אור ברסלב
מהריא הלוי חלק ב תם ונשלם חלק שני משו"ת בע"ה

מהריא הלוי חלק ב· רבי יצחק אהרן איטינגא

תם ונשלם חלק שני משו"ת בע"ה

סימן קס

יען כי מצאתי בין כתבי קודש הדרשה אשר דרש הגאון המחבר ז"ל בעת מלאו לו י"ג שנים ויום אחד. אמרתי להראות כמה נפיש חילא דהאי אילנא רב בעודנו ענף קודש. דרוש נחמד. אשר דרשתי בבית הכנסת הגדולה ת"ה דק' לבוב ביום אשר נעשיתי בן י"ג שנים ויום א'. הרמב"ם ז"ל פט"ז מסנהדרין כתב וז"ל שאין צריך שני עדים למלקות. אלא בשעת מעשה. אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה. כלאי הכרם הם פירות אלו. גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו. הרי זה לוקה. אע"פ שעיקר האיסור בעד אחד. והנה הגאון בעל פני יהושע בחידושיו לקידושין דף ס"ג ע"ב תמה על רבינו ז"ל. מהא דאמרו שם איבעיא להו מהו לסקול על ידו. ופרש"י על ידו של אב. כלומר על פיו. אם אמר קדשתי את בתי. ועדי קידושין אין באין לפנינו וזינתה מהו להחזיקה על פיו כדין נערה המאורסה ולסוקלה. רב אמר אין סוקלין ורב אסי אמר סוקלין. רב אמר אין סוקלין כי הימנא רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימנא. רב אסי אמר סוקלין לכולה מילתא הימנה רחמנא לאב. והשתא על כרחך מיירי כאן שכבר הוחזקה לאיסור אשת איש על פי האב. קודם שזינתה דאל"כ מ"ט דרב אסי דאמר סוקלין והא אין כאן התראה של איסור כלל דבחזקת פנוי' היתה וכיון שע"כ מיירי כאן שכבר הוקבע האיסור דאשת איש על פי האב א"כ מ"ט דרב דאמר אין סוקלין. הא האיסור עצמו בעד אחד יוחזק והיותר תמיה על רבינו ז"ל עצמו. דפסק בפרק א' מאיסורי ביאה דאין סוקלין כרב. והוא בעצמו פסק דאיסור עצמו בעד אחד יוחזק ע"ש שכתב שהיא קושיא עצומה ולא עלה בידו לישבה כהוגן. ולדעתי נראה ליישב הענין. ומקודם נבין מחלוקת דרב ורב אסי כאן דלרב לקטלא לא הימנה. ולרב אסי הימנה. במאי סברא פליגי והתוספת שם תמהו הא קרא כתיב בהדיא באותו פרשה דאת בתי נתתי לאיש הזה וסקלוה. וא"כ האיך קאמר רב דלקטלא לא הימנה רחמנא. עוד הקשו כולם בהא דקאמר הש"ס אמר רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין רב חסדא אמר א' זה וא' זה אין סוקלין ואזדא רב חסדא לטעמי' דאמר רב חסדא בני זה בן תשע שנים ויום א' בתי זו בת ג' שנים ויום א' נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשין ת"כ דר"ח בני זה בן י"ג שנים ויום א' בתי זו בת י"ב שנים ויום א' נאמן לנדרי' ולחרמי' ולהקדשות ולערכין אבל לא למכות ולעונשין והקשו אמאי לא קאמר הש"ס תני' כוותי' דרב דנראה שבא להביא ראי' דאין האב נאמן לעונשין דלא האמינתו תורה בזה. וזהו גם רב סובר כן. ואמאי פרט הש"ס רב חסדא דוקא:

והנראה לי בזה. דהנה יש לחקור בהא דהאמינתו תורה לאב על קידושי בתו כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה. אם היא מתורת עד אחד שהוא נאמן באיסורין ונאמן לומר שקדשה בפני שנים. או היא מתורת שבידו לקדשה. ובש"ס כתובות דף כ"ב ע"א אמר רב אסי מניין להפה שאסר היא הפה שהתיר. שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה. לאיש אסרה הזה התירה. למה לי קרא סברא הוא. הוא אסרה והיא שרי לה. כי אצטריך קרא לכדרב הונא אמר רב. מניין לאב שנאמן לאסור את בתו דבר תורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה ופרש"י כשהיא קטנה או נערה נאמן האב שבידו לקדשה. ובתוס' ישנים שם כתבו כן בפי' דעיקר נאמנתו אינו רק בעודה קטנה או נערה. משום שעדיין בידו לקדשה. אבל אם היא כבר בגרות אינו נאמן לומר שקדשה כבר בעודה קטנה או נערה אך הם דחו דבר זה והעלו דהיא מטעם גזירת הכתוב שנאמן ע"ש. ובאמת של כל אלו הטעמים צריך להבין דברי הש"ס כאן. דמאי ראי' מייתי הש"ס מהא דרב חסדא דסובר דאין האב נאמן לעונשין מהא דאמר רב חסדא (ח"ב) מם י"א סיון יצחק אהרן הלוי איטיננא לפ"ק דאין האב נאמן לומר בני זה בן ט' שנים ויום א' הוא שאני התם דאין הדבר בידו כלל ולא האמינתו תורה בזה אף לקרבן רק מתורת עד אחד דעלמא וכמ"ש התוס' בזה. דה"ה אפי' עד אחד דעלמא נמי נאמן בזה. ורק נקט אב משום שהוא מדקדק יותר בשנותיו ע"ש ופשיטא שאין ע"א דעלמא נאמן לעונשין. משא"כ באב דחזינן דהתורה האמינתו לאב כשנים על קידושי בתו. או משום גזירת הכתוב או משום שבידו לקדשה. וכל שנאמן כשנים שפיר נאמן אף לקטלא. הן אמת שצריך להבין. דאי נימא דהתורה האמינתו אף בלא הטעם שבידו לקדשה. א"כ ע"כ האמינתו תורה כשנים דאין דבר שבערוה פחות משנים מאי טעם יש בה. וניליף מזה דעד אחד בקידושין מהני. ובאמת מחלוקת היא לקמן דף ס"ה ע"א. אי המקדש בע"א חוששין לקידושין או לא. ואנן קיי"ל דאין חוששין לקידושין. ודעת הסמ"ג נדחית מהלכה ואינו רק בשניהם מודים. ומטעם פלגינן דיבורא כמבואר באחרונים. ואין לחלק כיון שהאב אינו מעיד רק שנתקדשה בפני שנים לא מקרי דבר שבערוה. דכבר נודע מ"ש התוס' בכתובות בסוגיא דשנים אומרים מת דעד אומר נתקדשה אינו נאמן משום דבר שבערוה ואף שאומר שנתקדשה בפני שנים. ועיין בר"ן שם. וכן כתב הריטב"א בקידושין דף ס"ה. והוכיח כן מדלא מוקי הש"ס הך דאמר לאשה קדשתיך. וכן הך דחבילה בהכי. דעד אחד אומר שנתקדשה בפני שנים. ובזה לא הוי דבר שבערוה. אלא על כרחך דגם זה מיקרי דבר שבערוה ע"ש. וכיון שכן ע"כ דהאמינתו תורה כשנים. וא"כ גם ע"א בקידושין מהראוי להאמינו. ונילף מאב. ואפשר שזה מחלוקת האמוראים לקמן בדף ס"ה אי מקדש בע"א חוששין לקידושין. דמ"ד חוששין לקידושי' יליף מאב. וסובר שהוא מתורת ע"א שהוא נאמן באיסורין ולא משום שבידו לקדשה. ולכן לא מדמי לה לממון. ומ"ס דשאני אב שבידו לקדשה. אמנם דלפ"ז יקשה בהא דקאמר הש"ס שם מתיב רב אחדבי בר אמי שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם. זה אומר זה עבדי וזו אשתי וזו חבילתי וזה אומר זה עבדי וזו אשתי וזו חבילתי. ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכה שני גיטין. וגובה כתובה מן החבילה. ה"ד אי דאית לי' סהדי להאי ואית לי' סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד. ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן. ופרש"י דהוא מוכחש מעד השני. והדבר תמוה הא כבר נודע מ"ש הריטב"א. דהא דעד אחד מוכחש מע"א. הוא דוקא באיסורין הואיל וע"א נאמן באיסורין א"כ לא האמינתו לתורה לראשון כי אם כע"א שפיר יכול השני להכחישו אבל היכא דע"א נאמן בדבר שבערוה כגון דבא לברר האיסור וכדומה דע"כ האמינתו תורה כשנים אין ע"א יכול להכחישו ואינו מוכחש רק משני א"כ הא אין כאן עדות מוכחשת כלל. כיון שהראשון ע"כ נאמן כשנים משום דקידושין הוי דבר שבערוה. ולפי הה"א ע"א נאמן בקידושין ואינו מוכחש רק מעד אחד והוא קושיא נפלאה. אמנם באמת הדבר נכון. דהנה כל הקדמונים הקשו מאי קאמר הש"ס. אי דאית לי' סהדי להאי ואית לי' סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. ואמאי לא. הא כיון ששני כיתי עדים מכחישים זו את זו אין כאן עדות. וכתב הראב"ד ז"ל דאיירי ששני כיתי עדים כל אחת מהכיתות מעידים מעידים על יום אחר שנתקדשה ואינם מוכחשין כלל וכבר תמהו עליו דנהי דבענין הקידושין לא הכחשו מ"מ בענין החבילה החבילה מוכחשים הם. אמנם ביאור הענין הוא דהרי בש"ס בבא בתרא דף ל"א אמרינן זה אומר של אבותי. זה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתא הוא ואכלה שני חזקה. והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. אמר רב נחמן אוקי אכילה בהדי אכילה. ואוקי ארעא בחזקת אבהתא. אמר לי' רבא האי עדות מוכחשת הוא לי' אמר ניהו דאיתכחש באכילה. באבהתא מי איתכחש והכי קי"ל הרי דאף דבעדות אחת העידו על אלו שני הדברים אפ"ה הוי כעדות אחרת ונאמנים. א"כ הכא נמי ניהו דעל החבילה הוכחשו על הקידושין לא הכחשו. וכיון שנאמנים שנתקדשה עכ"פ להם כיון דלענין הקידושין לא הכחשו משום שאינם מעידים על יום א' כמ"ש הראב"ד. ממילא א"נ לומר אלו שני עבדי וחבילה שלי כיון דהעדים אומרים דקיבלה קידושין מהם ולענין זה נאמנים. כנ"ל וזה ברור:

והנה כבר נודע מ"ש הש"ך בחו"מ סי' ל"א ס"ק א' בשם חכמי בריסק דעד אחד המוכחש מע"א. אין מצטרפין לעדות אחרת ע"ש. ומעתה הכי קאמר הש"ס. ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן והיינו נהי נמי דמוקי לה שאין אומרים על זמן אחד. אבל כיון שעכ"פ על החבילה ודאי הכחשו ממילא אין מצטרפין לעדות אחרת. גם לענין קדושין. וא"כ נהי דלענין הקידושין עצמם אי אפשר להכחישו דנאמן כשנים. אבל היכי מצי אמרה החבילה שלי ואלו שני עבדי הא לענין זה אינו נאמן כשנים ומוכחש מעד אחד. וממילא בטל כל העדות. גם לענין הקידושין כמ"ש בשם חכמי בריסק. ודו"ק היטב:

נחזור לענינינו אמאי לא נילף גם שאר עד אחד בקדושין מאב כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה דנבעי שנים בזה. והנראה לי בזה דהנה בש"ס יבמות דף פ"ז אמרינן בהא דתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד. ותנן נמי עד אחד אומר אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דמכחיש לי'. הא אשתיק מהימן. אלמא עד אחד נאמן מדאורייתא מנלן. דתניא או הודע אליו חטאתו. ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאינו מכחישו. תלמוד לומר או הודע אליו מכל מקום. ה"ד אי דאתו תרי ולא קא מכחיש לי' קרא למה לי אלא לאו חד וכי לא קא מכחיש לי' מהימן. אלמא עד אחד נאמן. וממאי משום דמהימן דילמא משום דקא שתק שתיקה כהודאה דמי. תדע דקתני סיפא. אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור ורבי מאיר מחייב אמר רבי מאיר קל וחומר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי רישא מאי טעמא קא מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא דאע"ג דקא מהימני קא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק שתיקה כהודאה דמי. ותמהו שם בתוס' מאי מוכח הש"ס מדפטרי רבנן שהדבר תלוי בהודאתו להתחייב קרבן מדלא קא מיחייבי לי' תרי קרבן אע"ג דמהימני. הא אע"ג דקא מכחיש להו לא קא מכחשי לי' במאי דקאמר מזיד הייתי. ואי אפשר לחייבו על פיהם בשום ענין ולעולם איכא למימר דלעיל מחייבי משום דעד אחד מהימן בלא הודאתו. כל שאינו אומר מזיד הייתי. אמנם לדעתי נראה בזה הא דאמרו לי' לרבי מאיר מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. דמה סברא הוא זה ואי משום מיגו הא הוי מיגו במקום עדים. כמו שהקשו התוס' ע"ש שנדחקו בזה. אמנם ביאור הענין הוא דהנה הרמב"ם ז"ל פ"ט משבועות הלכה ד' כתב המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת. העדות משום שאם קדם הנתבע והודה פטור אע"פ שבאו העדים אח"כ והעידו נמצאו העדים לא חייבו אותן בעדותן לבד אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא המחייבת אותו והואיל והודה לא מהני עדותן אם כפרו ונשבעו פטורין ע"ש שביאר כן. הא דאמרינן בש"ס הואיל ואי מודה מיפטר דהיינו כיון שאין העדים יכולין לחייב אותו מצד עצמן רק ע"י פעולת טענת הנתבע הוא הגורם החיוב לא הוי עדות גמור. ומעתה הכי קאמרי רבנן דאין ענין זה למיתה דשאני מיתה כיון דאין העדים צריכין כלל להודאת הבעל דין שפיר הן נאמנין בעדותן כיון דהוא עדות גמורה. אבל כאן מה אם ירצה לומר מזיד הייתי והיינו כיון דאם הי' אומר מזיד הייתי לא הי' בעדותן ממש ורק על ידי מה שאומר לא אכלתי כלל אמרינן מסתמא שוגג הי' לכך אתה בא לחייבו. וכיון שהוא על ידי סיעת הבעל דין שאומר לא אכלתי אין עדותן עדות שלימה לחייבו ודוק כי ברור הוא:

ומעתה מיושב קושית התוס' הנ"ל דהכי מוכח הש"ס דעל כרחך הטעם בעד אחד משום דשתיקה כהודא' דמי. דאי ס"ד דטעמא דמחייבי רבנן בע"א אומר אכלת חלב משום דעד אחד נאמן באיסורין. הרי דלא בעינן כלל תורת עדות בזה דהרי עד אחד נאמן. א"כ לא שייך לומר מה אם ירצה לומר מזיד הייתי דפשיטא שלא גרע שנים שלא הוכחשו רק שתשש כח עדותן מחמת שצריכין לסיעת הבעל דין מע"א שאין עליו תורת עדות כלל ואמאי קא פטרי רבנן בשנים. אלא על כרחך דבעי תורת עדות. ולכך קא פטרי רבנן בשנים משום שאין עדותן עדות גמורה משום שצריכין לסיעת הבעל דין ורק דלכך ברישא קא מיחייבי משום דשתיק' כהודאה דמי. ולעולם דעד אחד לא מהימן משום שאין עליו תורת עדות כלל ודוק היטב:

ומעתה נבוא להבין מחלוקת רב ורב אסי כאן דיש לומר דבזה פליגי. דהנה הריטב"א בחידושיו בקידושין שם הקשה אמאי סובר רב אסי סוקלין כיון שהאב אומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה. א"כ שמא הבא עלי' הוא שקדשה מכבר. ותירץ דאיירי דהאב אומר ברי לי שאין זה בעלה שלא קדשתי' לזה ע"ש. וכיון שכן ממילא אנו צריכין לסיעת הבעל דין דהיינו האב שאומר שאין זה בעלה. וכיון שהעדים שמעידין שזינתה צריכין לסיעת הבעל דין ממילא אין בעדותן ממש. ולכך סובר רב דאין סוקלין. אמנם רב אסי לשיטתו דסובר דהא דנאמן האב לאו משום דהוא הבע"ד שבידו לקדשה. רק משום גזירת הכתוב כמבואר בכתובו' ועיין בשיטה מקובצת שם ובאחרונים דזה הוא מחלוקת דרב ורב אסי בכתובו'. וכיון דמהימן משום גזירת הכתוב ממילא אין כאן סיעת הבעל דין ושפיר לא תשש כח עדותן ולכך סובר רב אסי דסוקלין וזה ברור. ומעתה מיושב דברי הרמב"ם הנ"ל דהאיך שייך כאן לומר דאיסור עצמו בעד אחד יוחזק ותסקול ע"י שהחזיקה האב בחזקת אשת איש. דזה אינו דהא כאן נהי דהיתה מוחזקת לאשת איש מסתמא אבל עכ"פ לעונשין לא הוחזקה להיו' נסקלת על ידו עד אשר יגיד על הבועל כי הוא לא אשה וכיון שלא הוחזקה לענין זה שפיר לא מועיל עדות המחייבין אותה להיו' נסקלת ודוק היטב. ולפ"ז מיושב קושית התוס' שם דהקשו הא בקרא עצמו כתיב וסקלוה ולפמ"ש א"ש דבקרא כתיב את בתי נתתי לאיש הזה ובירר האב דבריו קודם למי קידשה אם כן הוחזקה להיות נסקלת בבירור אם תבעל לאיש אחר זולתו. ובכה"ג האיסור עצמו בעד אחד יוחזק וסוקלין על ידו אף לרב. אבל רב פליג דוקא באם אומר האב קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' בכה"ג אמר דאין סוקלין ודוק היטב כי עמוק הוא.

ומעתה מיושב הא דאין ענין המקדש בע"א לכאן. דהנה בהא דקאמר הש"ס שם דף ס"ה מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושין. רב פפא אמר חוששין. אמר לי' ר"א לרב כהנא מאי דעתך דילפית דבר דבר ממון. אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. התם לא קא חב לאחריני הכא קא חב לאחריני. פרש"י שם דקא חב לאחריני שקרובתי' נאסרו בו והיא נאסרה בקרוביו. והריטב"א כתב דהוא חב לאחריני דהיא חייבת מיתה על ידו ולא מהימן לגבה ע"ש. והנה לפמ"ש הרמב"ם דאיסור עצמו בעד אחד יוחזק. א"כ ע"כ אין הטעם דקא מיחייב לאחריני משום סקילה דזה אינו בא מחמת הודאה וכן המעיד שקדשה לא מיחייבה בעדותו רק ע"י שהוחזקה להיות אשת איש על פיו ובעינן שיוחזק שלשים יום כמבואר ברמב"ם שם. וע"כ הטעם דאין חוששין לקידושין הוא משום דכמו דהודאת בעל דין אינו מועיל כלום משום שנאסר בקרובתי' וכמו שפרש"י כמו כן אין העד נאמן לאסור הקרובות כי אם על פי ב' עדים. ומעתה יש לומר דאף לרב אסי הטעם דנאמן האב כאן משום דכיון דאין כאן חב לאחריני בשביל חיוב הסקילה. דכל שמא עדות האב מבורר לאיש הזה והוחזקה על ידו באשת איש ממילא נסקלת ורק בשביל שנאסרה בקרובו' וכיון שזה בידו של אב לאוסרה בקרובות בעודה קטנה או נערה. לא מקרי בשביל עדותו כעת חב לאחריני דהא זהו בידו ובכה"ג הוא דהאמינתו תורה משא"כ בשאר עד אחד דבא לחייב לקרובתי' אינו נאמן ולכך לא ילפינן מאב לשאר עד אחד וזה ברור:

ומעתה מיושב קושיא הנ"ל דעל מחלוקת רב ורב אסי אי אפשר להביא ראי' מברייתא דבני זה בן י"ג שנים ויום א' משום דלרב עיקר הנאמנות של אב אינו רק משום שבידו לקדשה ואינו רק בעודה קטנה או נערה אם כן ממילא אין לו ענין לבן י"ג שנים ויום א' דהוא כעד דעלמא דנאמן בזה כמ"ש התוס' שם. אבל ארב חסדא שפיר קאמר הש"ס דאזיל לטעמי' משום דסובר הש"ס דלרב חסדא עיקר הנאמנות של אב הוא רק מתורת עד אחד וכל שלא חב לאחריני נאמן וא"כ שפיר יליף מבן ט' שנים ויום א' דשם גם כן לא בא לחייב לאחריני בעדותו ואי משום שגורם לחייב אחר כך את הבן זה משום דהוחזק על פיו במנין השנים. וזהו בעד אחד דעלמא הוחזק ושפיר מייתי הש"ס ראי' מבן י"ג שנים ויום א'. משא"כ להביא ראי' מזה לרב אין כאן ראי' משום דיש לומר דשאני אב שנאמן לומר קדשתי את בתי משום שבידו לקדשה ודוק היטב כי הוא ענין נחמד:

דרשה הראשונה אשר דרש מרן הגאון המחבר ז"ל בעת שנתקבל לאב"ד דק"ק לבוב בפ' נשא בשנת תרמ"ח

בבית בגמ' ביצה דף ל"ח ע"א אמרו כי סליק ר' אבא אמר יהא רעווא דאימא מלתא דתתקבל. הנה בלי ספק ר' אבא הי' לומד תורה לשמה ולא להתפאר ולהתהלל להרבות כבוד חלילה. ומה לו בזה אם יתקבלו דבריו בעיני חכמי המקום אם לא כיון דעיקר תכלית כוונתו היתה לחדש חידושין לאמתה של תורה. וביאור הענין נראה דהנה מצינו שני עניני חכמות חכמה אנושית וחכמה אלקית. חכמה אנושית הוא מה שהאדם ממציא בשכלו באמצעות כלי ההשכלה הוא המוח אשר חנן ד' אותו בעת בריאתו ויוכל לעיין בשכל הזה בחכמת התורה או בחכמו' חיצוניו' איש איש כפי חלקו אשר חלק לו ד' בבינה. אמנם חכמה אלקית הוא ע"פ מאמר הנביא רוח ד' דבר בי ומלתו על לשוני. והוא כי אחרי אשר יגע בתורה ועבודה ומע"ט יוכל לזכות למדריגה גבוהה מאד כי יתן ד' דברו בפיו כאמור ויאמר ד' אלי הנה נתתי דברי בפיך. וכתיב ואנכי אהי' עם פיך וגו'. ועוד פסוקים רבים המורים על זה. והחילוק בין שני עניני חכמו' הנ"ל הוא כי מה שהאדם משיג ע"פ יגיעת שכלו כמאמרם ז"ל יגעתי ומצאתי תאמין ראינו כי פעמים מה שזה בונה זה סותר. זה ידמה בנפשו כי השיג בדעתו ושכלו ענינים רמים ונשגבים. ובא רעהו וחקרו והוכיחו על פניו כי שקר בימינו וכל דבריו בל יועילו. לא כן האיש אשר זכה לדברי ד' אמת אשר יכונו על שפתיו. הדברים האלה בלי ספק ירדו חדרי בטן שומעיהם כלם יתמהו ויתפלאו על רום ערכם כי רב הוא יתנו עידיהם ויצדקו ויאמרו אמת. וכמאמר החכם כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ובארתי בזה מאמר הכתוב בתהלים לדר ודר אמונתיך כוננת ארץ ותעמוד. הפסוק הזה לא ראשו סופו ולא סופו ראשו. ואין לו המשך לכאורה. והנראה בזה כי שמעתי דבת רבים לאמר כי הפת והזמן יבלה את כל וכאשר בעניני אריגת הבגדים בניני הבתים עשיית המכונות. וכהנה רבות יתחדש בכל יום חדשו' ונצורו' אשר לא שערום אבותינו. כן הדת והאמונה וחקי התורה יתחדשו כנשר נעוריהם לפי תהלוכו' בני האדם ההולכים קדימה. אמנם באמת לא כנים דבריהם כי כל ההתחדשו' בעניני עוה"ז יסודם ועיקרם הוא מחשבו' אדם ותחבולותיו. וכל איש אשר נשאו לבו לחדש דבר המועיל למין האנושי והי' תכליתו גם המה גם מעבדיהם נפלו תחת סיג השגיאה והטעות. והדורו' הבאים אחריהם הבינו לעשו' כזאת הכנסת הגדולה דחוץ לעיר. באופן היותר טיב ויותר מועיל. וגם הדברים המתחדשים בימינו לא יהי' להם זכרון עם הדורו' שיהיו לאחרונה. לא כן בחקי התורה והאמונ' הנתונה לנו מורשה מאת יוצרינו ב"ה וב"ש השלם בתכלית השלימו' איך יהי' איש נבער מדעת לחפש עלילו' ברשע להטיל מום ח"ו בקדשי שמים. וכאשר הוא יתברך הי' הוה ויהי' עדי עד כן תורתו הקדוש' לא תנוסח ולא תשתנה לעולמי עולמים. לא יחליף האל ולא ימיר דתו. הלא תראה מבריאת שמים וארץ כוכביהם וכסיליהם וכל אשר בהם. אשר בעמדם יעמודו ומעת שנבראו עד עתה לא נשתנה בהם מאומה והוא מטעם האמור כי מעשה ידי יוצר הכל הוא בתכלית השלימות אין ערוך אליו לפעול כמפעליו. וכן תורתו ואמונתו וכל אשר הוא עושה הוא קיים לעד ולעולמי עולמים ולזה אמר המלך החסיד לדר ודר אמונתיך. והוא כי האמונה הקדושה לא תמוש מפינו ומפי זרענו עד עולם עד סוף כל הדורות. והנך רואה בעיניך מבריאת הארץ דבריאת העולם בכלל נקרא על שם הארץ כמאמר הכתוב דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. ומבריאת העולם ומלוא' יתברר ברור אמתי אשר אין לספק בזה כי מעשה ד' עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע וכאשר ההרים לא ימושי והגבעות לא ימוטו כן האמונה והתורה מורשה היא לנו עד העולם. ועל שני עניני חכמות אשר ביארתי. נראה שרמז הכתוב במה שאמר פרעה ליוסף ואני שמעתי אליך לאמר תשמע חלום לפתר אותו. ויוסף השיבו בלעדי אלקים יענה את שליט פרעה. והייני כי פרעה הנכרי לא האמין בזה אשר ד' יתן קיל דברו בפי בי"ד והי' סבור אשר יוסף הצדיק יפתר חלומו עפ"י שכל אנושי. ולזה אמר לו פרעה תשמע חלום לפתר אותו ופרש"י תשמע לשון הבנה והאזנה והוא כי ע"פ השכלתו הרוממה יבא על אמתת פתרון החלום. ויוסף השיבו בצדקתו לאמר בלעדי ופרש"י אין החכמה משלי כי לא ע"פ יגיעת שכלו יבא על אמתת הדברים כי אם אלקים יענה את שלום פרעה ופרש"י יתן עני' בפי לשלום פרעה כי האלקים הוא הוא המדבר ונותן מענה לשון בפי יוסף לאמר הפתרון. ולזאת כאשר פתרו חרטמי מצרים וחכמי' את חלום פרעה אמר הכתוב דאין פתר אותם לפרעה ופרש"י שלא הי' קולן נכנס באזניו ולא הי' לו קורת רוח בפתרונם. והוא כי החרטומים והחכמים פתרו החלום ע"פ שכל אנושי העלול לשגיאה וטעות. ומה שהוא ישר וטוב בעיני האחד לא יישר בעיני רעהו ולכן לא נכנסו דבריהם דבריהם באזני פרעה לא כן לאחר פתרונו של יוסף אשר רוח ד' דבר בו כמאמרו כתיב וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו כאשר ביארתי למעלה אשר האיש אשר דבר ד' אתו כל שומעיו יתפלאו ויודו על אמתת הדברים. ואחרי ראות פרעה את כל זאת גם הוא הוכרח להודות על מציאת חכמה אלקית ואמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו. ולזה כיון ר' אבא באומרו יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל כי הדברים אשר יתקבלו באזני כל שומעיהם המה לאות ולמופת כי הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ודבר ד' בפי המדבר ומפיו יוציא את דברי מ"מ הקב"ה. וגם אנכי הצעיר באלפי ישראל אפיל תחינתי לפני הטוב והמטיב לכל כי יתן דברו בפי ואז בלי ספק יתקבלו בעיני העדה הנכבדה שכל דבריו אמת וצדק:

בגמ' חולין דף מ' אר"ה היתה בהמת חבירו ע"ש כל הסוגיא עם פרש"י ותוס'. והנה הט"ז ס"ס ב' חידש דהא דקאמר הש"ס ועולא מעשה כל דהו קאמר היינו דוקא בדבר שעושה נבלה כגון מיעוט דושט או רוב קנה אבל מיעוט קמא דקנה לאו כלום הוא ולכ"ע אינו אוסר. ובנקה"כ שם תמה עליו דא"כ מה פריך בגמ' מכי שחט בה פורתא אסרה כיון דאינה נאסרת עד שחיטת רוב הקנה א"כ כולהו בהדי הדדי קאתי. וגם למה הוצרך לשנויי בחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו הא גם אם הי' הקנה שלם לא נאסר במיעוט קמא דקנה לדעת הט"ז כי אם בשחיטת רובו ואז באו כל הג' חטאות ביחד. וזה תימה גדולה על הט"ז ועי' בפלתי סי' ד' שכתב שראוי לחוש לכבודו של זקן וליישב דבריו. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות. ע"פ מ"ש התוס' בחולין דף מ"א ע"א ד"ה ת"ש ובע"ז דף נ"ב ד"ה היתה דלעולם נחתינן חד דרגא בהדיוט מבהקדש. ומש"ה מייתי ראי' מעולא ומר"ה דכיון דס"ל בשחיטת סימן אחד דהוי מעשה בגוף הבהמה אוסר להדיוט א"כ ה"ה בניסך לה יין בין קרני' דהוי שימוש בעלמא אוסר לגבוה ע"ש בתוס'. ומעתה דברי הט"ז נכונים מאד דס"ל דמיעוט קמא דקנה כיון דהדרי בריא לא חשיב מעשה בגוף הבהמה. ומ"מ לא גרע מניסך לה יין בין קרני' דג"כ אינו מעשה בגוף הבהמ' וגם מיעוט קמא דקנה הוי כמו שימוש בעלמא. ומעתה שפיר פריך לר"ה דסובר דבשחט בה סי' אחד אסרה אף להדיוט כפרש"י שם והיינו ברוב קנה או במיעוט ושט דוקא וכדעת הט"ז משום דאז מיקרי מעשה בגוף הבהמה וכמ"ש. וממילא בהקדש אסור גם בשימוש בעלמא כגון בניסך לה יין בין קרני' או במיעוט קמא דקנה דג"כ נא גרע משימוש בעלמא וה"כ מכי שחט בה פורתא אידך מחתך בעפר הוא דכיון דנאסר עכ"פ להקדש במיעוט קמח דהוי כמו שימוש בעלמא וא"כ אינו ראוי לפתח אוה"מ ואינו מתקבל בפני' ותו לא מיחייב משום ש"ח. ולהכי הוצרך לשנויי בחצי קנה פגום דאם הי' הקנה שלם כבר הי' נאסר להקדש במיעוט קמא דקנה גם לדעת הט"ז וז"ב מאד. וגם זולת דברי התוס' הנ"ל נראה ליישב דברי הט"ז דהרי רש"י כתב בריש סוגיין בהא דהיתה בהמת חברו רבוצה דאף דבע"ח אינם נאסרים להדיוט משום ע"ז מדאצטריך קרא למיסר נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי מ"מ בעשה ממשה בגופן מיתסרי כדאמרינן פ' ר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרן ע"ש ברש"י ואפשר דס"ל לט"ז דלא מיקרי מעשה בגוף הבהמה רק בדבר שעושה נבילה כגון מיעוט ושט או רוב קנה אכל מיעוט קנה לא מיקרי תפיסת ידי אדם והוי כבע"ח דאינן אסורין להדיוט ולא דמי לחפר בה בורות שיחין ומערות דהתם לא יתמלא הבור עוד מאליו משא"כ במיעוט קנה דהדרא בריא מאליו. ומש"ה דעת הט"ז דבמיעוט קנה ששחט לע"ז גם אם היתה בהמה שלו לא נאסרה כדין בע"ח דאין נאסרין להדיוט משום ע"ז. וכל זה להדיוט דוקא אבל לגבוה דגם בע"ח נאסרין גם הט"ז מודה דנאסר במיעוט קמא דקנה. ומש"ה שפיר פריך הש"ס לר"ה מכי שחט בה פורתא אסרה דלגבוה עכ"פ נאסר במיעוט קמא דקנה ותו לא ראוי לפתח אוה"מ. ומש"ה הוצרך לשנויי בחצי קנה פגום. ודוק. ובזה מיושב קושית התוס' בחולין שם בהא דאמר ר"פ אי לאו דאמר ר"ה סי' אחד לא הוי חטאת חיובת' מאי מעשה מעשה רבה. ותמהו בתוס' דעדיין קשה לרב הונא מאי ארי' חטאת לשמעינן זבח ע"ש. וע"פ דברי התוס' רע"ז הנ"ל מיושב היטב דאם נאמר דעולא מעשה רבא קאמר ואינו נאסר להדיוט משום ע"ז כי אם בשחיטת שני סימנים. א"כ לגבוה די במעשה זוטא דנחתינן חד דרגא כמ"ש התוס' בע"ז. ונאסר לגבוה ברוב קנה או מיעוט ושט דבעינן עכ"פ מעשה בגוף הבהמה. וא"כ לא מצי למיתני זבח דתקשה מכי שחט בה סימן אחד אסרה אידך מחתך בעפר הוא דאף דלהדיוט לא נאסר רק במעשה רבה דהיינו ב' סימנים מ"מ בהא דשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דמיירי לגבוה ונחתינן חד דרגא נאסרה בסי' אחד ובאידך סי' הוי מחתך בעפר בעלמא ולא מיחייב משום ש"ח דהוי מחתך בעפר ואינו ראוי לפתח אוה"מ ומש"ה לא תני זבח כי אם חטאת דהיינו חטאת העוף ולא צריכינן לאוקמי בחצי קנה פגום ומ"מ לא נאסר גם לגבוה כי אם אחר שנשחט רוב הקנה דמיעוט קמא דקנה לא הוי כמו שימוש בעלמא כמו ניסך לה יין בין קרני' דגם לגבוה אינו נאסר בזה דכיון דהשתא קיימינן דלהדיוט בעינן שני סימנים ולגבוה כיון דנחתינן חד דרגא בעינין סי' אחד דהיינו רוב הקנה וא"כ כולהו בהדי הדדי קאתי ולא הוי חטאת תיובתי'. משא"כ השתא דאר"ה דלהדיוט בסי' אחד נאסרה. וא"כ לגבוה דנחתינן חד דרגא נאסר גם בשימוש בעלמא דהיינו מיעוט קמא דקנה כמ"ש לעיל א"כ גם על חטאת העוף תקשה מכי שחט בה פורתא אסרה דלגבוה נאסר גם בשימוש בעלמא כמו ניסך לה יין בין קרני' או מיעוט קמא דקנה ומש"ה איצטרך לשנויי בחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו ודוק היטב:

ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה רש"י ללשון ראשון בהא דפריך בגמ' מה אריא חטאת לשמעינן זבח והקש' רש"י דגם בלאו דברי ר"ה ונאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא נאסרה הבהמה בתחילת השחיטה וכולהו בהדי הדדי קאתי ג"כ קשה לישמעינן זבח. ולפמ"ש נראה ליישב דהנה בתוס' חולין שם כתבו הא דלא קחשיב ארבע חטאו' וליחשב נמי יוה"כ משום דעיקר חידושי' דתנא הוא להשמיענו דהוי תיקון לענין שבת אע"ג דעדיין מטמא משום תקרובת ע"ז וליכא תיקון להוציא מטומאת נבלות מ"מ חשיב תיקון מידי אבמ"ה לב"נ כדאמרינן בפסחים דף ע"ג ע"ש. ומעתה י"ל דגם המקשן הוי ס"ל דכיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמיא. וא"כ אי לאו דברי ר"ה הו"א דגם במעשה רבה אין אדם אוסר דשא"ש. ומש"ה לא מצי למיתני זבח דהרי זבח לא קניא לי' לכפרה ולא הוי שלו ולא נאסר כלל גם בגמר השחיטה ואין מטמא טומאת נבלות וא"כ הוי לענין שבת תיקון גמור להוציא מידי נבלות. וכיון דעיקר רבותי' דברייתא הוא להשמיענו דמה דמתקן להוציא מידי אבמ"ה הוי תיקון לענין שבת ובזבח כיון דאינו שלו ולא נאסרה כלל פשיטא דהוי תיקון גמור וליכא רבותא כלל ומש"ה נקט התנא חטאת ומיירי גם בחטאת בהמה דכיון דקניא לי' לכפרה הוי שלו ולא נאסרה בתחילת השחיטה משום דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכיון דמ"מ נאסרה עכ"פ בגמר השחיטה ומטמאה משום תקרובת ע"ז ואפ"ה מיחייב משום שבת א"כ שפיר מוכח דהא דמתקן להוציא מידי אבמ"ה לב"נ הוי תיקון לענין שבח משא"כ לר"ה דגם במעש' כ"ד אוסר דשא"ש ורק דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכיון דגם בזבח אף דלא קניא לי' לכפרה ולא הוי שלו מ"מ נאסר בגמר הזביחה ומטמאה משום תקרובת ע"ז וליכא תיקון רק להוציא להוציא מידי אבמ"ה לב"נ והוי רבותא לענין שבת דבכה"ג חשיב תיקון ולא הוי מקלקל בחבורה. א"כ קשה מה אריא חטאת לישמעינן זבח ודוק כי חריף הוא:

והנה בהא דאר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה וכו' פרש"י לא מיבעיא עומדת דכשהגבי' והרביצה קני' בהגבהה ונעשית שלו. ובתוס' הקשו ע"ז דהגבהה אינה קונה לענין שיהי' כשלו שיהי' יכול לאוסרה דהא גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וכו' אלמא דגם אחרי ההגבהה הוי אינו שלו ואינו יכול לאוסרו. ועוד הקשו דמאי פריך בגמ' למ"ד א"א אוסר דבר שאינו שלו ממנסך הא התם כבר קני' בהגבהה כדאמרינן בגיטין דף נ"ב ע"ב אלא ודאי בהכי לא חשיב שלו ע"ש בתוס'. והנראה לענ"ד בזה דהנה בתוס' ב"ק דף ע"א ע"ב הקשו בהא דחייבה תורה בגנב וטבח ד' וה' כיון דשחט בה פורתא קני' בשינוי מעשה אידך לאו דמרי' קא טבח ותירצו דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך ע"ש. והפנ"י שם כתב דהיינו דמדאוריי' לא קני בשינוי מעשה גרוע כזה אבל מדרבנן מיהא קני. וא"כ לפמ"ש התוס' בע"ז דף נ"ב ע"ב ד"ה ברוך דהא דאדם אוסר דבר שא"ש לגבוה הוא רק מדרבנן וכן פרש"י שם. ומעתה קשה בהא דאר"ה דאם שחט בהמת חבירו לע"ז נאסרה. וקאמר בגמ' דסבר לה כדעולא אר"י דיכול לאסור דבר שאינו שלו על ידי מעשה. והרי כיון דגם לעולא לא נאסר רק מדרבנן כמ"ש רש"י ותוס' הנ"ל. ומדרבנן בלא"ה אסור דמכי שחט בה פורתא קני' בשינוי ואף דהוי שינוי גרוע מ"מ קני לה מדרבנן כמ"ש הפנ"י. וגם ליכא לתרוצי כמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ב ע"א ד"ה דאי דבהכי חייבי' רחמנא. דזה שייך לענין ש"ח וחולין שנ"ב דהם איסורי תורה שאינם במציאות כלל בשום אופן כיון דכבר נאסר במיעוט סי' ונפסלו תו אין בזה משום ש"ח כיון דאינו ראוי לפתח אוה"מ. משא"כ כאן דאינו אסור רק מדרבנן לא שייך למימר בהכי חייבי' רחמנא וגם בלא"ה לא נכתב בתורה בשום מקום דאינו אוסר אם שחט בהמת חבירו לע"ז וא"כ שפיר נוכל לומר מכי שחט בה פורתא קני' בשינוי ושפיר יכול לאוסרה משום דהוי כשלו. ול"ל לגמ' לומר דר"ה סובר כעולא אר"י. אמנם באמת הדבר נכון דבגמ' ב"ק דף י"א ע"א אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין ופרש"י דאם נפחתו הבהמה והכלים אצל הגנב או הגזלן משלמים דמי בהמה וכלי' מעולים והשברים הם של הגנב והגזלן. משא"כ בנזקין דהשברים הם של הניזק והמזיק משלם מותר הנזק מביתו ע"ש. ומעתה י"ל דקושית התוס' בב"ק דף ע"א שם הוא דוקא בגנב וטבח דבזה שפיר הקשו מכיון דשחט בה פורתא קני' בשינוי מעשה דכיון דנפחת' אצלו הבהמה על ידי שחיטת פורתא לאחר שגנבה והשברים של הגנב א"כ אידך לאו דמרה קא טבח כיון דהשברים שלו. משא"כ בשוחט בהמת חבירו לע"ז דמיחייב לשלם מדין מזיק ובמזיק שמין השברים והם לבעלים. א"כ ליכא למימר כלל מכי שחט בה פורתא קני' בשינוי כיון דגם לאחר שנפחת' הבהמה על ידי שחיטת מיעוט הסי' עדיין הוא של הבעלים כדין שברים וא"כ עדיין הבהמה אינו שלו ואינו יכול לאוסרה. ולהכי הוצרך בגמ' לומר דר"ה סובר כדעולא דיכול לאסור דבר שא"ש ע"י מעשה. ומעתה דברי רש"י הנ"ל מיושבים היטב דמש"ה קאמר ר"ה רבוצה דאם היתה עומדת א"כ כשהגביהה קנאה בהגבהה. והיינו דעכ"פ בשעת הגבהה נתחייב באחריות כדין גזלן כדאמרינן בש"ס בכ"ד וניהו דעל ידי הגבהה לא הוי כשלו לענין דיכול לאוסרו כמ"ש התוס' הנ"ל מ"מ כיון דעכ"פ בשעת הגבהה נעש' על הבהמ' גזלן א"כ שפיר נאמר מכי שחט בה פורתא קני' בשינוי מעשה כיון דבגזלן אין שמין והשברים הם של הגזלן. וא"כ שלו הוא טובא לע"ז ופשיטא דאוסר. ולהכי קאמר ר"ה רבוצה דלא הגביה ולא נעש' גזלן עלי' ולא מיחייב רק מטעם מזיק (ח"ב) מא ואז הוי השברים של הבעלים ואינו שלו ואפ"ה אשמעינן ר"ה דיכול לאוסרה משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה וכדעולא. ומעתה מיושב קושית התוס' הנ"ל מגזל ולא נתייאשו הבעלים וכן בהא דפריך בגמ' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממנסך. דהתוס' ב"ק דף י"א שם כתבו הטעם דאין שמין לגזלן משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל ע"ש. ואם כן זה דוקא בשוחט אחר כך דעשה שינוי בבהמ' ואינה כעין שגזל ובזה השברים של הגזלן. משא"כ במקדיש ומנסך דהוי היזק שאינו ניכר ועדיין הוא כעין שגזל ממילא בזה לא קנה הגזלן השברים והוי דבר שאינו שלו ואינו יכול לאוסרו ודוק היטב:

ואחרי שזכינו לזה עמדתי על כוונת הסמ"ג לאוין סי' מ"ה שהביא השעה"מ פ"ח מלולב ה"א דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול היינו דוקא ע"ז שעבדה ישראל אבל ע"ז של נכרי שזכה בה ישראל מה"ת מועיל בה ביטול ורק מדרבנן אין לה ביטול. והנה מלבד דלא נודע מקור וטעם לדבריו. דבריו תמוהין מגמ' ע"ז דף נ"ג ע"ב דאמרינן התם ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא נכרי והשתחוה לה אסרה מדאמר קרא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירוש' הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא סגי להו אלא ע"כ משום דגלי אדעתיי' דניחא להו ע"ש. ולשיטת הסמ"ג הנ"ל קשה ל"ל להגמ' לומר דא"י ירוש' לנו מאבותינו ואין אדם אוסר דשא"ש. הרי גם אם הי' הארץ אז של הנכרים והיו יכולים לאסור מכל מקום מדאורייתא בביטול סגי להו כיון דע"ז של נכרי שבאה ליד ישראל יש לה ביטול מה"ת. וכבר הרגישו בזה האחרונים. והנלענ"ד בזה דהנה הב"ח והמג"א סי' תקפ"ו הקשו בהא דאמרינן בגמ' ע"ז דף מ"ב דמש"ה ישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה והוי ע"א ביד ישראל וכל ע"א ביד ישראל אינה בטלה לעולם דאטו בהגבהה בעלמא שמגביה הישראל ע"ז של נכרי נעשית ע"ז של ישראל. וכן הקשו במ"ש התוס' בסוכ' וביבמות ובש"ע סי' תקפ"ו שם דאם נתכוין הישראל לזכות הוי ע"ז של ישראל ואין לה ביטול. אטו הגבהה מועיל לזכות בשל אחרים שלא מדעת הבעלים. אמנם לפמ"ש לעיל הדבר נכון דאחרי שהגביה הישראל הע"ז של נכרי לזכות בה ונעשה הישראל גזלן עלי' א"כ כשמבטלה אחר כך דהיינו שקטע ראש אזנה או חוטמה ופיחתה מדמי' צריך לשלם לנכרי כל הדמים והשברים הם של הגזלן כיון דאין שמין לגנב ולגזלן א"כ תו הוי באותה שעה ע"ז של ישראל ואין לה בטילה. ומש"ה אמרינן בגמ' ע"ז שם דאם מגבה לה והדר מבטל הוי כע"ז של ישראל ואין הביטול מועיל ומיושב היטב קושית הב"ח והמג"א. ומעתה אפשר דזהו טעמו של הסמ"ג דכבר הבאתי לעיל בשם התוס' ב"ק דף ע"א ע"ב דשינוי מועט וגרוע לא חשיב שינוי לקנות בהכי וכתב הפנ"י דהיינו דמה"ת אינו מועיל שינוי גרוע כזה אבל מ"מ קונה מדרבנן. וא"כ כשפיחסה בפני' דהוי שינוי גרוע ומה"ת אינו קונה בשינוי כזה ועדיין הוי כעין שגזל והשברים של הבעלים דהיינו הנכרי ומש"ה שפיר מועיל לה הביטול מה"ת. ורק כיון דמדרבנן מועיל גם שינוי גרוע כמ"ש הפני יהושיע וקניה הישראל הע"ז על ידי מה שפיחסה בפני' מדרבנן ומש"ה אין לה ביטול כיון דמדרבנן הוי ע"ז של ישראל ולהכי שפיר כתב הסמ"ג דע"ז של נכרי שזכה בה ישראל אין לה ביטול מדרבנן. ומעתה זה דוקא היכא דהקנין של הישראל הי' על ידי הגבה' והשינוי מעשה דאינו רק קנין דרבנן בזה כתב הסמ"ג דהא דאין לה ביטול הוא רק מדרבנן. משא"כ בגמ' ע"ז דזכו ישראל בארץ מה"ת אי משום שנתנה הקב"ה לאאע"ה אי משום שזכו בה בכיבוש מלחמה דהוי קנין מה"ת כדאמרינן פ"ד בגיטין אם היו הנכרים יכולין לאסור האשרות. א"כ לאח"כ שזכו בה הישראל מה"ת שפיר הו' ע"ז של ישראל מה"ת ואין לה בטלה מה"ת ומש"ה ומש"ה קאמר בגמ' דא"י ירושה לנו מאבותינו ואין הנכרי יכול לאסור כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודוק היטב:

והנה בשטמ"ק ב"ק דף ע"ב ע"א הביא בשם הראב"ד והמאירי דהא דפליגי ר"י ור"ל אם ישנה לשחיטה מתחיל' ועד סוף או אינה לשחיט' אלא לבסוף. זה דוקא בדבר הנאסר בשביל שם שחיט' כגון חולין שנ"ב או שחוטי חוץ וכן הא דחייבה תור' בגנב וטבח ד' וה' וכדומה. אבל מה שאינו נאסר בשביל שם שחיט' אלא מפני איסור אחר בכל דהו נמי מיתסר כגון שוחט לע"ז דאמרינן כיון דשחט בה פורתא אסרה וכו' ע"ש. וכן משמע מדברי התוס' ב"ק דף ע"א ע"ב ד"ה כיון. אמנם מדברי רש"י שם ד"ה כיון מבואר להיפך דפירש דהא דפריך בגמ' שם כיון דשחט בה פורתא אסרה דהיינו משום זבחי מתים דקא סלקא דעתך ישנה לשחיט' מתחיל' ועד סוף ומתחיל' נאסרה משום זבחי מתים ע"ש וכן פרש"י בע"ז דף ל"ד ע"ב באומר בגמר זביח' הוא עובדה דמש"ה נקט ר"ל בגמר זביחה משום דר"ל לטעמי' דסובר אינה לשחיט' אלא לבסוף. מבואר מדבריו דגם בע"ז אינה נאסר בתחילת שחיט' רק למ"ד ישנה לשחיט' מתחיל' ועד סוף. וטעם וביאור מחלוקתם נלענ"ד דהנה בע"ח הנעבדים לע"ז אפילו בבהמ' שלו אינם נאסרים להדיוט מדאיצטרך קרא למיסר מוקצה ונעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. והא דאמרינן בגמ' בחולין וב"ק כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אף דבשחיטת סי' אחד וגם בשחיטת שני סימני' הוא כחי' לכל דברי' כל זמן שמפרכסת ובע"ח אינם נאסרי' להדיוט כמ"ש מ"מ ע"י זביחה נאסרה גם להדיוט משום זבחי מתים. וכיון דהא דשחט בה פורתא אסרה גם להדיוט הוא רק משוה זבחי מתים ואילו חתך ממנה אבר אחר לע"ז לא היתה נאסרת להדיוט כדין בע"ח ורק שם זביחה גורם האיסו' משום הכי שפיר כתב רש"י דאינה נאסרת בתחילת שחיט' רק למ"ד ישנה לשחיט' מתחיל' ועד סוף כיון דשם זביחה גורם האיסור וכסברת הראב"ד והמאירי הנ"ל. והנה ברמב"ם פ"ד משחיט' הל' י"ג מבואר דגם לדידן דקיימ"ל ישנה לשחיט' מתחיל' ועד סוף ומיפסל מיד בתחילת השחיט' זה דוקא ברוב קנה או מיעוט ושט אבל מיעוט קנה לכ"ע אין כאן התחלת שחיט' כלל ולא מיפסלא בזה. ומעתה דברי הט"ז הנ"ל ברורי' בטעמם כיון דבע"ח אין נאסרים להדיוט רק משום זבחי מתי' וכיון דתלוי בשם זביח' לא נאסר בתחילת שחיט' רק למ"ד ישנ' לשחיט' מתחיל' ועד סוף כמ"ש רש"י בכ"ד ומשום הכי במיעוט קמא דקנה לא מיתסר דבזה ליכא התחלת שחיט' כלל כמ"ש הרמב"ם ומש"ה יפה כתב הט"ז דלא מיתסר במיעוט קמא דקנה. מיהו כל זה לענין לאוסרה להדיוט דבע"ח אינם נאסרים ועיקר האיסור הוא משום זבחי מתים ותלוי בשם זביחה. משא"כ להקדש דגם בע"ח נאסרים ורק משום דאין אדם אוסר דשא"ש בעי' שיעשה בה מעש' וכדעולא דאמר עשה בה מעש' אסרה. ואילו חתך ממנה אבר אחר לשם ע"ז או ניסך לה יין בין קרני' ג"כ נאסרת כמבואר בגמ' א"כ אין הדבר תלוי בשם זביח' ואין זה ענין כלל לפלוגתא אם ישנ' לשחיט' מתחיל' ועד סוף או לא וא"כ גם במיעוט קמא דקנה אף דאין ע"ז שם זביח' כלל לכ"ע מ"מ נאסר דעכ"פ מעש' מיקרי א"כ שפיר פריך בגמ' על ר"ה דבמעש' כ"ד דהיינו מיעוט קמא דקנה ג"כ נאסר להקדש ואינו ראוי לפתח אוה"מ ותו לא מיחייב משום ש"ח ומש"ה איצטרך לשנויי בחצי קנה פגום. וזהו מרגליות טוב' ברור ואמת ליישב דברי רבינו הט"ז ז"ל:

ואתחיל בדברי אגדה בע"ה]

בגמ' חולין דף פ"ט ע"א א"ר יוחנן משום ר"א בר"ש כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר"א בנו של ר"י הגלילי בהגדה עשה אזנך כארפכסת לא מרבכם מכל העמים חשק ד' בכם אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדול' אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדול' לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר למשה ואהרן ונחנו מה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וכו' ע"ש. ביאור הדברי' נראה עפ"מ שאמרו במשנ' על שלש' דברים העולם עומד על התור' ועל העבוד' ועל גמ"ח. מזה מבואר כי שלש' דברים הנכבדים האלה המה עמודי העולם. והאיש הזוכ' להיות שלם באחד מהם הוא עולה על כל בני גילו במעלו' רבות ונשגבו' ולפי הנרא' מהפסוקים והמדרשים זכה משרע"ה לעמוד התור' אשר קיבלה מפי הגבור' ולימדה לישראל והוא כנגד כל ישראל כעילה נגד העלול. דהמע"ה זכה לעמוד העבוד' שדרשו בגמ' איזהו עבוד' שהוא בלב זו תפלה והוא ריוה להקב"ה בשירות ותשבחו'. וברמב"ן עה"ת פירש מאמר הכתוב ואני תפל' שכל כך התעצם דהמע"ה כל ימיו בעניני התפל' עד כי נקרא בעצמו בשם תפל' על שם מלאכתו התמידית. אאע"ה זכה לעמוד ג"ח כי האכיל לעוברים ושבים מולים וערלים. והי' מצטער בעצמו ביום שלא נזדמנו לו אורחים עד שהזמין לו הקב"ה שלש' מלאכים בדמות אנשים למען יוכל לקיים מצות הכנסת אורחים אף כי נדמו לו בדמות ערביים עובדי ע"ז. כי בעל החסד האמיתי יעשה את הטוב באשר הוא טוב בלי תערובת הנאת עצמו ובלי תשלום גמול וירחם על הברואים בדמותו כצלמו מבלי הבדל דת ואמונ' ואף כי לא דרכיהם דרכיו ולא מחשבותיהם מחשבותיו. והרב במורה הנבוכים אמר בטעם הדבר שאסר' תור' עופות טמאים כי התור' הרחיקתם מפני שדמם נוטה לאכזריות ונותני' אכזריות בלב ולכן המה דורסים לרוב רוע טבעם ואכזריות שלהם. ובגמ' חולין דף ס"ג ע"א אמרו חסידה למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותי'. וצריך ביאור מאחר דאותו המין אין בו מדות רעות ואכזריות מדוע אסרה אותי תור'. אמנם הוא הדבר אשר דברנו כי אותו המין מקפיד לעשו' חסד עם חברותי' ולא עם מינים אחרים. ואין זה דרך החסד האמיתי וגם בחסד כזה לא בחר ד' כי אם את השוה ומשוה קטן וגדול מבלי הבדל דת ואמונ'. ולהעביר על מדותיו נגד החוטאים כנגדו. ולכן אמרו חז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו למי נושא עון למי שעובר על פשע כי האיש הנלבב ושם דרכיו כאשר יבקש רחמי ד' או מחילת וסליחת חטאיו יבא בטענ' חזק' לפני אדון כל לאמר הלא ברי' שפלה רע מנעוריו כמוני גומל טובות לחייבים ואינני מקנא ליפרע ומוחל לחוטאים נגדי עאכ"ו ממהקב"ה הטוב והמרחם וחפץ חסד ותכלית בריאת העולם הי' כדי להטיב לבריותיו. בלי ספק כי בחסדו הגדול ישוב וירחמהו ובימינו יקרבהו. ואמרו במ"ר בפתיחתא דאיכה רבתי כי בזמן החורבן באו אבות העולם להתחנן לפניו לחוס ולרחם על שארית ישראל והקב"ה השיב להם כי ישראל עברו תורה חלפו חק והדין נותן להגלותם מארצם ולהחריב ביהמ"ק ואחרי כן באה רחל אמנו להתפלל על ישראל וגם אלי' השיב כי ישראל העמידו צלם בהיכל ואינם ראוים לנס ולחמלה. וע"ז באה רחל בטענ' חזק' כי גם הוא מסרה סימנים ללאה אחותה והכניסה צרתה לביתה ומה אני לא קנאתי לצרה שלי ואתה מלך חי וקיים מפני מה אתה מקנא לע"ז שאין בה ממש. וע"ז השיבה הקב"ה בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומן הה"ד קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בני' וכתיב כה אמר ד' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמע' וגו' ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. ובזה ביארתי מקראי קודש בשופטים י"א ויפתח הגלעדי הי' גבור חיל ותלד אשת גלעד לו בנים וגו' ויגרשו את יפתח וגו' לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה ויברח יפתח מפני אחיו וגו' ויהי מימים וילחמו בני עמון עם ישראל וילכו זקני גלעד וגו' ויאמרו ליפתח לכה והייתה לנו לקצין ונלחמה בבני עמון. ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתה שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. ויאמרו זקני גלעד אל יפתח לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו והיית לנו לראש לכל ישבי גלעד וילך יפתח עם זקני גלעד גלעד וגו' וידבר יפתח את כל דבריו לפני ד' במצפה. ולא נודע מה דבר יפתח לפני ד' במצפה ומה משמיענו הכתוב בזה. ופי' ברש"י ורד"ק מ"ש בזה. וע"פ דברינו למעלה נרא' לומר כי לעיל באותה פרשה כתיב כי ישראל עבדו את הבעלים ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון וגו' ותצר לישראל מאד ויזעקו בני ישראל אל ה' לאמר חטאנו וגו' ויאמר ה' לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם בם המה יושיעו לכם בעת צרתכם. וכאשר ראו זקני גלעד כי לאשר עבדו את הבעלים ועזבו את ד' לכן שתם תפלתם לזאת שתו עצות בנפשם ללכת אל יפתח אשר גרשהו מן בית אביו ומנחלתו ואם הוא ימחול להם ויתרצה ללכת עמהם ולהושיעם. הלא יוכל יפתח ללמד עליהם זכות ולהמליץ לטובת ישראל באמרו אחרי כי הוא ב"ו מעביר על מדותיו ואינו משלם גמול לשונאיו. מכ"ש אשר ד' ברחמיו ורוב חסדיו ישוב וירחם על צאן מרעיתו וכל פשעיהם לא יזכרו להם. ולכן כאשר אמר להם יפתח הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. השיבו אותו זקני גלעד בחכמ' ואמרו לכן עתה שבנו אליך. והוא כי עיקר ביאתם אל יפתח ולא לזולתו הוא בעבור זה למען ירא' ד' בזכות יפתח כי העביר על מדותיו והשליך את נפשו מנגד לילך ולהלחם למען יושיע את קמיו ומתנגדיו ובזה יוכל להמליץ טוב על ישראל לפני בורא עולם כפי ביאורינו למעלה. וזהו שאמר הכתוב אחר כך וידבר יפתח את כל דבריו לפני ד' במצפה. והוא כי דבר תוכן ענינו איך השחיתו נגדו אנשי גלעד ומן גו גרשהו ובכל זאת עמד להם בעת צרתם. ובזה בא אל המלך ממהקב"ה לחון ולרחם אע"פ שאינו כדאי. והנה אאע"ה עמוד החסד כדאמרינן במ"ר פ' חיי שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו כאשר המליץ טובות על אנשי סדום הי' יכול לבא בזרוע לפני הקב"ה לאמר הלא אנכי עושה חסד עם כל בריותך לרעים ולטובים בלי שום הבדל. עאכ"ו כי המרחם על כל לא יעשה משפט כלה ונחרצה גם כי הרבו לפשוע. אמנם אאע"ה לאשר ידא והכיר גדולת הבורא ב"ה ואיך מהראוי לעובדו בכל לב ונפש דימה בעצמו כי כל צדקותיו אשר עשה וחסדיו אשר פעל כלא חשיבין נגד מה שמחויבין לעובדו ולכן אמר כי אינו כדאי וראוי לבקש תפל' ותחנונים כי הוא עפר ואפר. הלא תראה כי אחר שנלחם עם המלכי' הי' דבר ד' אליו במחזה לאמר אל תירא אברם שכרך הרבה מאד ובסוף הפרשה נאמר והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. ולא נודע מה השמיענו הכתוב בזה כי הנבוא' הזאת היתה במחזה או בלשון אחרת של נבואה וגם מה שאמר הכתוב והאמין בד' אין לו ביאור אחרי כי הוא הי' ראש המאמינים והודיע אלקותו לכל באי עולם וכבר נתנסה בכמה נסיונות הלא ידענו כי כבר האמין בד'. ולפי האמור יתבאר אחרי כי אאע"ה אשר היתה לו איצטגנינות גדולה בלבו ובחכמתו ותבונתו הכיר מעט מגדולת בוראו ודמה בנפשו כי כל מה שפעל ועשה מעודו עד היום הזה הוא כאין וכאפס נגד רוב החיובים אשר עליו לעבוד כדאמרו חז"ל אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים מן הקב"ה אלא מתנת חנם. ולכן אחרי אשר עשה לו הקב"ה נס גדול לנצח את המלכים אמר בלבו כי חסד גדול נעשה עמו הרבה יותר מכפי מעשיו. והנה אמרו בירושלמי האי מאן דאכל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי בי'. ולכן גם אברהם בוש להסתכל אל בוראו העושה עמו נפלאו' גדולו' וחסדים עצומים אשר לא כדת ואכיל דלאו דילי' אמנם הקב"ה אמר לו שכרך הרבה מאד כי כל מה שפעל ועשה עמו בדין ובמשפט הי' וכפי מעשיו וצדקותיו. ולזה הי' אליו דבר ה' במחזה להודיעו כי הנסים והנפלאות אשר עשה עמו אדון כל הוא בא בשכרו ומחזה שדי יחזה ואמר אליו שכרך הרבה מאד. וסיים הפרשה באמרו והאמין בד' כי אף שהי' ביד אברהם בירור אמיתי שאין בו ספק כי הוא עפר ואפר ואינו כדאי לחסדי המקום מ"מ אחרי שהבטיחו ה' היפך הענינים על כרחו הי' מאמין להקב"ה כי מגיע אליו בזרוע וכי שכרו הרבה מאד אמנם אמר ויחשבה לו צדקה כי אאע"ה אשר בלבו כי גם זאת מאמר המקום ב"ה כי שכרו אתו ופעולתו לפניו הוא צדקה וחסד מאתו יתברך. עכ"פ הראינו לדעת כי אאע"ה בדבר אשר הי' גדול מכל האדם בגמילות חסדים והשפעת טובו' בדבר הזה השפיל עצמו ואמר ואנכי עפר ואפר ואינני ראוי לבקש רחמים עבור זולתי. וכן משרע"ה אשר הי' עמוד התורה ואהרן אחיו קיבלה ממנו כדאמרינן בפ"ה דעירובין. וכאשר קמו עליו קרח ועדתו לאמר כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו וגו' כי כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהי' לך וכי המה גדולים בתור' כמשה ואהרן הלא יכולת הי' בידם בכח חכמת אלקים אשר בקרבם כי אין ערוך לקרח ועדתו אליהם. אבל משרע"ה ענה בצדקתו וענותו ואהרן מה הוא. הלא תראה כי גם באותו הדבר אשר נתן לו המקום גדול' וכבוד יותר מכל האדם אשר על פני האדמה להיות זוכה בתור' שאין כמוהו. בזה הענין עצמו השפיל עצמו לומר ואהרן מה הוא. וכן דהמע"ה עמוד העבוד' זו תפלה אשר הי' משבח מרומם ומהלל למלך הכבוד בלי שיעור וערך אמר ואנכי תולעת ולא איש כי ידוע מפרק שירה כי כל הצמחים ואילנות כל ברואי מעלה ומטה כולם אומרים שירה לפניו יתברך לבד מן תולעת הנולד מאויר ועפושי האדמה לא נזכר בפרק שירה. והמלך המשורר כאשר הכיר וידע את החובו' הרבו' אשר עליו נגדו יתברך אמר ואנכי תולעת ולא איש כי כל התשבחו' והשירו' אשר אמר מעודו המה כאין וכאפס ולכן דימה עצמו לתולעת אשר אינו מהלל ומשורר מעולם. ולכן אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. והוא כי שלשה חמודי עולם האלה אשר היו גדולים על בני גילם בתור' ועבוד' וגמ"ח שלשה עמודי העולם היו ממעטין עצמם באותו הדבר שהיו גדולים מכל האדם וכאשר ביארנו:

מה שדרש בשבת תשובה בשנת תרמ"ט

רבותינו הראשונים התקינו אשר הרב האב"ד אשר בכל עיר ועיר ידרוש בשבת הגדול ובשבת תשובה. והמג"א בסי' תכ"ט כתב דהעיקר להורות לעם ד' דרכי ד' ללמד המעשה אשר יעשון. ובאמת אשר בשה"ג מהראוי להודיע הלכות פסח אשר יש בזה אלפי הלכות ופרטים רבי' גיעולי כלים אפיית המצות ביעור חמץ וכהנה רבות. לא כן בשבת תשובה אשר תכלית הדרוש הוא להורו' תשוב' לרבים ומי לא ידע בכל אלה כי חובה הוא להתודות על חטאיו מכל ימות השנה. הלא דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. וכבר הקדימו כל ישראל נעשה לנשמע לעשות תשוב' בימי הסליחו' ובפרט בער"ה מי ומי אשר בשם ישראל יכונה אשר לא התמרמר על חטאיו בלב קרוע ומורתח. ומה יוסיף הרב האב"ד לעורר לבב עם ד'. ואם יבא הרב להגיד להם פשעם ולבית יעקב חטאתם. הלא כל איש יודע בעצמו נגעי לבבו. ומי הוא זה אשר יהין לאמר לרבים חטאתם לד' אחרי כי חז"ל אמרו כי אין בדור הזה מי שיודע להוכיח ואם יאמר טול קיסם מבין עיניך הלא יענה אותו טול קורה מבין עיניך. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. ומי לנו גדול מעזרא הסופר אשר אמרו במדרש כי הי' שקול כמשה בדורו ובענות צדקו אומר הלא עונותינו רבו מלמנו' ואשמותינו עצמו מספר. והנה בגמ' ע"ז דף מ"ה ע"ב דרשו חז"ל בפסוק אבד תאבדון את כל המקומו' וגו' מכאן לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחרי' והוא פלאי. האם יש איזה שורש לע"ז. ואם לקחו כסף מרוקע לעשות מזה פסל וכל תמונה. איכה איפוא יעקרו מזה השורש הלא בל נטעו אף בל שורשו. אמנם ביאור הפניך נרא' נרא' ע"פ מאמרם ז"ל בגמ' שבת דף ק"ה ע"ב בהא דכתיב לא יהי' בך אל זר וגו' איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר ואמרו עוד שם המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו וכו' יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו' מדבריהם הקדושים למדנו כי בכל עביר' אשר יעשה האדם יש בה אביזרייהו דע"ז וזה הוא האל זר אשר בלבו של אדם. ואם נשים עין ולב על כל חטאת האדם אשר יעשה נמצא אשר מלבד מעשה העון עוד יוסיף סרה במחשבותיו ותחבולותיו אשר לא כנים המה ד"מ אם אחד מאנה את חבירו גונב ממנו גוזלו שוקל במאזני מרמה וכדומה מלבד גוף המעשה אשר הוא עושה בזדון לב ובשאט נפש. הלא נמצא בו תאות הממון בלי שיעור אשר הוא חטא בפני עצמו אשר אינו נותן כלל לבו לזה בשעת מעשה. וכן אם אדם יבזה את חבירו ויאמר עליו לשה"ר עצם כוונת דבריו הוא תאות הכבוד המדומה כי לבו אומר לו אשר כבא בוז לחבירו יתרבה כבודו וכדומה. ואפשר שזה כוונת הכתוב באומרו כי כשלת בעונך. ובגמ' יומא דף פ"ו ע"א אמרו הא אין מזיד הוא וקא קרי לי' מכשול. ולפי דרכינו יתפרש דבשעת גוף המעשה אשר הוא עושה דהוא עצם העון עיקר ושורש העון הזה הוא מחמת מחשבותיו אשר לא טהורו' המה אשר כל כך נשרש מכבר בלבו תאות הממון והכבוד וכדומה והמה יסלפו דרכיו ויעבטון ארחותיו ואף כי בשעת העבירה אינו נותן לבו לתאותיו אלה המה השרישו בו שרש פרה ראש ולענה להטותו לדרך לא טובה ובזה יכשל ויאשם ונשא עונו ולזה אמר כי כשלת בעונך כי באמת נמצא בו עון וגם מכשול כאשר ביארנו. ולזה אמרו חז"ל העוקר ע"ז צריך לשרש אחרי'. כוונתם בזה לע"ז שיש בגופו של אדם דהוא היצה"ר אשר חז"ל קראו אותו אל זר והיינו כי אם יעשה האדם תשוב' אין די בזה לשוב על גוף המעשה רשע לבד כי כל זמן אשר שורש החטא לא נעקר ממנו דהוא תאות הממון והכבוד הוי כטובל ושרץ בידו רק בזאת יכופר עונו אם יתאמץ לטהר מחשבותיו ומזימות לבבו התאוות המזוהמות אשר הן המה שרשי הרשע וכמאמר הכתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. דבאמת שני עניני תשובה הם האחד לשוב מגוף מעשה רשע אשר עשה דהוא הגניבה והגזיל' וכיוצא והשני לעקור שרשי המעש' אשר המה הולידו את מעשה העון הלא המה מחשבותיו ותאוותיו אשר הניעו אותו למרות את פי ממהקב"ה ולזה אמרו העוקר ע"ז צריך לשרש אחרי' וזה מובן. ובזה בארתי מאמר המדרש ב"ר פרשה כ"ב בפסוק ויצא קין מלפני ד' יצא שמח כדאת אמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו פגע בו אדה"ר אמר לו מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשוב' ונתפשרתי אמר כך הוא כחה של תשובה וכו' מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת. וכוונתו בזה כי כאשר עשה קין תשוב' לא שב ונתחרט כי אם על גוף מעשה הרציחה כאשר אמר לו הקב"ה קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה נתחרט קין ואמר גדול עוני מנשוא. אבל לא שב ונתחרט על שורש החטא דהוא תאותיו הרעות וכמאמרם ז"ל בואו ונחלוק את העולם ונטל קין את הקרקעות והבל את המטלטלין ואמר קין להבל ארעא דאת קאים עלי' דידי ולא רצה אשר הבל אחיו ידרוך ברגליו על קרקעו. וזה צרות עין ורשע גדול מאד. ולכן לא נתכפר עונו לגמרי כי אמר לו הקב"ה בתחל' נע ונד תהי' בארץ ואחר התשוב' כתיב וישב בארץ נוד ונתכפר לו גזירת נע ונתקיימה בו גזירת ונד. וזהו שאמר קין עשיתי תשובה ונתפשרתי וכוונתו כי תשובתו עשתה מחצה כמו פשר שנתכפר לו רק מקצת הגזירה כמ"ש והטעם בזה כי לא היתה תשובתו שלימה על שורש התאוה כי אם על המעשה רשע לבד. וכאשר שמע זאת אדה"ר אשר גם הוא שב אל ד' על עונו דהוא אכילת עה"ד וכמאמרם ז"ל בעירובין דף י"ח ע"ב דישב בתענית מאה ושלשים שנה וכו'. וכאשר נתברר אליו מדינו של קין כי אין זה תכלית התשוב' כי אם לעקור שורש החטא ולהיטיב מחשבותיו. ואמרו במדרש אדה"ר כופר בעיקר הי' ולכן נתברר כי תשובתו ועמלו לא היו כהוגן כי תחת אשר תשובתו היתה על עצם המעשה דהוא אכילת עה"ד באמת הי' לו לשוב על שורש החטא להסיר מלבו אל זר דהיא הכפירה. ולכן התחיל אדה"ר לטפח על פניו ופתח ואמר מזמור שיר ליום השבת משום דשבת מורה על חידוש העולם ועל מציאת הבורא ב"ה. ובזה היתה תשובת אדה"ר תשובה שלימ' ורצוי' אחרי כי שב ונתחרט גם על המעשה גם על המחשבה כאמור:

וכאשר נשים עין ולב על חטאת האדם בכללות נראה כי שני סוגי עבירות המה אשר בהן יכשל ויאשם. האחד אשר לבו שלם עם ד' מאמין במציאותו ובהשגחתו. אבל חלוש כח הוא לעשות מלחמה נגד יצרו המסיתו לחטוא ומורידו לשאול. החוטא הזה יש לו איזה התנצלות בשובו אל ד' לאמר כי אכף עליו יצרו וכאמור ואשר הריעותי. השני הוא האיש אשר בראשו נגעו ולבו חלק מלהאמין ביוצר הכל ואומר מי אדון לי. ומצינו במקרא ובגמ' כי מן דם התולע אשר הוא אדום בתכלית האדמימות בזה צובעין צמר לבן הנק' תולעת שני. והנה האיש המאמין בד' ובהשגחתו אך יצרו הרע הסיתו לחטוא הוא דומה לצמר אשר הוא בעצם לבך אבל הוא משוח בששר האדמימות על ידי חטאיו ופשעיו. לא כן האיש הנלבב ואומר לא הוא לא תבא עלי רעה הוא דומה לתולע אשר דמו בקרבו והאדמימו' בו בעצם ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום. ובזה ביארתי מקרא קודש לכו נא ונוכחה וגו' כי אמרו במשנה בהרת עזה כשלג שאת כצמר לבן. מזה מבואר כי לבנונית השלג הוא עז ולבן יותר מן הצמר. ולכן אמר אם יהיו חטאיכם כשנים שהוא צמר צבוע אדום דהיינו שעיקרו ועצמותו הוא לבן מאמין בד' ובתורתו אבל מראיו אדומים בשביל עונותיו אז אחרי שובו אל ד' כשלג ילבינו כי ישיג ע"י תשובתו מחילה גמורה והלבנונית תהיה עזה כשלג. לא כן אם יאדימו כתולע אשר הוא אדום בעצם דהיא מן סוג השני מהחוטאים אשר ביארתי הממרה את ד' בכפירה אינו מאמין בתורתו ובנפלאותיו. אם כי בחסדי ד' לא ידח ממנו כל נדח וגם על זה ישים עיניו לקבל תשובתו אבל לא ילבין ויזהיר כשלג ע"י תשובתו כי אם כצמר יהיו שהם פחות בלבנונית מן השלג כאשר ביארתי. ולזה אמרו חז"ל בגמ' שבת דף פ"ט ע"ב אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. כוונתם בזה דאם החטאים המה כשנים דהוא צמר לבן בעצם ולבנוניתו לא סר ממנו והאדמימות בו הוא במקרה בשביל שנצבע במראה אדמימות וכזאת המה חטאת האדם במעלו אשר מעל כי הוא בעצם וראשונה זך לבן ונקי חזק באמונתו ומאמין בתורתו. ומקרה הוא בלתי טהור ע"י יצרו הרע המתגבר עליו. אבל מעולם לא הסיר מאתו אמונת הבורא ב"ה וב"ש. וזהו הואיל ותליתם עצמכם בי ולכן כשלג ילבינו דעל ידי התשובה יזהיר ויתלבן כשלג דהוא הלבנינות העז והלבן מאד כאמור:

או יאמר בביאור מקרא קודש הנ"ל אם יהיו חטאיכם כשני' כשלג ילבינו. ע"פ מאמרם ז"ל בגמ' ברכות דף ל"ד ע"ב מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין ע"ש. והטעם בזה כי אמרו בגמ' יומא דף פ"ו ע"ב דאם זוכה האדם לעשות תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות. ולכן יותר שהי' חוטא ופושע לעומת זה בשובו אל ד' מאהבה כן ירבו זכיותיו וצדקותיו ולכן הוא גדול במדרגתו מן הצדיק הגמור אשר באמת אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לא כן הבעל תשובה אשר כל חטאתיו ופשעיו לא תזכרנה לו ועליהם חי' יחי' ואחרי תשובתו הוא בלי חטא ועון כלל אחרי כי נעשו כולם זכיות. ולזה אמר הנביא חם יהיו חטאיכם כשני' דהוא צמר לבן צבוע אדום הגם דאף קודם שנצבע אדום על ידי ידי עונותיו לא הי' לבן כי אם כצמר הכהה בלבנונותו בכל זאת ע"י התשובה כשלג ילבינו. והוא דהבע"ת הוא במדרגתו יותר גדול מאשר הי' קודם שחטא כמו לבנונית השלג אשר הוא עז ולבן יותר מן הצמר גם קודם שנצבע אדום והבן. ובזה נבא לבאר מאמר הכתוב דברו על לב ירושלים וקראו אלי' כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתי'. והדבר יפלא מאד אשר אבי הרחמן והסליחות ענש יענש כפלים מהחטאים. והנה במדרש אמרו בקרא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות. ושמעתי אומרים בשם הגאון הקדוש מבארדיטשוב זי"ע ע"פ מה דמבואר בספרי מוסר דבר"ה ויוה"כ דהם ימי דין אז עיקר התשוב' הוא תשובה מיראה ואז זדונות נעשו לו כשגגות. משא"כ אח"כ בימי חג הסוכות זמן שמחתינו שאנו שמחים וששים באהבתו וע"י התשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיו' ולכן הגם אשר בעשי"ת זכה האדם למחילה וכפרה ולהשליך חטאתו במצולות ים. אמנם ביום הראשון דהוא חג הסוכות חוזר הקב"ה ומבקש עון יהודה ומחשב אותם כדי לעשות אותם זכיות ע"י התשובה מאהבה ולכן אמרו חז"ל ראשון לחשבון עונות. אמנם לדעתי נראה ביאור דברי המדרש הנ'ל ראשון לחשבון עונות ע"פ דברי הגאון הקדוש מוהר"א מווילנא זי"ע בהא דאמרו במשנה דאבות ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מ"מ המלכים הקב"ה. וביאר הגאון ז"ל מהו דין ומהו חשבון. והוא דעיקר בריאת האדם היתה כדי לשמש את קונו ועבודה לא יעבוד בלתי לד' לבדו. ואם האדם מבלה הזמן היקר מכל הון בשעשועי תבל והבליו וממרה את פי הקב"ה מלבד הדין אשר הוא נדון כממרה את פי המלך עוד ענוש יענש על איבוד הזמן היקר לאשר כי באותו הזמן אשר העוה וחטא גם לא עשה מצוה וחסרים חשבון ימיו החרוצים לעבוד את קונו. ולכן אמרו במשנה הנ"ל כי הוא עתיד ליתן דין דהיינו עונש מעשה החטא וגם עתיד ליתן חשבון דהיינו חשבון ימיו החסרים על אשר הי' לו לעשות מצוה באותו הזמן. וזהו שאמר הכתוב דברו על לב ירושלים וקראו אלי' כי מלאה צבאה כי נרצה עונה. ביאור הענין דע"י עול גלות והשיעבוד כבר נתמלא הזמן ואינם חסרים עוד וכאילו נעשו באותו הזמן מצות ומע"ט. וגם כבר נרצה עונה דהוא גוף מעשה העונות. ובזה נזדככו מכל וכל גם החשבון גם הדין. ולזה אמר כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתי' וכבר נענשו גם על הדין גם על החשבון. ומעתה גם אנו נאמר דהימים הנוראים המה ימי דין וע"י שישראל עושים תשובה מיראה ומתחרטים על עונותיהם נעשו להם זדונות כשגגות והקב"ה מוחל להם ומכפר על דין העונות. אבל עכ"פ אף דנתכפר להם גוף מעשה העונות ונעשו שגגו' מיהו חשבון העונות לא נתכפר עדיין דאף דנעשה מהם שגגות אבל עכ"פ חסרים חשבון ימיו דעכ"פ לא עשה מצות ומע"ט באותו הזמן אשר חטא ואשר העוה. לא כן אחרי זה בהגיע ימי הסוכות אשר אז עושים תשובה מאהבה וזדונות עשנו כזכיות דאז נתמלאו גם חשבון ימיו ואינם חסרים כלום דגם באותו הזמן אשר נעשה מעשה העבירה כיון דנעשה מהעבירות מצות א"כ נתכפר מכל וכל גם המעשה גם הזמן וכאמור כי מלאה צבאה כי נרצה עונה ולכן אמרו במדרש ראשון לחשבון עונות כי עד עכשיו בימים הנוראים נתכפר דין העונות וביום הראשון לחג הסוכות מכפר הקב"ה על חשבון העונות ונעשה מהם זכיות:

בגמ' יומא דף פ' ע"א א"ר אלעזר האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא וכו' השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו אלא דלא מחייבי (ח"ב) מב קרבן עד דאיכא כזית גדול. ודברי הגמ' צריכין ביאור בהא דפריך דלא הוי שב מידיעתו. והרי אילו הי' יודע שיעמדו ב"ד אחר ויחייבו אכזית קטן לא הי' אוכל ושפיר הוי שב מידיעתו. וכבר עמד בזה בספר כפת תמרים. והנלענ"ד בזה דהנה במשלמ"ל פ"ב משגגות הל"ב ביאר דשני עניני שגגות הם שגגה במציאות שאכל חלב וסבור שהוא שומן ושגגה בדין שידע שהוא חלב וסובר שלא אסרתו תורה ואם שגג באחד מעניני שגגות הנ"ל חייב חטאת ואם שגג בשניהם דסבור הוא שזה שומן וחלב מותר באכילה פשיטא דחייב קרבן. וע"ז הקשה המשלמ"ל מגמ' הנ"ל דכיון שהי' סבור דזה שומן וגם דבעינן כזית גדול דוקא וכיון דאיכא שני שגגו' פשיטא דהוא חייב ע"ש. וגם בלא"ה צריך להבין דבכ"ד בגמ' פליגי ת"ק ור"ש דת"ק ממעט מעם הארץ פרט למומר ור"ש ממעט מקרא דאשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ומש"ה מומר אינו מביא קרבן משום דאינו שב מידיעתו. ולפי מה שהכריע הכ"מ פ"ג ממעה"ק הלכה ד' דעת הרמב"ם לפסוק כת"ק. וא"כ מה פריך הגמ' על ר"א מר"ש דלא קיימ"ל כוותי' דילמא ר"א סובר כת"ק ושפיר מחייב קרבן לעתיד אכזית קטן כיון דאינו מומר דהרי אכל בשוגג. ולבאר כל זה נקדים גמ' שבת דף ע' ע"ב בעי מיני' רבא מר"נ העלם זה וזה בידו מהו וכו' אלא אמר רב אשי חזינן אי משום שבת קא פריש הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת ואי משום מלאכה קא פריש וכו' א"ל רבינא לר"א כלום פריש משבת אלא משום מלאכות וכו' אלא לא שנא ופרש"י ואינו חייב אלא אחת ע"ש. הרי חזינן דאילו הי' לנו שום הכרעה דבשביל ידיעת שגגה זו הי' פורש יותר מאילו הי' יודע שגגה האחרת הוי אזלינן בתר' הן לחיוב הן לפטור ורק כיון דליכא שום הכרעה בשביל איזה ידיעה משני השגגות הי' פורש יותר והוי ספיקא. ובזה מיושב קושית המשלמ"ל פ"ב משגגות הנ"ל דאם הי' בידו שני שגגות שוגג המציאות דסבור שהוא שומן ושגגת הדין דסבור שחלב מותר ליכא שום נפקותא בשביל איזה שגגה הי' פורש יותר כיון דבחד מהני שגגות מחייב ובשגג בשניהם ג"כ חייב וכמ"ש המשלמ"ל שם משא"כ בהא דאמרו בהוריות הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו. דאיכא תרי שגגו' דבשביל השגגה במציאות דהי' סבור שזה שומן הוא חייב קרבן ובשביל שגגה האחרת בדין דסבור שחלב מותר מהראוי לפוטרו כיון דהב"ד הורו כך ויחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וכיון דליכא שום הכרעה בשביל איזה ידיעה הי' פורש הרי זה דומה להעלם זה וזה בידו דאזלינן לקולא ומש"ה מסקינן בגמרא שבת שם דאינו חייב אלא אחת. ובגמ' הוריות ס"ל לרב מה"ט גופי' דפטור לגמרי. אבל בסוגיא דידן אף דגם כאן איכא תרי שגגות חדא דסבור שזה שומן והשני דסבור דאינו חייב רק על כזית גדול מ"מ יש להכריע בשביל איזה ידיעה הי' פורש דודאי אילו הי' נודע לו דעתידין הב"ד לחייב גם על כזית קטן לא הי' פורש בשביל ידיעה זו לחוד דמה איכפת לי' במה דמחייבי על כזית קטן כיון שהוא סובר דמה דאכל הי' שומן. משא"כ בידיעת השגגה במציאות אם נודע לו שזה חלב בודאי הי' פורש אף דעדיין הוא שוגג וסובר דאינו חייב רק על כזית גדול והוא לא אכל רק כזית קטן מ"מ גם חצי שיעור אסור מה"ת. ואין זה דומה להא דהוריות דהתם הורו ב"ד שחלב מותר לגמרי א"כ ליכא שום הכרעה בשביל ידיעת איזה שגגה הי' פורש ודמיא להא דאמרינן בגמ' שבת שם כלום פריש משבת אלא בשביל מלאכות כלום פריש ממלאכות אלא בשביל שבת דידיעת אחת מן השגגות לא איכפת לו כלל וכן בגמ' הוריות דאם נודע לו שזה חלב לא הי' פורש כיון שהורו ב"ד דחלב מותר. ואם הי' נודע לו שחלב אסור ג"כ לא הי' פורש כיון שהוא סובר דשומן אכל וכיון דליכא שום הכרעה בשביל ידיעת איזה שגגה הוא פורש דמי דמי ממש לאיבעיא דרבא בגמ' שבת שם דנסתפק בכה"ג אי אזלינן לחומרא או לקולא בהעלם זה וזה בידו וגם הני תרי לישני דרבא ריש פ"ק דהוריות ג"כ פליגי בזה היכא דליכא לברר בשביל איזה ידיעה הוא פורש. משא"כ בגמרא דיומא דלא הורו ב"ד שחלב מותר לגמרי רק דהורו דלא מיחייב רק על כזית גדול א"כ הרי נוכל לברר בשביל איזה ידיעה הי' פורש דאלו הי' נודע לו דמיחייב גם על כזית קטן לא הי' פורש כיון דזה סובר דשומן אכל ואם הי' נודע לו שזה חלב הי' פורש דאף דהורו ב"ד דלא מיחייב רק על כזית גדול והוא אינו אוכל רק כזית קטן מ"מ הי' פורש עכ"פ מדין חצי שיעור. ולא דמי לבעיא דרבא בשבת שם דהתם לא ידעינן בשביל איזה ידיעה הי' פורש וכדאמרינן התם כלום פריש משבת אלא בשביל מלאכות משא"כ בגמ' דיומא ידעינן דהי' פורש בשביל שגגת המציאות ואילו נתברר שזה חלב הי' פורש בשביל ידיעה זו לחוד וכמ"ש. וא"כ עיקר השגגה הוא מה שטעה שזה שומן ולזה פריך הגמרא ביומא דהא אינו שב מידיעתו דגם אילו הי' יודע שזה חלב מ"מ לא הי' שב וכפרש"י ביומא שם ד"ה והתניא דבכה"ג הוי לא שב מידיעתו. ומיושב היטב קושית הכפת תמרים הנ"ל דניהו דעל שגגה השני' דהוא שגגת הדין הוי שב מידיעתו מ"מ כיון דכאן ידעינן בשביל איזה שגגה הי' פורש דהיינו שגגת המציאו' ואילו ידע שזה חלב הי' פורש מטעם ח"ש וכמ"ש וכיון דידענו דזאת היא עיקר השגגה ועל אותה השגגה הוא אינו שב מידיעתו שפיר קאמר בגמרא דהוי אינו שב מידיעתו ומיפטר מקרבן וזה נכון בס"ד:

אמנם בהא דפריך בגמ' על ר"א מר"ש וקיימ"ל כת"ק ובאמת דיותר קשה בהוריו' שם דהתם מייתי להדיא פלוגתא דת"ק ור"ש ופריך על ר"י מר"ש. נלענ"ד דבר חדש. דהנה הש"ך ביו"ד סי' ב' ס"ק י"ז הכריע כדעת הסוברים דגם בפעם אחת הוי מומר. והמשלמ"ל פ"ג משגגו' הלכה ז' הביא דברי הרמב"ם פ"ג ממעה"ק הלכה ד' שכתב הי' מומר לעבירה והוא מפורסם והורגל בה כו' כיצד כגון שהי' רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו. הרי דכפל הרמב"ם לכתוב דדוקא ברגיל בכך הוי מומר ולא בפעם אחת. וכבר תמה במשלמ"ל שם על הרמב"ם מדוע לא כתב כן בדין הראשון באותה הלכה גופא שכתב ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל ואמאי לא כתב גם שם דדוקא אם הוא רגיל בכך והמשלמ"ל שם רצה לחלק דבמומר לע"ז או לחלל שבת גם בפעם אחת הוי מומר. ובשאר עבירות אם הוא מומר לאותו דבר לא הוי מומר רק אם הוא רגיל בכך. ולא ידעתי שום טעם לחלק בזה כיון דתרוייהו ילפינן מחד קרא מכם להוציא את המומר. וגם קשה לדבריו ממ"ש הרמב"ם פ"ג משגגו' הלכה ז' מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה שמשעה שאכל בזדון בין להכעיס בין לתיאבון הרי הוא מומר ע"ש. הרי דאף בשאר עבירות לא כתב שיהי' רגיל בכך ואדרבה ממה שכ' שמשאכל בזדון משמע דגם באכל פעם אחת הוי מומר. והנה המשנה למלך פ"ג משגגות כתב דלר"ש דבעי שב מידיעתו משמע דעיקר תלוי בשעת עשיית העבירה וכדמוכח מקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם ומכאן דרש ר"ש דבעי' שב מידיעתו. והיינו דבשעה שעשה בשוגג אילו ידע מזה לא הי' עושה. וגם בגמ' דיומא והוריות מביא דרשה דר"ש על שעה שעשה החטא. וממילא דאם בשעת מעשה הי' מומר אף אם בשעת הקרבה עשה תשובה אין מקבלין קרבן ממנו כיון דבשעת העבירה לא הי' שב מידיעתו אבל לת"ק דדרש מקרא דמכם להוציא את המומר וקרא קאי על שעת הקרבה אדם כי יקריב מכם ומשמע מזה דדוקא אם הוא מומר בשעת הקרבה אין מקבלין ממנו קרבן אבל אם עשה אצוכ' בשעת הקרב' מקבלין ממנו. וע"ז הקש' המשלמ"ל מגמ' חולין דף ה' ע"ב דקאמר מאי בינייהו מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו ואמאי לא קאמר עשה תשוב' איכא ביניי' דלר"ש לא מהני ולת"ק מהני ע"ש. ולכן נלענ"ד במה דאמר ר"ש דבעינן שב מידיעתו ליכא מאן דפליג וגם ת"ק מודה לזה דאינו חייב קרבן אלא א"כ הי' בשעת עשיית העבירה שב מידיעתו. ורק ת"ק מוסיף דאם הי' מומר בשעת הקרבה לא מקבלין קרבן ממנו מקרא דמכם או מקרא דמעם הארץ. ובהכי ניחא מה שהביא הרמב"ם פ"ג ממעה"ק הלכה ד' דרשא דת"ק דמכם להוציא את המומר ובפ"ג משבועות הלכה י"א הביא דרשה דר"ש דבעינן שב מידיעתו. משום דבזה גם ת"ק מודה דבעינן שב מידיעתו ורק ר"ש הוא דפליג על ת"ק וסובר דהיכא דהוא שב מידיעתו בשעת עשי' מקבלין ממנו קרבן ומש"ה לא קאמר הגמ' חולין שם נ"מ אם עשה תשובה וכקושית המשלמ"ל משום דגם ת"ק מודה דלא מהני כיון דבשעת העבירה לא הוי שב מידיעתו וכמ"ש. ולהכי קאמר מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם א"ב. דלת"ק הוי מומר ולר"ש הוי על הדם שב מידיעתו ומקבלין ממנו קרבן על הדם משום דר"ש לית לי' דרשא דת"ק אבל במומר ועשה תשובה גם לת"ק אין מקבלין ממנו משום דאינו שב מידיעתו בשעת העבירה דבדרשה זו גם ת"ק מודה. ומיושב ג"כ הא דפריך בגמ' יומא ובהוריות מדרשא דר"ש דבעי' שב מידיעתו משום דבזה ליכא מאן דפליג:

והנה בגמ' סנהדרין דף פ"א ע"ב אמרינן דלרשב"ג דקיימ"ל כוותי' לא איתחזק להיות רשע לומר שבודאי יעבור אותה עבירה עוד הפעם כי אם באיתחזק לעבור עלי' שלשה פעמים. ועי' ברש"י שם ד"ה אמר רבינא ולפ"ז לר"ש דממעט מומר מקרבן משום דאינו שב מידיעתו דהיינו דאף דהוא אוכל חלב בשוגג דסובר שהוא שומן או שטעה בדין וסובר שחלב מותר אפ"ה פטור מקרבן משום דגם אם הי' יודע שהוא אסור וזה חלב הי' ג"כ אוכל ולא הוי שב מידיעתו. זה דוקא אם כבר עבר עבירה זו שלש' פעמים ואיחחזק כבר לעבור ע"ז ואז שפיר אמרינן דבודאי גם אם הי' יודע שזה חלב ג"כ הי' אוכל ולא הוי שב מידיעתו כיון דעבירו' מחזקות משא"כ לת"ק דממעט מומר מקרבן מקרא דמכם שפיר י"ל דגם בפעם אחת הוי מומר וכדעת הש"ך סי' ב' שהבאתי לעיל. ומעתה מיושבים כל פסקי הרמב"ם הנ"ל דבפ"ג משגגו' ה"ז כתב מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה ע"ש. הנה פה כתב רבינו בביאור דאם עשה תשובה מקבלין ממנו והא דאין מקבלין ממנו הוא בלא עשה תשוב' ובכה"ג אין מקבלין ממנו קרבן מדרשא דת"ק דמכם להוציא את המומר. ומש"ה גם אם עבר פעם אחת ג"כ אין מקבלין ממנו משום דגם בפעם אחת הוי מומר וכדעת הש"ך ומש"ה לא כתב רבינו דוקא אם רגיל בכך. משא"כ בפ"ג ממעה"ק דלא כתב הני מילי עד שיחזור בתשובה ומשמע מדבריו דגם בעשה תשובה אין מקבלין ממנו ובכה"ג לא שייך דרשא דת"ק דדרשא דמכם הוא שלא יהי' מומר בשעת הקרבה וכמ"ש לעיל דאדם כי יקריב מכם כתיב דהיינו בשעת הקרבה ואם עושה תשובה בשעת הקרבה אין עליו שם מומר ואעפ"כ אין מקבלין ממנו קרבן משום דאינו שב מידיעתו דגם ת"ק מודה דבעינן שב מידיעתו כמ"ש. וכיון דעיקר הטעם מחמת שב מידיעתו מש"ה הותנה הרמב"ם דוקא שהורגל בעבירה זו דהיינו שכבר עבר על עבירה שלש פעמים דבזה אמרינן עבירות מחזקות כדאמרינן בסנהדרין שם ואיתחזק לעבור גם אח"כ ומש"ה לא הוי שב מידיעתו דגם אם הי' יודע שזה אסור הי' ג"כ אוכל כיון כיון דאיתחזק לעבור עלי'. אבל אם לא עבר רק פ"א שפיר מיקרי שב מידיעתו. דבשביל שעבר פ"א לא איתחזק עדיין לעבור עוד הפעם והוי שפיר שב מידיעתו ומומר ג"כ לא הוי כיון דמיירי בעושה תשובה:

ולענ"ד נראה ראי' ברורה דלת"ק דממעט מומר מקרא דמכם אם עשה תשובה מקבלין ממנו קרבן ודלא כהמשלמ"ל. דהנה בתוס' פסחים דף ל"ב ע"ב ד"ה מעילה הקשו דלמה לי קרא בשפחה חרופה אשר חטא לרבות זדון דאי משום דלא נילף ממעילה דכתיב וחטאה בשגגה פרט למזיד אדרבה משבועת העדות והפקדון אית לן למילף דחייב במזיד דלחומרא מקשינן. ותימא גדולה לדבריהם דבגמרא כריתות דף ט' ע"א פריך בהא דמרבה מזיד כשוגג פריך והא עיקר קרא במזיד כתיב ופרש"י דכתיב בקורת תהי' דהיינו מלקות ואין מלקות אלא במזיד ומשני אלא אימא לעשו' שוגג כמזיד ע"ש. וא"כ היאך הקשו התוס' דלא איצטריך קרא לרבות מזיד הא לפי מסקנת הגמ' בכריתות שם לא מרבינן כלל מזיד רק אדרבה שוגג הוא דמרבינן. וזה קושיא חמורה מאד. והנ"ל בזה דהנה בשבת דף ס"ט ע"א אמר אביי הכל מודים בשבועת בטוי שאין חייבין קרבן עד שישגוג בלאו שבה סד"א הואיל וחידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי עלה קרבן והכא מייתי כי שגג בקרבן נמי ליחייבי קמ"ל. אמנם הרמב"ם פ"ג משבועות הלכה ז' פוסק דלא כאביי דבשבועת בטוי סגי בשגגת קרבן אף אם הזיד בלאו וכפשטת סוגית הגמ' בשבועו' דף כ"ו ע"ב ועי' בתוס' שם ד"ה אפילו. והנה לפי מה דקיימ"ל דבשבועת בטוי כיון דמיחייב קרבן על איסור לאו הוי שגגת קרבן שגגה גם אם הזיד בלאו א"כ ה"ה בשפחה חרופה דהוא ג"כ חידוש דחייב קרבן על איסור לאו ג"כ הוי שגגת קרבן שגגה. לפי"ז קשה בהא דפריך בגמ' כריתות שם והא קרא במזיד הוא דכתיב ופרש"י דכתיב בקרת תהי'. ומה קושיא דילמא קרא מיירי בהזיד בלאו ושגג בקרבן דשפיר חייבת מלקות ואפ"ה הוי שוגג דשגגת קרבן מיקרי שגגה בזה ומש"ה איצטריך קרא דאשר חטא לרבות מזיד כשוגג דהיינו אף בהזיד בקרבן. וע"כ צ"ל דגמרא דכריתות שם אזדא לאביי דלא מיקרי שוגג עד שישגוג בלאו שבה. ומאחר דכתיב בקרת תהי' דהיינו מלקות דא"א רק בהזיד בלאו דזה הוי מזיד לאביי ושפיר פריך דעיקר קרא בזדון הוא דכתיב. משא"כ לדידן דקיימ"ל בשבועת ביטוי הואיל ומיחייב קרבן על איסור לאו גם שגגת קרבן הוי שגגה א"כ לא מצריכינן כלל להגיה הברייתא ושפיר מרבינן מקרא דאשר חטא לעשות מזיד כשוגג. דעיקר קרא מיירי בהזיד בלאו ושגג בקרבן ומש"ה חייבת מלקות הואיל והזיד' בלאו ולגבי קרבן מיקרי שוגג הואיל ושגג' בקרבן ובזה הוי שגגת קרבן שגגה ומש"ה מרבינן גם מזיד דהיינו הזיד בקרבן. ולזה שפיר הקשו בתוס' פסחים שם ל"ל קרא לרבוי מזיד לילף משבועת העדות והפקדון דחייב במזיד ודוק היטב. עכ"פ הן למונבז דסובר דגם בהזיד בלאו וכרת מיחייב קרבן משום שגגת קרבן והן לדידן בשבועת ביטוי דלכ"ע שגגת קרבן הוי שגגה אף בהזיד בלאו קשה טובא היכי מייתי קרבן הא הוי מומר כיון שהי' מזיד לע"ז למונבז או לאותו דבר בשבועת ביטוי. ומכ"ש לדעת הש"ך וסייעתו דגם בפעם ראשונה הוי מומר. ובשלמא לר"ש דס"ל דבעינן שב מידיעתו י"ל כמ"ש התוס' שבת דף ס"ט שם ד"ה אלא דאם הי' יודע שחייב קרבן הי' שב אבל לת"ק קשה כיון דהזיד בעבירה הוי מומר ואמאי מייתי קרבן וע"כ דמיירי בעשה תשובה דבשעת הבאת הקרבן כשר הוא כנלענ"ד:

תוכן העניינים

מהריא הלוי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה