מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
תם ונשלם חלק שני משו"ת בע"ה · מה שדרש בשבת הגדול פה לבוב בשנת תרמ"ט
המג"א בסי' תכ"ט כתב כי מה שנוהגין לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה העיקר הוא להורות לעם ה' דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון. ולכן אמרתי כי טוב הדבר להודיע איזה הלכות הנחוצות לדעת לכל איש ואיש בענין הגעלת כלים. צריך לשפשף היטב הכלים קודם ההגעלה שלא יהי' עליהם חמץ בעין כי ההגעלה אינה מועלת כי אם להפליט מה שהי' בלוע בהכלים ולא נגד הבעין הדבוק בגוף הכלי והשפשוף יהי' מע"ל קודם ההגעל' כדי שהכלים יהיו נגובים היטב בעת ההגעלה דאל"כ יצטננו מי ההגעלה מהמשקה טופח אשר על הכלים. ומה"ט נראה כשמגעילין תיבות אשר יש בהן ג' או ד' נסרים זה על זה יגעיל מקודם הנסר התחתון ואח"כ שלפניו למעלה ואח"כ שלפני פניו למעלה וכן לעולם יגעיל מלמטה למעלה דאף דאחר הגעלת הנסר התחתון נשפכין עליו מי הגעלת הנסר העליון אין בזה שום קפידא כי מי הגעלה כשרים הם לפסח כיון דאין מגעילין רק כלים שאב"י הוי נטל"פ וגם הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא קוה"פ משא"כ אם יגעיל התיבות מלמעלה למטה כאשר יגעיל הנסר העליון ויהיו נשפכים על הנסר התחתון ויצטננו המים הלחים וכאשר ישפוך אח"כ מים הרותחים להגעיל הנסר התחתון אז יצטננו גם הם מהמשקה הטופח הצונן אשר עליו וכמ"ש. יזהר מאד שלא לשפוך מי ההגעל' על הכלים הנגעלים בזריקה למרחוק כי זה מיקרי עירוי שנפסק הקלוח ואינו מפליט כלום כי אם ישים עין ולב אשר בעת אשר יגיע קלוח הרותחין על הכלים הנגעלים יהי' עדיין הקלוח מחובר למעלה להכלי שמערה ממנו. אסור להגעיל כי אם במים רותחים דהיינו שמעלים אבעבועות. ואם נחו מרתיחתן לא יגעול בהם עוד עד אשר ירתיחם שנית אצל האש להעלות רתיחה ואבעבועות כי המים שאינם מעלים רתיחה ואבעבועות לא יועילו כלום להפליט. ליבון הכירה יהי' קודם הטיחה בטיט שהוא כעובי אצבע כי מדינא דגמ' בליעה מחמת האש בלא רוטב הוא כדי נטילה שהוא כעובי אצבע. ולכן צריך שתהי' הטיחה כעובי אצבע להפסיק בין בליעת החמץ אשר בהכירה ובין הקדירה שמבשלים בפסח. ולכתחלה אין לעשות הטיחה על ידי שמהפכים הלבינים הישינים מצד העליון לצד התחתון כי בליעת החמץ בהלבינים הוא שוה מעבר לעבר. מיהו בדיעבד אפשר להתיר גם בזה. דבאמת אפשר לומר דמה שמעמידין הקדירה של פסח על הכירה הוי כמו שתי קדרות שמתיר הט"ז באו"ח וביו"ד. מיהו בספר כנפי יונה כתב דלא דמי לשתי קדרות הנוגעו' זו בזו דשם הי' הבליעו' בתוך הקדירו' ע"י הבישול והנגיעו' הן מצד חוץ ומש"ה מותר משא"כ כשמעמידין קדירה בפסח על הכירה כיון דבליעת החמץ הוא על גבי הכירה במקום עמידת הקדיר' יש לאסור גם בדיעבד ע"ש. ואם כן אם מהפכין הלבינים מהכירה לצד השני שפיר יש להתיר אם מבשלין אח"כ קדירה בפסח מטעם שני קדירו' כיון דהנגיעו' הוא מצד השני. מיהו לכתחילה ודאי יש לחוש לדעת הב"ח וסייעתו האוסרים זה וגם הט"ז נראה דלא התיר רק כלים שנשתמשו בהם בצונן מטבילן בצונן והן טהורין אינון בדיעבד. ואם אופין בפסח על הכירה ממש בלי הפסק כלי נראה דלד"ה אסור גם בדיעבד כיון דליכא הפסק קדירה ולא דמי לשתי קדירו'. ובזה לכ"ע לא מהני היפוך הלבנים לצד השני וצריך לעשו' טיחה חדשה דוקא. אמנם אם בשעת הליבון הי' נצוצו' נתזין הימנו והוא דכשהיו מכין במקל על הלבנים ניתזין הניצוצו' מהלבנים ע"י הכאה זו. בזה א"צ לטיחה חדשה כלל. תנורים קטנים שבתוך תנורי בית החורף יהיו מוטחים גם למעלה כעובי אצבע כדי שאם יעמיד בתוכו תבשיל מגולה בלי כיסוי שלא יאסור מחמת הזיעה וליבון לחוד לא מהני בזה כי בודאי אין ניצוצו' נתזין מלמעלה. וכן בתנורי' גדולים שמעמידין בו שאלינט בשבת של פסח צריך גם מלמעל' טיחה כעובי אצבע אם לא שברור לו שהיו ניצוצי' נתזין גם מלמעל' בזה א"צ לטיחה לכן אם הכלים שמעמידין בהם שאלינט מכוסים מלמעלה בכיסוי קדירה בזה ליכא חשש זיעה וא"צ לטיחה מלמעלה. ונכון מאד ליזהר לכתחלה לכסו' הקדירו' כשמטמינין אותן לשבת של פסח. ובדרך דרוש יש לומר בעניני הגעלה וליבון ע"פ מה דאמרינן בגמ' פסחים דף ל' ע"ב א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו א"ל לדידי חדתא קא עבדינן א"ל תינח מר דאפשר לי' דלא אפשר לי' מאי א"ל אנא כעין חדתא קאמינא קתיי' בטינא ופרזלי' בנורא. ופירש"י למר אפשר לי' שהרי עשיר אתה. והט"ז סי' תנ"א ס"ק ה' הקשה ע"ז בהא דאמר תינח מר דאפשר וכי תלינן דינא במאי דאפשר או לא. ועוד כמה קושי' ע"ש בט"ז:
והנלענ"ד בזה דהנה מדינא דגמ' מצינו ד' מדריגו' וחילוקים בעניני הכשר כלים דכלים שנשתמש בהם בצונן כגון כוסו' וקיתוניו' סגי בהדחה בצונן. ואם נשתמש בהם בחמין כגון קדירו' ויורות בעי הגעלה ברותחין. ואם נשתמש בהם ע"י האור כגון השפודין ומחבת שאופין בה בעי ליבון דוקא. אבל כלי חרס אין להם תקנה ובעי שבירה דוקא וכן הוא בגמ' סוף מס' ע"ז. ובגמ' יומא דף פ"ו ע"א מצינו ד' מדריגו' וחילוקים בכפרה דאם עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר. עבר על כריתו' ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין. אבל מי שיש בידו חילול השם אין לו כפרה עד שימות שנאמר ונגלה באזני וגו' ע"ש. והנה ידוע כי ביטול מ"ע בא על פי הרוב מחמת עצלות שהוא מכח הצינון שבגופו שאינו מתלהב לעבודתו יתברך משא"כ אם הוא עובר על ל"ת שזה בא מכח החימום ורתיחת גופו לעשו' העבירה ר"ל. ומש"ה אם עבר על מ"ע ועשה תשובה מוחלין לו מיד ולעומת זה אם נבלע האיסור בכלי בצונן סגי בהדחה בעלמא. אבל אם נבלע האיסור על ידי חמין בעי הגעלה ברותחין. וכעין זה אם עבר על ל"ת שהרתיח גופו לעבירה לא תסור זהמתו ממנו עד יוה"כ כי נודע אשר על ידי הצום ירתיח גופו ואיבריו כמרקחה. כמבואר בזהר שמות דף כ' ע"ב. וכבולעו כך פולטו כשם שנבלע בו הזוהמא ע"י חמין כן לא חסור אולתו ממנו כי אם ע"י רתיחת גופו בצום ובכי ומספד. ואם עבר על כריתות ומיתת ב"ד ונכוה בחמי חמין אשר כל כך בערה בו אש מתלקחת לעבירה ולא יכול לעמוד על נפשו מלעבור עבירו' חמורו' כאלה גם כי יזעק וישוע ויבכה בצום נפשו לא ינקה מן החטא כי אם על ידי יסורין ולעומת שבא חולאת העון על ידי חימום גדול כן לא ילך כי אם על ידי יסורין הממרקין כל גופו של אדם. ומי שיש בידו חלול השם דומה לכ"ח שאין לו תקנה רק בשבירה כן הוא אין לו תקנה עד שימות. וסמך לדברי מצאתי ברע"מ פרש' בהעלותך דף קנ"ג ע"א שכתב וז"ל ואומרים על מאני דפסחא (ח"ב) מג נשמתין דאינון מפטרי דרחמי דלא צריכין לאתדכאה במים פושרין בבינונים ב"ש בחמי חמין דבהון מתדכין בשעי' גמורי' דמחממין גרמייהו באשא דיצה"ר ועלייהו איתמר כל דבר אשר יבא באש בגין דזוהמא דלהון נפישא אבל צדיקי' גמורי' בצונן ואי נשמתין חומריים כמאני חרס שבירתן זו היא טהרתן ורזא דמלה זבחי צדיקים רוח נשברה עכ"ל. ומדבריו הקדושי' למדנו דד' חילוקי כפרה הם מכוונים נגד ד' מדריגו' אשר בהכשר כלים וכמו שביארתי:
ומעתה האיש המכשיר כליו לפסח השם עיניו על דרכיו ישים על לבו כי לפי ערך הכשר הכלים כן ישוב בלבו ונפשו אל ד' על רוב חטאיו אולי חטא בביטול מ"ע או עבר על ל"ת או על עבירו' חמורו' או על חלול השם ח"ו. ומלבד היתרון אשר לו בהכשר הכלים לאכול בהיתר. ההכשר היה לימד אותו דעת להקיצו מתרדומת הזמן ולעוררו משנת האולת לשוב אל ד' בחזקה על גודל עונותיו. לא כן מי שקונה כלים חדשים לפסח אין לו כי אם כלים כשרים להשתמש בהם אבל און לו יתרון הכשר דעת התכלית האמתי להתמרמר על חטאיו. ולכן כאשר אמר רב אשי לדידי חדתי קא עבדינן השיב לו רבינא תינח מר דאפשר לי' היינו דרב אשי הי' גדול על כל בני דורו כדאמרינן במס' גיטין דף נ"ט ע"א ולא הי' לו שום תועלת בזה כי אם להיו' בידו כלי' כשרים ומותרים ולכן הי' טוב לו לקנו' כלים חדשים. דלא אפשר לי' מאי. כי מרבית העם לא הטהרו מחלאת הזמן והסתת היצר. ותכלית הכשר הכלים להם גם לעוררם בתשובה כמו שביארנו והתכלית הזה לא ישיגו בקניית כלים חדשים כי אם בהעביר מהכלים זוהמת ובליעת האיסור ולעומת זה יסור גם מעליו מלבושיו המגואלות להלבישו מחלצו'. אמנם באמת רב אשי בענותו הגדולה אשר אין ערוך אליו לא חשב את עצמו גדול על כל בני דורו כי הוא חף ונקי ואינו צריך לעשות תשובה ולכן די לו בכלים חדשים. ולזה השיב אנא כעין חדתא קא אמינא קתיא בטינא ופרזלא בנורא. כי גם למעט יעש הכשר הכלים ע"פ משפטי התורה למען תכלית האמתי כנ"ל וזה נכון בס"ד.
מיהו כל זה מדינא דגמ' אבל הרמ"א בסי' תנ"א סעי' ו' החמיר להגעיל כל הכלים גם כלי שתי' אף שתשמישן בצונן חיישינן שמא נשתמש בהם במשך השנה פעם אחת בחמין ע"ש. וחומרו' כאלה דינא הם וחובה עלינו לקיימם. וכבר כ' הריטב"א סוף ס"ק דקדושין לפרש המשנה במסכת פיאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב דאם האדם עושה המצוה ע"פ משפטי התור' לא פחו' ולא יותר ע"ז אמרו חז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכמאמר הכתוב כי לי בני ישראל עבדים וחובה עלינו לשמור חקיו ומצותיו כמשפט עבד לרבו. אמנם אם מקיים האדם מעשה המצוה ע"פ דקדוקי סופרים להדרה ולפארה בהכנה גדולה זהו פירות המצוה כיון שעושה ע"פ מדות חסידו' יותר ממה שנצטוה. ועי' גמ' שבת דף ק"כ ע"א וברש"י שם ד"ה חסידי. ועפ"ז אמר אאמו"ר הגאון מאור הגולה זצוקלה"ה לפרש דברי רי יעקב בקדושין דף ל"ט ע"ב הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והביא לי גוזלו' ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכת ימיו של זה אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך ודילמא לאו הכי הוי ר' יעקב מעשה חזא ע"ש בגמ'. והדבר יפלא דלאיזה צורך הזכירו בגמ' שקיים שתי המצות שהבטיחה התוה"ק למקיימם אריכו' ימים כיבוד אב ושילוח הקן. הא גם באחת משתי אלה הי' יכול להוכיח מהא דנפל ומת לאחר שקיים אחת ממצות שנאמר בהם אריכות ימים מוכח דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ואמר ז"ל לפרש דממצוה אחת לחוד לא הי' יכול להוכיח רק דעל קיום המצוה כחק ומשפט התורה ליכא שכר בהאי עלמא אבל עדיין לא ידענו אם קיים המצוה בדקדוק גדול וחומרו' יתרו' אם יש לו שכר בעוה"ז ולזה הביא ר' יעקב ראי' מזה שקיים שני המצות כיבוד אב ושילוח הקן דע"כ הגוזלו' הי' הפקר דכתיב כי יקרא פרט למזומן וזכה בהן הבן מן ההפקר. ולא הי' מחויב כלל לכבד את אביו בגוזלו' ההם דקיימ"ל כיבוד אב הוא משל אב ולא משל כן. ואעפ"כ נפל ומת לאחר מעשה מצוה אף שעשה לפנים משוה"ד במה שכיבד אביו משל בן במה שאינו מחויב כלל ע"פ משפטי התורה ומזה הוכיח ר' יעקב דגם בפירו' המצוה ליכא שכר בהאי עלמא וזה נכון מאד:
ובזה אמרתי לבאר דברי המ"ר סוף פ' כי תשא מהיכן נטל משה קרני ההוד עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קימעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני ההוד. ביאורו נראה דבשביל קיום המצות אשר אנחנו מוזהרי' עליהם בתורה שבכתב ובע"פ לא בשביל זה זכה משה לקרני ההוד דעל כל זה אנחנו מושבעים ועומדים להיות עבדיו ושומרי מצותיו. וע"ז אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי אם בעבור שקיים גם מה שלא נכתב ואינו מצד החיוב להדר ולפאר המצוה בכל מאמצי כח ולזה אמרו שנשתייר בקולמוס ולא נכתב וגם זה העביר על ראשו דהיינו פירו' המצות לכן זכה לקרני ההוד. ולכן גם אנחנו אלה פה אשרי מי שיזכה לקיים מצות החג הבע"ל ביתרון הכשר ולא יחוס על טרחות גופו והוצאו' ממונו מבלי יכשל ח"ו במשהו חמץ כי אז בודאי שכרו אתו ופעולתו לפניו:
פסחים דף צ' ע"ב אר"י א"ר שוחטין וזורקין על טבו"י וכו' וכל הסוגיא שם. ובתוס' שם ד"ה שחל הקשו למה אמר להם משרע"ה לידחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם. ותירצו דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להו משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני ע"ש ודבריהם אינם מובנים. דאיך אמר להם משה דאם לא יטבלו יעשו פסח שני הרי מחויבים היו לטבול ולהטהר כדי לעשות הפסח בזמנו בראשון ואם לא עשו כן ענוש כרת כמו בערל שלא מל כדאמרינן לעיל דף ס"ט ע"א. ואפשר דמחמת קושי' התוס' הוכיח הרמב"ם דהא דשוחטין וזורקין על טבול יום זה דוקא טבו"י דשרץ אבל על טבו"י דטמא מת אין שוחטין וזורקין כמ"ש בפ"ו מק"פ הל"ב וכיון דהנך אנשים טמאי מתים היו מש"ה לא אמר להם משה לטבול ולהזות משום דגם לאחר טבילה לא יוכלו לעשות הפסח משום דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דטמא מת. אלא דהרמב"ם שם מחלק דזה דוקא בטומאה שהנזיר מגלח עלי' הוא דאין שוחטין וזורקין על טבול יום של טומאה זו אבל בטבו"י מן טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' שוחטין וזורקין עליו והראב"ד שם כתב שלא מצא שום שורש לחילוק זה. ועוד דאם איתא דטבו"י דטמא מת חמור מטבו"י דטמא שרץ. איך מוכיח רב דאין שו"ז על טמא שרץ מקרא דויהי אנשים וגו' והא התם טמאי מת מצוה הי' ומש"ה אין שו"ז משום דטומאת מת חמור כי היכי דחמור לענין טבו"י ע"ש:
והנלענ"ד בזה דלכאורה קשה לרב דס"ל אין שו"ז על ט"ש אבל שו"ז טל טבו"י הא גם בטבו"י קודם שטבל הי' טמא גמור ואידחי מפסח כיון דאין שו"ז על ט"ש. וא"כ גם לאחר שטבל נימא הואיל ואידחי אידחי. והרי בגמ' מוכח דמיירי גם לאחר שהפריש דפריך דנשחוט על טמא שרץ משום דחזי לאורתא דהיינו לאחר שטבל ע"ש ואיך יהי' חזי לאורתא כיון דהשתא לא חזי והוי דחוי גם לאורתא לא חזי. וכדאמרינן בזבחים דף י"ב ע"ב ובכ"ד באכל חלב והפריש קרבן והמיר דת או נשתטה הואיל ונדחה ידחה. ובאמת לפי הס"ד בגמ' פסחים שם דהא דאין שו"ז על ט"ש הוא מדרבנן דלמא פשע ולא טבל ובודאי אם עברו ושחטו עליו ואח"כ טבל יצא ידי פסח ובכה"ג כיון דבדיעבד יצא לא חשיב דיחוי כלל כמ"ש בתוס' סוכה דף ל"ב פ"א ועיין במהרש"א שם. אבל לפי מסקנת הגמ' דרב סובר דט"ש מדאורייתא נמי לא חזי מקרא דויהי אנשים. א"כ קשה היאך שוחטין על טבו"י הא כבר אידחי כשהי' טמא והואיל ואידחי אידחי. וצ"ל דכיון דהי' בידו לטבול לא חשוב דחוי כל כדאמרינן כל שבידו לא הוי דחוי. ולא דמי להפריש קרבן והמיר דת דאין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור כמ"ש בתוס' זבחיה דף ל"ד ע"ב ד"ה כל. משא"כ כאן כיון דדעתו ליטבל וליטהר שפיר הוי בידו ולא חשיב דיחוי כלל. ומעתה יש מקום לחלק בין טבו"י דט"ש לטבוי דט"מ. דבט"ש כיון דאינו מחוסר אלא טבילה והעריב שמש שפיר מיקרי בידו ולא הוי דחוי ומש"ה שפיר שו"ז עליו לאחר שטבל. משא"כ בט"מ דצריך ג"כ הזאה אף דהמזה לא נטמא מחמת הזאה זו דקיי"ל דהמזה טהור כדאמרינן בגמ' נדה דף ט' ע"א היינו דגוף ההזאה אינו מטמאתו אבל במה שלוקח ונושא המים כדי להזות נטמא כמ"ש בתוס' פסחים דף ס"ט ע"א ד"ה שמא. והרי בע"פ אחר חצות אסור להטמאות גם למת מצוה כדאמרי' בזבחים דף ק' ועי' בתוס' סוכה דף כ"ה ע"ב ד"ה משום כיון דעל ידי הטומאה יתבטל מפסחו. והרי השתא קיימינן אליבא דרב דאין שו"ז על ט"ש וה"ה כשנטמא המזה מחמת נושא מי חטאת. וכיון דאסור להזות לא מיקרי בידו כמ"ש בתוס' שבת דף מ"ו ע"ב ד"ה מי יימר ושפיר הוי דחוי כשהי' טמא מת דלא הוי בידו ליטהר ע"י הזאה דשום אדם לא ירצה להיות טמא להבטל מפסחו ואסור לעשות כן כמ"ש ובכה"ג דאיכא איסורא בדבר לא מיקרי בידו כמ"ש בתוס' שבת שם וכן הוא בתוס' סוכה דף ל"ג. ולהכי סובר הרמב"ם דגם לאחר שטבל אין שו"ז עליו הואיל ואידחי אידחי. ומיושב שפיר קושית הראב"ד הנ"ל דמעולם לא אמר הרמב"ם דט"מ חמור מט"ש לענין פסח דאדרבה ט"מ קיל יותר דהותר בצבור משא"כ ט"ש ושפיר יליף רב דאין שו"ז על ט"ש מקרא דויהי אנשים דמיירי בט"מ. ורק בטב"י דט"מ ס"ל להרמב"ם דאין שו"ז עליו מטעם דחוי משום דבט"מ בע"פ אין הטהרה בידו ואמרינן הואיל ואידחי אידחי וכמ"ש. ועפ"ז יש מקים להבין חילוקו של הרמב"ם בין טומאה שהנזיר מגלח עליו או לא. דבגמ' נזיר דף נ"ד ע"ב קאמר ה"נ מסתברא מדקתני וכלי' הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו אלא ש"מ אשארא. והנה לדעת הרמב"ם דסובר דהא דאמרינן חרב הרי הוא כחלל לאו דוקא בכלי מתכות דה"ה בשאר כלים (ובגדים) א"כ קשה טובא הא דקאמר הני כלים בני הזאה נינהו הרי כיון דהכלים הוי כחלל אם כן הנזיר הנוגע בכלים הוי כנוגע בחלל וצריך הזאה. וכן הקשו בתוס' שם ד"ה ת"ש לדעת הר"י מסימפונא הסובר כדעת הרמב"ם. ועי' ברמב"ם פ"ז מנזירות הל"ח. ואנהירינהו משמיא לעיין ברמב"ן על התורה פ' חקת שדקדק מהכתוב וכל אשר יגע ע"פ השדה בחלל חרב וגו' וטמא שבעת ימים. ומהאי קרא דרשו חז"ל דחרב הרי הוא כחלל ובהאי קרא לא כתיב כי אם וטמא שבעת ימים אבל הזאה ג' וז' לא כתיבא הכא. משא"כ בקרא אחרינא דולקח אזוב וטבל במים כתיב והזה על האהל וגו' ועל הנוגע בעצם או בחלל וגו'. הרי דבקרא דהוזהר על הזאת ג' וז' לא כתיב בחלל חרב למידרש מיני' דחרב הרי הוא כחלל כי אם או בחלל. ומזה הוכיח הרמב"ן דהא דדרשינן חרב הרי הוא כחלל דנוגע בכלים הוא כנוגע במת עצמו זה דוקא לענין טומאת שבעה אבל לא בעי הזאה ג' וז'. וזה דבר חדש מאד. ומעתה ומעתה אתיין דברי הגמ' בנזיר כפשטן הני כלים בני הזאה אינון דאף דחרב הרי הוא כחלל לדעת הרמב"ם וסייעתו הוא בכל הכלים מכל מקום הנזיר הנוגע בהם לא בעי הזאה ומכל שכן דאינו מגלח עליהם וכמו שכתב הרמב"ן על התור'. והשתא דאתינן להכא י"ל דהא דכתב הרמב"ם דבטומאה שאין הנזיר מגלח שו"ז עליו היינו בנוגע בכלים הנוגעים במת וכיוצא בזה דכיון דלא בעי הזאה כמ"ש הרמב"ן תו הוי בידו ליטהר כיון דנטהר בטבילה לחוד והאי טמא בשבוע שלו דמי ממש לטמא שרץ. ומש"ה שו"ז על טבו"י שלו ודוק היטב:
ומלבד כל זה נלענ"ד חילוקו של הרמב"ם בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' או לא הוא מוכרח בגמ'. דבגמ' סוכה דף כ"ה ע"ב אמר ר"י אם נושאי ארון של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהם בע"פ ע"ש. וצריך לדקדק אמאי בנושאי ארונו של יוסף קאמר כבר היו יכולין ליטהר. ובמישאל ואלצפן קאמר יכולין היו ליטהר ולא קאמר כבר היו יכולין ליטהר כמו בנושאי ארונו של יוסף ונ"ל דהנה בתוס' סוכה שם ד"ה שחל הביאו גרסת הגמרא בפסחים רב ס"ל כר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהם להיות בע"פ והתוס' שם כתבו דהאי גרסא ליתא. וטעמם נראה משום דבגמ' זבחים אמרו דשמיני למילואים הי' בר"ח ניסן ושלשה שעירים קרבו בו ביום. אם כן גם מיתת נדב ואביהוא הי' בר"ח ניסן וממילא לא הי' שביעי שלהם בע"פ כי אם בז' בניסן והיאך קאמר בגמ' דמישאל ואלצפן חל שביעי שלהם להיות בע"פ ומש"ה דחו התוס' להאי גרסא. אמנם באמת אי משום הא לא אריא דבמזרחי ר"פ שמיני הביא לשון הספרי בפסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אר"ע מי הי' מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא וכו'. וכתב המזרחי שם דר"ע בספרי פליג על הת"כ ועל גמ' זבחים וס"ל לר"ע דויהי ביום השמיני היינו שמיני בניסן וכן הראב"ע בפירושו לתורה פירש כן. ושפיר חל שביעי של מישאל ואלצפן בע"פ. וארווח לן בהכי ליישב קושית התוספת בפסחים דף צ"ג ע"א ד"ה ר"ע דאמאי ס"ל לר"ע אין שו"ז על ט"ש הא מאן דס"ל אין שוחטין סובר כר"י דטמאי מת מצוה היו. ואילו ר"ע ל"ל דר"י כדאמרינן פ' הישן ע"ש בתוס'. ולפי הנ"ל לק"מ דאדרבה מבואר בגמ' פסחים להדיא דרב דס"ל אין שו"ז על ט"ש ס"ל כר"ע וז"פ:
ולענ"ד נראה להביא ראי' דהך גרסא רב ס"ל כר"ע דמישאל ואלצפן חל שביעי שלהם בע"פ היא גרסא עיקרית. דבסוכה דף כ"ה שם בברייתא דויהי אנשים כתב רש"י בפסח מדבר קרא בשנה השנית ליציאת מצרים. ולא נודע כוונת רש"י בזה לאיזה ענין הודיענו כזאת ומה נפקותא בזה באיזה שנה הי'. ונראה דהנה הריטב"א בחי' סוכה שם והפני יהושע הקשו בהא דקאמר בגמ' שם אותם אנשים מי היו דהא קרא כתיב בהדיא דאותן אנשים נטמאו למת ושאלו למשרע"ה איך יעשו את הפסח. ומה ביאור יותר צריך האי קרא עד שהוצרכו אותן התנאים לבארו. אמנם ביאור הדבר נראה עפ"מ שהקשה רש"י בפירושו לחומש פ' כי תשא דאיך אפשר דמנינן של ישראל לצורך האדנים בשנה הראשונה אחר יוה"כ ומנינן באחד באייר בשנה השנית היו שוין. והא בשתי שנים היו ואי אפשר דאותן אנשים שהיו בשנה הראשונה בני י"ט לא נמנו ובשנה השנית נעשו בני עשרים. ותירץ רש"י ז"ל דלמנין שנות הראשונים מונים מתשרי והיו שני המנינים בשנה אחת הראשון לאחר יוה"כ והשני באייר אבל למנין יציאת מצרים מונין מניסן ונתחדשה שנה בניסן ומש"ה כתיב באייר בשנה השנית וכן הוא להדיא במדרש רבה במדבר פרשה א'. והרמב"ן על התורה פ' כי תשא הקשה ע"ז דאיך יתכן שיהי' קהל גדול כמוהו ולא ימיתו בו בחצי שנה למאות ולאלפים ולפי דברי רש"י עמדו כחצי שנה ולא מת אחד מהם עכ"ל הרמב"ן. ומעתה מבוארים דברי הברייתא היטב דהתנאים הקשו בקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותן אנשים מי היו דהרי ע"כ באותן שבעה חדשים לא מת מבני ישראל שום אדם כמ"ש הרמב"ן לדעת רש"י. ולזה כתב רש"י וביאר בפסח מדבר קרא בשנה השנית ליציאת מצרים וכוונתו כיון דהאי עובדא הוי בשנה השנית בפסח א"כ איך אפשר שנטמאו אז כיון דמן יוה"כ ער אחד באייר לא מת בזמן ההוא שום אדם. ולזה מתרץ ריה"ג נושאי ארונו של יוסף הוי דיוסף לא הי' כלל מן המנויים. ור"ע מתרץ דמישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. והיינו דגם שבט לוי לא הי' מן המנויים כמבואר בקרא להדיא וזה ברור ונכון מאד בעזה"י:
אמנם כל זה ניחא לפי הגרסא שהביאו התוס' דמישאל ואלצפן חל שביעי שלהם להיות בע"פ אבל לפי גרסא דידן דר"י הוא דקאמר עוסקין במ"מ היו שחל ז' שלהם להיות בע"פ אם כן עדיין קשה אותן אנשים מי היו כיון דלא מת שום אדם אז איך נטמאו לנפש אדם. ואחרי שזכינו לזה לבא לתכלית כונתינו להוכיח מן הגמ' סוכה שם חילוקו של הרמב"ם בין טבו"י מטומאה שהנזיר מגלח עליו דאין שו"ז עליו אבל בטבו"י מן טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' דאז שו"ז עליו. דהנה בתוס' סוכה שם הקשו למ"ד דשריפה ממש היו שנשרפו גופיהן אמאי נטמאו מישאל ואלצפן. והגאון בעל מעיל צדק מתרץ בזה לפי מה דמבואר בגמרא סנהדרין דאתחיל בהו מגוואי כעין מיתה ואם כן כבר נטמאו הבגדים בשעת מיתתן קודם שנשרפו ושפיר נטמאו מישאל ואלצפן בבגדים הנוגעים במת. ועיין בספר צל"ח בזה. ומעתה י"ל דהכי פירושו דגמ' דר"י פריך אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר וכפרש"י שם שכבר עברו עליהם עשרה חדשים שלא נשאוהו וכבר היו יכולין ליטהר זה כמה חדשים. ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר. והיינו דאם היו מישאל ואלצפן דלא נטמאו במת דמת שנשרף אינו מטמא כמ"ש התוס' ולא נטמאו רק בבגדים הנוגעי' במת והוי טומאה שאין הנזיר מגלח עליו כמבואר במשנה נזיר דף נ"ד ע"א ובטומאה כזו שוחטין וזורקין על טבו"י שלו לדעת הרמב"ם והיו יכולין ליטבול כדי שיהיו טבולי יום ולעשות הפסח ראשון בזמנו. וכאן לא קאמר ר"י כבר היו יכולין ליטהר דבמישאל ואלצפן חל ז' שלהן בע"פ לפי הגרסא שהביאו בתוס' סוכה שם ולא היו יכולין ליטהר מכבר אבל עכ"פ היום בע"פ היו יכולין ליטהר ויהיו טבו"י וכעין שהקשו בתוס' פסחים דף צ' שם ד"ה שחל כדין טומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. אלא אמר ר"י טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם ובע"פ. דכיון שנטמאו במת דהוא טומאה שהנזיר מגלח עלי' בטומאה כזו אין שו"ז על טבו"י ולא היו יכולין ליטהר ולעשות הפסח משום דגם אחר טבילתן אין שו"ז עליהם לדעת הרמב"ם ומש"ה הוזקקו לעשות פסח שני. והדברים נכונים מאד בס"ד:
עוד נלענ"ד להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דאין שו"ז על טבו"י מן טומאה שהנזיר מגלח עלי' מהא דבגמ' סוכה שם מוכיח מדר"י דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדנטמאו למת ז' ימים קודם הפסח אף דעל ידי זה יתבטלו מלעשות פסח. וע"כ דאם עוסקין בקבורת המת שהוא מצוה פטורין ממצות פסח. ובשלמא לדעת הרמב"ם דאין שו"ז על טבו"י מטומאה שהנזיר מגלח עלי'. ובשעה שנטמאו למת תיכף ע"כ ע"כ נדחו מלעשות עוד הפסח בזמנו שפיר מוכיח בגמ' פסול. וגם אם נאמר דמיירי בשביעי שלו דיכול לאכול בערב מדהי' רשאין להטמאות למת אף דיתבטלו מפסח עי"ז וע"כ דעוסק במצוה פטור מן המצוה. משא"כ לדעת התוס' דשו"ז על טבו"י מטמא מת אם כן בשעה שנטמאו למת ז"י קודם הפסח בזה לא בטלו כלל מצות הפסח דשפיר יטבלו בי"ד ויעשו פסח בזמנו ומה שלא רצו לטבול בי"ד אז ביטלו מצות פסח וליכא שום הוכחה דעוסק במצוה פטור מן המצוה וזהו קושיא חמורה מאד:
אמנם אחר העיון דברי התוס' נכונים אחרי אשר נדקדק בדברי רש"י בסוכה שם ד"ה צריכא שכתב דצריך למכתב ביום ההוא לאשמעינין דעוסק במצוה פטור מן המצוה. והדבר יפלא מאד אטו הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה מקרא דביום ההוא ילפינן לי' הא מגוף הדבר דכתיב להדיא בקרא דנטמאו למת ונתבטלו מעשיית הפסח מוכח שפיר מדהיו רשאין להטמאות ילפינן שפיר דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואדרבה אם לא היה נכתב ביום ההוא והוי ס"ד דחל ששי שלהם בע"פ היתה הוכחה יותר גדולה מדנטמא קרוב לזמן פסח ע"כ דעוסק במצוה פטור מן המצוה אמנם באמת נתכוין בזה רש"י כוונה עמוקה מאד. די"ל דרש"י סובר כשיטת התוס' דשו"ז על טבו"י מטמא מת. ואם כן מגוף הדבר דנטמאו למת ז' ימים קודם הפסח ליכא לאוכחי דעוסק במצוה פטור מן המצוה דהרי על ידי הטומאה לא ביטלו כלל מצות הפסח כיון דיכולין ליטבל וליטהר בשביעי ולעשות פסח בזמנו דשו"ז על טבו"י דטמא מת ומשום הכי היו רשאין להטמאות למת ז"י מקודם. ולהכי פירש"י דעיקר הילפותא הוא מדאיצטריך למכתב ביום ההוא לאשמעינן שחל שביעי שלהן בע"פ וביום ההוא הוא דאין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות וילפינן מזה דאין שו"ז על ט"ש. הא גם בלאו קרא הוי ידעינן דמיירי שחל שביעי שלהם קודם הפסח דאל"כ לא היו רשאין להטמאות למת ולהתבטל ממצות פסח אלא ע"כ דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וא"כ אי לאו קרא דביום ההוא הוי ס"ד דחל ששי או חמישי שלהם קודם הפסח ואפילו הכי היו רשאין להטמאות למת ולהתבטל ממצות פסח משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא היינו יכולין למילף דאין שו"ז על ט"ש. ומשום הכי איצטריך קרא דביום ההוא ולהכי כתב רש"י דמקרא דביום ההוא ילפינן דמוסק במצוה פטור מן המצוה ומיושב היטב שיטת התוס' וזה דבר יקר מאד בס"ד:
אמנם בר מן כל דין תמה אנכי על רבותינו הראב"ד והכ"מ והבאים אחריהם שלא נתעוררו בזה דשיטת הרמב"ם לחלק לענין שחיטת הפסח בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' או לא היא מוכרחת להדיא בגמ' דנזיר דף נ"ג ע"א דאמרינן התם זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם לכל. ב"ד שלאחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת אר"י בר אידי מפי השמועה אמרו מפי חגי זכרי' ומלאכי ופירשו רש"י ותוס' שם דלדברי ב"ד שלאחריהם דקיימא לן כוותי' דסתם משנה כוותי' כמ"ש התוס' שם ד"ה ב"ד ולדיעה זו רובע עצמות ורביעית דם מטמאין באהל לענין שאסור לאכול תרומה וקדשים אבל לענין לסתור ימי נזיר ולענין שלא לעשות פסח בעינן חצי קב עצמות וחצי לוג דם עיין שם היטב. וקשיא לי' לרבינו הרמב"ם כיון דברובע עצמות ורביעית דם טמא באהל לענין שאסור לאכול תרומה וקדשים איך ישחטו עליו את הפסח הא כיון דאסור לאכול את הפסח כדין קדשים הוי כשוחט שלא לאוכליו כמבואר במשנה פ"ה דפסחים דהפסח מ"מ כיון דקיימא לן דאין שו"ז על ט"ש ומי גרע רובע עצמו' ורביעית דם המטמא באהל מטומאת שרץ דהנוגע בו אינו רק ראשון לטומאה ואין בו רק טומאת מגע אפ"ה אין שו"ז עליו כ"ש רובע עצמות ורביעית דם המטמא באהל והנוגע הוא אה"ט. ולהכי פירש הרמב"ם הך דב"ד שלאחריהם לענין טבו"י דבטומאת מן רובע עצמות ורביעית דם כיון שאין הנזיר מגלח עלי' דמי לט"ש ושו"ז על טבו"י שלהם. אבל בחצי קב עצמות וחצי לוג דם שהנזיר מגלח עליהם אין שו"ז עליהם וזה ראי' שאין עלי' תשובה לשיטת הרמב"ם ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בזה:
במאמר הכתוב לססתי ברכבי פרעה דמתוך רעיתי. נראה ביאור הדברים אחרי אשר נקדים כי כאשר אמר משה רבינו עליו השלום. לא איש דברים אנכי גם מתמול וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי השיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגו' הלא אנכי ד' ועתה לך ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך אשר תדבר. ובמ"ר שמות פרשה ב' פירש הכתוב מי שם פה לאדם מי שם פה לפרעה שאמר בפיו הביאו את משה לבימה להורגו או מי ישים אלם מי שם הסגנים אלמים חרשים וסומים שלא הביאוך ומי עשה עצמך פקח שתברח הלא אנכי ד' שם הייתי עמך והיום אני עומד לך. וצריך לדעת מדוע נכתב מי שם פה לאדם בלשון עבר. ובאלם חרש סומא ופיקח כתיב או מי ישים בלשון עתיד כיון דכל המקרא סובב הולך על ענין אחד לפי דברי המדרש הי' מהראוי לכותבו כלו בלשון עבר או עתיד. אמנם כאשר נתבונן בנסים ונפלאות שעשה הבורא יתעלה במצרים. נראה מבואר כי לא לבד לקיים הבטחתו יתברך להוציאנו משיעבוד לגאולה עשה את כל הנסים האלה. כי גם להודיע שמו הגדול ולפרסם מציאותו ויכלתו כביכול שידד המערכות ושינה סדרי בראשית וכמאמר הכתוב למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וביתר ביאור נאמר לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים. הרי שהקב"ה חיזק את לב פרעה לבלתי שלחם כדי שיוכל להראות לעין כל אותותיו ונפלאותיו. כמאמר הכתוב וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה, ובכל חילו וידעו כי אני ד'. ודבר זה מבואר הרבה במקרא. והנה מה שאמר משרע"ה לא איש דברים אנכי וגו' אם היתה כוונתו יתברך בשליחותו לפרעה, רק בשביל להוציא את עמו ממצרים. היתה טענת משה חזקה מאד למה לו לעשות נס למגנא ולשלוח כבד פה וכבד לשון שאינו יכול להטעים דבריו לפני פרעה הלא טוב יותר לשלוח איש דברים לזה. לא כן לפי דברינו כי מלבד הוצאת ישראל ממצרם היתה לו יתברך כוונה מיוחדת להודיע אלקותו יתברך להראות לבאי עולם כחו ויכלתו למען ספר שמו בכל הארץ. כי אז מה שהי' משרע"ה כבד פה ולשון מועיל יותר לשליחותו כי בזה יתראה ניסי ד' יותר גדולים ונפלאים כמובן. ולכן השיב לו הקב"ה מי שם פה לאדם וביאור המדרש מי שם פה לפרעה לאמר להביא את משה לבימה ולהורגו ולהשים אחר כך את הסגנים אלמים חרשים וסומים כדי שלא יוכלו לקיים גזירת פרעה ואת משה רבינו ע"ה פיקח שיוכל לברוח. הלא אם לא הי' פרעה גוזר להורגו לא היינו צריכים לכל הנסים האלה אשר עשה הקב"ה עם הסגנים. ומבואר מזה כי לא לבד הצלת משרע"ה היתה תכלית כוונתו יתברך כי גם להודיע השגחתו ויכלתו יתברך ואם כן איפוא לתכלית הזה מוכן יותר משרע"ה לשליחות הזה הוא ולא אחר ולזה אמר ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך וגו' למען יתפרסם גדולתו יתברך כי אף ע"י כבד פה ולשון יושיע את עמו:
והנה והג"ה במ"ר בראשית פ' נ"ב בפסוק ואחשוך גם אנכי מחטוא לי אמרו משל לגבור רוכב על הסוס והסוס רץ וראה תינוק אחד מושלך ומשך את הסוס ולא הזיק את התינוק למי הכל מקלסין לסוס או לרוכב לא לרוכב כך על כן לא נתתיך לנגוע אלי' יצרך המחטיאך בידי הוא מסור ואני מנעתיך מלחטוא והשבח שלי הוא ולא שלך ע"ש הרי דהשבח הוא של הרוכב ולא לסוס כי הרוכב יטנו לכל אשר יחפוץ. אמנם בקריעת י"ס הי' הדבר להיפך כמאמרם ז"ל במ"ר שמות פ' כ"ג כי הסוסים היו רצים אל תוך הים להטביע את המצרים והי' המצרי אומר לסוסו אתמול הייתי מוליכך להשקותך מים ולא היית בא אחרי עכשיו אתה בא לשקעני בים ע"ש וכן הוא בפיוט מן שביעי של פסח. הרי דהסוסים לא היו נמשכים אחרי רוכביהם כי הם הלכו לתומם ומשכו את רוכביהם עמהם. והנה הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו מנהיג את העולם ומלואו ואחריו כל אדם ימשוך מבלי לנטות ימין או שמאל מבלעדו. אמנם כאשר עמדו על הים ויצעקו ב"י אל ד' אמר למשה מה תצעק אלי דבר אל ב"י ויסעו. ונתן העוז והממשלה אליו להסיע את עם ד' כחפצו ורצונו. ומשם זכו מנהיגי ישראל וצדיקי הדור אשר המקום ב"ה עושה רצונם והם מבטלים גזירת המקום כמו שדרשו חז"ל על פסוק צדיק מושל יראת אלקים. ולזה אמר הכתוב לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כי השם זיכה את רעיתו הוא כנסת ישראל להיות דומים לסוסי פרעה בקריעת י"ס אשר היו מנהיגים את המרכבה ולא הרוכב היה מנהיגם וגם ישראל עם קדושו צוה לגדולים קדושיהם להיות מנהיגים וכמאמר הכתוב דבר אל בני ישראל ויסעו. וזה נכון בס"ד: