מדרש בחדוש על הגדה של פסח· רבי אליעזר נחמן פואה
מגיד · עשר המכות
פסקה ה
פירוש אלו הם עשר מכות אבות לכל המכות שהביא הקב"ה על המצרי' במצרי' ולכל א' יש לה תולדות כמו שהוכיחו ר' אליעזר ור' עקיבא זה או' שהיה לה שלש תולדות. וזה אומר ארבע. הצד השוה שבהם שכל מכה היה לה תולדה ותולדותיה כיוצא בה. ואפשר שר' אליעזר לא החשיב אפו למכה פרטית אולי סביר' ליה שמידו של האף באו כל המכות אל המצריים כלו' שממנו נשתמש הוא יתב' להעניש' כפשטיה דקרא ישלח בם חרון אפו. ור' עקיבא סבר כי כשם שמשלחת מלאכי רעי' היא מכה פרטית הבאה מידם. כך המלאך המשחית ששמו אף עשה את שלו. ולפי זה לר' עקיבא חמש כתות של מלאכי חבלה היו וכל אחד הכה בכל כחו מכה משונה מחברו. ולר' אליעזר מלאך אחד היה ומכה אותם על כל מכה ארבע מכות. ונבא אל פרטם.
פסקה ז
דם הואיל ור' אליעזר אינו מחשיב אפו למכה פרטית נטפל אותה במכה זו לאחרונה. עברה בתחלה משהיה המצרי שואב מים לשתות היה נהפך בפיו לדם. וכשהיו המצרי והישראלי שותים כאחד בכלי אחד. היה גם המצרי שותה מים. והמכה היתה שלא היה המצרי יכול לשתות אלא בשעה שהישראלי צמא וירצה לשתות עמו.
זעם כשהיה המצרי צמא הרבה ולא היה מוצא ישראלי שירצה לשתות היה כופהו לשתות כי כן הורגלו להשתרר עליהם. וע"כ זעמו ית' חרה בהם ועשה שעם היותם שותים יחד היה המצרי שותה דם והישראלי מים והוצרכו לקנותה בדמי'. וכן אמרו במדרש תחלה היו ממלאי' הספלי' ביחד כלו' שני ספלי' המצרי והישראלי. ונמצא לישראלי מים בספל ולמצרי דם. ומוכרח היה המצרי לשתות עם הישראלי. וחוזרי' והיו ממלאי' מים והיה המצרי אומר לישראל נשתה אני ואתה ביחד מדקא' חוזרין והיו ממלאין משמע שהיו חוזרי' ללימודם שכששותים יחד היו שניה' שותי' מים. ועל כן היה המצרי אומר לישראל נשתה אני ואתה יחד כאשר היינו עושי' עד עתה. אך עם כי שניה' נותני' פיה' בספל היה הישראלי שותה מים והמצרי דם. וכן אמר רבי אבין כל המים שהיו המצרי' שותי' היו לוקחי' אותם בדמי' וכן העשירו ישראל.
צרה היתה מה שכתוב והדגה אשר ביאור מתה כי רוב המצרי' מחייתם היתה בדגי' הן למאכלם הן לסחורה. כמו שאומר הכתוב ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה וגו'. ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגי' חורי. הנה כי מלאכתם היתה לאחוז ולצוד דגים. וכן למאכלם כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרי' חנם. כי מרוב הדג שהיה נמצא שם לא היה נחשב לכלום והכל אוכלים ממנה בחנם. ובמכה הזאת מת וניטל מהם מחייתם:
משלחת מלאכי רעים היא מה שכתוב ובאש היאור והיא היתה מכה רעה ובפרט לאותם שהיו מתענגים בבשמים ומיני רקחים כדרכן של בעלי זימה שהמצרים היו שטופים בה. ועכשו היה סרחון העולה מן היאור גובר על המרקחים ומצערם הרבה.
ולרבי עקיבא שמחשיב אפו למכה פרטית היא מה שכתוב והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים.
לא אמר בכל עץ ואבן אלא בעצים ובאבנים להודיע שהדם היה בכל המקומות שהיו יושבים: וזה לפי שכל דבר הוא מחובר מארבע יסודות אש רוח מים עפר. וחלק המים אשר בכל מקום שהיו יושבים נהפך לדם. ובזה בגדיהם מטנפים ובפרט השרים שהיו לבושים בגדי שש לבנים כמ"ש ביוסף. וילבש אותו בגדי שש. היו נמאסי':
פסקה ח
צפרדע היא המכה שניה. אפו הוא שלא היה להם מקום להלוך שנאמר וירא פרעה כי היתה הרוחה. ואילו לא היה מתפלל משה שימותו לא היתה להם אותה הרוחה. והיה מיצר להם הרבה כי הרי בראות פרעה כי הרחיב ה' לו הכביד לבו אשר נתרכך ועלה ברצונו לעשות מה שצוהו השי"ת.
עברה שהיו מקרקרים ולא היו יכולים לישן ולדבר זה עם זה והיינו דכתיב ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך.
זעם כשהיו לשים הקמח היו באים הצפרדעים ויורדים לתוך העיסה ואוכלים ממנה. והם היו ממהרים להחם התנור כדי לאפות הפת. והצפרדעים נכנסי' בתוך התנור ומצנני' אותו שנא' ובתנוריך ובמשארותיך. ומדכתב תחלה בתנוריך ואח"כ במשארותיך מלמד שצרה היתה להם מלבד צינון התנורי'. והוא רדתם במשארותם לאכול עיסתם.
צרה שהיו נכנסי' חיים בתוך מעיהם ומקרקרים בגופם כדכתיב ובכה ובעמך יעלו הצפרדעי'. ואמרו חכמים שהיתה קשה להם מהכל. וע"ז תולה פרעה למשה שיתפלל אל ה' להסיר ממנו שנאמר ויסר הצפרדעים ממני ומעמי.
משלחת מ"ר שהיו הצפרדעים מסרסים אותם שכן אמר אסף וישלח בהם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם. ופרש"י ותשחיתם שומטין ביציהם. והוא מן המדרש דאמר ר' יוחנן בכל מקום שהיו מרביצי' שם היו נעשי' צפרדעי'. תאמר בבתי השיש ובתי הסיפים לא היו עולים אתמהה. א"ר ישמעאל ב"ר יוסי זה א' מן הדברים שהשליט רך בפני קשה כיון שהיתה צפרדע עולה היתה אומרת אני שלוחו של הקב"ה והיה השיש נבקע מאליו והיתה עולה שנ' וצפרדע ותשחיתם כענין שכ' כי משחתם בהם מום בם.
וראוי לדקדק מי הכריח לו' שנבקע לפניהם אבני שיש הואיל ואין הקב"ה משנה הטבעים לבלי צורך. אך יש לומר כי מדנחית הוא ית' לעשות נם מחויבים אנו להגדילו בכל האפשר. אבל כאן הכתוב מוכיח כדבריהם שכן כתיב ועלו ובאו בביתך ועלו אין עלייה אלא ממטה למעלה. בביתך זו בית משכבו של פרעה. ובית המלך אין ספק שהיה מרוצפת באבני שיש. ואם כן על כרחך היתה הרצפה נבקעת לפני הצפרדע כדי שתעלה:
פסקה ט
כנים היא המכה שלישית. אפו כל עפר הארץ בגובה אמה היו כנים. נמצאו בהליכתם דורסים אותם כדורך ענבים בגת.
עברה שהיו הכנים באדם ובבהמה ועוקצים אותם כמחטים. ובמדרש ארבעה עשר מיני כנים הביא עליהם הקב"ה. קטנה שבהם כביצת תרנגולת גדולה שבהם כביצת אווז. והיו י"ד מינים להודיעם שאינה מכה קלה כמו שאמרו החרטומים אצבע אלקים היא. אלא י"ד ה' עשתה להם זאת. עוד מדכתיב כל עפר הארץ היה כנים הודיע לנו כי היו הכנים שורצים מגופם ממש כי האדם מחובר מאש רוח מים ועפר.
זעם שהיו מתחככים והחיכוך הביא להם כמו שחין כל כך היו משרטים בשרם.
וצרה שהיה מחליש ראותם כמו שאמרו ערבוביא דרישא מעוורא. ערבובי דלבושי מעלה שחין.
משלחת מ"ר שהיו הכנים נכנסים בקדרות ובקערות ובכל מאכלם ונמאסים ומקיאים בני מעיהם:
פסקה י
ערוב היא המכה רביעית. אפו הדובי' והאריות היו משחיתי' והורגים מהם.
עברה אמר ר' יאשיה למה נקרא שמו ערוב שהעריב עליהם את המאורות ולא היה חשך כמו מכת החשך אלא רבוי העופות החשיך האויר מעין מה שעשה הארבה. אי נמי כל כך היו מבוהלי' במרוצתם לנוס מפני פחד החיות. שהיו נופלים כמי שהולך ודרכו חשך וחלקלקות.
זעם שנסגרו בבתיהם מפני פחד החיות רעות לא הועיל להם כי הקב"ה הביא עליהם נשרי' ועורבים ומיני עופות רבים ונכנסים דרך החלונות והאכסדראות והורגים בהם.
וצרה כשנסתלק הערוב ולא נשאר מהם עד אחד. אפי' אותן שהרגו ועבדו עורותיהן חיו והלכו להם כדי שלא יהנו מהמכות.
משלחת מ"ר החיות כשהלכו להם השחיתו הארץ ברגליהן ועשו בה חריצין ונעיצים וחפירות בדרכים ובבתים עד שהיו טורחים להלוך. ובשדות קלקלו הנירי' ומחרישות. שנא' תשחת הארץ מפני הערוב:
פסקה יא
דבר היא המכה חמשית. והחמש מכות שבה היו שהמית חמש מיני בהמות. סוסים חמורים. גמלי'. בקר וצאן. ואפשר שמתו זה אחר זה. ולפיכך לחמש מכות יחשבו. ולזה כתיב במכה הזאת הנה יד ה' הויה. דקשה מאחר שכל העשר' מכות אינם אלא אצבע אחד איך מכה זו כתיב בה יד. אלא לפי שהכה חמש מינין אלו לחמש מכות יחשבו. וכן כתב בעל ספר תולדות יצחק:
פסקה יב
שחין היא המכה ששית. אפו שלא היה שום אדם ובהמה במצרים שלא לקה בשחין שנא' והיה לאבק על כל ארץ מצרים באדם ובבהמה. והואיל וכל א' היה כואב בשלו לא יכול לחבש ולשים רטיה על מכות חברו.
עברה דרך השחין הוא להיות כמו חטטין שבנתק לבד. וזה היה גם כן בו אבעבועות.
וזעם כי נגד הטבע היה השחין הזה. והוא כי דרך האבעבועות הבאים מפני הגרב והילפת הוא שהאבעבוע נראה בעור הבשר. וכשמסירי' הליחה נראית הבשר החי כי הליחה אינה אלא רע מעופש שבין עור לבשר. וכאן אחרי שהיו מתחככים בצפורניהם על השחין היבש ומסירים הקליפה עליונה היו מוצאים תחתיה אבעבוע בלא ליחה. וזהו שאמר הכתוב שחין פורח אבעבועות. וכן אמרו בפרק מרובה אמר ר' יהושע בן לוי שחין שהביא הקב"ה על המצריים לח מבפני' ויבש מבחוץ שנ' ויהי שחין פורח אבעבועות.
וצרה לא יכלו החרטומי' לעמוד לפני משה. והבושה שנתביישו מפניו צרה גדולה היתה להם. והיינו דכתיב ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה. וכי לפני משה לא היו יכולי' לעמוד אבל לפני פרעה יכולים לעמוד אלא יותר צער היו מצטערים שיהיה משה רואם ממה שהיו מפני השחין.
משלחת מ"ר כי מה ששאר המכות משמשות שבעה ימים או שלש שבועות לדברי האומר מכה זו לא סרה מהם עד יום מותם. והיינו דכתיב גבי שחין אשר לא תוכל להרפא וכן אמרו בפרקי ר' אליעזר:
פסקה יג
ברד היא המכה שביעית. אפו קולות וברקים שהיו מפשטים עקמימות הלב והיה מיצר להם שכן פרעה אמר למשה העתירו אל ה' ורב מהיות קולות ואשלח אתכם. הנה כי מפחדו אשר פחד נתפשט עקמימות לבו.
עברה מטר כבד שכל טפה היתה שיעור מקוה ארבעים סאה. והראיה כי מה שנשאר ברפיון דכתיב ומטר לא נתך ארצה הן הן היו אבני אלגביש שירדו בימי יהושע שנקשרו מכח רוח סערה. ושערום חכמים שהיו משא ארבעים סאה. כמפורש בדבריהם ז"ל.
וזעם בתחלה היה מטר שנ' וימטר ה'. ומכח הרוח נעשה ברד שנ' רוח סערה עושה דברו.
וצרה ואש מתלקחת בתוך הברד והיה הברד משבר האילנות והאש שורף לחות' ומיבש' וזהו שאמרו רבותינו ז"ל והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה פלאי פלאות נעשה להם. כי לכאורה אינו ניכר הפלא כי אפשר שלהיות' רכי' עמדו בפני קשה. אך הפלא היה בהיות האש מעורב בברד ומיבש האילנות בדין היה שיבש החטה והכוסמת אלא פלא נעשה בהם וכיוצא בזה כתב בעל ספר תולדות יצחק.
משלחת מ"ר אמרו במדרש כיון שבא הברד נעשו ככותל בפני הצאן הוי ויסגר לברד בעירם ולא היו יכולי' להלוך. והיה המצרי אומר אוי לו לאותו איש מה עושה נוטלה ושוחטה להאכיל את בניו ממנה. כיון ששחטה היה נוטל אותה על כתפו והיה העוף יורד וחוטפה מעל כתפו שנאמר ומקניהם לרשפים שנאמר ובני רשף יגביהו עוף:
פסקה יד
ארבה היא המכה השמינית. אפו שכסה את עין הארץ. ופירשו בו שהיה כל כך ברבוי עד שהמקום היה צר מלהכילם באופן שלא היו יכולים לראות את הארץ.
עברה שלא היו גם כן יכולים לראות האויר וזהו עין הארץ והיו נכשלים בהילוכם.
זעם אכל כל עשב הארץ וכל פרי העץ.
צרה אחם? שלא היה הארבה מוצא מה לאכול היה אוכל את בשר המצרים. ולז"א פרעה העתירו לה' אלקיכם ויסר מעלי רק את המות הזה מכלל שהיו מתים בסבתם.
משלחת מ"ר לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים אפילו המלוחים והמבושלים שהיו להם קודם בא המכה הלכו להם:
פסקה טו
חשך היא המכה התשיעית. אפו לא ראו איש את אחיו שלשת ימים אבל יושב יכול לעמוד עומד יכול לישב.
עברה לא קמו איש מתחתיו שלשת ימים אחרים.
זעם היו רעבים גם צמאים ולא היו יכולים לאכול ולשתות.
צרה שלא אבדו חושיהם אלא בדעתם היו.
משלחת מ"ר שומעים הישראלים הולכים ומחפשים בבתיהם ויראים שמא יגנבו מהם כל ממונם:
פסקה טז
מכת בכורות היא המכה העשירית. ראשונה ניתן טעם למה היתה גודל המכה הזאת יותר משאר המכות שבשבילה גמר והסכים פרעה לשלחם. ואם בשביל שמתו הבכורות והלא גם בשאר המכות היו מתים רבים מהם.
אמנם בתחלה שלח הקב"ה לומר לפרעה בני בכורי ישראל. כשמוע פרעה דבר זה אמר למשה בדאי אתה שאף אם יונח שאלקיכם הוא אלקי האלקים, אלוה שלי הוא הבכור וממילא אני ועמי הבכורים. ונמשך פרעה בדעת זה בכל המכות אבל כשראה שישראל לקחו הטלה וקשרוהו ברגלי מטותם ואחר כך שחטוהו וצלוהו. והיה ריחו נודף והשליכו העצמות לכלבים. ואחרי כן הוכו כל בכורי מצרים אז נתברר לו כי מה שאמר לו משה אמת הוא שישראל הם הבכורים אצלו יתב'. ואין לעכב לכתם במדבר לעבדו הואיל וכן הוא חפץ.
ונבא אל פרט החמש מכות הכלולות בה. אפו שהרגו הבכורות באבותיהם כמו שאמרו במדרש שהלכו אצל אבותיהם ואמרו להם שלחו את העברי' הללו ואם לאו הרי הם מתים. והם משיבים אותם ואומרים אפילו הם מתים כלם אין אנו משלחים. הלכו אצל פרעה ואמרו לו כן ואמר קפחו רגליהם של אלו. מיד חגרו הבכורות חרבם על ירכם והרגו באבותיהם ששים רבוא. שנ' למכה מצרים בבכוריהם.
עברה מיתת הבכורות.
זעם פרעה קם בחצות לילה וחגר חרבו והרג שריו ועבדיו שיעצוהו לבלתי שלח את העם. והכי איתא בזוהר פרשת בשלח. ויהי בשלח פרעה מה כתיב לעילא ויקם פרעה לילה תא חזי נוקמא עילאה דעבד קב"ה. תלת מותני הוו חד דעבדו בכורי מצרים דקטלו כל אינון דאשכחו. וחד דקטל קב"ה בפלגו ליליא. וחד כד חמא פרעה מותנא בביתיה בבנוי ובעבדוהי קם וזריז גרמיה וקטל אפרכי' וסרכי' וכל דאמליכו ליה לסרבא בעמא דלא למשלחינהו. עד דאורייתא קא אסהידת עליה דאיהו קם בליליא ממש. כמא דליליא קטלא ועבדא נוקמין. הכי קם פרעה בארעא דמצרים וקטל ועבד נוקמין בסרכוהי אפרכוהי ואמרכלוהי וכל אינון רברבין. הדא הוא דכתיב ויקם פרעה לילה. לילה ממש לקטלא ולשצאה וכו'.
צרה שגם האשה המעוברת מבכור מת הבכור וגם אמה והכי איתא במדרש רבה ועבר ה' לנגוף את מצרים אין נגוף אלא נפילת אשה עוברה שנ' וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. ובית שאין שם בכור היה מת הגדול שבבית.
משלחת מ"ר שאותם שלא היו רוצים שיצאו ישראל ממצרים גם הם מתו. והכי איתא במדרש משל למלך שעשה שמחה לבנו וכו' מדרש רבה פרשה י"ח עד הכשרי' שבמצרים באו ועשו פסח עם ישראל ועלו עמהם שנא' וגם ערב רב עלה אתם. וכל מי שרצה שלא יגאלו מת עם הבכורים שנא' ותהי צעקה גדולה במצרים. ואפש' שאותם שמתו היו משא' אומות שהרי המצרים כלם לא היו רוצים שיצאו. והם מעין אותם שיצאו. שלא היו מצריים אלא משאר האומות. ועל כן סמכם זה לזה:
פסקה יח
אלו הם החמשים מכות שלקו המצריים במצרים. והגם כי אפשר שלמכות אחרות כונו ר' אליעזר ור' עקיבא כשאמרו זה ארבעים וזה חמשים. האמת יורה דרכו שמה שכתבנו לקו בהם המצריי' וכלן הם מכות רעות. רחמנא ליצלן מהן ומכיוצא בהן. ואחרי שזיכנו השי"ת למצוא מספר החמשים נבקש ממנו עזר למצוא דרך לפרט מספר החמשים ומאתים שלקו על הים. ויסיר העורון מעיני ארנ"ן. ולשון אלם תרון.
בא ר' יוסי להודיע לנו שהחרטומים הודו שכל מה שעשה משה הי' מאתו ית' ולא ע"י כשוף כמו שהיו חושבי' עד ההיא שעתא. ומה שאמרו אצבע אלקי' היא. לא אמרוהו על מכת הכנים בלבד אלא כיוונו לומר שהפורענות הבא עליהם הוא אצבע אלקים. והם לא ידעו אלא מה שעתידין ללקות במצרי'. ועל כן שפיר מצי למדר' מה שדרש שעל הים לקו חמשים מכות. וממנו למדו ר' אליעזר ור' עקיבא לומר שכשם שאבות המכות שלקו במצרי' היו עשר' ותולדותיה' ארבעי' ד' תולדות לכל אב כמו שהוכחנו. כך אבות המכות שלקו על הים היו חמשים. וכל א' מהן כלולה מחמש. וקודם שנבא אל פרטן נקדים ונאמר שראוי להאמין כי כל התוכחות הכתובות בתורת כהנים ובמשנ' תור' לקו המצריים בהם. וזה לפי שאמר הכתוב והי' אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וכו' וכתיב והי' אם לא תשמע לקול ה' אלקיך ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך והולך ופורטם. וכאילו יאמר אם לא תשמע לקול ה' אלקיך. מהמאתי' וחמשים מכות שלקו המצריים על הים וחמשי' שלקו במצרים יבאו עליך אלה בלבד כי לעולם הקב"ה עם ישראל אפי' בעת שהוא ברוגז, רחם יזכור. וא"כ כל התוכחות הנזכרות שם הן הם מכלל תחלואי מצרים. דאי לא תימא הכי למה לי' למימר כל המחל' אשר שמתי במצרים לא אשים עליך דהייתי יכול למשמע אותם לא ישים אבל אחרים ישים. אלא קושטא דמילתא דאינון תחלואי מצרים הן הם דמפרט והולך.
אמנם לפי שהתוכחות הכתובות בתור' היו לאיים את ישראל נשתנו מקצתן בשמם ממה שהיו במצרים לפי צורך הסיפור אבל היו מעין מה שהיו שם כגון ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ גוי אשר לא תשמע לשונו. במצרים היו דובים ואריות ושאר מיני חיות רעות ועופות שבאו עליהם במכת הערוב שהם גוי עז פנים אשר לא ישא פני' לזקן ונער לא יחון ואכל פרי בהמתם ופרי אדמתם. ואם היו סוגרים פתחי בתיהם, החיות היו רומסים אותם ושוברו' הדלתות. יולך ד' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת. הוא פרעה שהקימוהו עליה' כמ"ש בדברי הימי' וניצול מן הים והלך לנינוה. וכן כיוצא באלו כל השאר שאין הפשט מסכי' אליה'. ואם לא נדע לכוון את כלם ריק הוא ממנו. ועם כל זה נחפשה דרכינו ונחקורה לישב קצתם אל השכל בכח פסוקי' ומאמר רז"ל עד שנגיע אל כלל המאתי' וחמשי' מכות שלקו בהם המצרי' על הים.
עוד צריך להאמין שאין לחשוב כי פרעה וכל חילו לא חשבו מתחלה אל כל מה שיוכל להגיע אליה'. ושבבלי דעת נכנסו אל הים. כי המצרי' חכמי' גדולי' היו. ופרעה יותר מכלם ואם ראה באצטגנינות שישראל יצאו בעת צמיחת כוכב ששמה רעה כמ"ש למשה ראו כי רעה נגד פניכ'. אין ספק כי גם על עצמו ועמו השקיף. והנה כשהוגד לו כי ברח העם הקהיל עדתו ונתוכחו בדבר וגמרו. כי ישראל הגם שיצאו ממצרי' לא היו ראויי' לצאת. ואעפ"י שעש' השי"ת כל האותות והמופתי' אשר ראו. בטחו על מאמר משה שאמר עוד נגע אחד אביא על מצרי'. ואמרו מדקאמ' אחד מכלל שאין עוד אתו להלקותנו. וכבר השלי' להראות את גבורותיו. מעין מה שאמר המן הרשע כבר הזקין. וראי' שהרי הם בורחי'. ואילו לא היו מפחדי' היו הולכי' לאט לרגל המלאכ'. וביום ולא בליל'. ובדרך מישור ולא בדרך עקלקלות. ועכ"ז נתחכם פרעה להיותו מלך ושולט על כל מלכי אדמה. קבץ ובחר מכל האומות שש מאות רכב מלבד כל רכב מצרי'. וכונתו בזה היתה למען כל שרי מעלה יהיו בעוזריו. שכל א' וא' יבקש להציל אומתו. ומספר זה של שש מאות אמרו בזהר שהי' לכוין לנגד שש מאות אלף יוצאי מצרי'. אחר כך שת עיניו אל מה שאפשר להגיע לו אם יכנס לים. ותחלה הסתכל בכח המסייע את ישראל. וראה והנה זכות אברהם זקנם בעל החסד הוא עמהם. כי הנה עם היותם כמו עמו עע"ז לא לקו בשום אחד מהמכות שלקו המצריים. וזה לא הי' מן הדין אלא בתורת חסד. ואמר שהגם כי המים הם כנגד מדת החסד ואפשר שיהיו בעוזרם להועיל להם ולהזיק המנגדם. על בטחונו הי' עומד שהוא יתב' נשבע מלהביא עוד מבול לעולם שגם על סברתו זאת גזר שכל הבן הילוד לישראל היאורה ישליכוהו. ועל כן אמר אם הים יבקע לפניה' גם אני ועמי נעבור ברגל. אח"כ שם עיני שכלו אל שמות החסד שהם מספר חסד. ואותיותיה' רי"ו. ואמר הנה עם בני ישראל לא עמדו במצרי' אלא רד"ו שנה ועל זה בטחו לברוח מרשותי שבר"ח הוא בגימט' ר"י. א"כ לא יהיו בעזרת' כל הרי"ו אותיות השם בה. ולעומת זה לקח שש מאות רכב מכל האומות כאשר אמרנו ובחור שבכלם הוא ס"מ הרשע. הבריח התיכון הקושר כל המנגדי' לאומה ישראלית. ומלבד אלו לקח עוד כל רכב מצרי'. היינו כל מיני קסמי' וכשופי' הרוכבי' על גזרות ודינין עליוני' כמו שאמרו למה נקרא שמם כשפי' מפני שמכחישי' פמליא של מעלה. וכל זה להנצל מהדברי' המתרגשי' ביבשה ובים. והיינו דכתיב ויאסור את רכבו כי הרכב הזה אין הכונה אל הרכב שרוכבין בו בלבד כי אינו כבוד למלך לאסור את רכבו. ואם כדי להודיע גדולת השנאה שמקלקלת השורה כמו שכתבו המפרשי' כבר למדנו אותו מפרשת בלעם ויחבוש את אתונו אלא הכוונה שאסר וקשר כל הדברי' שהוא היה שולט ורוכב עליה' מכחות הטומאה וזהו ייתור מלת את רכבו. וכן רכ"ב בגימ' המזיקי"ן שאסרם למען יהיו סרים אל משמעתו. והואו של רכבו הוא כנוי כמו רכב שלו. כלו' המזיקין שלו שהם ברשותו ואז ואת עמו לקח עמו לקחם בדברי'. ואמר להם שלא ייראו מלבא עמו שהרי יהיו בעוזר' כל שרי מעלה כנזכר מלבד כל רכב מצרי' ושלישי' על כלו כמו שאמרו בזהר כלא בחכמתא תרי וחד:
ונבוא אל פרט החמשים אבות המכות שלקו המצרים. א כתיב ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל ורש"י כתב לפי שהיה לבו חלוק עליו אם לרדוף אם שלא לרדוף. על כן ויחזק ה' את לבו וירדוף. ויש לשאול ומה ראה שלא לרדוף אחרי שהסית את עמו ואמר להם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לכו אתי ואני לא אתנהג עמכם כדרך שאר המלכים לשלוח עבדיהם אל פני המלחמה אלא אני בתחלה ארדוף אשיג גם אחלק שלל שוה בשוה. ואסר את רכבו בידיו. ואחרי כל הטורח היה חוזר בו אלולא שהחזיק הקב"ה את לבו לרדוף. אלא מלמד שנתקיים בו ארור אתה בצאתך. כי הנה למהר הרדיפה אמרו חכמים שקשרו במרכבות סוסים נקבות לפני סוסים זכרים והיו הזכרים מבקשים להשיג הנקבות והנקבות מבקשות לנוס. וכלן היו רצים בכל כחן. המה לא הרחיקו מן העיר שמפני חוזק המרוצה נשברו מהמרכבות אלו היו נגופים במרכבות ואלו בחבריהם. לאלו היו נופלים כליהם מעליהם והיה זה להם לסימן רע כי בעלי ניחוש היו כנודע. ועל כן חלק לבם עתה יאשמו. ועלה בלב כלם לחזור לאחור. ועל כן ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל בראותו בני ישראל יוצאים ביד רמה. והיה אצלו כדי בזיון וקצף. ומשראו המצרים את מלכם הולך לפניהם בחרו גם הם לרדוף אחריהם זו היתה המכה הראשונה ואין ספק שכלולה היתה יותר מחמש. כי לא היה שום אחד מהם שלא הגיע לו כמה בלבולים וטלטולים ונזקים במרוצת המרכבות שלא כדרכם. ולפי שלא מצינו מדרשים יודיעו לנו המאורעות שאירעו להם. לא יכולתי לפרט כל התולדות אלא במקצתם המתיישבות אל השכל. ולא עלינו המלאכה לגמור עד ה' יתן חכמה.
ב וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה וחילו. על פי החירות לפני בעל צפון. מסרה בעל צפון ב' חסר ובענין. הראשון וישובו לפני פי החירות לפני בעל צפן. והשני זה של וישיגו. מגיד כי גם האליל הזה נפל שכב ועל כן חסר הואו שהוא רמז לעץ חיים לבעלי הסוד. והוא נשאר חסר החיות ובגי' שכב. וכבר ידענו שהשי"ת רצה שישובו ויחנו לפניה להטעות המצריים שיאמרו כמה קשה יראתה שבכל אלקיהם עשה שפטים ולא היה בו יכולת להכניע זה. ובבטחונו היו רודפים אחרי ישראל כי אמרו סגר היראה הזאת המדבר עליהם. וכשהגיעו שם וראו אותה והנה שכב נפל נשבר בכמה שברים כשאר האלוקות. נפלו פניהם ולא היה להם כח לזוז ממקומם ועמדו שם מתאבלים עליו. וכראות פרעה היותו חסר סיוע אלוק זה הוצרך להקריב למלחמה שרו עוזא. ועל כן סמך ופרעה הקריב דמדלא אמר קרב דרשו רז"ל שהקריב שרו לפני השי"ת לסדר טענותיו נגד ישראל ועמד ואמר רבש"ע הללו עע"ז והללו עע"ז וכו' וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם נוסעים אינו אומר אלא נוסע. הוא השר שראו היותו נוסע ורודף אחריה' כי המצרי' עמדו במקומם כשעה חדא תמהי' מן המראה ונתרשלו ידיהם. דאי לא תימא הכי כיון שהשיגו אותם חוני' על הים למה לא היו הורגי' אותם. אלא מלמד שלא רצה הקב"ה שיסעו ישראל ממקומ' עד שהיו המצרי' סמוכי' אליהם וכמעט נוגעים אלו באלו. מעין מה שצוה לדוד ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלשתים ויעש דוד כן ואמרו שהיו הפלשתי' סמוכי' אליה' בחרבם על ראשם. ולא רצה דוד לזוז ממקומו עד ששמע הקול. אף כאן כיון שהשיגו' המצרי' נבהלו בראות יראתם שהיו בוטחי' בה שנשברה. ויעמדו שם שלא ידעו מה לעשות ואז נסעו בני ישראל. ואחרי שראו המצרים עוזא שריהם הולך לפניהם ורודף את ישראל נתחזקו ויסעו ממקומם וירדפום:
ג' ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וכו' ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה. חשך למצרים ואור לישראל. החשך הזה היה מעין החשך של מצרים שלא ראו איש את אחיו. וכן אמרו שכל המכות שמשו שבעה ימים והחשך לא שמש במצרים אלא ששה ימים. שלשה מהם לא ראו איש את אחיו ושלשה לא קמו איש מתחתיו. ויום השביעי הוא זה שעל הים. ובו לא היו רואי' זה את זה אבל היו רואי' את ישראל כי כן היושב בחשך רואה היושב באור. והיו זורקי' להם חצי' ואבני בלסטראות והענן מקבלם. היינו כשהיו מגיעים לענן היו מתחלשי' ונופלי'. ואפשר שעל כי לא היו רואי' זה את זה היו הורגי' זה את זה שמא תאמר שמפני החשך לא נסעו ממקומ' ת"ל ולא קרב זה אל זה כל הלילה נוסעי' היו אבל לא קרבו יחד. וטבע המציאות הואיל ולא היו רואים הדרך שדורכי' בה היו נכשלי' איש באחיו באופן שותהי צעקה גדולה במחנה מצרים. אם מפני הנהרגי' והמוכים. ואם מפני כשלון איש באחיו. ולרז"ל ולא קרב זה אל זה כל הלילה המלאכים לא קרבו לומר שירה. ואפשר עוד לומר זה אל זה כמה דאת אמר זה אלי ואנוהו. ומלאך הוא המלאך הגואל. כי מה שבכל לילה קרבים ומתיחדי' בלילה ההוא לא נקרבו. ועל כן לא אמרו מלאכי השרת שירה והבן:
ד ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה. הרוח הזה בלבלם ושעממ' עד שלא היו יודעי' אנה הולכי' וכאילו היו סומים. וכן כתב בעל הטורי'. ויולך ארבעה במסורת. ויולך ה' את הים. וחד ויולך אותם שומרונה גבי אלישע כשהכה לעבדי מלך ארם בסנורים. לומר שגם מצרי' הוכו בסנורי'. וכן כתב החזקוני לא הרגישו עד שנכנסו בים אחרי ישראל. ומדמדמי להו לעבדי מלך ארם משמע שהעורון הזה לא בא להם מפני החשך שאמרנו כי התם הולכי' היו באור היום. ואם כן אף כאן משהאיר היום רואי' היו זה את זה אבל היו משובשי' מחמת הרוח עזה הנז'. הרי כאן מכה כוללת כמה מכות עורון. תמהון לבב. ולא תצליח את דרכך ואחרים:
ה וירדפו מצרי'. כתב בעל ספר שפתי כהן שהיו רצי' בכל כחם להשיג את ישראל ולא היו יכולי'. ומצטערי' הרבה בראות' בני ישראל הולכי' לאט והם רצי' ואינם יכולי' להשיגם. וחפצי' היו לחתוך להם הדרך ולהמצא לפניה'. ולא יכלו כי המים היו להם לחומה מימינ' ומשמאלם. ולפיכך כתיב ויבאו אחריה'. כי מי לא ידע בכל אלה. אלא בא להודיע שעל כרחם ונגד רצונם היו הולכי' אחריה'. ועוד צער אחר הי' להם להיות' רואי' כספם וזהב' אתם וכל אחד היה מכיר את שלו. ולא היו יכולי' להציל את שלהם מתחת ידיהם. ורמז לזה כל סוס פרעה ראשי תיבות כסף כלומר ויבאו אחריה' בשביל הכספי' שנטלו מהם. עוד היו נכשלי' במרוצתם ונופלי' על פניהם. כי הנה לישראל נעשה הים כדרך סלולה. שנא' ויוליכ' בתהומות כמדבר. וזה כי הים הוא גבוה מארץ שנאמר הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ. וגם הוא עמוק במצולה. ולפי זה החלק הגבוה גבה ונעשה כאהל שנא' נקבת במטיו ראש פרזיו. וכן ראשי תיבות וישם "את "הים "לחרבה הוא אהל. והיו מים שלא נקפאו. ותחתית הים עד שוה אל הדרך נקרש ונקפא כמו שנא' קפאו תהומות בלב ים. נמצא שלישראל היו להם מים מן הצדדין ועל גביה'. ותחתיתן רצפה של גליד כדרך סלולה. ומשעברו ישראל נשבר הגליד לחתיכות. ובלכת המצרי' עליהם היו נוגפי' באבני הגליד ומשתברי'. הרי כאן מכה כוללת כמה מכות. רצים ולא היו יכולי' להגיע'. לא היו יכולי' לחתוך להם הדרך. רואי' ממונם כנז'. נכשלי' במרוצת'. נופלי' ומשתברים:
ו' סוס פרעה ופרשיו אל תוך הים. על כרחין צריכין אנו לומר שלא היו בתוך המים שהרי כתיב אחריו ויט משה את ידו על הים וישב וכו' מכלל דעד ההיא שעתא לא חזר. א"כ רוצה לומר שהיה נראה להם כאלו היו נטבעי' בים. על הדרך שנאמר בעה"י. וזה כי בתחלה יודעי' היו שהולכי' ביבשה כדרך שהולכי' ישראל. ואח"כ היה נראה לכל א' ששבו המי' וכסו כל המחנה חוץ ממנו היינו שהוא לבדו נשאר ביבשה וכל השאר נטבעי'. והיינו דכתיב ויבאו אחריה' כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים כי אל תוך הים הוא מיותר לדרוש שהוא מחובר אל מה שכתוב לפניו בלבד או לפני פניו. וכל סוס פרעה נטפל אל הקודם שאומר ויבאו אחריה' כלומר אחריה' של ישראל וכמוהם. נמצאת אומר כי לפרעה היה נראה שהוא לבדו בא אחרי ישראל ביבשה. ושרכבו ופרשיו היו בתוך הים. וכן לרכבו נראה להם שפרשיו היו בתוך הים והם נצולי'. ולזה באו הטעמי' מפסיקי' בכל פרט ופרט. במלת פרעה יש זקף קטן כאילו הוא דבוק למלת אחריה' כנז' והשאר היו בתיך הים כנז'. ובמלת רכבו יש הטרחא שגם הוא טעם מפסיק וכאלו יתחב' למלת פרעה להיות' כיוצא בו. וכן פרשיו כנזכר. וכלם מצטערים ודווי'. פרעה על שלא ניחש במאורעות שאירעו לו מצאתו ממצרי'. והיה אומר אנה אוליך חרפתי והנה כל הרכב ופרשי' מתו בשבילי מעין מה שאמר הב"ה לסנחריב ולפיכך כשניצול מן הים שהוא לבדו נשאר לא נתן אל לבו לשוב מצרי' מפני הבושה. וילך נינוה ומלך שם. וחילו וחילו ורכבו מצטערי' היו ששמעו אל פרעה לרדוף אחרי בני ישראל ואמר להם ארדוף אשיג בודאי כי כן ראה באצטגנינות שלו. והשיג' חוני' על הים. וסבר משאשיג' אחלק שלל. ועוד מצטערי' היו בראות' בניה' ואחיה' וחבריה' נטבעי':
ז כל סוס פרעה. מלת כל מרבה שמלבד מה שאמרנו נראה עוד לכל אחד מהם שצפו מים על ראשו ושגם הוא נטבע וזה כי דרך הסוסי' לשוט על פני המי' וכשהם שטי' מגביהי' רחשיה' חוץ למי'. ואם הרוכב עליו מתחזק על סוסו ולא יפחד. בצאת הסוס מן המי'. גם הוא יצא עמו. וכל הרואה ראש הסוס חוץ למים לא תאבד תקותו. אך כאשר יראה היותו כלו נטבע אז אבד שכרו. ועל כן אמר כאן הכתוב שכל סוס פרעה אפילו ראשו בא אל תוך הים. וכמו כן רכבו ופרשיו. וכשראו היות' דרך טבע נטבעו התחילו לצעוק לפרעה ואומרי' הצילנו כי באו מים עד נפש. הצילנו כמו שהבטחתנו. ואז התחיל הוא וחרטומיו לעשות כשפי' כאשר הי' כתוב בספריה'. וזה רמוז בר"ת "סוס "פרעה "רכבו "ופרשיו שהוא ספר"ו. וכל זה לא שוה להם כי יד ה' היתה להומ' ולאבד'. ובראות' שלא היה מועיל להם היו מקללי' מלכ' ואלקיה' ותולשי' שערותיה' ואוכלי' בשר זרועותיה'. ורמז לזה מלבד שהוא מהדברי' הכתובי' בתוכחות הנה מלות פרעה רכבו ופרשיו הם בגי' אי"ש בש"ר זרוע"ו יאכל"ו עם האותיות. צא וחשוב כמה לקו במכ' זו וכ"ש בבוא להם בפתע פתאו' לא נשא' להם תקות הכשפי':
ח ויהי באשמורת הבקר נפקחו עיניה' וראו והנה כלם היו ביבשה בתוך הים וזה כי הקב"ה רמז לים וחזר ליבקע לפניה' ורמז לזה וישקף ה' אל מחנה מצרי' מחנ"ה מצרי"ם בגימטריא חז"ר הי"ם ליבק"ע. ולפיכך כתיב אח"כ ויאמר ה' אל משה נטה ידך על הים וישובו המי' על מצרי' מדקאמר וישובו מכלל שכבר הלכו עליה' פעם אחרת. ואז המצרי' שמחו כי ישתוקו. אך לא נמשכה שמחת' כי וישקף ה' לרעה אל מחנה מצרי' בעמוד אש. מכילתא. היה העמוד יורד ועושה אותו כטיט ועמוד האש מרתיחו. וטלפות סוסיה' משתמטות. ומבחר שלישיו טובעו על ים סוף היינו סמוך לשפתו מקום שאין שם טיט אלא חול כדכתיב אשר שמתי חול גבול לים ודרך טבע אי אפשר לטבוע שם. וכן כתוב בתנחומא. עוד נטבעו כללותם בטיט. וכן אמרו רז"ל לפי שוימררו את חייהם בחומר לפיכ' דרכת בים סוסיך חומר. אך לא מתו שם אלא הקב"ה נתן להם כח אחר שנצטערו שם הרבה ויצאו משם. הרי כאן חמשה מכות. טיט. וחם שטלפות סוסיהם נושרות. מבחר שלישיו טובעו במקו' שאין טיט. רגלי' הולכי' ביבשה וישקף ה' גם עליה' לרעה:
ט בעמוד אש וענן. הענן היה כל כך עב וכבד שחשבו מרגע אל רגע שירד עליה' וישאב'. וכן יארע להולכי דרכי' שכאשר בפתע יחשך עליהם אור היום מפני עב הענן הם מפחדי' פן יבולעו. והענן ההוא לא היה לו ערך ואין ספק שמצורף אליו היו קולות וברקי' ורוח ים חזק מאד. וכמה מקרי' רעי' יארעו לנמצא בדרך בעת כזה. ואנכי עד שפעם אחד אירע לי דוגמתו:
י ויהם את מחנה מצרי'. מכילתא. הממן. ערבבן. נטל סגניות שלהם ולא היו יודעי' מה הם עושי'. פי' בתחלה היו הולכי' בדרך המחנות שריה' בראשם סגניהם באמצע. וכלם על הסדר כפשט הכתוב ושלישי' על כלו. עכשיו הממן וערבבן שהיו הולכי' בערבוביא. ונטל הכבוד מהראשי' והסגני' וכלם לא היו יודעי' מה הם עושי' אם לשוב אם לרדוף בלי סדר. הרי כאן חמש מכות. הממן. ערבבן. נטל סגניות שלהם. בורחי' ונכשלי':
יא המהומה הזאת גרם להם מורך לבב. ומצורף אל הרוח קר וחזק שנשב באותה הלילה צנן דמם עד שבא להם השחפת הבא אל החולי' קודם הקדחת. וידוע כי השחפת לקצת בני אדם מעורר הקיא וכאב האצטומכא והבטן. ובעודו מרעיד מהקור עצמותיו מתפרקין ובכלן לקו. וזה נרמז במלת את מחנה מצרי' שבכל מקום הוא מרבה.
יב ויסר את אופן מרכבותיו. מכילתא. רבי יהודה אומר מחמת אש של מעלה נשרפו הגלגלי' של מטה. והיו מוטות מרכבות רצים ונכנסות על כרחן בים שהיו טעונות כלי כסף וזהב. אבני' טובות ומרגליות שאין לך כל סוס וסוס שלא היה טעון עשרת רבוא כדי שיטלו ישראל את הביזה. ר' נחמיה אומר מכל רעם של מעלה נתזו צנורות מלמטה שנא' קול רעמך בגלגל האירו ברקי' תבל. והיו מוטות מרכבות רצות מעצמן ונכנסות בים בעל כרחן לשעבר היו הפרדות מושכות המרכבות. ועכשיו המרכבות רצות ומושכות את הפרדות. הרי כאן שלש מכות שבירת המרכבות. הליכתן בעל כרחן. ואיבוד ממונ' שהיו נושאות עמהן. ול"נ דמדלא כתיב וישרוף אלא ויסר משמע שהסיר צורת האופן שדרכו להיות עגול שעל כן נקרא אופן לפי שכל אפיא שוין. היינו מכל פן ופן הוא א' קרי ביה א' פן עכשיו הסיר צורתו ועשאו מרובע או משולש. וזה מכח האש של מעלה שהיכולת בכחו להקפיא המי' ולחתוך העצים כאילו הם של מתכת. ועל כן וינהגהו בכבדות. כמו שקשה להנהיג דבר שאינו עגול. עוד כתב בעל ספר תולדות יצחק מדכתיב ויסר את אופן ולא אופני משמע שלא הסיר אלא אופן אחד. ובזה היו משתברים יותר בלכתם. עוד כתב אופן בגימטריא סמאל הרשע שבא לעזור את רה"ב שרו של מצרים והסירו מממשלתו:
יג וינהגהו בכבדות. מדלא כתיב וינהגום מלמד שוינהגהו חוזר אל המנהיג עליון שנהג המחנה מצרי' בכבדות ראש דהיינו שמחמת חמימות האש וטלטול הדרך בא להם הקדחת וראשם כבד עליה'. והואיל וכתוב בתוכחות דלקת וחרחור שהם מיני קדחות משונות שדלקת' היא קדחת חמה יותר מקדחת סתם ושמה מוכיח עליה. וחרחור הוא חולי מחובר משני מיני' ואין לו תרופה כי מה שמועיל לזה מזיק לזה ושמו מוכיח עליו חרחור מלשון מחרחר ריב. וידוע כי מי שיש לו קדחת אחת מרגיש בעצמו כמה מיני כאבים וכל שכן בהיות לו כמה מיני קדחות שונות כנזכר:
יד עוד וינהגהו בכבדות חוזר אל ס"מ הרשע הנזכר. כי כשראה שהסירוהו מממשלתו לא היה רוצה להלוך עוד עמהם. והוצרך להנהיגו בכבדות בעל כרחו. יען יראה השפטי' אשר יעשה לשרם של מצרי'. וישא קל וחומר על עצמו לעתיד. שגם עליו יעבור כוס כענין שכתוב כימי צאתך ממצרי' אראנו נפלאות. והיה זה צער מתחולל למצרי כי שמו בטחונם בו כי אין מלכות נוצחת אלא מכח שרו של עשו הוא ס"מ הרשע זה ונתקיי' בהם מה שכתוב ושברתי את גאון עזכם. ותם לריק כחכם. ודברי' כאלו:
טו לקו בשחין רע. על הברכים ועל השוקי'. מלבד השחין הנקרא שחין מצרי' שלא נתרפאו עד יום מותם ואפשר שאותו יום נרפאו וזה מוכרח שאילו לא כן משהוסר אופן מרכבותיה' כאמור להיותם משתברי' בגופיה' בלכתם במרכבות היה להם לירד ולילך ברגלי' אילו היו יכולי' אלא להיות' מוכי' בשחין זה על הברכי' ועל השוקים מכף רגלם עד קדקד' מוכרחי' היו לעמוד במקומ' ולפי שהלוך המרכבה היה מצד אחד גבוה ומצד אחר נמוך היו מוכרחי' לאחוז בידיה' אל צדדי המרכבה ולא היו יכולי' להתחכך ומצטערי' יותר. הרי כאן חמש מכות. השחין כשחין בארבע מקומות כמו שבתוכחות נמנה לארבע. כאב החיכוך. כי כן מצינו באיוב שהוצרך ליקח לו חרס להתגרד היא מכה בפני עצמה:
טז הרגלי' הוכו בטחורים. כי כן דרך הולכי דרכי' בימות החמה בא להם כמין גרב יבש בין הירכי' ומצער' הרבה. והם הוכו בזה ולא בלבד בין הירכי' אלא עד פי הטבעת ונעשה טחורים. ועל כן נסמכה בתוכחות אל שחין מצרי' ובגרב ובחרס. ואין ספק כי בצקה רגל שהוא דבר טבעי אל הולכי דרכי'. ותלך המכה הלוך וגדל עד כי גדל לשיעור מגפה. וכן אמרו במכילתא. ויהם את מחנה מצרי' אין הממה אלא מגפה שנא' והמם מהומה גדולה עד השמדם הרי כאן גרב בין הירכי'. טחורי' בפי טבעת ויש מהם נפתחי' ויש מהם סתומי' יש מבפני' ויש מבחוץ ובכלם לקו. בצקה רגלם. מכת המגפה:
יז כתיב ישלח ה' בך את המארה ואת המהומה ואת המגערת ופרש"י מארה חסרון בשר כמו צרעת ממארת היא. מלמד שהמכות הללו הוכבדו עד שאילו היו בבתיה' ויכולי' לחבשם היה האומן מחתך בשר המת שבהן. עוד כתב מהומה זו שגוש קולות בהלות ואלו היו להם מלבד קולות הרעמי'. מגערת הוא שכתוב ויגער בים סוף. כי הגערה ההיא הפחידם עד שנשארו דוממי' כאלמים:
יח ויאמר מצרי' אנוסה מפני ישראל מדלא כתיב ויאמרו אפשר כי שרם הנקרא בשם מצרי' הוא היה האומר כן אנוסה מפני ישראל סבא כי ה' נלחם להם עם אותם שבאו בעזרתי. במצרי' בשביל מצרי' כלומר בשבילי ולא כתב הכתוב נלחם להם בשבילי להניח מקום לשאר הדרשות שנדרשו בו. ובמכילתא. היו הרשעי' אומרי' מפני ישראל דווים וסחופי' אלו יש לנו לברוח. הנה כי מצטערי' היו בכפלי' מהיות' מוצרכי' לברוח מפני ישראל לפי שנראה להם שאינו לפי כבודם. עוד אמרו למה יש לנו לברוח מפניה' כאלו חטאנו להם. פרעה הוא שחטא שצוה לשעבדם. והואיל ואנו לוקים ומוכרחי' לנוס מפניה' הלואי הוספנו על שעבודם. עוד אנוסה מפני ישראל מלמד שבראותם פני איש אחד מישראל היו מתפחדי' מהם כמפני אריה מדה כנגד מדה. כשם שהם היו מראים עצמם לישראל כדובי' ואריות כנז' למעלה. עכשיו נהפוך הוא הם היו מתיראי' מישראל. ונתקיים בהם ורדו בכם שונאיכ' ונסתם ואין רודף אתכם. וצער היותם נסים מפני ישראל דוויים וסחופי' וצער שנרא' שהיה על לא חמס בכפם. וצער שלא היו יכולי' לברוח. וצער הגר אשר בקרבך יעלה עליך וכו'.
יט כי ה' נלחם. היא היתה קשה להם. כי אמרו אילו היה שרם של ישראל שר אחד משרי מעלה מעין שרנו היה לנו קצת בטחון אולי ינצח שלנו לשלהם. כי רבים עוזריו כאשר אמרנו. וכל שכן להיות אז ישראל נדונין מהבית דין של מעלה אם להנצל או ליאבד. והב"ד הם הם השבעי' שרי' של האומות. וכלם היו כנגד ישראל בטענותיה'. עכשיו בראותם כי ה' נלחם להם במצרי' כמה תכלי מטו להו:
כ נלחם להם, להם לאותם שבאו ללחום בארץ מצרי' כי הוא ית' בסיועם. וזה כי כשראו האומות אשר סביבות מצרים היות המצרי' נרדפי' מהמערכות נאספו ובאו לבוז את העיר, ונתקיים עליה ישא ה' עליך גוי מרחוק. ונקרא רחוק עם היותו קרוב לפי שהיה עד עתה רחוק מדעת זה. ואכל פרי בהמתו. דגן תירוש ויצהר. שגר אלפיו. ועשתרות צאנו.
כא נלחם להם במצרי'. מכילתא. מלמד שהוכו אות' שבמצרי' כמו אלו שעל הים. והגביה הקב"ה ארץ מצרי' עד שהיו רואי' אלו את אלו והיה כל אחד כואב ומצטער על שלו ועל של חברו. הבנים על האבות והאבות על הבני'. הנשים על בעליהן והבעלי' על נשיהן וכן בכל הקרובי':
כב הנשי' מעוברות היו מפילות מצער ראותן בעליהן נטבעי' ומוכי' בכל מיני מכות. ונתקיי' בהם ארור פרי בטנך. וגם בניך ובנותיך נתוני' לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם. והם חמשה מכות. האשה עצמה כואבת. מחבלי לידה. וגדולי' הם כשהם קודם זמנן. ומפלת. ובניה' ובנותיה' הולכי' בשבי ועיניה' כלות אליהם ואין להם מושיע:
כג ומצרי' נסים לקראתו. מכילתא. כל מקו' שהיו נסי' המי' באי' נגדם. פי' אל תחשוב שהיו משוגעי' ומבוהלי' ובמקום שהי' להם לברוח חוץ מהים היו נסי' ורצי' לתוכו. אלא בדעת צלולה היו כי כן העמיד' הוא ית' למען ירגישו יותר בכאב המכות. ונסי' היו חוץ מן הים כראוי. אבל המים היו מסבבי' ובאי' כנגד'. ואפשר כי לא פעם א' בלבד היה להם כך כלו' מצד א' בלבד. אלא מכל צד וצד שהיו פוני' היו פוגעי' במי'. נסי' לצד מזרח המי' באי' כנגד' חוזרי' לאחריה' פוגעי' במי' שבאי' נגד' והי' מניח להם דרכי' פתוחי' לנוס שיחשבו להנצל בהן. ובלכת' בה המי' מסבבי' ובאים נגדם:
כד וינער ה' את מצרי'. מכילתא. כמנער את הקדרה תחתוני' למעלה ועליוני' למטה להרבות צערם. עוד שם וינער נתן להם כח נערות כדי לקבל הפורענות. ולא במכה זו בלבד אלא בכל המכות כדי שלא ימותו בהם. דבר אחר מסר' ביד מלאכי' נערי' ואכזרי' שנא' ומלאך אכזרי אשלח בם ואומ' תמות בנוער נפש'. ובספ' מנחה בלולה כתוב לפי שהיו בהם יודעי' לשוט. ניער אות' והפכ' רגליה' למעלה וראש' למטה. כדי שלא יוכלו לשוט. ואני כתבתי שלקח מקצת מהם וניער קצת'. הא כיצד פרעה לקח שש מאות רכב בחור רי"ו מהם ללחום עם הרי"ו כחות של הים הגדול היוצאי' מפסוקי ויסע ויבא ויט שהם רי"ו אותיות ושפ"ד ללחו' עם השם שמספרו שפ"ה. מה עשה הוא ית' ראשונה הרג שרו של מצרי' כדכתיב סוס ורוכבו רמה בים לשון יחיד. בתחלה רמה אותו והעלהו למעלה למעלה ואח"כ ירה אותו בים עד התהו'. הנה שמרי"ו נשארו רט"ו. וכולם יחד טבע' בים סוף והיינו דכתיב מרכבות פרעה וחילו יר"ה בים. נשארו השפ"ד קרי ביה שפוד כלומ' חברם יחד ועשא' כמין שפוד וניער בהם את הרי"ו הנז' בתיך הים. הוא שכתוב וסכסכתי מצרי' במצרי'. מצרי' עם האותיות בגימט' שפ"ד כלומ' בלבל וערבב הרי"ו עם השפ"ד ובכן נאבדו כלם:
כה וינער ה' את מצרי' לתוך הים. אמרינן במדרש שהיו המצרי' עושי' כשפי' ועולי' מן הים ויוצאי' ליבשה והקב"ה נערם לתוך הים. עוד כתב בעל ספר כלי חמדה כי היו המצרי' מתדבקי' בישראל ואומרי' אם ינצלו הם כן אנו נצולי' והיה הקב"ה מנער' כמו שמנערי' את הטלית מן האבר שבו ובזה נופלי' אל תוך הים. ואפשר שהדיבוק שהיו מדבקי' בהם לא היה בפועל אלא ע"י כשוף. עוד הפשיר' ונמסו והיו למים. ובזה נתערבו מים במי'. והיינו דכתיב אח"כ וישובו המים ויכסו וגו' כל חיל פרעה לא נאמר אלא לכל חיל פרעה. כלו' הרכב והפרשי' שהיו מים כסו לכל חיל פרעה. כי כשם שהיו ראשי' עליה' בחייה' כך גבהו עליה' במות'. וחזרו אח"כ לבריאותם מעין מה שעושי' לטיטוס שחיק טמיא שבכל יום ויום יוצרי' אותו מחדש ושורפין אותו ונעשה אפר:
כו וישובו המי' ויכסו. שמעתי שהסופרי' כותבי' אותו בריש דפא לרמוז שאות' המי' עצמ' שנשתמשו מהם להמית בניה' של ישראל הם מי נילוס אותם המי' עצמ' חזרו עליה' להעניש' לקיי' מה שאמרו כי בדבר אשר זדו עליה' בקדרה שבשלו בה נתבשלו. ובמדרש רבה וישב המים אינו אומר אלא וישובו מכאן שכל מימות שבעולם חזרו על המצריים. ועיקר מוצאם הם ארבעה נהרות פישון הוא נילוס. גיחון. חדקל. פרת. ומי הים שהיו בתוכו. הרי כאן חמש מימות וכל אחת משונה מחברתה. אלו בחמימות. ואלו בקרירות. אלו בשטף. ואלו בעכירות ואלו במליחה. וכל אחת גורמת צער מובדל מחברו. ובכלן לקו:
כז ויכסו את הרכב ואת הפרשי'. צרור המור כתב. עד עתה היו הסוסי' צפי' על פני המי' ועתה שבו המי' ויכסו'. עוד מדכתיב לכל חיל פרעה והיה יכול לומר וכל חיל פרעה מלמד שהרכב והפרשי' תגבורת המי' הפכום על כל חיל פרעה מעין מה שאמרנו כשהיו המי'. והיינו דכתיב ונתתי פגריכ' על פגרי גלוליכ' הם הרגלי'. את ואת לרבות שני דברי' אחרי' שכסו כל חיל פרעה:
כח לא נשאר בהם עד אחד מהם לא נאמר אלא בהם מלמד שלא נשאר בהם אבר א' שלא לקה. ומדקאמר עד א' והיה יכול לומר לא נשאר בהם א' בא לו' שלקות האיברי' לא היה אל הראשיי' תחלה באופן שישארו מעולפי' ובלתי מרגישי' כאב המכות אלא לקו בכל א' וא' עד הגיע המכה אל האבר המיוחד שבו תלוי חיות האדם. וחכמי' דרשו שנשאר בהם א' הוא היה פרעה שנשאר למען יראה כחו ית'. אי נמי לפי שזכה שהשי"ת שלח לו שלוחו הוא מרע"ה. ומטעם זה נשאר מכל בכורי מצרי' במכת בכורות.
כט ובני ישראל הלכו ביבשה. דבר זה נכתב פעם אחרת ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וטעם כפל אמירתו הוא לומר שעם היות המצריי' נטבעי' בים ומתהפכי' ומתגלגלי' מכח המי' עכ"ז היו רואי' ישראל הולכי' ביבשה כי הוא ית' נתן להם הכח הזה למען יצטערו יותר ויראו חבת ישראל אצלו ית' ויבושו ממה שעשו להם. ובכלל הדברי' שהיו מורי' בישראל היה שישראל היו אוכלי' ושותי' וכן אמרו במכילתא. היו ישראל אוכלי' ושותי' ושמחי' והוציא להם הקב"ה מים מתוקי' מתוך מלוחי' שנ' ויוצא נוזלי' מסלע ואין נוזלי' אלא מים חיים שנא' מעין גני' באר מים חיים. ואומר שתה מים מבורך ונוזלי' מתוך בארך. ושיתין תכלי מטו למאן דשמע קל חבריה אכיל והוא לא אכיל:
ל והמי' להם חומה. להם למצרי' כמוזכר למעלה לעכב להם הדרך. עוד אל תקרא חומה אלא חימה כי כל המימות היו לוחמי' עמהם וזה אומרו מימינ' ומשמאל' כלו' אפי' המיימיני' שדרכם להפך בזכות עכשו היו כלם כחומה נגד'. וכן אמרו במכילתא על פסוק תהומות יכסיומו. וכי תהומות היו שם והלא עשתועיו' היו שם. פי' תגבורת המי' והתהום הוא שקוע בתחתית המי' אלא מלמד שעלה התהום התחתון לתהום העליון והיו המי' נלחמי' עמה' בכל מיני פורענות:
לא ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרי'. מכילתא כשומט העובר ממעי הפרה. פירוש שמצטערת הפרה לפי שהולד עדיין הוא דבוק במעיה וכן ישראל עדיין היו דבוקי' במצרי'. שמטעם זה לא היו רוצי' לשלחם והוא דיוק הכתוב שאומ' לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. וכן משמע ממה שאמר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרי'. כי די שיאמר ויושע את ישראל אלא מגיד שהיו עדיין ביד המצרי' וברשותם. והושיעם ונטלם בעל כרחם מידם. כאן היו כמה מכות הוצאת הולד קודם זמנו כי עדיין לא נשלמו הארבע מאות שנה מגזרת וענו אותם. וצער הנמשך ממנו באומרם מה זאת עשינו וכו' ושהיה בעל כרחם לא כאשה שיש לה כאב גדול מולד שמת במעיה ולהקל מעליה הצער שומטי' אותו ממעיה ברצונה. אלא הילד הוא חי ונוטלין אותו ממנה:
לב וירא ישראל את מצרי' מת. מכילתא. מלמד שכל א' מישראל היה מכיר נוגשו והיה שולף מנעלו ומכהו על פניו. ויש מי שמכה אותו במקלות ויש באבני'. ויש מי שהיה משי' חצץ בפיו. ויש תולש ממנו שערו הכל כפי רצונם. עוד שם. וירא ישראל את מצרי' מת. מה היו עושי' הי' כל א' וא' מישראל נוטל את כלבו והולך ונותן רגלו על צוארו של מצרי והיה אומר לכלבו אכול מן היד הזה שנתעברה בי: אכול מן הזרועות הללו שלא חסו עלי. תדע לך שהוא כן שנא' למען תמחץ רגלך בדם לשון כלביך מאויבי' מנהו:
לג וירא ישראל את מצרי' מת. מיתות משונות. מיתות חמורות זו מזו. מכילתא דבר אחר את מצרי' מת. מת ולא מת כענין שנ' ויהי בצאת נפשה כי מתה האמור ברחל שלא מתה לגמרי שהרי קראה שם בנה בן אוני. כך המצרי' היו מתי' ולא מתי' כדי שיהיו מצטערי' הרבה ורואי' בכבוד יש' ולא יאמרו כשם שהם אבודי' כן ישראל. באופן שהיה להם צער המיתה כגוסס והיו בדעת' להבחין ולראות בכבודן של ישראל וכמה דינין עוברין על האדם בשעה ההוא ובכלן לקו.
לד וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרי'. גם אחרי שפלטם הים. כי הנה הם היו מתי' ולא מתי' כמו שאמרנו ונתקיי' בהם ארור אתה בצאתך היינו בצאתך מן הים. כי לקו במה שכתוב בתוכחות יולך ה' את מלכך אל גוי אשר לא ידעת. כלו' שראו פרעה ניצול ומצטערי' מזה להיות נראה להם שראוי ליאבד הוא יותר מהם. כי משכם בדברי' לרדוף אחרי ישראל ואמר להם ארדוף אשיג אחלק שלל. וכן נתקיי' בהם הכתוב והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמי' והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ כמו שנא' שמעו עמי' ירגזון חיל אחז יושבי פלשת.
לה נתקיים בהם הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה. הם הערב רב שלא מצריי' היו. וראו אותם שעלו במעלה. והם יורדי' מטה מטה. וכן נתקיי' הוא ילוך קרי ביה ילווך מלשון לויה שלוו אותם אל הקבר. וכן הוא יהיה לראש וכו' וגם אשה תארס ואיש אחר ישכבנה. כי כמעט כל המצריי' הלכו אחרי יש' ורבי' היו שנשאו נשי' ולא כנסום עדיין ומתו ולא נשאו'. ויותר מזה היו רואי' בעיניה' שאיש אחר ישכבנה:
לו בית תבנה ולא תשב בו. מצינו ליהושע בן נון כשקלל את אשר יבנה ירחו שאמר בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה. ולפי דעתי למד הקללה הזאת ממה שראה שאירע למצרי' בבנות בתיה'. ועכשו בהיות' טבועי' ולא יכלו לישב בהם נזכרי' מהבני' שמתו להם כבר ונדמה להם כאילו כלם מתו אז. מעין מ"ש יעקב כששלח בנימין עם אחיו עלי היו כלנה דומה עלי שכלן מתו עכשו:
לז כרם תטע ולא תחללנו. פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת.. והיית רק עשוק ורצוץ כל הימי'. והיית משגע ממראה עיניך אשר תראה. כלם נתקיימו בהם כי עד אותה שעה סבירי' היו להנצל לפי שהשי"ת נתן בהם חוזק לסבול המכות כסבורים שטבעם היה מסייעם להיותם חזקים ובריאים. אי נמי חזקם שבמרום יהיה הוא המושיעם. אי נמי הכשפים שעשו יהיו מועילי' להם. שהם היו שהחזירו להם חיותם עכשו שמרגישי' היותם מתי' נשתגעו ממראה עיניה' ואבד שברם ובטל סכויים. עד עתה סדרנו המכות על סדר הפסוקי' ועל כן לא באו על סדר הוייתם. מכאן ואילך נזכיר אותן הרמוזי' בשירת הים:
לח סוס ורוכבו רמה בים. מדקאמר סוס ורוכבו ולא סוסי' ורוכביה' אמרו שעל שרם נאמר. ואפשר ג"כ שעל פרעה נאמר כי הוא הבטיחם להציל אותם. ועכשו ראוהו ראשון לטובעי' ונתרשלו ידיה'. ואם כתבנו שראוהו שניצול. כבר אמרנו ג"כ שמתו וחזרו וחיו וחזרו למות כמה פעמי'. וכשחיו נשתנה ראותם מדבר לדבר. עוד רמה בים הוא מלשון למה רמיתני. כי הקב"ה רמה אותם במה שהראה לסוסי מרכבתו היות גלי הים סוסיות נקבות כמו שאמרו במדרש. עוד וירם מלשון וירם תולעי' ויבאש. היינו לומר שבשרם המוכה שחין ובשאר המכות הצמיח תולעי' ויבאש. עם היותם בתוך מים מלוחי' המעמידי' את הבשר שלא תסריח. והמי' מלוחי' היו מכאיבי' להם המכות בלי ספק:
לט סוס ורוכבו מלמד שהיו קשורי' זה בזה ולא היו יכולי' להתפרד וכמדומה להם שאם היו יכולי' לירד היו נצולי' בהיות' שטי' על פני המי'. או בכשופיה'. עוד בתנחומא רמה בים מלמד שהיו עולי' למרום היינו שהגלי' מגביהי' אותם ואחר כך נופלי' על פני המי' וזה פעמי' רבות:
מ מרכבות פרעה וחילו ירה בים. מלמד שריו יורדי' בתוך הים עד התהום. דבר אחר מלשון יורה כחץ שהיו נזרקי' משפת הים לאמצעיתו פעמי' רבות וכל פעם בצער משונה:
מא נתקיי' בהם והיתה נבלתך מאכל לעוף השמי'. הם הדגי' שהיו בולעי' אות' ומדקאמר לכל עוף מלמד שדג אחר גדול מהראשון בולעו ונמצא הדג ראשון מת בתוך השני. והמצרי מצטער בתוכו כאילי הוא בגיהנ' כמו שמצינו ביונה שאמר מבטן שאול שועתי. והיה לפי שמת הדג שבלעו כמו שאמרו חכמי'. וכמה יסורין ממיני' שוני' סובל בההיא שעתא. וקראם עוף לפי שיש להם סנפירי'. ושמי' יהי' נוטריקון שם מים כמ"ש במעשה בראשית:
מב תהומות יכסיומו. מכילתא מלמד שחפה עליה' את הרקיע והקדיר עליה' הכוכבי'. נפקא ליה מדקאמ' תהומות ולא תהום דמשמע שני תהומות העליון והתחתון שנא' תהו' אל תהו' קורא לקול צנורך. ואם התהו' עליון כסה אות' גם הכוכבי' קדרו עליה' ואין רחוק שהיו ג"כ מים וברד יורדי' עליה':
מג ירדו במצולות כמו אבן. מכילתא. לפי שאמרו וראית' על האבני' לפיכך נעשה להם המי' כאבני' והם היו מלאי' פצעי' וחבורות והיו נוגפי' בהם ומצטערי' הרבה כאילו הם מתי'. וכן אמרו בפרק אלו טרפות דם ניקוף מרצה כדם עולה אמר רבא ובניקוף בתר ניקוף ובגודל. הנה כי הניקוף הוא כאב גדול דומה למיתה הואיל ומרצה כקרבן. אי נמי ירדו במצולות כמו אבן כמשמעו שירדו לתהו' במרוצה. אי נמי נעשה גופם קשה כאבן. אי נמי כגישתא דאבנא אי נמי כחזות' דאבנא. ואפשר דכלהו הוו בהו:
מד ימינך ה' תרעץ אויב. תרעץ פי' מלשון שבירה שהיו נופלי' על הגליד ופעם היו נשברי' בראש'. ופעם ברגליה' ופעם שוקיה'. ופעם ירכיה'. ועדיין היו קשורי' האיברי' יחד. אח"כ היו נהרסי' כמ"ש וברוב גאונך וכו':
מה וברוב גאונך תהרוס קמיך. הריסה נאמר על דבר העומד על תלו ונפרק כדכתיב המה יבנו ואני אהרוס. כך הם נהרסו מדי נפלם ונתפרקו אבריהם זה מזה בכמה פעמי' נמצאו מוכים במכה אחת כמה מכות:
מו משנתפרקו איבריה' היו כקש צפי' על פני המי' ובשרם נקלפת מעל עצמותם. והיינו דכתיב תשלח חרונך יאכלמו כקש. והשי"ת נתן בהם חיות להרגיש במכות. ובמכילת' אמרו יאכלמו כקש כל העצי' כשהן דולקי' אין קולן נשמע אבל הקש כשהוא דולק והולך נשמע קולו. כך היה קולן של מצרי' הולך ונשמע מפני הפורענות. כל העצי' כשהן דולקין יש בהן ממש אבל הקש כשהוא דולק אין בו ממש כך המצרי' כשהיו דולקין לא היה בהם ממש מפני הפורענות. אח"כ להיות המי' מלוחי' נמחה בשרם לגמרי ונעשה כעין הרסנא וזהו שאמר תהרוס קמיך מלשון כסא דהרסנא. אח"כ נמחו למי' כמו שכתבנו למעלה. ואולם יקשה בסדר הכתובי' מ"ש תחלה שנערצו ונהרסו. ואח"כ או' אמר אויב ארדוף אשיג שאם כבר מתו איך יוכלו לרדוף. אך האמת הוא שחזר הקב"ה ויצר אות' מחדש כמו שכתבנו והם חשבו שלא מיד ה' היתה זאת ובטחו על עצמם ואמרו מעתה אלקי ישראל לא יכול לנו ועל כן ארדוף אשיג בודאי:
מז וברוח אפך נערמו מים. הוא ראיה למה שאמרנו שאחרי שהיה גופן למים חזר הוא ית' וצברם יחד כערימה זו. והקפיא אותם מחדש ונעשו חזקי' וקיימי'. וכן במכילתא עשאן ערימות. ולפי שהמצרי' חשבו שכשפיה' הועיל להם. מה עשה הקב"ה נתן ערמימות למי' והיו לוחמי' עמהם בכל מיני מלחמות ופורענות וזהו שאמר נערמו מים מלשון ערמה. וזה היה כנגד מה שאמרו הבה נתחכמה לו כך אמרו במכילתא:
מח נצבו כמו נד נוזלי' היתה נפשם של מצרי' צרורה בהם ולא היתה יכולה לצאת. והיו מעולפי' מריח הים שנ' ירתיח כסיר מצולה וגו'. וישראל נעשה להם מיני בשמי' שנ' ים ישי' כמרקחה. ונאמר עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו. קפאו תהומות בלב ים. עשאן כמין קופה בלב ים היאך לבו של אדם נתון משני חלקי' ולמעלה. כך קפה עליה' הים משני חלקי' ולמעלה. הים אין לו לב ונתן לו לב עד כאן במכילתא ובתנחומא קפאו עשאן כמין כיפה בלב ים היכן לבוש האדם נתון משני חלקי' כך קפא עליה' הים משני חלקי'. ואפש' לפרש ההפרש שבין קופה לכיפה. למאן דאמר כמין קופה הוא לרמוז הפורענות של המצריי' שנעשה הים כמין קופה לקבלם שלא היה רוצה לפולטם כמו שאמרו במדרש. ולמאן דאמר שהיו כמין כיפה הוא להציל את ישראל כמו שכתבנו שנעשו המי' להם כאהל על ראשם:
מט אמר אויב ארדוף אשיג. אחלק שלל בפניה' קודם שאהרוג אותם כדי לצערם. ואח"כ תמלאמו נפשי בהריגתם. אריק חרבי תורישמו ידי מלמד שכל א' וא' מהמצרי' היה שונא כל כך ישראל שהיה אומר מי יתן ואמלא מהם נפשי ויהיו כלם בקרבי ובבטני שהייתי מריק חרבי והורג את עצמי כדי להרוג את כלם. על דרך מה שאמ' שמשון תמות נפשי עם פלשתי' ונהפוך היה כי חרבו יתברך הרגם. ובמכילתא משל לליסטי' שהיה עומד ומנאץ אחר פלטין של מלך אומר אם אמצא בן המלך אני תופסו והורגו וצולעו וממיתו מיתה משונה. כך פרעה עמד ונאץ ואמר ארדוף אשיג אחלק שלל. ורוח הקדש מלעגת עליו ואומרת נשפת ברוחך כסמו ים חזר הים וכסה אותם ונאבדו לגמרי. ואין ספק כי רבו מכאוביה' בההיא שעתא שכן כתוב צללו כעופרת במי' אדירי' דהיינו שנעשה גופם כעופרת הזה שהוא מתרבה במשקלו בעמדו תחת העפר ועל כן נקרא עופרת לא כן שאר המתכות שהן חסרין. כך גופם של המצרי' נתוסף מעין מי שצבה ירכו שאינו יכול להרימה. וכן נעשו כגוון העופרת.
נ נטית ימינך תבלעמו ארץ. מכילתא. מגיד שהיה הים זורקם ליבשה. והיבשה לים. וכן כמה פעמי' עד שאמרה היבשה ומה בשעה שלא קבלתי אלא דמו של הבל שהוא יחידי נאמר לי ארור אתה מן האדמה עתה איך אוכל לקבל דמן של אוכלסין אלו. עד שנשבע לה הקב"ה שאינה מעמידה בדין עליה' שנ' נטית ימינך ונאמר נשבע ה' בימינו. ואין ספק שהיו עדיין חיים במקצת שכבר כתבנו שהיה כל אחד מכיר נוגשו ומכה אותו במנעלו על פניו. ולפי זה ירדו חיים שאולה. ואולי רמה ותולעה אוכלי' אותם חיים. או אפשר שעושי' תשובה מעין מה שכתבנו בענין קרח עיין במקומו:
הנה לפנינו חמשי' מכות ראשיות המושכות כל אחת מהן עמהן ארבעה או חמשה ובכלם לקו המצרי' על הים. ואם לא יישר בעיני הקורא את פרטם יחדש גם הוא חלקו וישתמש מהדרך ששמתי לפניו ומיני ומיניה תתקלס עילאה:
ועם היות שראוי' היו המצרי' בכך עכ"ז כשהקב"ה מתנקם מאויביו בחסד וברחמי' הוא מתנקם שנ' אל נקמות ה' ממצע הנקמה בין החסד והרחמי' וכן עשה עם המצרי' שאם נחשוב אל תכליתן נמצא כי מאושרי' המה מהאומות חוץ מהאומה ישראלית. כי הנה ארצם זכתה להיות מזבח כפרה לישראל. במה שמלו בתוכה. ושחטו בה את קרבן פסח ונזרק דמו על הקירות כמו שזורקין אותו על גבי המזבח. וכמעט יותר כי מתן דמי הפסח במזבח הוא מתנה אחת. וכאן היו שלש מתנות וידוע שכל קרבן שרבו מתנותיו הוא חמור מחברו כנר' מסדרם בפ' איזהו מקומן. עוד זכתה ארצם שעבר בה הקב"ה בכבודו ובעצמו. והקדושה עם היותה מסתלקת ממקום א' מנחת רושם ממנה. רושם. שיש בו ממש. כל שלא יסלקוהו בטומאה אחרת. ק"ו מחנותו של בשם. ומעיר שעובר בה הקיסר שמטיב למלון אשר לן שם. עוד כל המכות שהוכו לא היו ע"י מלאכי חבלה אלא ע"י השר הממונה על אותו דבר ובאמצעות משה ואהרן. עוד זכו לדבר המתבקש מכל יראי ה' וחושבי שמו. והוא שכל דבר הבא אליו יבא מידו ית' בין טוב או מוטב. כי בודאי הוא הטוב המוחלט. והנה מצרי' זכו שלא נטפל להמיתם מלאך המות שנ' והכתי כל בכור אני ולא המלאך וכו'. וכן כתי' סוס ורוכבו רמה בים. וינער ה' את מצרי' בתוך הים. נשפת ברוחך כסמו ים. ומי הוא שלא יתרצה למות מידו ית'. כי אין ספק שאף אם הגוף יצטער הנפש מקבלת הארה. ומתעלת הרבה ותזכה לאור באור החיי'.
וכן נר' ממאמר שכתבנו שלא היתה הארץ רוצה לקבלם. כי הנה טענתה אינה טענה. שאם לפי שנהרגו בדין היה שלא תקבל שום הרוג והרי היא מקבלת אותם. ואם לפי מה שאמרו שקבלה דמו של הבל שלא היה ניכר מקומו כאילו היו מים. אילו נטבעו לא נשחטו. אלא הענין הוא שהבל היה צדיק גמור ונהרג וע"כ לא היה לה לקבלו עד אשר יענש ההורגו לפיכך להיות המצרי' אחרי שקבלו ענשם צדיקי' ונענשו בשביל ישראל. ועכשו מומתי' ע"י יתברך בדין היה שיתראה דינם עם ישראל קודם שתקבלם ולזה לא היתה רוצה לקבלם עד שא"ל הקב"ה שלא יעמידנה בדין על דבר זה. וכן משמע ממ"ש הכתוב וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריה' ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרי' כי אני ה'. פקח עיניך וראה מה השיגו המצרי' באותה שעה. ההשגה שכל הצדיקי' מבקשי' והזוכה אליה בחייו לא יאונה לו כל רע והוא נשגב מידו ית'. הלא הוא לידע ולהשיג שמו ית' כמ"ש אשגבהו כי ידע שמי ירא שמי אינו או' שהירא הוא ניצול ע"י מלאך שנ' כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וכו' אבל היודע שמו נשגב וניצול ע"י ית'. וע"ז אנו מתפללי' בכל יום ונהיה אנחנו וצאצאינו וכו' כלנו יודעי שמך אף כאן כתיב וידעו מצרי' כי אני ה' כלו' שיזדככו כ"כ ביסורין שיקבלו כיד שיהיו ראוי' לידע שמי. ועם כי נאמרה המלה הזאת של וידעו כי אני ה' במקומות רבי'. ובפרט ביחזקאל כשהתנבא על מפלת האומות עמון ומואב ואדום וזולת' ופשיטות כלם הוא שלהיות נמנע להשיג מהותו ית' אלא מתוך מעשיו. בנפלאות ונוראות שיעשה בהם מתוכ' יכירו כי הוא ית' עשאם וידעו יכולתו. עכ"ז כשנתבונן בענין מלת ידיעה לא יתכן אלא במי שמשיג הדבר על בוריו וא"א להכחישו בשום פני' וידיעתו ית' מתוך מעשיו היא אמונה לא ידיעה. אבל כשתמלא הארץ דעה את ה' גם שארית האומות ידעו בבירור מה שאין כח בשכל אנושי ליודעו עתה. והמצרים בעת מותם השיגוהו.
הוא שאמרו חכמי' ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי שלפי פשיטותו קשה. דהיכן היו השפחות בעת ההיא והלא ישראל מבית עבדי' יצאו. ועוד לא אמר ראו השפחות אלא שפחה לשון יחיד. אלא השפחה הזאת היא אותה שאמר שלמה ושפחה כי תירש גברתה שגם היא זכתה אז לראות מראות גדולות כמו שזכו כל העומדי' על הים ובכללם המצריי'. והיא שהועילה להם לכוללם באומה הנבחרת אחרי דור שלישי כמ"ש דור שלישי יבא להם בקהל ה' לא אמר לא יבאו עד דור שלישי. אלא דור שלישי יבא בלשון חיוב שהיא הבטחה להם שיבאו אחרי דור שני בדרכי' הנודעי' אצלו ית'. הנה כי חנון ורחום ה' וע"כ אין לייחם אצלו ית' צד שמאל כי השמאל מורה דין ורוגז ובו ית' כתיב כי רגע באפו חיים ברצונו. ולז"א ימינך ה' תרעץ אויב. נטית ימינך וכו':