אור ברסלב
מהריא הלוי חלק ב תם ונשלם חלק שני משו"ת בע"ה › דרשה הראשונה אשר דרש מרן הגאון המחבר ז"ל בעת שנתקבל לאב"ד דק"ק לבוב בפ' נשא בשנת תרמ"ח

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

תם ונשלם חלק שני משו"ת בע"ה · דרשה הראשונה אשר דרש מרן הגאון המחבר ז"ל בעת שנתקבל לאב"ד דק"ק לבוב בפ' נשא בשנת תרמ"ח

תם ונשלם חלק שני משו"ת בע"ה

בבית בגמ' ביצה דף ל"ח ע"א אמרו כי סליק ר' אבא אמר יהא רעווא דאימא מלתא דתתקבל. הנה בלי ספק ר' אבא הי' לומד תורה לשמה ולא להתפאר ולהתהלל להרבות כבוד חלילה. ומה לו בזה אם יתקבלו דבריו בעיני חכמי המקום אם לא כיון דעיקר תכלית כוונתו היתה לחדש חידושין לאמתה של תורה. וביאור הענין נראה דהנה מצינו שני עניני חכמות חכמה אנושית וחכמה אלקית. חכמה אנושית הוא מה שהאדם ממציא בשכלו באמצעות כלי ההשכלה הוא המוח אשר חנן ד' אותו בעת בריאתו ויוכל לעיין בשכל הזה בחכמת התורה או בחכמו' חיצוניו' איש איש כפי חלקו אשר חלק לו ד' בבינה. אמנם חכמה אלקית הוא ע"פ מאמר הנביא רוח ד' דבר בי ומלתו על לשוני. והוא כי אחרי אשר יגע בתורה ועבודה ומע"ט יוכל לזכות למדריגה גבוהה מאד כי יתן ד' דברו בפיו כאמור ויאמר ד' אלי הנה נתתי דברי בפיך. וכתיב ואנכי אהי' עם פיך וגו'. ועוד פסוקים רבים המורים על זה. והחילוק בין שני עניני חכמו' הנ"ל הוא כי מה שהאדם משיג ע"פ יגיעת שכלו כמאמרם ז"ל יגעתי ומצאתי תאמין ראינו כי פעמים מה שזה בונה זה סותר. זה ידמה בנפשו כי השיג בדעתו ושכלו ענינים רמים ונשגבים. ובא רעהו וחקרו והוכיחו על פניו כי שקר בימינו וכל דבריו בל יועילו. לא כן האיש אשר זכה לדברי ד' אמת אשר יכונו על שפתיו. הדברים האלה בלי ספק ירדו חדרי בטן שומעיהם כלם יתמהו ויתפלאו על רום ערכם כי רב הוא יתנו עידיהם ויצדקו ויאמרו אמת. וכמאמר החכם כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובארתי בזה מאמר הכתוב בתהלים לדר ודר אמונתיך כוננת ארץ ותעמוד. הפסוק הזה לא ראשו סופו ולא סופו ראשו. ואין לו המשך לכאורה. והנראה בזה כי שמעתי דבת רבים לאמר כי הפת והזמן יבלה את כל וכאשר בעניני אריגת הבגדים בניני הבתים עשיית המכונות. וכהנה רבות יתחדש בכל יום חדשו' ונצורו' אשר לא שערום אבותינו. כן הדת והאמונה וחקי התורה יתחדשו כנשר נעוריהם לפי תהלוכו' בני האדם ההולכים קדימה. אמנם באמת לא כנים דבריהם כי כל ההתחדשו' בעניני עוה"ז יסודם ועיקרם הוא מחשבו' אדם ותחבולותיו. וכל איש אשר נשאו לבו לחדש דבר המועיל למין האנושי והי' תכליתו גם המה גם מעבדיהם נפלו תחת סיג השגיאה והטעות. והדורו' הבאים אחריהם הבינו לעשו' כזאת הכנסת הגדולה דחוץ לעיר. באופן היותר טיב ויותר מועיל. וגם הדברים המתחדשים בימינו לא יהי' להם זכרון עם הדורו' שיהיו לאחרונה. לא כן בחקי התורה והאמונ' הנתונה לנו מורשה מאת יוצרינו ב"ה וב"ש השלם בתכלית השלימו' איך יהי' איש נבער מדעת לחפש עלילו' ברשע להטיל מום ח"ו בקדשי שמים. וכאשר הוא יתברך הי' הוה ויהי' עדי עד כן תורתו הקדוש' לא תנוסח ולא תשתנה לעולמי עולמים. לא יחליף האל ולא ימיר דתו. הלא תראה מבריאת שמים וארץ כוכביהם וכסיליהם וכל אשר בהם. אשר בעמדם יעמודו ומעת שנבראו עד עתה לא נשתנה בהם מאומה והוא מטעם האמור כי מעשה ידי יוצר הכל הוא בתכלית השלימות אין ערוך אליו לפעול כמפעליו. וכן תורתו ואמונתו וכל אשר הוא עושה הוא קיים לעד ולעולמי עולמים ולזה אמר המלך החסיד לדר ודר אמונתיך. והוא כי האמונה הקדושה לא תמוש מפינו ומפי זרענו עד עולם עד סוף כל הדורות. והנך רואה בעיניך מבריאת הארץ דבריאת העולם בכלל נקרא על שם הארץ כמאמר הכתוב דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. ומבריאת העולם ומלוא' יתברר ברור אמתי אשר אין לספק בזה כי מעשה ד' עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע וכאשר ההרים לא ימושי והגבעות לא ימוטו כן האמונה והתורה מורשה היא לנו עד העולם. ועל שני עניני חכמות אשר ביארתי. נראה שרמז הכתוב במה שאמר פרעה ליוסף ואני שמעתי אליך לאמר תשמע חלום לפתר אותו. ויוסף השיבו בלעדי אלקים יענה את שליט פרעה. והייני כי פרעה הנכרי לא האמין בזה אשר ד' יתן קיל דברו בפי בי"ד והי' סבור אשר יוסף הצדיק יפתר חלומו עפ"י שכל אנושי. ולזה אמר לו פרעה תשמע חלום לפתר אותו ופרש"י תשמע לשון הבנה והאזנה והוא כי ע"פ השכלתו הרוממה יבא על אמתת פתרון החלום. ויוסף השיבו בצדקתו לאמר בלעדי ופרש"י אין החכמה משלי כי לא ע"פ יגיעת שכלו יבא על אמתת הדברים כי אם אלקים יענה את שלום פרעה ופרש"י יתן עני' בפי לשלום פרעה כי האלקים הוא הוא המדבר ונותן מענה לשון בפי יוסף לאמר הפתרון. ולזאת כאשר פתרו חרטמי מצרים וחכמי' את חלום פרעה אמר הכתוב דאין פתר אותם לפרעה ופרש"י שלא הי' קולן נכנס באזניו ולא הי' לו קורת רוח בפתרונם. והוא כי החרטומים והחכמים פתרו החלום ע"פ שכל אנושי העלול לשגיאה וטעות. ומה שהוא ישר וטוב בעיני האחד לא יישר בעיני רעהו ולכן לא נכנסו דבריהם דבריהם באזני פרעה לא כן לאחר פתרונו של יוסף אשר רוח ד' דבר בו כמאמרו כתיב וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו כאשר ביארתי למעלה אשר האיש אשר דבר ד' אתו כל שומעיו יתפלאו ויודו על אמתת הדברים. ואחרי ראות פרעה את כל זאת גם הוא הוכרח להודות על מציאת חכמה אלקית ואמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו. ולזה כיון ר' אבא באומרו יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל כי הדברים אשר יתקבלו באזני כל שומעיהם המה לאות ולמופת כי הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ודבר ד' בפי המדבר ומפיו יוציא את דברי מ"מ הקב"ה. וגם אנכי הצעיר באלפי ישראל אפיל תחינתי לפני הטוב והמטיב לכל כי יתן דברו בפי ואז בלי ספק יתקבלו בעיני העדה הנכבדה שכל דבריו אמת וצדק:

בגמ' חולין דף מ' אר"ה היתה בהמת חבירו ע"ש כל הסוגיא עם פרש"י ותוס'. והנה הט"ז ס"ס ב' חידש דהא דקאמר הש"ס ועולא מעשה כל דהו קאמר היינו דוקא בדבר שעושה נבלה כגון מיעוט דושט או רוב קנה אבל מיעוט קמא דקנה לאו כלום הוא ולכ"ע אינו אוסר. ובנקה"כ שם תמה עליו דא"כ מה פריך בגמ' מכי שחט בה פורתא אסרה כיון דאינה נאסרת עד שחיטת רוב הקנה א"כ כולהו בהדי הדדי קאתי. וגם למה הוצרך לשנויי בחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו הא גם אם הי' הקנה שלם לא נאסר במיעוט קמא דקנה לדעת הט"ז כי אם בשחיטת רובו ואז באו כל הג' חטאות ביחד. וזה תימה גדולה על הט"ז ועי' בפלתי סי' ד' שכתב שראוי לחוש לכבודו של זקן וליישב דבריו. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות. ע"פ מ"ש התוס' בחולין דף מ"א ע"א ד"ה ת"ש ובע"ז דף נ"ב ד"ה היתה דלעולם נחתינן חד דרגא בהדיוט מבהקדש. ומש"ה מייתי ראי' מעולא ומר"ה דכיון דס"ל בשחיטת סימן אחד דהוי מעשה בגוף הבהמה אוסר להדיוט א"כ ה"ה בניסך לה יין בין קרני' דהוי שימוש בעלמא אוסר לגבוה ע"ש בתוס'. ומעתה דברי הט"ז נכונים מאד דס"ל דמיעוט קמא דקנה כיון דהדרי בריא לא חשיב מעשה בגוף הבהמה. ומ"מ לא גרע מניסך לה יין בין קרני' דג"כ אינו מעשה בגוף הבהמ' וגם מיעוט קמא דקנה הוי כמו שימוש בעלמא. ומעתה שפיר פריך לר"ה דסובר דבשחט בה סי' אחד אסרה אף להדיוט כפרש"י שם והיינו ברוב קנה או במיעוט ושט דוקא וכדעת הט"ז משום דאז מיקרי מעשה בגוף הבהמה וכמ"ש. וממילא בהקדש אסור גם בשימוש בעלמא כגון בניסך לה יין בין קרני' או במיעוט קמא דקנה דג"כ נא גרע משימוש בעלמא וה"כ מכי שחט בה פורתא אידך מחתך בעפר הוא דכיון דנאסר עכ"פ להקדש במיעוט קמח דהוי כמו שימוש בעלמא וא"כ אינו ראוי לפתח אוה"מ ואינו מתקבל בפני' ותו לא מיחייב משום ש"ח. ולהכי הוצרך לשנויי בחצי קנה פגום דאם הי' הקנה שלם כבר הי' נאסר להקדש במיעוט קמא דקנה גם לדעת הט"ז וז"ב מאד. וגם זולת דברי התוס' הנ"ל נראה ליישב דברי הט"ז דהרי רש"י כתב בריש סוגיין בהא דהיתה בהמת חברו רבוצה דאף דבע"ח אינם נאסרים להדיוט משום ע"ז מדאצטריך קרא למיסר נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי מ"מ בעשה ממשה בגופן מיתסרי כדאמרינן פ' ר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרן ע"ש ברש"י ואפשר דס"ל לט"ז דלא מיקרי מעשה בגוף הבהמה רק בדבר שעושה נבילה כגון מיעוט ושט או רוב קנה אכל מיעוט קנה לא מיקרי תפיסת ידי אדם והוי כבע"ח דאינן אסורין להדיוט ולא דמי לחפר בה בורות שיחין ומערות דהתם לא יתמלא הבור עוד מאליו משא"כ במיעוט קנה דהדרא בריא מאליו. ומש"ה דעת הט"ז דבמיעוט קנה ששחט לע"ז גם אם היתה בהמה שלו לא נאסרה כדין בע"ח דאין נאסרין להדיוט משום ע"ז. וכל זה להדיוט דוקא אבל לגבוה דגם בע"ח נאסרין גם הט"ז מודה דנאסר במיעוט קמא דקנה. ומש"ה שפיר פריך הש"ס לר"ה מכי שחט בה פורתא אסרה דלגבוה עכ"פ נאסר במיעוט קמא דקנה ותו לא ראוי לפתח אוה"מ. ומש"ה הוצרך לשנויי בחצי קנה פגום. ודוק. ובזה מיושב קושית התוס' בחולין שם בהא דאמר ר"פ אי לאו דאמר ר"ה סי' אחד לא הוי חטאת חיובת' מאי מעשה מעשה רבה. ותמהו בתוס' דעדיין קשה לרב הונא מאי ארי' חטאת לשמעינן זבח ע"ש. וע"פ דברי התוס' רע"ז הנ"ל מיושב היטב דאם נאמר דעולא מעשה רבא קאמר ואינו נאסר להדיוט משום ע"ז כי אם בשחיטת שני סימנים. א"כ לגבוה די במעשה זוטא דנחתינן חד דרגא כמ"ש התוס' בע"ז. ונאסר לגבוה ברוב קנה או מיעוט ושט דבעינן עכ"פ מעשה בגוף הבהמה. וא"כ לא מצי למיתני זבח דתקשה מכי שחט בה סימן אחד אסרה אידך מחתך בעפר הוא דאף דלהדיוט לא נאסר רק במעשה רבה דהיינו ב' סימנים מ"מ בהא דשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דמיירי לגבוה ונחתינן חד דרגא נאסרה בסי' אחד ובאידך סי' הוי מחתך בעפר בעלמא ולא מיחייב משום ש"ח דהוי מחתך בעפר ואינו ראוי לפתח אוה"מ ומש"ה לא תני זבח כי אם חטאת דהיינו חטאת העוף ולא צריכינן לאוקמי בחצי קנה פגום ומ"מ לא נאסר גם לגבוה כי אם אחר שנשחט רוב הקנה דמיעוט קמא דקנה לא הוי כמו שימוש בעלמא כמו ניסך לה יין בין קרני' דגם לגבוה אינו נאסר בזה דכיון דהשתא קיימינן דלהדיוט בעינן שני סימנים ולגבוה כיון דנחתינן חד דרגא בעינין סי' אחד דהיינו רוב הקנה וא"כ כולהו בהדי הדדי קאתי ולא הוי חטאת תיובתי'. משא"כ השתא דאר"ה דלהדיוט בסי' אחד נאסרה. וא"כ לגבוה דנחתינן חד דרגא נאסר גם בשימוש בעלמא דהיינו מיעוט קמא דקנה כמ"ש לעיל א"כ גם על חטאת העוף תקשה מכי שחט בה פורתא אסרה דלגבוה נאסר גם בשימוש בעלמא כמו ניסך לה יין בין קרני' או מיעוט קמא דקנה ומש"ה איצטרך לשנויי בחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו ודוק היטב:

ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה רש"י ללשון ראשון בהא דפריך בגמ' מה אריא חטאת לשמעינן זבח והקש' רש"י דגם בלאו דברי ר"ה ונאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא נאסרה הבהמה בתחילת השחיטה וכולהו בהדי הדדי קאתי ג"כ קשה לישמעינן זבח. ולפמ"ש נראה ליישב דהנה בתוס' חולין שם כתבו הא דלא קחשיב ארבע חטאו' וליחשב נמי יוה"כ משום דעיקר חידושי' דתנא הוא להשמיענו דהוי תיקון לענין שבת אע"ג דעדיין מטמא משום תקרובת ע"ז וליכא תיקון להוציא מטומאת נבלות מ"מ חשיב תיקון מידי אבמ"ה לב"נ כדאמרינן בפסחים דף ע"ג ע"ש. ומעתה י"ל דגם המקשן הוי ס"ל דכיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא. וא"כ אי לאו דברי ר"ה הו"א דגם במעשה רבה אין אדם אוסר דשא"ש. ומש"ה לא מצי למיתני זבח דהרי זבח לא קניא לי' לכפרה ולא הוי שלו ולא נאסר כלל גם בגמר השחיטה ואין מטמא טומאת נבלות וא"כ הוי לענין שבת תיקון גמור להוציא מידי נבלות. וכיון דעיקר רבותי' דברייתא הוא להשמיענו דמה דמתקן להוציא מידי אבמ"ה הוי תיקון לענין שבת ובזבח כיון דאינו שלו ולא נאסרה כלל פשיטא דהוי תיקון גמור וליכא רבותא כלל ומש"ה נקט התנא חטאת ומיירי גם בחטאת בהמה דכיון דקניא לי' לכפרה הוי שלו ולא נאסרה בתחילת השחיטה משום דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכיון דמ"מ נאסרה עכ"פ בגמר השחיטה ומטמאה משום תקרובת ע"ז ואפ"ה מיחייב משום שבת א"כ שפיר מוכח דהא דמתקן להוציא מידי אבמ"ה לב"נ הוי תיקון לענין שבח משא"כ לר"ה דגם במעש' כ"ד אוסר דשא"ש ורק דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכיון דגם בזבח אף דלא קניא לי' לכפרה ולא הוי שלו מ"מ נאסר בגמר הזביחה ומטמאה משום תקרובת ע"ז וליכא תיקון רק להוציא להוציא מידי אבמ"ה לב"נ והוי רבותא לענין שבת דבכה"ג חשיב תיקון ולא הוי מקלקל בחבורה. א"כ קשה מה אריא חטאת לישמעינן זבח ודוק כי חריף הוא:

והנה בהא דאר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה וכו' פרש"י לא מיבעיא עומדת דכשהגבי' והרביצה קני' בהגבהה ונעשית שלו. ובתוס' הקשו ע"ז דהגבהה אינה קונה לענין שיהי' כשלו שיהי' יכול לאוסרה דהא גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וכו' אלמא דגם אחרי ההגבהה הוי אינו שלו ואינו יכול לאוסרו. ועוד הקשו דמאי פריך בגמ' למ"ד א"א אוסר דבר שאינו שלו ממנסך הא התם כבר קני' בהגבהה כדאמרינן בגיטין דף נ"ב ע"ב אלא ודאי בהכי לא חשיב שלו ע"ש בתוס'. והנראה לענ"ד בזה דהנה בתוס' ב"ק דף ע"א ע"ב הקשו בהא דחייבה תורה בגנב וטבח ד' וה' כיון דשחט בה פורתא קני' בשינוי מעשה אידך לאו דמרי' קא טבח ותירצו דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך ע"ש. והפנ"י שם כתב דהיינו דמדאוריי' לא קני בשינוי מעשה גרוע כזה אבל מדרבנן מיהא קני. וא"כ לפמ"ש התוס' בע"ז דף נ"ב ע"ב ד"ה ברוך דהא דאדם אוסר דבר שא"ש לגבוה הוא רק מדרבנן וכן פרש"י שם. ומעתה קשה בהא דאר"ה דאם שחט בהמת חבירו לע"ז נאסרה. וקאמר בגמ' דסבר לה כדעולא אר"י דיכול לאסור דבר שאינו שלו על ידי מעשה. והרי כיון דגם לעולא לא נאסר רק מדרבנן כמ"ש רש"י ותוס' הנ"ל. ומדרבנן בלא"ה אסור דמכי שחט בה פורתא קני' בשינוי ואף דהוי שינוי גרוע מ"מ קני לה מדרבנן כמ"ש הפנ"י. וגם ליכא לתרוצי כמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ב ע"א ד"ה דאי דבהכי חייבי' רחמנא. דזה שייך לענין ש"ח וחולין שנ"ב דהם איסורי תורה שאינם במציאות כלל בשום אופן כיון דכבר נאסר במיעוט סי' ונפסלו תו אין בזה משום ש"ח כיון דאינו ראוי לפתח אוה"מ. משא"כ כאן דאינו אסור רק מדרבנן לא שייך למימר בהכי חייבי' רחמנא וגם בלא"ה לא נכתב בתורה בשום מקום דאינו אוסר אם שחט בהמת חבירו לע"ז וא"כ שפיר נוכל לומר מכי שחט בה פורתא קני' בשינוי ושפיר יכול לאוסרה משום דהוי כשלו. ול"ל לגמ' לומר דר"ה סובר כעולא אר"י. אמנם באמת הדבר נכון דבגמ' ב"ק דף י"א ע"א אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין ופרש"י דאם נפחתו הבהמה והכלים אצל הגנב או הגזלן משלמים דמי בהמה וכלי' מעולים והשברים הם של הגנב והגזלן. משא"כ בנזקין דהשברים הם של הניזק והמזיק משלם מותר הנזק מביתו ע"ש. ומעתה י"ל דקושית התוס' בב"ק דף ע"א שם הוא דוקא בגנב וטבח דבזה שפיר הקשו מכיון דשחט בה פורתא קני' בשינוי מעשה דכיון דנפחת' אצלו הבהמה על ידי שחיטת פורתא לאחר שגנבה והשברים של הגנב א"כ אידך לאו דמרה קא טבח כיון דהשברים שלו. משא"כ בשוחט בהמת חבירו לע"ז דמיחייב לשלם מדין מזיק ובמזיק שמין השברים והם לבעלים. א"כ ליכא למימר כלל מכי שחט בה פורתא קני' בשינוי כיון דגם לאחר שנפחת' הבהמה על ידי שחיטת מיעוט הסי' עדיין הוא של הבעלים כדין שברים וא"כ עדיין הבהמה אינו שלו ואינו יכול לאוסרה. ולהכי הוצרך בגמ' לומר דר"ה סובר כדעולא דיכול לאסור דבר שא"ש ע"י מעשה. ומעתה דברי רש"י הנ"ל מיושבים היטב דמש"ה קאמר ר"ה רבוצה דאם היתה עומדת א"כ כשהגביהה קנאה בהגבהה. והיינו דעכ"פ בשעת הגבהה נתחייב באחריות כדין גזלן כדאמרינן בש"ס בכ"ד וניהו דעל ידי הגבהה לא הוי כשלו לענין דיכול לאוסרו כמ"ש התוס' הנ"ל מ"מ כיון דעכ"פ בשעת הגבהה נעש' על הבהמ' גזלן א"כ שפיר נאמר מכי שחט בה פורתא קני' בשינוי מעשה כיון דבגזלן אין שמין והשברים הם של הגזלן. וא"כ שלו הוא טובא לע"ז ופשיטא דאוסר. ולהכי קאמר ר"ה רבוצה דלא הגביה ולא נעש' גזלן עלי' ולא מיחייב רק מטעם מזיק (ח"ב) מא ואז הוי השברים של הבעלים ואינו שלו ואפ"ה אשמעינן ר"ה דיכול לאוסרה משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה וכדעולא. ומעתה מיושב קושית התוס' הנ"ל מגזל ולא נתייאשו הבעלים וכן בהא דפריך בגמ' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממנסך. דהתוס' ב"ק דף י"א שם כתבו הטעם דאין שמין לגזלן משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל ע"ש. ואם כן זה דוקא בשוחט אחר כך דעשה שינוי בבהמ' ואינה כעין שגזל ובזה השברים של הגזלן. משא"כ במקדיש ומנסך דהוי היזק שאינו ניכר ועדיין הוא כעין שגזל ממילא בזה לא קנה הגזלן השברים והוי דבר שאינו שלו ואינו יכול לאוסרו ודוק היטב:

ואחרי שזכינו לזה עמדתי על כוונת הסמ"ג לאוין סי' מ"ה שהביא השעה"מ פ"ח מלולב ה"א דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול היינו דוקא ע"ז שעבדה ישראל אבל ע"ז של נכרי שזכה בה ישראל מה"ת מועיל בה ביטול ורק מדרבנן אין לה ביטול. והנה מלבד דלא נודע מקור וטעם לדבריו. דבריו תמוהין מגמ' ע"ז דף נ"ג ע"ב דאמרינן התם ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא נכרי והשתחוה לה אסרה מדאמר קרא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירוש' הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא סגי להו אלא ע"כ משום דגלי אדעתיי' דניחא להו ע"ש. ולשיטת הסמ"ג הנ"ל קשה ל"ל להגמ' לומר דא"י ירוש' לנו מאבותינו ואין אדם אוסר דשא"ש. הרי גם אם הי' הארץ אז של הנכרים והיו יכולים לאסור מכל מקום מדאורייתא בביטול סגי להו כיון דע"ז של נכרי שבאה ליד ישראל יש לה ביטול מה"ת. וכבר הרגישו בזה האחרונים. והנלענ"ד בזה דהנה הב"ח והמג"א סי' תקפ"ו הקשו בהא דאמרינן בגמ' ע"ז דף מ"ב דמש"ה ישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה והוי ע"א ביד ישראל וכל ע"א ביד ישראל אינה בטלה לעולם דאטו בהגבהה בעלמא שמגביה הישראל ע"ז של נכרי נעשית ע"ז של ישראל. וכן הקשו במ"ש התוס' בסוכ' וביבמות ובש"ע סי' תקפ"ו שם דאם נתכוין הישראל לזכות הוי ע"ז של ישראל ואין לה ביטול. אטו הגבהה מועיל לזכות בשל אחרים שלא מדעת הבעלים. אמנם לפמ"ש לעיל הדבר נכון דאחרי שהגביה הישראל הע"ז של נכרי לזכות בה ונעשה הישראל גזלן עלי' א"כ כשמבטלה אחר כך דהיינו שקטע ראש אזנה או חוטמה ופיחתה מדמי' צריך לשלם לנכרי כל הדמים והשברים הם של הגזלן כיון דאין שמין לגנב ולגזלן א"כ תו הוי באותה שעה ע"ז של ישראל ואין לה בטילה. ומש"ה אמרינן בגמ' ע"ז שם דאם מגבה לה והדר מבטל הוי כע"ז של ישראל ואין הביטול מועיל ומיושב היטב קושית הב"ח והמג"א. ומעתה אפשר דזהו טעמו של הסמ"ג דכבר הבאתי לעיל בשם התוס' ב"ק דף ע"א ע"ב דשינוי מועט וגרוע לא חשיב שינוי לקנות בהכי וכתב הפנ"י דהיינו דמה"ת אינו מועיל שינוי גרוע כזה אבל מ"מ קונה מדרבנן. וא"כ כשפיחסה בפני' דהוי שינוי גרוע ומה"ת אינו קונה בשינוי כזה ועדיין הוי כעין שגזל והשברים של הבעלים דהיינו הנכרי ומש"ה שפיר מועיל לה הביטול מה"ת. ורק כיון דמדרבנן מועיל גם שינוי גרוע כמ"ש הפני יהושיע וקניה הישראל הע"ז על ידי מה שפיחסה בפני' מדרבנן ומש"ה אין לה ביטול כיון דמדרבנן הוי ע"ז של ישראל ולהכי שפיר כתב הסמ"ג דע"ז של נכרי שזכה בה ישראל אין לה ביטול מדרבנן. ומעתה זה דוקא היכא דהקנין של הישראל הי' על ידי הגבה' והשינוי מעשה דאינו רק קנין דרבנן בזה כתב הסמ"ג דהא דאין לה ביטול הוא רק מדרבנן. משא"כ בגמ' ע"ז דזכו ישראל בארץ מה"ת אי משום שנתנה הקב"ה לאאע"ה אי משום שזכו בה בכיבוש מלחמה דהוי קנין מה"ת כדאמרינן פ"ד בגיטין אם היו הנכרים יכולין לאסור האשרות. א"כ לאח"כ שזכו בה הישראל מה"ת שפיר הו' ע"ז של ישראל מה"ת ואין לה בטלה מה"ת ומש"ה ומש"ה קאמר בגמ' דא"י ירושה לנו מאבותינו ואין הנכרי יכול לאסור כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודוק היטב:

והנה בשטמ"ק ב"ק דף ע"ב ע"א הביא בשם הראב"ד והמאירי דהא דפליגי ר"י ור"ל אם ישנה לשחיטה מתחיל' ועד סוף או אינה לשחיט' אלא לבסוף. זה דוקא בדבר הנאסר בשביל שם שחיט' כגון חולין שנ"ב או שחוטי חוץ וכן הא דחייבה תור' בגנב וטבח ד' וה' וכדומה. אבל מה שאינו נאסר בשביל שם שחיט' אלא מפני איסור אחר בכל דהו נמי מיתסר כגון שוחט לע"ז דאמרינן כיון דשחט בה פורתא אסרה וכו' ע"ש. וכן משמע מדברי התוס' ב"ק דף ע"א ע"ב ד"ה כיון. אמנם מדברי רש"י שם ד"ה כיון מבואר להיפך דפירש דהא דפריך בגמ' שם כיון דשחט בה פורתא אסרה דהיינו משום זבחי מתים דקא סלקא דעתך ישנה לשחיט' מתחיל' ועד סוף ומתחיל' נאסרה משום זבחי מתים ע"ש וכן פרש"י בע"ז דף ל"ד ע"ב באומר בגמר זביח' הוא עובדה דמש"ה נקט ר"ל בגמר זביחה משום דר"ל לטעמי' דסובר אינה לשחיט' אלא לבסוף. מבואר מדבריו דגם בע"ז אינה נאסר בתחילת שחיט' רק למ"ד ישנה לשחיט' מתחיל' ועד סוף. וטעם וביאור מחלוקתם נלענ"ד דהנה בע"ח הנעבדים לע"ז אפילו בבהמ' שלו אינם נאסרים להדיוט מדאיצטרך קרא למיסר מוקצה ונעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. והא דאמרינן בגמ' בחולין וב"ק כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אף דבשחיטת סי' אחד וגם בשחיטת שני סימני' הוא כחי' לכל דברי' כל זמן שמפרכסת ובע"ח אינם נאסרי' להדיוט כמ"ש מ"מ ע"י זביחה נאסרה גם להדיוט משום זבחי מתים. וכיון דהא דשחט בה פורתא אסרה גם להדיוט הוא רק משוה זבחי מתים ואילו חתך ממנה אבר אחר לע"ז לא היתה נאסרת להדיוט כדין בע"ח ורק שם זביחה גורם האיסו' משום הכי שפיר כתב רש"י דאינה נאסרת בתחילת שחיט' רק למ"ד ישנה לשחיט' מתחיל' ועד סוף כיון דשם זביחה גורם האיסור וכסברת הראב"ד והמאירי הנ"ל. והנה ברמב"ם פ"ד משחיט' הל' י"ג מבואר דגם לדידן דקיימ"ל ישנה לשחיט' מתחיל' ועד סוף ומיפסל מיד בתחילת השחיט' זה דוקא ברוב קנה או מיעוט ושט אבל מיעוט קנה לכ"ע אין כאן התחלת שחיט' כלל ולא מיפסלא בזה. ומעתה דברי הט"ז הנ"ל ברורי' בטעמם כיון דבע"ח אין נאסרים להדיוט רק משום זבחי מתי' וכיון דתלוי בשם זביח' לא נאסר בתחילת שחיט' רק למ"ד ישנ' לשחיט' מתחיל' ועד סוף כמ"ש רש"י בכ"ד ומשום הכי במיעוט קמא דקנה לא מיתסר דבזה ליכא התחלת שחיט' כלל כמ"ש הרמב"ם ומש"ה יפה כתב הט"ז דלא מיתסר במיעוט קמא דקנה. מיהו כל זה לענין לאוסרה להדיוט דבע"ח אינם נאסרים ועיקר האיסור הוא משום זבחי מתים ותלוי בשם זביחה. משא"כ להקדש דגם בע"ח נאסרים ורק משום דאין אדם אוסר דשא"ש בעי' שיעשה בה מעש' וכדעולא דאמר עשה בה מעש' אסרה. ואילו חתך ממנה אבר אחר לשם ע"ז או ניסך לה יין בין קרני' ג"כ נאסרת כמבואר בגמ' א"כ אין הדבר תלוי בשם זביח' ואין זה ענין כלל לפלוגתא אם ישנ' לשחיט' מתחיל' ועד סוף או לא וא"כ גם במיעוט קמא דקנה אף דאין ע"ז שם זביח' כלל לכ"ע מ"מ נאסר דעכ"פ מעש' מיקרי א"כ שפיר פריך בגמ' על ר"ה דבמעש' כ"ד דהיינו מיעוט קמא דקנה ג"כ נאסר להקדש ואינו ראוי לפתח אוה"מ ותו לא מיחייב משום ש"ח ומש"ה איצטרך לשנויי בחצי קנה פגום. וזהו מרגליות טוב' ברור ואמת ליישב דברי רבינו הט"ז ז"ל:

ואתחיל בדברי אגדה בע"ה]

בגמ' חולין דף פ"ט ע"א א"ר יוחנן משום ר"א בר"ש כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר"א בנו של ר"י הגלילי בהגדה עשה אזנך כארפכסת לא מרבכם מכל העמים חשק ד' בכם אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדול' אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדול' לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וכו' ע"ש. ביאור הדברי' נראה עפ"מ שאמרו במשנ' על שלש' דברים העולם עומד על התור' ועל העבוד' ועל גמ"ח. מזה מבואר כי שלש' דברים הנכבדים האלה המה עמודי העולם. והאיש הזוכ' להיות שלם באחד מהם הוא עולה על כל בני גילו במעלו' רבות ונשגבו' ולפי הנרא' מהפסוקים והמדרשים זכה משרע"ה לעמוד התור' אשר קיבלה מפי הגבור' ולימדה לישראל והוא כנגד כל ישראל כעילה נגד העלול. דהמע"ה זכה לעמוד העבוד' שדרשו בגמ' איזהו עבוד' שהוא בלב זו תפלה והוא ריוה להקב"ה בשירות ותשבחו'. וברמב"ן עה"ת פירש מאמר הכתוב ואני תפל' שכל כך התעצם דהמע"ה כל ימיו בעניני התפל' עד כי נקרא בעצמו בשם תפל' על שם מלאכתו התמידית. אאע"ה זכה לעמוד ג"ח כי האכיל לעוברים ושבים מולים וערלים. והי' מצטער בעצמו ביום שלא נזדמנו לו אורחים עד שהזמין לו הקב"ה שלש' מלאכים בדמות אנשים למען יוכל לקיים מצות הכנסת אורחים אף כי נדמו לו בדמות ערביים עובדי ע"ז. כי בעל החסד האמיתי יעשה את הטוב באשר הוא טוב בלי תערובת הנאת עצמו ובלי תשלום גמול וירחם על הברואים בדמותו כצלמו מבלי הבדל דת ואמונ' ואף כי לא דרכיהם דרכיו ולא מחשבותיהם מחשבותיו. והרב במורה הנבוכים אמר בטעם הדבר שאסר' תור' עופות טמאים כי התור' הרחיקתם מפני שדמם נוטה לאכזריות ונותני' אכזריות בלב ולכן המה דורסים לרוב רוע טבעם ואכזריות שלהם. ובגמ' חולין דף ס"ג ע"א אמרו חסידה למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותי'. וצריך ביאור מאחר דאותו המין אין בו מדות רעות ואכזריות מדוע אסרה אותי תור'. אמנם הוא הדבר אשר דברנו כי אותו המין מקפיד לעשו' חסד עם חברותי' ולא עם מינים אחרים. ואין זה דרך החסד האמיתי וגם בחסד כזה לא בחר ד' כי אם את השוה ומשוה קטן וגדול מבלי הבדל דת ואמונ'. ולהעביר על מדותיו נגד החוטאים כנגדו. ולכן אמרו חז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו למי נושא עון למי שעובר על פשע כי האיש הנלבב ושם דרכיו כאשר יבקש רחמי ד' או מחילת וסליחת חטאיו יבא בטענ' חזק' לפני אדון כל לאמר הלא ברי' שפלה רע מנעוריו כמוני גומל טובות לחייבים ואינני מקנא ליפרע ומוחל לחוטאים נגדי עאכ"ו ממהקב"ה הטוב והמרחם וחפץ חסד ותכלית בריאת העולם הי' כדי להטיב לבריותיו. בלי ספק כי בחסדו הגדול ישוב וירחמהו ובימינו יקרבהו. ואמרו במ"ר בפתיחתא דאיכה רבתי כי בזמן החורבן באו אבות העולם להתחנן לפניו לחוס ולרחם על שארית ישראל והקב"ה השיב להם כי ישראל עברו תורה חלפו חק והדין נותן להגלותם מארצם ולהחריב ביהמ"ק ואחרי כן באה רחל אמנו להתפלל על ישראל וגם אלי' השיב כי ישראל העמידו צלם בהיכל ואינם ראוים לנס ולחמלה. וע"ז באה רחל בטענ' חזק' כי גם הוא מסרה סימנים ללאה אחותה והכניסה צרתה לביתה ומה אני לא קנאתי לצרה שלי ואתה מלך חי וקיים מפני מה אתה מקנא לע"ז שאין בה ממש. וע"ז השיבה הקב"ה בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומן הה"ד קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בני' וכתיב כה אמר ד' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמע' וגו' ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. ובזה ביארתי מקראי קודש בשופטים י"א ויפתח הגלעדי הי' גבור חיל ותלד אשת גלעד לו בנים וגו' ויגרשו את יפתח וגו' לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה ויברח יפתח מפני אחיו וגו' ויהי מימים וילחמו בני עמון עם ישראל וילכו זקני גלעד וגו' ויאמרו ליפתח לכה והייתה לנו לקצין ונלחמה בבני עמון. ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתה שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. ויאמרו זקני גלעד אל יפתח לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו והיית לנו לראש לכל ישבי גלעד וילך יפתח עם זקני גלעד גלעד וגו' וידבר יפתח את כל דבריו לפני ד' במצפה. ולא נודע מה דבר יפתח לפני ד' במצפה ומה משמיענו הכתוב בזה. ופי' ברש"י ורד"ק מ"ש בזה. וע"פ דברינו למעלה נרא' לומר כי לעיל באותה פרשה כתיב כי ישראל עבדו את הבעלים ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון וגו' ותצר לישראל מאד ויזעקו בני ישראל אל ה' לאמר חטאנו וגו' ויאמר ה' לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם בם המה יושיעו לכם בעת צרתכם. וכאשר ראו זקני גלעד כי לאשר עבדו את הבעלים ועזבו את ד' לכן שתם תפלתם לזאת שתו עצות בנפשם ללכת אל יפתח אשר גרשהו מן בית אביו ומנחלתו ואם הוא ימחול להם ויתרצה ללכת עמהם ולהושיעם. הלא יוכל יפתח ללמד עליהם זכות ולהמליץ לטובת ישראל באמרו אחרי כי הוא ב"ו מעביר על מדותיו ואינו משלם גמול לשונאיו. מכ"ש אשר ד' ברחמיו ורוב חסדיו ישוב וירחם על צאן מרעיתו וכל פשעיהם לא יזכרו להם. ולכן כאשר אמר להם יפתח הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. השיבו אותו זקני גלעד בחכמ' ואמרו לכן עתה שבנו אליך. והוא כי עיקר ביאתם אל יפתח ולא לזולתו הוא בעבור זה למען ירא' ד' בזכות יפתח כי העביר על מדותיו והשליך את נפשו מנגד לילך ולהלחם למען יושיע את קמיו ומתנגדיו ובזה יוכל להמליץ טוב על ישראל לפני בורא עולם כפי ביאורינו למעלה. וזהו שאמר הכתוב אחר כך וידבר יפתח את כל דבריו לפני ד' במצפה. והוא כי דבר תוכן ענינו איך השחיתו נגדו אנשי גלעד ומן גו גרשהו ובכל זאת עמד להם בעת צרתם. ובזה בא אל המלך ממהקב"ה לחון ולרחם אע"פ שאינו כדאי. והנה אאע"ה עמוד החסד כדאמרינן במ"ר פ' חיי שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו כאשר המליץ טובות על אנשי סדום הי' יכול לבא בזרוע לפני הקב"ה לאמר הלא אנכי עושה חסד עם כל בריותך לרעים ולטובים בלי שום הבדל. עאכ"ו כי המרחם על כל לא יעשה משפט כלה ונחרצה גם כי הרבו לפשוע. אמנם אאע"ה לאשר ידא והכיר גדולת הבורא ב"ה ואיך מהראוי לעובדו בכל לב ונפש דימה בעצמו כי כל צדקותיו אשר עשה וחסדיו אשר פעל כלא חשיבין נגד מה שמחויבין לעובדו ולכן אמר כי אינו כדאי וראוי לבקש תפל' ותחנונים כי הוא עפר ואפר. הלא תראה כי אחר שנלחם עם המלכי' הי' דבר ד' אליו במחזה לאמר אל תירא אברם שכרך הרבה מאד ובסוף הפרשה נאמר והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. ולא נודע מה השמיענו הכתוב בזה כי הנבוא' הזאת היתה במחזה או בלשון אחרת של נבואה וגם מה שאמר הכתוב והאמין בד' אין לו ביאור אחרי כי הוא הי' ראש המאמינים והודיע אלקותו לכל באי עולם וכבר נתנסה בכמה נסיונות הלא ידענו כי כבר האמין בד'. ולפי האמור יתבאר אחרי כי אאע"ה אשר היתה לו איצטגנינות גדולה בלבו ובחכמתו ותבונתו הכיר מעט מגדולת בוראו ודמה בנפשו כי כל מה שפעל ועשה מעודו עד היום הזה הוא כאין וכאפס נגד רוב החיובים אשר עליו לעבוד כדאמרו חז"ל אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים מן הקב"ה אלא מתנת חנם. ולכן אחרי אשר עשה לו הקב"ה נס גדול לנצח את המלכים אמר בלבו כי חסד גדול נעשה עמו הרבה יותר מכפי מעשיו. והנה אמרו בירושלמי האי מאן דאכל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי בי'. ולכן גם אברהם בוש להסתכל אל בוראו העושה עמו נפלאו' גדולו' וחסדים עצומים אשר לא כדת ואכיל דלאו דילי' אמנם הקב"ה אמר לו שכרך הרבה מאד כי כל מה שפעל ועשה עמו בדין ובמשפט הי' וכפי מעשיו וצדקותיו. ולזה הי' אליו דבר ה' במחזה להודיעו כי הנסים והנפלאות אשר עשה עמו אדון כל הוא בא בשכרו ומחזה שדי יחזה ואמר אליו שכרך הרבה מאד. וסיים הפרשה באמרו והאמין בד' כי אף שהי' ביד אברהם בירור אמיתי שאין בו ספק כי הוא עפר ואפר ואינו כדאי לחסדי המקום מ"מ אחרי שהבטיחו ה' היפך הענינים על כרחו הי' מאמין להקב"ה כי מגיע אליו בזרוע וכי שכרו הרבה מאד אמנם אמר ויחשבה לו צדקה כי אאע"ה אשר בלבו כי גם זאת מאמר המקום ב"ה כי שכרו אתו ופעולתו לפניו הוא צדקה וחסד מאתו יתברך. עכ"פ הראינו לדעת כי אאע"ה בדבר אשר הי' גדול מכל האדם בגמילות חסדים והשפעת טובו' בדבר הזה השפיל עצמו ואמר ואנכי עפר ואפר ואינני ראוי לבקש רחמים עבור זולתי. וכן משרע"ה אשר הי' עמוד התורה ואהרן אחיו קיבלה ממנו כדאמרינן בפ"ה דעירובין. וכאשר קמו עליו קרח ועדתו לאמר כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו וגו' כי כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהי' לך וכי המה גדולים בתור' כמשה ואהרן הלא יכולת הי' בידם בכח חכמת אלקים אשר בקרבם כי אין ערוך לקרח ועדתו אליהם. אבל משרע"ה ענה בצדקתו וענותו ואהרן מה הוא. הלא תראה כי גם באותו הדבר אשר נתן לו המקום גדול' וכבוד יותר מכל האדם אשר על פני האדמה להיות זוכה בתור' שאין כמוהו. בזה הענין עצמו השפיל עצמו לומר ואהרן מה הוא. וכן דהמע"ה עמוד העבוד' זו תפלה אשר הי' משבח מרומם ומהלל למלך הכבוד בלי שיעור וערך אמר ואנכי תולעת ולא איש כי ידוע מפרק שירה כי כל הצמחים ואילנות כל ברואי מעלה ומטה כולם אומרים שירה לפניו יתברך לבד מן תולעת הנולד מאויר ועפושי האדמה לא נזכר בפרק שירה. והמלך המשורר כאשר הכיר וידע את החובו' הרבו' אשר עליו נגדו יתברך אמר ואנכי תולעת ולא איש כי כל התשבחו' והשירו' אשר אמר מעודו המה כאין וכאפס ולכן דימה עצמו לתולעת אשר אינו מהלל ומשורר מעולם. ולכן אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. והוא כי שלשה חמודי עולם האלה אשר היו גדולים על בני גילם בתור' ועבוד' וגמ"ח שלשה עמודי העולם היו ממעטין עצמם באותו הדבר שהיו גדולים מכל האדם וכאשר ביארנו:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה