מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא
תם ונשלם חלק שני משו"ת בע"ה · מה שדרש בשבת תשובה בשנת תרמ"ט
רבותינו הראשונים התקינו אשר הרב האב"ד אשר בכל עיר ועיר ידרוש בשבת הגדול ובשבת תשובה. והמג"א בסי' תכ"ט כתב דהעיקר להורות לעם ד' דרכי ד' ללמד המעשה אשר יעשון. ובאמת אשר בשה"ג מהראוי להודיע הלכות פסח אשר יש בזה אלפי הלכות ופרטים רבי' גיעולי כלים אפיית המצות ביעור חמץ וכהנה רבות. לא כן בשבת תשובה אשר תכלית הדרוש הוא להורו' תשוב' לרבים ומי לא ידע בכל אלה כי חובה הוא להתודות על חטאיו מכל ימות השנה. הלא דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. וכבר הקדימו כל ישראל נעשה לנשמע לעשות תשוב' בימי הסליחו' ובפרט בער"ה מי ומי אשר בשם ישראל יכונה אשר לא התמרמר על חטאיו בלב קרוע ומורתח. ומה יוסיף הרב האב"ד לעורר לבב עם ד'. ואם יבא הרב להגיד להם פשעם ולבית יעקב חטאתם. הלא כל איש יודע בעצמו נגעי לבבו. ומי הוא זה אשר יהין לאמר לרבים חטאתם לד' אחרי כי חז"ל אמרו כי אין בדור הזה מי שיודע להוכיח ואם יאמר טול קיסם מבין עיניך הלא יענה אותו טול קורה מבין עיניך. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. ומי לנו גדול מעזרא הסופר אשר אמרו במדרש כי הי' שקול כמשה בדורו ובענות צדקו אומר הלא עונותינו רבו מלמנו' ואשמותינו עצמו מספר. והנה בגמ' ע"ז דף מ"ה ע"ב דרשו חז"ל בפסוק אבד תאבדון את כל המקומו' וגו' מכאן לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחרי' והוא פלאי. האם יש איזה שורש לע"ז. ואם לקחו כסף מרוקע לעשות מזה פסל וכל תמונה. איכה איפוא יעקרו מזה השורש הלא בל נטעו אף בל שורשו. אמנם ביאור הפניך נרא' נרא' ע"פ מאמרם ז"ל בגמ' שבת דף ק"ה ע"ב בהא דכתיב לא יהי' בך אל זר וגו' איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר ואמרו עוד שם המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו וכו' יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו' מדבריהם הקדושים למדנו כי בכל עביר' אשר יעשה האדם יש בה אביזרייהו דע"ז וזה הוא האל זר אשר בלבו של אדם. ואם נשים עין ולב על כל חטאת האדם אשר יעשה נמצא אשר מלבד מעשה העון עוד יוסיף סרה במחשבותיו ותחבולותיו אשר לא כנים המה ד"מ אם אחד מאנה את חבירו גונב ממנו גוזלו שוקל במאזני מרמה וכדומה מלבד גוף המעשה אשר הוא עושה בזדון לב ובשאט נפש. הלא נמצא בו תאות הממון בלי שיעור אשר הוא חטא בפני עצמו אשר אינו נותן כלל לבו לזה בשעת מעשה. וכן אם אדם יבזה את חבירו ויאמר עליו לשה"ר עצם כוונת דבריו הוא תאות הכבוד המדומה כי לבו אומר לו אשר כבא בוז לחבירו יתרבה כבודו וכדומה. ואפשר שזה כוונת הכתוב באומרו כי כשלת בעונך. ובגמ' יומא דף פ"ו ע"א אמרו הא אין מזיד הוא וקא קרי לי' מכשול. ולפי דרכינו יתפרש דבשעת גוף המעשה אשר הוא עושה דהוא עצם העון עיקר ושורש העון הזה הוא מחמת מחשבותיו אשר לא טהורו' המה אשר כל כך נשרש מכבר בלבו תאות הממון והכבוד וכדומה והמה יסלפו דרכיו ויעבטון ארחותיו ואף כי בשעת העבירה אינו נותן לבו לתאותיו אלה המה השרישו בו שרש פרה ראש ולענה להטותו לדרך לא טובה ובזה יכשל ויאשם ונשא עונו ולזה אמר כי כשלת בעונך כי באמת נמצא בו עון וגם מכשול כאשר ביארנו. ולזה אמרו חז"ל העוקר ע"ז צריך לשרש אחרי'. כוונתם בזה לע"ז שיש בגופו של אדם דהוא היצה"ר אשר חז"ל קראו אותו אל זר והיינו כי אם יעשה האדם תשוב' אין די בזה לשוב על גוף המעשה רשע לבד כי כל זמן אשר שורש החטא לא נעקר ממנו דהוא תאות הממון והכבוד הוי כטובל ושרץ בידו רק בזאת יכופר עונו אם יתאמץ לטהר מחשבותיו ומזימות לבבו התאוות המזוהמות אשר הן המה שרשי הרשע וכמאמר הכתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. דבאמת שני עניני תשובה הם האחד לשוב מגוף מעשה רשע אשר עשה דהוא הגניבה והגזיל' וכיוצא והשני לעקור שרשי המעש' אשר המה הולידו את מעשה העון הלא המה מחשבותיו ותאוותיו אשר הניעו אותו למרות את פי ממהקב"ה ולזה אמרו העוקר ע"ז צריך לשרש אחרי' וזה מובן. ובזה בארתי מאמר המדרש ב"ר פרשה כ"ב בפסוק ויצא קין מלפני ד' יצא שמח כדאת אמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו פגע בו אדה"ר אמר לו מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשוב' ונתפשרתי אמר כך הוא כחה של תשובה וכו' מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת. וכוונתו בזה כי כאשר עשה קין תשוב' לא שב ונתחרט כי אם על גוף מעשה הרציחה כאשר אמר לו הקב"ה קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה נתחרט קין ואמר גדול עוני מנשוא. אבל לא שב ונתחרט על שורש החטא דהוא תאותיו הרעות וכמאמרם ז"ל בואו ונחלוק את העולם ונטל קין את הקרקעות והבל את המטלטלין ואמר קין להבל ארעא דאת קאים עלי' דידי ולא רצה אשר הבל אחיו ידרוך ברגליו על קרקעו. וזה צרות עין ורשע גדול מאד. ולכן לא נתכפר עונו לגמרי כי אמר לו הקב"ה בתחל' נע ונד תהי' בארץ ואחר התשוב' כתיב וישב בארץ נוד ונתכפר לו גזירת נע ונתקיימה בו גזירת ונד. וזהו שאמר קין עשיתי תשובה ונתפשרתי וכוונתו כי תשובתו עשתה מחצה כמו פשר שנתכפר לו רק מקצת הגזירה כמ"ש והטעם בזה כי לא היתה תשובתו שלימה על שורש התאוה כי אם על המעשה רשע לבד. וכאשר שמע זאת אדה"ר אשר גם הוא שב אל ד' על עונו דהוא אכילת עה"ד וכמאמרם ז"ל בעירובין דף י"ח ע"ב דישב בתענית מאה ושלשים שנה וכו'. וכאשר נתברר אליו מדינו של קין כי אין זה תכלית התשוב' כי אם לעקור שורש החטא ולהיטיב מחשבותיו. ואמרו במדרש אדה"ר כופר בעיקר הי' ולכן נתברר כי תשובתו ועמלו לא היו כהוגן כי תחת אשר תשובתו היתה על עצם המעשה דהוא אכילת עה"ד באמת הי' לו לשוב על שורש החטא להסיר מלבו אל זר דהיא הכפירה. ולכן התחיל אדה"ר לטפח על פניו ופתח ואמר מזמור שיר ליום השבת משום דשבת מורה על חידוש העולם ועל מציאת הבורא ב"ה. ובזה היתה תשובת אדה"ר תשובה שלימ' ורצוי' אחרי כי שב ונתחרט גם על המעשה גם על המחשבה כאמור:
וכאשר נשים עין ולב על חטאת האדם בכללות נראה כי שני סוגי עבירות המה אשר בהן יכשל ויאשם. האחד אשר לבו שלם עם ד' מאמין במציאותו ובהשגחתו. אבל חלוש כח הוא לעשות מלחמה נגד יצרו המסיתו לחטוא ומורידו לשאול. החוטא הזה יש לו איזה התנצלות בשובו אל ד' לאמר כי אכף עליו יצרו וכאמור ואשר הריעותי. השני הוא האיש אשר בראשו נגעו ולבו חלק מלהאמין ביוצר הכל ואומר מי אדון לי. ומצינו במקרא ובגמ' כי מן דם התולע אשר הוא אדום בתכלית האדמימות בזה צובעין צמר לבן הנק' תולעת שני. והנה האיש המאמין בד' ובהשגחתו אך יצרו הרע הסיתו לחטוא הוא דומה לצמר אשר הוא בעצם לבך אבל הוא משוח בששר האדמימות על ידי חטאיו ופשעיו. לא כן האיש הנלבב ואומר לא הוא לא תבא עלי רעה הוא דומה לתולע אשר דמו בקרבו והאדמימו' בו בעצם ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום. ובזה ביארתי מקרא קודש לכו נא ונוכחה וגו' כי אמרו במשנה בהרת עזה כשלג שאת כצמר לבן. מזה מבואר כי לבנונית השלג הוא עז ולבן יותר מן הצמר. ולכן אמר אם יהיו חטאיכם כשנים שהוא צמר צבוע אדום דהיינו שעיקרו ועצמותו הוא לבן מאמין בד' ובתורתו אבל מראיו אדומים בשביל עונותיו אז אחרי שובו אל ד' כשלג ילבינו כי ישיג ע"י תשובתו מחילה גמורה והלבנונית תהיה עזה כשלג. לא כן אם יאדימו כתולע אשר הוא אדום בעצם דהיא מן סוג השני מהחוטאים אשר ביארתי הממרה את ד' בכפירה אינו מאמין בתורתו ובנפלאותיו. אם כי בחסדי ד' לא ידח ממנו כל נדח וגם על זה ישים עיניו לקבל תשובתו אבל לא ילבין ויזהיר כשלג ע"י תשובתו כי אם כצמר יהיו שהם פחות בלבנונית מן השלג כאשר ביארתי. ולזה אמרו חז"ל בגמ' שבת דף פ"ט ע"ב אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. כוונתם בזה דאם החטאים המה כשנים דהוא צמר לבן בעצם ולבנוניתו לא סר ממנו והאדמימות בו הוא במקרה בשביל שנצבע במראה אדמימות וכזאת המה חטאת האדם במעלו אשר מעל כי הוא בעצם וראשונה זך לבן ונקי חזק באמונתו ומאמין בתורתו. ומקרה הוא בלתי טהור ע"י יצרו הרע המתגבר עליו. אבל מעולם לא הסיר מאתו אמונת הבורא ב"ה וב"ש. וזהו הואיל ותליתם עצמכם בי ולכן כשלג ילבינו דעל ידי התשובה יזהיר ויתלבן כשלג דהוא הלבנינות העז והלבן מאד כאמור:
או יאמר בביאור מקרא קודש הנ"ל אם יהיו חטאיכם כשני' כשלג ילבינו. ע"פ מאמרם ז"ל בגמ' ברכות דף ל"ד ע"ב מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין ע"ש. והטעם בזה כי אמרו בגמ' יומא דף פ"ו ע"ב דאם זוכה האדם לעשות תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות. ולכן יותר שהי' חוטא ופושע לעומת זה בשובו אל ד' מאהבה כן ירבו זכיותיו וצדקותיו ולכן הוא גדול במדרגתו מן הצדיק הגמור אשר באמת אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לא כן הבעל תשובה אשר כל חטאתיו ופשעיו לא תזכרנה לו ועליהם חי' יחי' ואחרי תשובתו הוא בלי חטא ועון כלל אחרי כי נעשו כולם זכיות. ולזה אמר הנביא חם יהיו חטאיכם כשני' דהוא צמר לבן צבוע אדום הגם דאף קודם שנצבע אדום על ידי ידי עונותיו לא הי' לבן כי אם כצמר הכהה בלבנונותו בכל זאת ע"י התשובה כשלג ילבינו. והוא דהבע"ת הוא במדרגתו יותר גדול מאשר הי' קודם שחטא כמו לבנונית השלג אשר הוא עז ולבן יותר מן הצמר גם קודם שנצבע אדום והבן. ובזה נבא לבאר מאמר הכתוב דברו על לב ירושלים וקראו אלי' כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתי'. והדבר יפלא מאד אשר אבי הרחמן והסליחות ענש יענש כפלים מהחטאים. והנה במדרש אמרו בקרא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות. ושמעתי אומרים בשם הגאון הקדוש מבארדיטשוב זי"ע ע"פ מה דמבואר בספרי מוסר דבר"ה ויוה"כ דהם ימי דין אז עיקר התשוב' הוא תשובה מיראה ואז זדונות נעשו לו כשגגות. משא"כ אח"כ בימי חג הסוכות זמן שמחתינו שאנו שמחים וששים באהבתו וע"י התשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיו' ולכן הגם אשר בעשי"ת זכה האדם למחילה וכפרה ולהשליך חטאתו במצולות ים. אמנם ביום הראשון דהוא חג הסוכות חוזר הקב"ה ומבקש עון יהודה ומחשב אותם כדי לעשות אותם זכיות ע"י התשובה מאהבה ולכן אמרו חז"ל ראשון לחשבון עונות. אמנם לדעתי נראה ביאור דברי המדרש הנ'ל ראשון לחשבון עונות ע"פ דברי הגאון הקדוש מוהר"א מווילנא זי"ע בהא דאמרו במשנה דאבות ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מ"מ המלכים הקב"ה. וביאר הגאון ז"ל מהו דין ומהו חשבון. והוא דעיקר בריאת האדם היתה כדי לשמש את קונו ועבודה לא יעבוד בלתי לד' לבדו. ואם האדם מבלה הזמן היקר מכל הון בשעשועי תבל והבליו וממרה את פי הקב"ה מלבד הדין אשר הוא נדון כממרה את פי המלך עוד ענוש יענש על איבוד הזמן היקר לאשר כי באותו הזמן אשר העוה וחטא גם לא עשה מצוה וחסרים חשבון ימיו החרוצים לעבוד את קונו. ולכן אמרו במשנה הנ"ל כי הוא עתיד ליתן דין דהיינו עונש מעשה החטא וגם עתיד ליתן חשבון דהיינו חשבון ימיו החסרים על אשר הי' לו לעשות מצוה באותו הזמן. וזהו שאמר הכתוב דברו על לב ירושלים וקראו אלי' כי מלאה צבאה כי נרצה עונה. ביאור הענין דע"י עול גלות והשיעבוד כבר נתמלא הזמן ואינם חסרים עוד וכאילו נעשו באותו הזמן מצות ומע"ט. וגם כבר נרצה עונה דהוא גוף מעשה העונות. ובזה נזדככו מכל וכל גם החשבון גם הדין. ולזה אמר כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתי' וכבר נענשו גם על הדין גם על החשבון. ומעתה גם אנו נאמר דהימים הנוראים המה ימי דין וע"י שישראל עושים תשובה מיראה ומתחרטים על עונותיהם נעשו להם זדונות כשגגות והקב"ה מוחל להם ומכפר על דין העונות. אבל עכ"פ אף דנתכפר להם גוף מעשה העונות ונעשו שגגו' מיהו חשבון העונות לא נתכפר עדיין דאף דנעשה מהם שגגות אבל עכ"פ חסרים חשבון ימיו דעכ"פ לא עשה מצות ומע"ט באותו הזמן אשר חטא ואשר העוה. לא כן אחרי זה בהגיע ימי הסוכות אשר אז עושים תשובה מאהבה וזדונות עשנו כזכיות דאז נתמלאו גם חשבון ימיו ואינם חסרים כלום דגם באותו הזמן אשר נעשה מעשה העבירה כיון דנעשה מהעבירות מצות א"כ נתכפר מכל וכל גם המעשה גם הזמן וכאמור כי מלאה צבאה כי נרצה עונה ולכן אמרו במדרש ראשון לחשבון עונות כי עד עכשיו בימים הנוראים נתכפר דין העונות וביום הראשון לחג הסוכות מכפר הקב"ה על חשבון העונות ונעשה מהם זכיות:
בגמ' יומא דף פ' ע"א א"ר אלעזר האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא וכו' השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו אלא דלא מחייבי (ח"ב) מב קרבן עד דאיכא כזית גדול. ודברי הגמ' צריכין ביאור בהא דפריך דלא הוי שב מידיעתו. והרי אילו הי' יודע שיעמדו ב"ד אחר ויחייבו אכזית קטן לא הי' אוכל ושפיר הוי שב מידיעתו. וכבר עמד בזה בספר כפת תמרים. והנלענ"ד בזה דהנה במשלמ"ל פ"ב משגגות הל"ב ביאר דשני עניני שגגות הם שגגה במציאות שאכל חלב וסבור שהוא שומן ושגגה בדין שידע שהוא חלב וסובר שלא אסרתו תורה ואם שגג באחד מעניני שגגות הנ"ל חייב חטאת ואם שגג בשניהם דסבור הוא שזה שומן וחלב מותר באכילה פשיטא דחייב קרבן. וע"ז הקשה המשלמ"ל מגמ' הנ"ל דכיון שהי' סבור דזה שומן וגם דבעינן כזית גדול דוקא וכיון דאיכא שני שגגו' פשיטא דהוא חייב ע"ש. וגם בלא"ה צריך להבין דבכ"ד בגמ' פליגי ת"ק ור"ש דת"ק ממעט מעם הארץ פרט למומר ור"ש ממעט מקרא דאשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ומש"ה מומר אינו מביא קרבן משום דאינו שב מידיעתו. ולפי מה שהכריע הכ"מ פ"ג ממעה"ק הלכה ד' דעת הרמב"ם לפסוק כת"ק. וא"כ מה פריך הגמ' על ר"א מר"ש דלא קיימ"ל כוותי' דילמא ר"א סובר כת"ק ושפיר מחייב קרבן לעתיד אכזית קטן כיון דאינו מומר דהרי אכל בשוגג. ולבאר כל זה נקדים גמ' שבת דף ע' ע"ב בעי מיני' רבא מר"נ העלם זה וזה בידו מהו וכו' אלא אמר רב אשי חזינן אי משום שבת קא פריש הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת ואי משום מלאכה קא פריש וכו' א"ל רבינא לר"א כלום פריש משבת אלא משום מלאכות וכו' אלא לא שנא ופרש"י ואינו חייב אלא אחת ע"ש. הרי חזינן דאילו הי' לנו שום הכרעה דבשביל ידיעת שגגה זו הי' פורש יותר מאילו הי' יודע שגגה האחרת הוי אזלינן בתר' הן לחיוב הן לפטור ורק כיון דליכא שום הכרעה בשביל איזה ידיעה משני השגגות הי' פורש יותר והוי ספיקא. ובזה מיושב קושית המשלמ"ל פ"ב משגגות הנ"ל דאם הי' בידו שני שגגות שוגג המציאות דסבור שהוא שומן ושגגת הדין דסבור שחלב מותר ליכא שום נפקותא בשביל איזה שגגה הי' פורש יותר כיון דבחד מהני שגגות מחייב ובשגג בשניהם ג"כ חייב וכמ"ש המשלמ"ל שם משא"כ בהא דאמרו בהוריות הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו. דאיכא תרי שגגו' דבשביל השגגה במציאות דהי' סבור שזה שומן הוא חייב קרבן ובשביל שגגה האחרת בדין דסבור שחלב מותר מהראוי לפוטרו כיון דהב"ד הורו כך ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וכיון דליכא שום הכרעה בשביל איזה ידיעה הי' פורש הרי זה דומה להעלם זה וזה בידו דאזלינן לקולא ומש"ה מסקינן בגמרא שבת שם דאינו חייב אלא אחת. ובגמ' הוריות ס"ל לרב מה"ט גופי' דפטור לגמרי. אבל בסוגיא דידן אף דגם כאן איכא תרי שגגות חדא דסבור שזה שומן והשני דסבור דאינו חייב רק על כזית גדול מ"מ יש להכריע בשביל איזה ידיעה הי' פורש דודאי אילו הי' נודע לו דעתידין הב"ד לחייב גם על כזית קטן לא הי' פורש בשביל ידיעה זו לחוד דמה איכפת לי' במה דמחייבי על כזית קטן כיון שהוא סובר דמה דאכל הי' שומן. משא"כ בידיעת השגגה במציאות אם נודע לו שזה חלב בודאי הי' פורש אף דעדיין הוא שוגג וסובר דאינו חייב רק על כזית גדול והוא לא אכל רק כזית קטן מ"מ גם חצי שיעור אסור מה"ת. ואין זה דומה להא דהוריות דהתם הורו ב"ד שחלב מותר לגמרי א"כ ליכא שום הכרעה בשביל ידיעת איזה שגגה הי' פורש ודמיא להא דאמרינן בגמ' שבת שם כלום פריש משבת אלא בשביל מלאכות כלום פריש ממלאכות אלא בשביל שבת דידיעת אחת מן השגגות לא איכפת לו כלל וכן בגמ' הוריות דאם נודע לו שזה חלב לא הי' פורש כיון שהורו ב"ד דחלב מותר. ואם הי' נודע לו שחלב אסור ג"כ לא הי' פורש כיון שהוא סובר דשומן אכל וכיון דליכא שום הכרעה בשביל ידיעת איזה שגגה הוא פורש דמי דמי ממש לאיבעיא דרבא בגמ' שבת שם דנסתפק בכה"ג אי אזלינן לחומרא או לקולא בהעלם זה וזה בידו וגם הני תרי לישני דרבא ריש פ"ק דהוריות ג"כ פליגי בזה היכא דליכא לברר בשביל איזה ידיעה הוא פורש. משא"כ בגמרא דיומא דלא הורו ב"ד שחלב מותר לגמרי רק דהורו דלא מיחייב רק על כזית גדול א"כ הרי נוכל לברר בשביל איזה ידיעה הי' פורש דאלו הי' נודע לו דמיחייב גם על כזית קטן לא הי' פורש כיון דזה סובר דשומן אכל ואם הי' נודע לו שזה חלב הי' פורש דאף דהורו ב"ד דלא מיחייב רק על כזית גדול והוא אינו אוכל רק כזית קטן מ"מ הי' פורש עכ"פ מדין חצי שיעור. ולא דמי לבעיא דרבא בשבת שם דהתם לא ידעינן בשביל איזה ידיעה הי' פורש וכדאמרינן התם כלום פריש משבת אלא בשביל מלאכות משא"כ בגמ' דיומא ידעינן דהי' פורש בשביל שגגת המציאות ואילו נתברר שזה חלב הי' פורש בשביל ידיעה זו לחוד וכמ"ש. וא"כ עיקר השגגה הוא מה שטעה שזה שומן ולזה פריך הגמרא ביומא דהא אינו שב מידיעתו דגם אילו הי' יודע שזה חלב מ"מ לא הי' שב וכפרש"י ביומא שם ד"ה והתניא דבכה"ג הוי לא שב מידיעתו. ומיושב היטב קושית הכפת תמרים הנ"ל דניהו דעל שגגה השני' דהוא שגגת הדין הוי שב מידיעתו מ"מ כיון דכאן ידעינן בשביל איזה שגגה הי' פורש דהיינו שגגת המציאו' ואילו ידע שזה חלב הי' פורש מטעם ח"ש וכמ"ש וכיון דידענו דזאת היא עיקר השגגה ועל אותה השגגה הוא אינו שב מידיעתו שפיר קאמר בגמרא דהוי אינו שב מידיעתו ומיפטר מקרבן וזה נכון בס"ד:
אמנם בהא דפריך בגמ' על ר"א מר"ש וקיימ"ל כת"ק ובאמת דיותר קשה בהוריו' שם דהתם מייתי להדיא פלוגתא דת"ק ור"ש ופריך על ר"י מר"ש. נלענ"ד דבר חדש. דהנה הש"ך ביו"ד סי' ב' ס"ק י"ז הכריע כדעת הסוברים דגם בפעם אחת הוי מומר. והמשלמ"ל פ"ג משגגו' הלכה ז' הביא דברי הרמב"ם פ"ג ממעה"ק הלכה ד' שכתב הי' מומר לעבירה והוא מפורסם והורגל בה כו' כיצד כגון שהי' רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו. הרי דכפל הרמב"ם לכתוב דדוקא ברגיל בכך הוי מומר ולא בפעם אחת. וכבר תמה במשלמ"ל שם על הרמב"ם מדוע לא כתב כן בדין הראשון באותה הלכה גופא שכתב ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל ואמאי לא כתב גם שם דדוקא אם הוא רגיל בכך והמשלמ"ל שם רצה לחלק דבמומר לע"ז או לחלל שבת גם בפעם אחת הוי מומר. ובשאר עבירות אם הוא מומר לאותו דבר לא הוי מומר רק אם הוא רגיל בכך. ולא ידעתי שום טעם לחלק בזה כיון דתרוייהו ילפינן מחד קרא מכם להוציא את המומר. וגם קשה לדבריו ממ"ש הרמב"ם פ"ג משגגו' הלכה ז' מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה שמשעה שאכל בזדון בין להכעיס בין לתיאבון הרי הוא מומר ע"ש. הרי דאף בשאר עבירות לא כתב שיהי' רגיל בכך ואדרבה ממה שכ' שמשאכל בזדון משמע דגם באכל פעם אחת הוי מומר. והנה המשנה למלך פ"ג משגגות כתב דלר"ש דבעי שב מידיעתו משמע דעיקר תלוי בשעת עשיית העבירה וכדמוכח מקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם ומכאן דרש ר"ש דבעי' שב מידיעתו. והיינו דבשעה שעשה בשוגג אילו ידע מזה לא הי' עושה. וגם בגמ' דיומא והוריות מביא דרשה דר"ש על שעה שעשה החטא. וממילא דאם בשעת מעשה הי' מומר אף אם בשעת הקרבה עשה תשובה אין מקבלין קרבן ממנו כיון דבשעת העבירה לא הי' שב מידיעתו אבל לת"ק דדרש מקרא דמכם להוציא את המומר וקרא קאי על שעת הקרבה אדם כי יקריב מכם ומשמע מזה דדוקא אם הוא מומר בשעת הקרבה אין מקבלין ממנו קרבן אבל אם עשה אצוכ' בשעת הקרב' מקבלין ממנו. וע"ז הקש' המשלמ"ל מגמ' חולין דף ה' ע"ב דקאמר מאי בינייהו מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו ואמאי לא קאמר עשה תשוב' איכא ביניי' דלר"ש לא מהני ולת"ק מהני ע"ש. ולכן נלענ"ד במה דאמר ר"ש דבעינן שב מידיעתו ליכא מאן דפליג וגם ת"ק מודה לזה דאינו חייב קרבן אלא א"כ הי' בשעת עשיית העבירה שב מידיעתו. ורק ת"ק מוסיף דאם הי' מומר בשעת הקרבה לא מקבלין קרבן ממנו מקרא דמכם או מקרא דמעם הארץ. ובהכי ניחא מה שהביא הרמב"ם פ"ג ממעה"ק הלכה ד' דרשא דת"ק דמכם להוציא את המומר ובפ"ג משבועות הלכה י"א הביא דרשה דר"ש דבעינן שב מידיעתו. משום דבזה גם ת"ק מודה דבעינן שב מידיעתו ורק ר"ש הוא דפליג על ת"ק וסובר דהיכא דהוא שב מידיעתו בשעת עשי' מקבלין ממנו קרבן ומש"ה לא קאמר הגמ' חולין שם נ"מ אם עשה תשובה וכקושית המשלמ"ל משום דגם ת"ק מודה דלא מהני כיון דבשעת העבירה לא הוי שב מידיעתו וכמ"ש. ולהכי קאמר מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם א"ב. דלת"ק הוי מומר ולר"ש הוי על הדם שב מידיעתו ומקבלין ממנו קרבן על הדם משום דר"ש לית לי' דרשא דת"ק אבל במומר ועשה תשובה גם לת"ק אין מקבלין ממנו משום דאינו שב מידיעתו בשעת העבירה דבדרשה זו גם ת"ק מודה. ומיושב ג"כ הא דפריך בגמ' יומא ובהוריות מדרשא דר"ש דבעי' שב מידיעתו משום דבזה ליכא מאן דפליג:
והנה בגמ' סנהדרין דף פ"א ע"ב אמרינן דלרשב"ג דקיימ"ל כוותי' לא איתחזק להיות רשע לומר שבודאי יעבור אותה עבירה עוד הפעם כי אם באיתחזק לעבור עלי' שלשה פעמים. ועי' ברש"י שם ד"ה אמר רבינא ולפ"ז לר"ש דממעט מומר מקרבן משום דאינו שב מידיעתו דהיינו דאף דהוא אוכל חלב בשוגג דסובר שהוא שומן או שטעה בדין וסובר שחלב מותר אפ"ה פטור מקרבן משום דגם אם הי' יודע שהוא אסור וזה חלב הי' ג"כ אוכל ולא הוי שב מידיעתו. זה דוקא אם כבר עבר עבירה זו שלש' פעמים ואיחחזק כבר לעבור ע"ז ואז שפיר אמרינן דבודאי גם אם הי' יודע שזה חלב ג"כ הי' אוכל ולא הוי שב מידיעתו כיון דעבירו' מחזקות משא"כ לת"ק דממעט מומר מקרבן מקרא דמכם שפיר י"ל דגם בפעם אחת הוי מומר וכדעת הש"ך סי' ב' שהבאתי לעיל. ומעתה מיושבים כל פסקי הרמב"ם הנ"ל דבפ"ג משגגו' ה"ז כתב מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה ע"ש. הנה פה כתב רבינו בביאור דאם עשה תשובה מקבלין ממנו והא דאין מקבלין ממנו הוא בלא עשה תשוב' ובכה"ג אין מקבלין ממנו קרבן מדרשא דת"ק דמכם להוציא את המומר. ומש"ה גם אם עבר פעם אחת ג"כ אין מקבלין ממנו משום דגם בפעם אחת הוי מומר וכדעת הש"ך ומש"ה לא כתב רבינו דוקא אם רגיל בכך. משא"כ בפ"ג ממעה"ק דלא כתב הני מילי עד שיחזור בתשובה ומשמע מדבריו דגם בעשה תשובה אין מקבלין ממנו ובכה"ג לא שייך דרשא דת"ק דדרשא דמכם הוא שלא יהי' מומר בשעת הקרבה וכמ"ש לעיל דאדם כי יקריב מכם כתיב דהיינו בשעת הקרבה ואם עושה תשובה בשעת הקרבה אין עליו שם מומר ואעפ"כ אין מקבלין ממנו קרבן משום דאינו שב מידיעתו דגם ת"ק מודה דבעינן שב מידיעתו כמ"ש. וכיון דעיקר הטעם מחמת שב מידיעתו מש"ה הותנה הרמב"ם דוקא שהורגל בעבירה זו דהיינו שכבר עבר על עבירה שלש פעמים דבזה אמרינן עבירות מחזקות כדאמרינן בסנהדרין שם ואיתחזק לעבור גם אח"כ ומש"ה לא הוי שב מידיעתו דגם אם הי' יודע שזה אסור הי' ג"כ אוכל כיון כיון דאיתחזק לעבור עלי'. אבל אם לא עבר רק פ"א שפיר מיקרי שב מידיעתו. דבשביל שעבר פ"א לא איתחזק עדיין לעבור עוד הפעם והוי שפיר שב מידיעתו ומומר ג"כ לא הוי כיון דמיירי בעושה תשובה:
ולענ"ד נראה ראי' ברורה דלת"ק דממעט מומר מקרא דמכם אם עשה תשובה מקבלין ממנו קרבן ודלא כהמשלמ"ל. דהנה בתוס' פסחים דף ל"ב ע"ב ד"ה מעילה הקשו דלמה לי קרא בשפחה חרופה אשר חטא לרבות זדון דאי משום דלא נילף ממעילה דכתיב וחטאה בשגגה פרט למזיד אדרבה משבועת העדות והפקדון אית לן למילף דחייב במזיד דלחומרא מקשינן. ותימא גדולה לדבריהם דבגמרא כריתות דף ט' ע"א פריך בהא דמרבה מזיד כשוגג פריך והא עיקר קרא במזיד כתיב ופרש"י דכתיב בקורת תהי' דהיינו מלקות ואין מלקות אלא במזיד ומשני אלא אימא לעשו' שוגג כמזיד ע"ש. וא"כ היאך הקשו התוס' דלא איצטריך קרא לרבות מזיד הא לפי מסקנת הגמ' בכריתות שם לא מרבינן כלל מזיד רק אדרבה שוגג הוא דמרבינן. וזה קושיא חמורה מאד. והנ"ל בזה דהנה בשבת דף ס"ט ע"א אמר אביי הכל מודים בשבועת בטוי שאין חייבין קרבן עד שישגוג בלאו שבה סד"א הואיל וחידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי עלה קרבן והכא מייתי כי שגג בקרבן נמי ליחייבי קמ"ל. אמנם הרמב"ם פ"ג משבועות הלכה ז' פוסק דלא כאביי דבשבועת בטוי סגי בשגגת קרבן אף אם הזיד בלאו וכפשטת סוגית הגמ' בשבועו' דף כ"ו ע"ב ועי' בתוס' שם ד"ה אפילו. והנה לפי מה דקיימ"ל דבשבועת בטוי כיון דמיחייב קרבן על איסור לאו הוי שגגת קרבן שגגה גם אם הזיד בלאו א"כ ה"ה בשפחה חרופה דהוא ג"כ חידוש דחייב קרבן על איסור לאו ג"כ הוי שגגת קרבן שגגה. לפי"ז קשה בהא דפריך בגמ' כריתות שם והא קרא במזיד הוא דכתיב ופרש"י דכתיב בקרת תהי'. ומה קושיא דילמא קרא מיירי בהזיד בלאו ושגג בקרבן דשפיר חייבת מלקות ואפ"ה הוי שוגג דשגגת קרבן מיקרי שגגה בזה ומש"ה איצטריך קרא דאשר חטא לרבות מזיד כשוגג דהיינו אף בהזיד בקרבן. וע"כ צ"ל דגמרא דכריתות שם אזדא לאביי דלא מיקרי שוגג עד שישגוג בלאו שבה. ומאחר דכתיב בקרת תהי' דהיינו מלקות דא"א רק בהזיד בלאו דזה הוי מזיד לאביי ושפיר פריך דעיקר קרא בזדון הוא דכתיב. משא"כ לדידן דקיימ"ל בשבועת ביטוי הואיל ומיחייב קרבן על איסור לאו גם שגגת קרבן הוי שגגה א"כ לא מצריכינן כלל להגיה הברייתא ושפיר מרבינן מקרא דאשר חטא לעשות מזיד כשוגג. דעיקר קרא מיירי בהזיד בלאו ושגג בקרבן ומש"ה חייבת מלקות הואיל והזיד' בלאו ולגבי קרבן מיקרי שוגג הואיל ושגג' בקרבן ובזה הוי שגגת קרבן שגגה ומש"ה מרבינן גם מזיד דהיינו הזיד בקרבן. ולזה שפיר הקשו בתוס' פסחים שם ל"ל קרא לרבוי מזיד לילף משבועת העדות והפקדון דחייב במזיד ודוק היטב. עכ"פ הן למונבז דסובר דגם בהזיד בלאו וכרת מיחייב קרבן משום שגגת קרבן והן לדידן בשבועת ביטוי דלכ"ע שגגת קרבן הוי שגגה אף בהזיד בלאו קשה טובא היכי מייתי קרבן הא הוי מומר כיון שהי' מזיד לע"ז למונבז או לאותו דבר בשבועת ביטוי. ומכ"ש לדעת הש"ך וסייעתו דגם בפעם ראשונה הוי מומר. ובשלמא לר"ש דס"ל דבעינן שב מידיעתו י"ל כמ"ש התוס' שבת דף ס"ט שם ד"ה אלא דאם הי' יודע שחייב קרבן הי' שב אבל לת"ק קשה כיון דהזיד בעבירה הוי מומר ואמאי מייתי קרבן וע"כ דמיירי בעשה תשובה דבשעת הבאת הקרבן כשר הוא כנלענ"ד:
דברי אגדה]
במדרש ויקרא רבה סוף פרשה כ"ט איתא בכל מוספין כתיב והקרבתם ובר"ה כתיב ועשיתם אשה אמר להן הקב"ה לישראל בני מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם לפני כאילו היום בראתי אתכם ברי' חדשה וכו' גם הרמב"ם פ"ב מתשובה הלכה ד' כתב מדרכי התשוב' להיות השב צועק תמיד לפני ד' בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה וגו'. והדברים צריכין ביאור. דהא עינינו הרואות ביום הזכרון קודם לו וגם אחרי כן לא נשתנה בהאיש כל מאומה ולא נעשה ברי' חדשה כלל. ודברי הרמב"ם ז"ל שכתב כלומר אני אחר ואיני אותי האיש שעשה אותן המעשים אינם מובנים. ואיך יצטדק האדם בדברים כאלה לפני קונו אחרי כי לא כנים המה ודובר שקרים לא יכון לנגד עיני כתיב. והרי אם יחטא איש לאיש ויבואו בפלולם ויערוך טענותיו לפני הב"ד לאמר מאז חטאתי ועד עתה נעשיתי ברי' חדשה ואינני אותו האיש שחטא האם נקה האיש מעון בשביל טענות כאלה הלא כחשו בפניו יענה. אמנם טעם הדבר הוא כי לא כמלכותא דארעא הוא מלכותא דרקיעא. דייני עוה"ז הן בישראל הן באוה"פ המה דנים את חומר האדם להוכיחו וליסרו על חטאיו. ובאמת חומרו לא נשתנה מאומה ככחו אז כחו עתה ואין בידו שום הצטדקות לומר כי נעשה ברי' חדשה כמבואר לא כן מלכותא דרקיעא דעיקר הדין הוא לנפש וקרא כתיב הכרת תכרת הנפש ההוא וכן בכ"ד בתורה נכתב העונש שלמעלה לנפש. וכן הוא ברמב"ם פ"ח מתשובה ובדוכתי טובא. ובאמת כאשר יתמרמר האדם על חטאיו ויעזוב אותם עזיבה גמורה וישוב אל ד' ללכת בדרכיו ולדבק במעשיו אז מזדכך נפשו מאד ותחת אשר היתה מגואלת ומתועבת ומלובשת בגדים צואים היא עתה זכה ומלובנת ובהירה. ובצדק תוכל לומר לפני יוצרה ועושה כי היא עתה ברי' חדשה וכמ"ש הרמב"ם כלומר איני אותו האיש שעשה אותן המעשים כי עצמותו ופנימיותו נשתנה מאשר הי' עד כה מן ההיפך אל ההיפך:
ובזה אמרתי לבאר מקראי קודש בפרשת תולדת כאשר בא יעקב עם המטעמים אל יצחק אביו כאשר שאל אותו מי אתה בני השיב לו יעקב אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי. וכמה נתחבטו בזה כל בעלי מקרא היאך יתכן על יעקב אע"ה כי יוציא ח"ו דבר שקר מפיו וקרא כתיב תתן אמת ליעקב. וגם יפלא מאד כי כאשר דרש ממנו אביו פעם שנית אתה זה בני עשו השיבו יעקב בצדקתו ותומתו ויאמר אני ופרש"י לא אמר אני עשו אלא אני. ולא נודע איפוא מדוע שינה את טעמו ולא אמר אני עשו כאשר בתחילה. וע"פ דרכינו יתבארו הדברים באר היטב בס"ד על פי מאמרם בב"ר פרשה מ"ה ארשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו וכו' ע"ש. הרי דכל כח פנימיותו ועצמותו של עשו היא במה שכיבד את אביו ואז כל חלאת טומאותיו אשר רבו וכמאמרם ז"ל חמש עבירות עבר אותי רשע באותו היום עדיין נשאר זהרורות בנפשו בשביל כיבוד אביו. וכאשר הביא יעקב אע"ה את הלחם ואת המטעמים אל אביו ועסק גם הוא במצות כיבוד אב. בזה לקח גם אותו חלק רוחני אשר הי' עד כה לעשו אחיו. והנה ידוע מה שכתבו המדקדקים החילוק בין האומר אנכי לאומר אני דהמדבר בבחינת נפשו אומר אנכי וכמאמרם ז"ל בגמ' שבת דף ע"ה ע"א אנא נפשי כתיבת יהבית זהו נוטריקין של אנכי לא כן המדבר בעדו בבחינת גופו דבזה יתכן לומר אני. ולכן בתחילה כאשר שאלו אביו מי אתה בני דלשון מי מורה על דבר הנסתר ונעלם השיבו אנכי עשו בכורך היינו דבבחינת נפשו ופנימיותו הוא כעת במה שמקיים מצות כיבוד אב בחינת פנימיותו של עשו כאמור לא כן בפעם השנית כאשר שאלו אתה זה בני עשו. דמה שאמר לו יצחק אע"ה אתה זה הורה דכוונתו על הגלוי ונראה בבחינת גופו וע"ז הי' מוכרח להשיבו אני דהוא מורה על המדבר בבחינת גופו. ולזה לא השיב לו אני עשו דאז הי' דובר דובר שקר ח"ו ולכן אמר סתם אני. וזהו מרגליות טובה בס"ד:
ובזה יתבארו דברי המדרש ב"ר פרשה ע' בצפרא והנה היא לאה אמר לה רמייתא בת רמאה לאו בלילה הוי קרינא רחל ואת ענית לי אמרה לי' אית ספר דלית לי' תלמידים לא כך הוה צוח לך אביך עשו ואת עני' לי'. והדבר יפלא כי היא השיבה אליו על דבר הקשה בקושיא אחרת. ואם האחד עשה שלא כהוגן אין בזה הצטדקות לחבירו לאמר אעשה כן גם אני. ולפי דברינו נראה בזה ע"פ מה דאמרו במדרש שם לאה תפסה פלך הודי' שאמרה הפעם אודה את ד' ועמדה הימנה בעלי הודי' יהודה ויאמר צדקה ממני דוד אמר הודו לד' כי טוב דניאל אמר לך אלהא אבהתי מהודא ומשבח אנא. רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בני' בעלי מסטירין בנימן ישפה יש פה יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד. שאול ואת דבר המלוכה לא הגיד. לאסתר אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה. כוונת דבריהם נראה ע"פ מה ששמעתי בשם אא"ז הגאון החסיד מאור הגולה מוהר"ר מרדכי זאב זי"ע האבד"ק לבוב בהא דאמר ר' חנינא חמרא וריחני פקחין. ופירש הוא זצ"ל ע"פ מאמרם ז"ל במנחות דף פ"ז ע"א כשם שהדיבור יפה לבשמים כך דבור רע ליין. הרי דהבשמים והיין הם שני הפכים דהטוב לזה הוא רע לזה וכן להיפוך דדיבור יפה לבשמים ושתיקה יפה ליין. ובענין עבודת ד' והתנהגות האדם מצינו ג"כ שני עניני' הפכיים דפעמים הדבר טוב מאד כמו בתורה ותפלה ובתוכחו' על איש חבירו להשיבו מעון. ולפעמים השתיקה טובה מאד כמו שאמרו חז"ל בשומעין חרפתן ואינם משיבין ומונע עצמו מלשה"ר חנופה וליצנות וכדומה. ולזה אמר ר"ח שהוא הי' בידו שתי המדות גם יחד דהי' עובד את ד' וגם מתנהג בין אנשים במדת השתיקה ומדת הדיבור בכל אחד לעת הצורך ולזה אמר חמרא דהיינו יין דהשתיקה טובה לו וריחני דהיינו בשמים אשר הדיבור יפה להם פקחין דע"י השתמשותו לעת המצטרך בשני הדרכים לכן נעשה פיקח ודפח"ח:
ועפ"ז יבואר הא דאמרו ב"ב דף ע"ה ע"א ושמתי כדכד שמשותיך ארשב"נ פליגי בה תרי מלאכי ברקיעא ואמרו לה תרי אמוראי במערבא חד אמר שהם וחד אמר ישפה אמר להו הקב"ה ליהוי כדין וכדין. כוונתם בזה דהנה מעלותיו וגדולתו של יוסף הצדיק הי' הכל ע"י דבור דהוא סיפר חלומותיו אל אביו ואל אחיו ופתרונם לשר המשקים ולפרעה. לא כן בנימן שהיתה מדתו מדת השתיקה כמאמרם ז"ל שהבאנו לעיל יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד. וכבר נודע אשר באבני החשן היתה אבנו של יוסף שהם ואבנו של בנימן ישפה. ובזה פליגי תרי מלאכי או תרי אמוראי בביאור הכתוב ושמתי כדכד שמשותיך דהיינו שלעתיד יעבדו את הבורא כל העולמים וישמשו לפניו באבן טובה הנקרא כדכד חד אמר שהם דהוא אבנו של יוסף דהוא עבודה בדיבור וחד אמר ישפה אבנו של בנימן שאחז במדת השתיקה כמבואר במדרש הנ"ל ולזה אמר הקב"ה ליהוי כדין וכדין דהיינו דלא ראוי זה כראוי זה דפעמים מדת השתיקה טובה מאד ופעמים מדת הדבור וכמאמר ר"ח חמרא וריחני פקחין דשניהם כאחד טובים וזהו כדין וכדין. והנה גם האמהות לאה ורחל כל אחת מהן בעבודתם את ד' שינתה את דרכה כי לאה תפסה פלך הודי' ורחל פלך שתיקה. זאת בדבור וזאת בשתיקה. לא כן בעת שהחליף לבן ונתן ליעקב לאה לאשה במקום רחל דאיתא במדרש פתיחתא דאיכה רבתי שהי' יעקב מדבר עם לאה ורחל השיבתו כדי שלא יכיר יעקב בקולה הרמאות של לבן. וזה הי' נסיון גדול מאד מרחל שהכניסה צרתה לביתה כמבואר במדרש איכה שם. וכל זה נעשה מרחל ע"י ששינתה דרך עבודתה במדת השתיק' לעבדו במדת הדבור במה שהשיבה יעקב אע"ה שאלותיו אשר שאל את לאה כדי שלא יכירנה. ולזאת כאשר אמר יעקב לרחל רמייתא בת רמאה לאו בלילה הוי קרינא רחל ואת ענית לי אף היא השיבה אמרי' אליו בצדק ובמישור לא כך הוי צוה לך אביך עשו ואת עני לי' והוא כי מאחר דאתה אמרת לאביך אנכי עשו בכורך מטעם דבבחינת ההעלם ופנימיות הנפש אחזת אז בפנימיות עשו לקיים מצות כיבוד אב. גם אנכי באשר אחזתי בפנימיות לאה לאחוז פלך הדבור ומסרתי לה הסימנים ודברתי עמך במקומה לשם מצוה כדי שלא תתבייש אחותי לא עשיתי שום עול בזה ובדין ובצדק החלפנו שמותינו כאשר החלפת אתה את שמך בדברך עם אביך וזה נכון מאד: