"ה לכל הקרבנות ע"ש. ובאמת טעמא בעי מהיכן הוציא הרמב"ם דין זה דה"ה לכל הקרבנות. ובפרט כיון דטומאת התהום הלכתא גמירי לה ואין דנין ק"ו ובנין אב מהלכה. והיותר תימה דבגמ' פסחים דף פ"א משמע להיפך דבעי התם כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא ומסיק דילפינן מועדו מועדו מפסח. משמע דדוקא בפסח יתמיד דכתיב בהו במועדו הוא דהותרה בהם טומאת התהום. ומאין למד הרמב"ם לומר כן בכל קרבנות הצבור והיחיד ולא כתיב בהו במועדו. ואנהירינהו מן שמיא להביא ראי' ברורה לדעת הרמב"ם הנ"ל דבגמ' זבחים דף קי"ג ע"א פלגי ר"י ור"ל דר"י ס"ל לא ירד מבול לא"י ור"ל ס"ל ירד מחו"ל לא"י איתיבי' ר"ל לר"י חצירות היו בירושלים ותחתיהן חלול מפני קבר התהום ומביאין נשים מעוברות ויולדת ומגדלות שם בניהם לפרה וכו', אמר ר"ה ברי' דרב יהושע מעלה עשו בפרה ע"ש. ובתוס' שם הקשו דהא גם לר"ל ע"כ צ"ל דמעלה עשו בפרה דהרי חזינן דבכל הקרבנו' היו הכהנים מהלכין בכל העיר ולא היו חוששין לקבר התהום רק בפרה בלבד וע"כ דהוא משום מעלה דפרה ע"ש. ונראה לענ"ד דמכאן הוציא הרמב"ם לומר דבאמת יש חשש קבר התהום גם בכל הקרבנות. ואף דבעזרה גופא ליכא חשש דכל הר הבית והעזרות היו בנויין כפה ע"ג אוטם מפני קבר התהום כמבואר במשנה פ"ג דפרה שם מ"מ כשהי' הכהן מהלך בכל העיר איכא חשש שמא נטמא בקבר התהום והא דמותר להקריב אח"כ בעזרה הוא משום דבקבר התהום הציץ מרצה בכל הקרבנות ומש"ה לא היו צריכין בכל הקרבנות לחצרות חלולין תחתיהן ולא לשירים ודלתות. משא"כ בפרה דלא שייך גבה ריצוי ציץ דבגמ' מנחו' דף כ"ה בהא דאמרינן התם דציץ מרצה על הטומאה פריך בגמ' ואימא עון יוצא ומשני אמר קרא לרצון להם לפני ד' דלפני ד' אין עון דיוצא לא. וא"כ כיון דכל מעשה הפרה שחיטתה והזאת דמה ושריפתה הי' מחוץ לג' מחנו' א"כ עבודת הפרה בטומאה לא הוי עון דלפני ה' ואין הציץ מרצה ומש"ה הוי חצרות ותחתיהן חלול כדי שיהי' חלל טפח מפסיק בין הטומאה ולא יהי' חשש קבר התהום וא"כ לר"ל לא הי' שום מעלה בפרה בזה יותר משאר קרבנו' כיון דדינא הוא דבשאר קרבנות ציץ מרצה ולא בפרה מטעם שכתבתי דלא הוי עון דלפני ד'. משא"כ לר"י דלא ירד מבול לא"י וליכא קבר התהום כלל שפיר מקשה ר"ל דלמה הוצרכו לחצרות ודלתות ושערים ואיצטריך לשנויי דמעלה עשו בפרה וזה נכון מאד בס"ד. ובאמת נראה דהרמב"ם סובר דהא דמשני מעלה עשו בפרה הוא רק לפי הס"ד דגמ' שם משא"כ לפי מה דמסקינן התם דגם לר"י אף דלא ירד מבול לא"י מ"מ מתו מהבלא לא איצטריך תו לדחוקי ולמימר מעלה עשו בפרה כיון דגם לר"י איכא חשש קבר התהום כיון דמתו מהבלא מש"ה בעינן חצרות חלולים וכו' בפרה מדינא כיון דליכא ריצוי ציץ דלא הוי עון דלפני ה' משא"כ בשאר קרבנות אין אנו צריכין לכל זה דהציץ מרצה על קבר התהום בכל הקרבנות. וראי' לזה דהרמב"ם פ"ב מפרה פתח ואמר מעלות יתירו' עשו בטהרות פרה אדומה והרחקו' גדולו'. ומונה והולך עד הלכה ו' כל המעלות שעשו חז"ל בפרה וסיים שם ואמרו כל אלו הדברים מעלות יתרות הן שעשו בה ואח"כ כתב חצירות היו בירושלים בנויות ע"ג הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום וכו' ע"ש. מזה מבואר להדיא כמ"ש דלפי המסקנא דגם לר"י מהבלא מתו היו צריכין כל הני לפרה מדינא מחמת קבר התהום ולא משום מעלה כיון דליכא בפרה ריצוי ציץ משא"כ בשאר קרבנו' דהציץ מרצה כמו שהארכתי. ועי' היטב בתוס' זבחי' דף קי"ג ע"א שם ד"ה מעלה:

ומעתה מובנים היטב מה שהקש' ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה וכבר הקשיתי לעיל דמהיכן פסיקא לי' לר"ש דנדחה הטומאה ביוה"כ אף אם אין הציץ על מצחו דלמא אין הכי נמי דאין הטומאה נדחית ביוה"כ כי אם בשעה שלובש בגדי זהב עם הציץ ולא בשעת עבודה דלפני ולפנים. ולפמ"ש הדבר נכון דבגמ' דף ג' ע"ב ודף ה' ע"א שם מבואר דאף דהיו מתקינין לכה"ג ביוה"כ כהן אחר תחתיו מ"מ לא הי' הכהן השני טעון פרישה ואם אירע בו פסול בכה"ג הי' הכהן השני משמש אף בלא פריש' ע"ש. ומעתה הרי הי' על הכהן השני טומאת קבר התהום ביהו דעל הכה"ג לא הי' חשש טומאת התהום משום שהיו פרישין אותו ללשכה שבהר הבית שהי' בנוי כיפה ע"ג אוטם כמ"ש. אבל הכהן השני שלא הי' טעון פרישה מדקתני מרחיקין ולא תנן מפרישין. ואם אירע בו פסול בכה"ג היאך הי' זה השני עובד עבודת פנים כיון שהי' מהלך בכל העיר ואיכא עליו טומאת התהום. ולזה צריך ריצוי ציץ ובעבודת פנים ליכא ציץ. ושפיר מוכיח ר"ש דמרצה גם בשאינו על מצחו:

ומעתה מיושב קושית התוס' הנ"ל דלמא שאני יוה"כ כיון דאי אפשר להיות על מצחו דחיא טומאה בלא ריצוי ציץ כמו בטומאה דגבר' דלא מרצי ציץ עלה ואפ"ה דחיא טומאה. ולפמ"ש א"ש דכאן לא הוי לא אפשר דהא אפשרות הוא להפריש גם את הכהן השני להר הבית ואז לא:

יהי' עליו חשש קבר התהום כיון דהי' בנוי כיפה ע"ג אוטם כמ"ש. וכיון דהכהן השני אפשר הוא להפרישו ואפילו הכי מקריב בטומאה בלא ציץ שפיר מוכח דגם באינו על מצחו הציץ מרצה וזה ברור. אמנם הר"ש והרע"ב במס' פרה שם כתבו דהא דהיו חצרות בירושלים ותחתיהן חלול הוא משום מעלות פרה בעלמא. וצ"ל לדעתם דס"ל כשיטת התוספת זבחים דף קי"ג שם דגם לר"ל דירד מבול לא"י או לר"י דמתו מהבלא מ"מ מדינא אין לחוש לקבר התהום ורק בפרה חיישינן לזה משום מעלה בעלמא. והטעם לזה נרא' דמדינא מהראוי לטהרו דאיכא ספקי טובא שמא לא הלך כנגד מקום הטומאה וגם ספק שמא יש על הטומאה חלל טפח. ומ"מ מקשה שפיר ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח אף דבעלמא לא חיישי' הכי משום דר"י סובר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל. ועי' בגמ' סוכה דף כ"א ע"א ומש"ה לדידי' דלא מועיל חלל טפח ע"ג הטומאה כיון שלא נעשה בידי אדם שפיר יש לחוש לקבר התהום מדינא גם בשאר קרבנות. ועיקר ההיתר משים ריצוי ציץ ושפיר מקשה מכה"ג ביוה"כ דליכא ציץ משא"כ לדידן שפיר י"ל דבשאר קרבנות לא חיישי' כלל לקבר התהום משום ס"ס וכמ"ש. ומיושבים פסקי הרמב"ם ודוק היטב:

ובגוף קושית התוס' הנ"ל דמאי מוכח מן כה"ג ביוה"כ דילמא הטעם משום דטומאה דחוי' הוא בצבור גם בלא ציץ כמו טומאה דגברי. נלפענ"ד דבר חדש. דהנה בהא דאיתא פ"ב דשבת דהיונים טמאו כל השמנים שבהיכל ונעשה להם נס ומצאו שמן טהור. הקשה הרא"ם בחדושיו והא כל הכהנים היו טמאי מתים וממילא טמאו את השמן בשעת ההדלקה ותירץ דהדליקו ע"י פשוטי כלי עץ. והקש' דאעפ"כ היאך היו הכהנים רשאים להדליק ולעשות עבודה בטומאת הגוף ותירץ דטומאה הותר' בצבור והקש' דא"כ למה הוצרכו לנס דאף בשמן טמא הי' מותר להדליק כיון דטומא' הותרה בצבור ותירץ הרא"ם דשמן הוי מכשירי ההדלקה ואין מדליקין בשמן טמא. ואא"ז הגאון בעל תב"ש ז"ל בחידושיו למס' שבת שם תמה על דבריו ממ"ש הרמב"ם פ"ג מתמידין הלכה י' דהדלקת הנרו' דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנו' שקבוע להם זמן ובקרבנו' מבואר להדיא בגמ' יומא דף ז' ובכ"ד דגם אם נטמא הקרבן או המנחה אמרינן טומא' הותרה בצבור וא"כ גם אם נטמא השמן מהראוי לומר טומא' הותרה בצבור. ולפענ"ד נראה בזה דבר נכון מאד. דהנה בהא דאמרינן טומא' הותרה או דחוי' בצבור צריך להבין דניהו דבשעת הקרבת הקרבן אמרינן שפיר דהקרבת הקרבן דוחה טומאה אבל עכ"פ היאך רשאי הכהן ליכנס בטומאת הגוף למקדש דהוא איסור כרת או אם מכניס מנחה טמאה וכדומה דהוא איסור לאו כדמוכח בגמ' סוף עירובין הרי אז לא קיים עדיין מצות הקרבת הקרבן ואיך נדחה איסור טומאה:

מיהו י"ל ע"פ מ"ש הנמוקי יוסף פ"ב דב"מ בהא דבעי למימר התם דאם היתה האבדה בביה"ק דעשה דהשבת אבדה דוחה לאו דטומאת כהנים. והקשה הנמוק"י הא בשעה שנכנס לביה"ק ונטמא עבר תיכף על לאו קודם שיקיים עשה דהשבת אבדה. ותירץ דכיון דא"א להשיב האבדה זולת אם ילך ויטלנה כל זה מיקרי השבת אבידה וגם ההליכה ההליכה לצורך האבדה הוא מצות עשה ודוחה טומאה ע"ש. וא"כ גם כאן כיון דא"א להקריב הקרבן בלתי שיכנס הכהן לעזרה ויכניס המנחה שמה א"כ גם זה מן ההקרבה ודוחה טומא'. מיהו עדיין קשה הא כבר נודע מ"ש הנמוקי יוסף פ"ב דב"ק בסוגיא דאשו משום חציו דכל הפעולות הנמשכות מן מעשה האדם אחרי את אשר כבר עשהו הוי כעושה בגופו ממש. ועי' בגמ' ריש שבת בסוגיא דהתירו לו לרדותה. וא"כ ניהו דגוף ההקרבה מותרת בטומא'. מ"מ תיכף אחר ההקרבה כבר נעשית מצותו וכשנתעכל אח"כ הקרבן או המנח' בטומאה. וזה חשיב עדיין מעשה האדם ממש וכמ"ש ואיך מותר בטומאה כיון דתו ליכא מצות קרבן דדחיא טומא'. אמנם בש"ס זבחים, דף מ"ג ע"ב אמרינן הפגול והנותר והטמא שהעלו לגבי מזבח פקע איסור מהן. ופריך התם מזבח מקוה טהרה ומשני אין כשמשלה בהן האור. ומעתה א"ש דהרי אם פקעו איברים מע"ג המזבח קודם שמשלה בהן האור צריך לחזור ולהעלותן. וא"כ קודם שמשלה בהן האור לא קיים עדיין מצות הקרבתן כיון דאף אם פקעו צריך לחזור ולהעלותן ושפיר דוחה מצות הקרבתן את הטומאה. ולאחר שמשלה בהן האור אז כבר פקע טומאתן דמזבח מקוה טהרה ושפיר מותרין להתעכל. וזה נכון מאד בס"ד:

ומעתה זה בקרבן ומנחה הקרבין ע"ג המזבח. משא"כ בהדלקת השמן למנורה יפה כתב הרא"מ דאין מדליקין בשמן טמא. והיינו משום דניהו דבשעת ההדלקה שפיר י"ל דטומאה דחוי' בצבור מ"מ הרי בש"ס שבת פ"ב מבואר דבהדלקת המנורה במקדש הדלקה עושה מצוה ותיכף לאחר שהדליק כבר נעשית מצוותו ואח"כ כשדולק השמן בטומאה איסורא קא עבד כיון דהוי כעושה מעשה בגופו. וכבר עבר זמן מצוותו לאחר ההדלקה ובזה לא שייך לומר מזבח מקוה טהרה. ודוקא על הדלקת הכהנים בטומאה דליכא איסורא רק בשעת ההדלקה כיון דלא נטמא השמן דהדליקו ע"י פשוטי כלי עץ ורק דגוף ההדלק' היתה בטומאת הגוף בזה כתב הרמב"ם פ"ג דתמידין דמותר להדליק בטומאה אבל אם נטמא השמן דאז איכא איסורא גם אחר ההדלקה אחר שנעשית מצוותו בזה יפה כתב הרא"ם דאין מדליקין בשמן טמא. ומטעם שכתבתי ודוק היטב. מיהו נלפענ"ד דהך סברת הרא"ם תליא אי טומאה דחוי' או הותרה בצבור. דאם נאמר טומא' דחוי' בצבור ורק משום דוחק נדחית הטומאה והיכא דאפשר מהדרינן אטרר' א"כ מה ראוי לומר דלח נדחה הטומא' רק בשעת ההקרב' דוקא ולא אח"כ. אבל למ"ד טומא' הותר' בצבור כיון דהוא היתר גמור ולא מהדרינן אטהר' כלל משום דלא נאמר כלל איסור טומא' גבי קרבן צבור א"כ אין סברא לחלק בין שעת ההקרב' או אח"כ כיון דהוא היתר גמור. ומעתה י"ל דהכי פריך לי' ר"ש לר"י דהי' מקטיר הקטורת לפני ולפני' ואף בטומא' הי' מותר להקריב ואי אמרת דאם אינו על מצחו אינו מרצה א"כ ניהו דבשעת הקטרה שפיר אמרינן טומא' דחוי' בצבור מ"מ הרי לאחר שנתן הקטורת על הגחלים כבר נעשית מצותו ואח"כ נתעכל הקטורת בטומאה דהוי כמקטיר בטומא' בידים כיון דאשו משום חציו כמ"ש הנמוקי יוסף וכאן ליכא מזבח לומר דאחר שמשלה בו האור הוי מזבח מקוה טהרה דהא לא על המזבח מקטיר כי אם בין הבדים או על אבן שתי' אלא דהציץ מרצה ומש"ה מותר גם אח"כ מכח ריצוי ציץ ומעתה מיושב היטב קושית התוס' הנ"ל מהא דטומאת גבר' נדחה בצבור בלא ריצוי ציץ. ולפמ"ש ניחא דשאני טומאת גברי דליכא איסור טומא' רק בשעת ההקרב' בזה שפיר י"ל דקרבן צבור דוחה איסור הקרבה בטומא' ולאחר שהקריב פסק האיסור דגוף הקרבן לא נטמא כיון שהקריב ע"י פשוט' כ"ע כמ"ש הרא"ם משא"כ אם נטמא הקטורת דאיכא איסור גם אחר כך כשנתעכל הקטורת בטומאה אחר שכבר נעשית מצות ההקרב' אלא ע"כ דהוא משום ריצוי ציץ ומוכה מזה דגם באינו על מצחו ג"כ מרצה. וע"ז השיב ר"י דטומא' הותר' בצבור וכיון שהוא היתר גמור מש"ה מותר גם אחר שנעשית מצותו וכמ"ש. ומעתה י"ל לפי מה דמסיק רבא בזבחים דף ל"ג אדרבא איפכא מסתברא מצורע התירא הוא להאי אישתרי ולהאי לא אישתרי טומאה דחוי' הוא מה לי חד דיחוי מה לי שתי דחויין ע"ש. הרי חזינן דלענין דחוי יותר מהראוי לומר דנדחית הטומא' מכל וכל וא"כ שפיר י"ל למ"ד טומאה דחוי' בצבור מותר גם לאחר ההקרבה בשעה שנתעכל בטומא' משום דמה לי חד דיחוי מה לי שתי דחויין א"כ לק"מ מכה"ג ביוה"כ דמש"ה שרי בלא ריצוי ציץ ואף לאחר שנעשית מצותו משום דלגמרי נדחית הטומא' בצבור אף לאחר ההקרב' ולעולם דאם אין עודהו על מצחו אינו מרצה. ומיושבים דברי הרמב"ם ודוק היטב:

אמנם מה שנראה בעיני ליישב סוגית הש"ס ודברי הרמב"ם על אמתתן הוא אחרי אשר נשים לב לטעם מחלוקת התנאים אי טומא' הותר' או דחוי' בצבור במאי סברא פליגי. ונראה דהנה בתוס' פסחים דף ס"ו ע"א הקשו דהתם משמע דהא דפסח דחי טומא' ילפינן מאיש נדחה ואין צבור נדחין אלא עבדי בטומא'. ותמיד וכל קרבנו' צבור ילפינן בג"ש דמועדו מועדו בפסח. ובפרק כ"צ משמע דממשמעות מועדו הוא דילפינן מועדו אף בשבת מועדו אף בטומא' ותירצו דפלוגתא דתנאי הוא ע"ש. וא"כ י"ל דהא דטומא' דחוי' או הותר' בצבור תליא בפלוגתא דתנאי דהתם דמאן דיליף דקרבן צבור קרב בטומאה ממשמעותא דמועדו ממילא הוי הותרה כמו במועדו אף בשבת דקרבן צבור שקרב בשבת הוא היתר גמור ומש"ה הי' מותר להקריב בהרבה כהנים ועי' בשו"ת רמ"א לענין הרבה מוהלים וכמו דהדרשה דמועדו אף בשבת הוא הותרה ה"ה הך דרשה דמועדו אף בטומאה הוא היתר גמור כיון דמחד קרא ילפינן לה. אבל מאן דיליף דקרבנות צבור קרבין בטומא' בג"ש דמועדו מועדו מפסח מאיש נדחה ואין צבור נדחין. וכיון דגבי פסח לכ"ע טומאה דחוי' הוא ואף למ"ד טומא' הותר' בצבור מ"מ בפסח כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח לא הוי רק דחוי' כמ"ש התוס' בריש הסוגיא. וכיון דשאר קרבנו' צבור מפסח ילפינן לא עדיף מפסח ומש"ה ס"ל טומא' דחוי' בצבור. ונראה דלזה כיון הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש דאחרי שפסק טומא' דחוי' בצבור כתב בהלכה ט"ז ומנין שטומאת המת דחוי' הוא בצבור שנאמר ויהי אנשים וכו' כך למדו מפי השמועה שיחיד נדחה ואין צבור נדחין וכבר נודע שאין דרכו של הרמב"ם רק לכתוב פסקי הלכות ולא דרשות המקראות. ולפמ"ש י"ל דבא ליתן טעם למה שפסק דטומא' דחוי' בצבור ולא הותר' וכתב משום דעיקרו של דבר ילפינן מפסח ובפסח גופא לא הוי רק דחוי' וכנ"ל. עוד יש חילוק בין אם ק"צ קרב בטומא' ילפינן מן משמעות דמועדו ובין אם ילפינן מן ג"ש במועדו מועדו מפסח. דלמאן דיליף ממשמעותא דמועדו אף בטומא' וא"כ האי קרא סתמא כתיב וליכא שום חילוק בין טומאת גברי או טומאת בשר. אבל למאן דיליף מפסח מקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין והתם בטומאות גברי קא מיירי אבל טומאת בשר לא ידעינן וע"כ הא דק"צ קרב בטומאת בשר הוא משום רצוי ציץ וזה ברור מאד. ובזה מיושב היטב הא דקאמר בש"ס פסחים דף ע"ז ע"א סברוה דכ"ע טומאה דחוי' הוא בצבור ובעי ציץ לרצויי ע"ש ומנ"ל להש"ס דמאן דס"ל טומאה דחוי' הוא בצבור הוא משום ריצוי ציץ דלמא ק"צ דוחה טומא' גם בלא ציץ ולפמ"ש נכון מאד דמאן דס"ל טומאה דחוי' בצבור וע"כ דלא יליף ממשמעותא דמועדו רק מג"ש מפסח וכמ"ש. ובפסח גופא איש כי יהי' טמא כתיב דהיינו טומאת גברי אבל טומאת בשר לא ידעינן כלל דנדחית (ומ"מ) מפני הטומאה כיון דליכא ע"ז שום דרשה, וע"כ דהוא משום ריצוי ציץ ומיושב היטב מה שהקשו בתוס' פסחים שם ד"ה דלא מנ"ל להש"ס דטומאה דחוי' בצבור ואינו דחוי' רק משום ריצוי ציץ ואמאי הרי טומאה דגברי נדחית בצבור אף שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ע"ש. ולפמ"ש א"ש דטומאת גברי ילפינן שפיר מפסח מקרא דאיש כי יהי' טמא דנדחית מפני ק"ץ ולא בעינן כלל ריצוי ציץ בזה. משא"כ בטומאת בשר דלמ"ד טומאה דחוי' בצבור ילפינן מפסח וליכא בטומאת בשר שום ילפותא. דקרא בטומאת גברי כתיב כמ"ש. ומש"ה בעינן בטומאת בשר ריצוי ציץ דוקא ודוק היטב. אמנם י"ל עוד דלמ"ד חיבת הקודש הוא מה"ת. א"כ ניהו דטומאת גברי נדחית בצבור גם בלא ריצוי ציץ דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ורק משום דילפינן מפסח מקרא דאיש כי יהי' טמא. מיהו כשמקריב הכהן בטומאת הגוף ממילא נטמא גם בשר הקרבן ואף דלא הוכשר משום דחבת הקודש משויא אוכלא מה"ת וכיון דגבי טומאת בשר ליכא קרא דנדחה מפני הטומאה ממילא צריך ריצוי ציץ משום טומאת בשר:

ובהכי ביארתי דברי הגמ' בריש הסוגיא ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת ומשני זאת אומרת טומאה הותרה בצבור ע"ש. והרי גם למ"ד טומאה דחוי' בצבור ג"כ אפשר ליישב דטומאת ביתו דאינה נדחית כלל בצבור מש"ה צריך הפרשה מחמת חשש טומאת ביתו משא"כ טומאת המת דעכ"פ דחוי' הוא בצבור וכיון דגם אם יארע לו טומאת המת הוא נדחה מפני ק"ץ מש"ה לא החמירו ע"ז דנבעי הפרשה. ולפמ"ש נכון דחי אמרינן דטומאה דחוי' ואם יארע לו לכה"ג טומאת המת ממילא יטמא הבשר מחמת חיבת הקודש ובטומאת בשר ואימורין בעי ריצוי ציץ דוקא דלמ"ד טומאה דחוי' ילפינן מפסח וליכא קרא על טומאת בשר וע"כ הוא משום ריצוי ציץ דוקא וביוה"כ דליכא ציץ על מצחו גם דחוי' לא הוי וא"כ שפיר קשה לדידי' הפרישהו מטומאת המת. ובזה מיושב הא דמקשה ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח. והקשיתי לעיל דמנ"ל לר"ש דכה"ג ביוה"כ דחי טומאה. ולפמ"ש י"ל דהכי מקשה ר"ש כה"ג ביו"הכ יוכיח דמפרישין אותו מטומאת ביתו ולא מטומאת המת ואם נטמא במת מותר לעבוד עבודה והרי הוא מטמא את בשר הקרבן הדם והאימורין ובעי ציץ לרצות וכמ"ש דטומאת בשר בעי ריצוי ציץ דוקא וביוה"כ ליכא ציץ. ומיושב קושית התוס' ד"ה מכלל מטומאת גברי דטומאת גברי שאני דמקרא ילפינן לה דנדחית בצבור דכתיב איש כי יהי' טמא ודרשינן איש נדחה ואין צבור נדחין אלא עבדי בטומאה. משא"כ בטומאת בשר. ומזה מוכיח ר"ש דגם באינו על מצחו מרצה. ולזה השיב ר"י דטומאה הותרה בצבור והיינו משום דילפינן ממשמעותא דמועדו וממילא אין חילוק כלל בין טומאת בשר לטומאת גברי דקרא סתמא כתיב וכנ"ל ובכל גווני טומאה הותרה בצבור ולא בעינן ציץ לרצויי. ומעתה מיושבים דברי הרמ"בם הנ"ל דלפי מה דמסיק בגמ' לעיל טומאת ביתו שכיח טומאת המת לא שכיח. ומש"ה לא בעינן הפרשה מטומאת המת משום דלא חיישינן לה כלל כיון דלא שכיחא. ואם אירע לו טומאת המת לא הי' יכול לעבוד משום דנטמא הבשר ובעי ריצוי ציץ וביוה"כ ליכא ציץ כיון דאם אינו על מצחו אינו מרצה ומיושבים פסקי הרמב"ם ודוק היטב כי חריף הוא:

דברי אגדה]

רבותינו אנשי כנה"ג תקנו לומר בעשי"ת בברכה ראשונה דשמ"ט זכרנו לחיים וכו' והקדמונים הקשו פ"ז מהא דאמרינן בגמ' ברכות דף ל"ד לעולם אל (מ"ב) מה ישאל אדם צרכיו לא כג' ראשונו', ולא בג' אחרוני' ע"ש. וביאור הדברים נראה דהנה בספרי מוסר הביאו מאמר התקונים המתרעם מאד על המבקשים צרכיהם בר"ה ויו"כ וקרא להון כלבין דצווחין הב הב. והדבר יפלא מאד דהרי בנוסח התפלה נמצא הרבה פעמים שאלת צרכים. והנראה בזה אחרי אשר נבאר מקראי קודש פ' נצבים ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ד' א' ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקותיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך וגו'. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך לאהבה את ד' א' לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך וגו'. והדברים נראין כפולין במקרא. ובגמ' יומא דף ע"א ע"א אמרו אתא משלח מצאו בשוק לכה"ג אומר לו אישי כה"ג עשינו שליחותך מצאו בביתו אומר לו מחי' חיים עשינו שליחותו ע"ש. ולא מצינו במקרא ובגמ' אשר יכנו להקב"ה בשם מחי' חיים. אמנם באמת תכלית החיים אשר חנן הבורא ב"ה את האדם בעוה"ז אינו לאכול ולשתות ולבלות ימיו בתענוגי הבל. כי למה לו חיים כאלה ולאיזה צורך בראו ואחרי לקבר ישולח ובלה בשרו ועורו. אך זה כל פרי חיי האדם לטהר מחשבותיו ורעיוניו לאהבה וליראה את השם הנכבד והנורא ולעשות מצותיו וחקותיו כמצוה עלינו בתו"הק כי אז יצליח ויזכה לחיי הנצחיים כנודע. ואת אשר נמצא לפעמים במקרא מלת חיים על דברים המתנועעים זהו חיים בהשאלה ובכינוי ואין זה חיים האמתיים ולכן כל ימות השנה הכלים בהבל ומלאים חטאים ופשעים בעוה"ר לא באלה חפץ הבורא ב"ה וע"פ האמת הימים האלה מתים המה וכאשר אמרו חז"ל רשעים בחייהם קרויין מתים. אמנם בבוא יום הקדוש יוה"כ וישראל מתחרטים ומתמרמרים על עונותיהם ושבים בתשובה והקב"ה מוחל להם ונעשו נקיים כמלאכי השרת כמבואר במדרש. אז יחיו הימים המתי' ויבוא בהם רוח חיים האמתיים. ולזה בפעם ראשונה אשר פגע המשלח את הכה"ג בביתו אשר ע"י המשלח הי' סליחת העון כמבואר בפרשה. כינה את הבורא ב"ה בשם מחי' חיים כי על ידי רב טובו וחסדו לבית ישראל לקדשם ולטהרם ביוה"כ הפיח בימי השנה העברה רוח חדשה רוח חיים. ולזה אמר שהמע"ה כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך כי השנים אשר אין בהם חפץ ד' אינם שנות חיים. וכדאמרינן בגמרא יומא שם וכי יש שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אר"א אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה ע"ש. הרי דע"י תשובה ומע"ט נעשה מן שנים שאינם של חיים שנים של חיים. ולכן זה שמו אשר יקראו לו מחי' חיים. וזה נכון בס"ד. ולזה כאשר אמר הכתוב בתחלה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ד' א' ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וגו' וחיית ורבית וברכך וגו' דמשמעות המקרא לכאור' הוא דע"י אהבת ד' וקיום מצותיו נזכה לחיים ולברכה. ומזה נראה לכאורה דאהבת ד' וקיום המצות המה סבות אשר על ידם יזכה לחיים ותענוגי העולם וחיי הבל האלה המה המסובב והתכלית כאמור דע"י אהבתו יתברך ושמירת מצותיו וחיית ורבית וגו' ואין זה אמיתת הדברים כאשר ביארנו. ולכן חזר ואמר העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ד' א' לשמוע בקולו ולדבקה בו. הורה לנו בזה דמה שצוה לנו לבחור בחיים אנחנו וזרענו הוא כדי שנוכל בימי חיינו אלה לזכות לאהבת ד' ולדבקה בו. וזהו תכלית החיים האמתיים ולכן הוסיף ואמר כי הוא חייך וארך ימיך וגו' כי אהבת ד' וקיום מצותיו המה התכלית החיים וחיי עוה"ז אשר אנו מבקשים המה סבה לבא אל התכלית והמסובב שהוא אהבתו יתברך וקיום מצותיו אשר אך בהן חיי האמתיים ולכן יפה אמרו בתקונים אשר המבקשים צרכיהם צרכיהם כדי לאכול לשבעה ולמלא בטנם המה פחותים מאד מן מעלת האדם השלם ואך בהמה המה להם אשר תכלית חייהם המה חיי הבל ולזה קרא להם כלבין. לא כן כוונת מסדרי התפלו' כי אם לבקש צרכיו לחזות חיי נועם בהשקט ובטחה רפואה ופרנסה וגדול בנים בנחת למען נוכל לעבדו בלבב שלם בלי טרדות המהבילים ומבלבלים את לבות האנשים מן העבודה וקיום המצות כי זה כל האדם. ולכן תקנו לומר זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כי מתחנני' אנחנו מאתו יתברך לזכרנו לחיים אשר ממ"ה הקב"ה חפץ בהם ולא לימים אשר אין בהם חפץ הבורא ב"ה כי אם לחיי' האמתיים חיים שיש בהם יראת שמים חיים שיש בהם אהבת תורה:

והוסיף עוד ואמר וכתבנו בספר החיים למענך אח"י. כי המבקש צרכיו בשביל חיי הבל אין זה צורך גבוה כלל כי אם צורך האדם. לא כן אנחנו אלה מבקשים ומתפללים לחיים שיש בהם צורך גבוה למעץ נוכל למלאות רצונו יתברך ולעבוד בכל לב ובכל נפש. ומיושב קושית הקדמונים דשאלו' ובקשות כאלה הם צורך גבוה ותכלית בריאת העולמות ומותר לשאול אותן בשלש ראשונות וזה נכון בעז"ה:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה