אור ברסלב
מדרש בחדוש על הגדה של פסח מגיד › ארמי אבד אבי

מדרש בחדוש על הגדה של פסח· רבי אליעזר נחמן פואה

מגיד · ארמי אבד אבי

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

פסקה ב

צא ולמד וכו' שהוא אמת מה שאמרתי שבכל דור ודור מבקשים לכלותנו. כי האבות סי' לבנים. ואם לבן עם כי אביהן של רחל ולאה היה והבנים ובניהן בניו היו כי בני בנים הרי הם כבנים ובדין היה שאם יבא אחד להזיקם יעמוד הוא כנגדו להצילם. ואדרבה בקש לעקור את הכל. ק"ו לשאר האומות שאין להם יחס וקרבה עמנו שכונתם רעה לכלותנו אלולא הקב"ה שמצילנו מידם.
עוד אמר ענין לבן לחזק לבנו שלא נירא מכל הקמים עלינו. כי להיות האבות סימן לבנים כשם שלבן לא יכול להזיק את יעקב ולכלות בניו כאשר זמם. סימן הוא לנו שהקב"ה יצילנו מיד כל הקמים נגדנו:

פסקה ג

בא להודיע לנו שכשאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות לא היתה כונתו לילך למצרים אלא לילך עד תחום ארץ ישראל. וחשב ששם יעלה יוסף לקראתו להקביל פניו. ומשיראנו לשוב לביתו בארץ כנען וזהו שמיד שאמר אלכה ואראנו כתיב ויסע יש' וכל אשר לו. היינו הצריך לעצמו בדרך. ולא חשב ליקח עמו מקנהו ורכושו כמו שאמר אח"כ ובלילה נראה לו השי"ת ואמר לו אל תירא מרדה מצרימה. ואז אנוס על פי הדבור גמר לילך למצרים. וע"כ מקנהו ורכושו ובניו ובנותיו וכל זרעו הביא אתו מצרימה.

ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע. העיד הכתוב שמשעה שירד יעקב למצרים וכל הימים שעמד שם. הגם כי לא חסר לו כלום מכל הצריך לחיי הנפש כי יוסף היה מכלכלו. ובניו משרתים אותו. עכ"ז היה עומד שם עראי. ותמיד היה מצפה שהקב"ה יאמר לו שוב אל ארץ אבותיך כמו שאמר לו ואנכי אעלך גם עלה כי סבור היה שיהיה בחייו. ולכן אמר ויגר שם כלומר אעפ"י שאמר לפרעה ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן דנראה שכונתו היתה לישב שם דרך קביעות עם כי מתחלה ירדו לגור מפני הרעב. אך הואיל ושם נמצאו ייטב בעיניו שישבו דירת קבע בארץ גשן. שאם לא כן מיד שכלה הרעב היה לו לשוב לארצו. בא הכתוב והעיד שויגר שם ולא ירד להשתקע וגם לא נשתקע.
לימוד לנו בניו שלא נעשה דירתנו בגלות הזה דירת קבע בקנות בתים ושדות וכרמים אלא לעמוד כגרים בארץ וכאילו בכל יום נצטרך לשוב לארצנו. כי העושה כן הוא יקרא מצפה לגאולה כמו שמחויב עלינו:

פסקה ד

אלולא דברי המגיד הייתי אומר כי סוף הפסוק שאומר ועתה שמך ה' אלקיך ככוכבי השמים הוא ראיה למ"ש ויהי שם לגוי גדול. אבל הואיל והביא הפסוק כלו על במתי מעט צ"ל שמאומרו בשבעים נפש לא הייתי מבין שהיו מתי מעט. כי הנה בעל הבית שיש לו בין בנים ובני בנים שבעים נפש לא יקראו מתי מעט אלא רבים. ולכן הוא אומר כי ראיה שהיו מתי מעט הוא ממ"ש ועתה שמך ה' אלקיך ככוכבי השמים לרוב. ולפי זה ויהי שם לגוי גדול. כונתו לומר ענין אחר והוא שהיו ישראל מצוינים שם לגוי גדול ועצום פי' שהיו כל כך חזקים ועצומים ובריאי אולם שהיו המצרים בראותם תמהים ורומזים בידיהם זה לזה ואומרים ראה גודל כחם של אלו. ומצויינים הוא לשון ציון:

פסקה ו

ורב כמו שנא' רבבה וכו' אין רבבה במקום זה מלשון אלפים ורבבות אלא רוצה לומר מלבד מ"ש חכמים שהיו הנשים הולכו' ויולדות בשדות. והיו נבלעי' בקרקע. וכשהיו גדולים היו צומחים כעשב הארץ. עוד י"ל שהיו גדלים בקומה מהרה כצמח השדה. באופן שילד בן שנה היה גדול כבן עשרים. וכן אמרו על ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה וגבוהה. וזהו שאמר ותרבי ותגדלי כלו' הרבוי שאמרתי אינו ריבוי מספרי שזה כבר נאמר. אלא הוא רבוי הגדלת הקומה:

פסקה ז

יש לשאול מאחר שוירעו אותנו המצרי' ושאר הפסוקי' שהולך ודורש הם כתובי' בתורה מה צורך להביא להם ראיה מפסוק אחר הכתוב גם כן בתורה בלי תוספת דרש דמאי אולמיה דזה מזה.
אמנם נראה לומר שלהיות הפסוקים האלו כתובים במשנה תורה פן יאמר איש שמשה מפי עצמו אמרם. ואינם אלא כמי שרוצה להודות למי שעשה לו חסד שאו' יותר ממה שעשה. על כן הביא ראיה על כל פרט מפרטיו מפסוקי' הכתובי' בענין יציאת מצרים במשנה תורה לומר שהוא בדוקא. וכל עצמו של משנה תורה אינו אלא להוסיף מה שחסר בשאר הספרים כמו שאמרו בענין המצות שכל מצוה שנשנת שם הוא להוסיף בה איזה דבר. ונבא אל הביאור.
עתה מתחיל המגיד להודיע לנו כל הרעות שעשו לנו המצרים בגוף ובנפש. למען לא יפלא לשום אדם למה זה השי"ת הכה אותם בכל המכות אשר יזכיר. ומעתה ראוי לדקדק למה אמר הכתוב וירעו אותנו ולא אמר וירעו לנו כמו שאמר וירעו לנו ולאבותינו.
אך כיוון לומר שעשו אותנו רעים לשמים. וזה במה שבטלו אותנו מלימוד התורה ומעשיית המצות כמו שאמרו במדרש בתתם טעם מפני מה הביא הקב"ה עליהם המכות ההם יותר מאחרות. ואמרו שלא הרעו לנו המצריים מפני שהוזקו בגופם או בממונם בשבילנו. אלא להיות שהוא ית' קדוש ומשרתיו קדושים. וכל המקדש עצמו משרה שכינתו בתוכו. וכל המטמא מתרחק ממנו על כן השר שבמרום הממונה עליהם שם בלבם לעשות מעשים לטמאנו. והוא כאילו אמרו אם לא יהיו ישראל גם הם קדושים יגעל בהם. ובקשו להסיר מהם הדברים שעל ידם הם מתקדשים כדי שיכנעו תחת רשותם. ותחלה בטלום מלימוד תורה. כי יעקב קבע מדרש בגשן כמו שאמרו על פסוק ואת יהודה שלח לפניו גושנה והם עמדו וגזרו על זה. וזהו שאמרו חכמים שבעצתם הסכימו לדונם במים. אין מים אלא תורה. ועל כן גם הם נידונו במים. וכן בטלו אותם מק"ש ותפלה. ועל כן הוכו בצפרדעים כמ"ש בזוהר פרשת וארא דף ל'. ז"ל. וישראל בגוונא דא כד אתפליג ליליא אינון דתיאובתא דלהון לאדכרא תדיר לקב"ה לא יהבי שכיבו. ללבא וקיימין לאדכרא ליה לקב"ה. כד סליק צפרא מקדימין לבי כנישתא ומשבחן ליה לקב"ה. וכן בתר פלגי יומא. וכן כד אתחשיך ליליא ועאל שמשא. על אילין כתיב המזכירים את ה' אל דומי לכם. ודא עמא קדישא דישראל. ועל דא אדכר לון קב"ה במצרים וסליק על פרעה אילין דלא משתככי יממא וליליא ומאן אינון ערדעניא דקלהון לא משתככי תדיר בגין דאתקיף בעמא קדישא דלא משתככי יממא וליליא לשבחא לקב"ה עכ"ל. הנה שבטלום מק"ש ערב ובקר. וה"ה משאר המצות. ועל כן אמר וירעו אותנו.

פסקה ח

צריך לדעת שכל מעשיהם של פרעה והמצרי' היו בחכמה גדולה. ולא נעלם מהם מאמר השי"ת לאברהם בגזרת בין הבתרים ועבדום וענו אותם. וע"כ התחילו לקיים מאמרו יתברך בגבות מהם מסי' וארנוניות כבדים למען ענותם היינו כדי שיתרוששו. וכל העם מקצה היו עושים את שלהם. כמו שאמרו כשושנה בין החוחים מה שושנה זו רוח צפונית בא והקוץ מכה אותה רוח דרומית בא והקוץ מכה אותה רוח מערבית בא והקוץ מכה אותה וכן מארבע רוחותיה. כך ישראל ויעש להם בתים משועבדים בין האומות אלו חומרים להם תנו פיסים. ואלו אומרים להם תנו לנו זימון. ואלו מבקשים נהם ארנוניות. ואלו מבקשים גולגליות הוי כשושנה בין החוחים. וכן כשהיו משכירין בתיהם לישראל היו מעלים אותם להם בדמים עשר ידות ממה שהיו משכירין אותם לנכרים. וכן בכל הדברים הנמכרים.
אך לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כי הוא ית' אמר בתחלה ועבדום ואחר כך וענום. ועל כן לא הצליחו במעשיהם אדרבא כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ כלומר מתעשרין יותר. והוא מלשון ויפרוץ האיש מאד מאד האמור ביעקב. ובראותם שלא היה מועיל להם גזרתם. אלא הדבר מתהפך אליהם שהממון שהיו נוטלים מישראל היה מכלה ממונם כדכתיב כן ירבה וכן יפרוץ פי' כן ירבה של ישראל. וכן יפרוץ של המצרים מלשון מה פרצת עליך פרץ. ובפרט לפרעה שכונתו לבנות בית אוצריא נהפכו והיו ערי מסכנות שהיה מתמסכן בשבילם ועל כן ויקוצו מפני בני ישראל. כאב להם הדבר כקוצים בבשר איבוד ממונם. ונתייעצו וגמרו להניח להם ממונם ולשעבדם בלבד. וכן כתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' לא נזכר מכאן ואילך עוד אלא עבודה ושעבוד. וכן כתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה. ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. ואם נאמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים כבר תרצנו הענין בספר גר"ן ארנו"ן כי שתי ראיות נאמרו אחד בשביל עני עמי ואחד לאשר במצרים. עני הוא רמז לגלות הזה מלבד מאשר במצרים כמו שאמר לו ג"כ אהיה אשר אהיה שפירשו חכמים אהיה עמהם בגלות זה ואהיה עמהם בגלות אחר. ע"ש הענין באורך.
ועם היות שכונתם רעה זאת לענותם לא נתקיימה הכתיב עליהם ויענונו לפי שמחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה לאנשי' כיוצא בהם. וכל שכן כשיהי' בדבר פועל מעשיי.

והנה מלת ערי מסכנות עשו אותה מלשון סכנה לפי שהיו הבנאים תמיד בסכנה כי ארץ מצרים לחה היא ואם בונין בה בנין גבוה אינו עומד ולכן בבנות ישראל בנין גבוה ותלול ברצון פרעה היו תמיד מפחדים שמא תפול החומה עליהם. אך השי"ת הפליא לעשות שלא היתה נופלת עד הלילה ולזה קראו שמה פיתום שפי תהום בולעה.

רעמסס שראשון ראשון מתרוסס. ושאר המצרים היו מעבידים ישראל בפרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה בשדה. ומדקאמר ויעבידו מצרים ולא ויעבידום מלמד שמצרים רבים מצוים יחד לישראל אחד ובאכזריות מדקאמר בפרך. ובזה וימררו את חייהם.
עוד מדקאמר ויעבידו מלמד שהיו מתנהגים עמהם על פי הדין שיכול האדון לו' לעבדו עשה עמי ואיני זנך. כך המצרים אעפ"י שישראל לא היו קנין כספם היו משתעבדים בהם ולא היו זנים אותם והיינו דכתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם שאילו היו המצרים נותנים אותם להם בשכר טרחם לא היתה חנם. אלא מלמד שהיו פוטרים אותם בלא כלום. והדגה אשר הי' זורקים המצרים הוא הדג מת. כי כן כל מקום שנאמר דגה הכי משמעו. הם היו נוטלים אותה בלי מחיר ואוכלים ממנה וזהו אומרו חנם:

פסקה ט

נתנו עליהם עבודה קשה בבית ובשדה בבית כגון לבקע עצים. ולהסיע אבני' וכיוצא. וזהו אומרו עלינו. היא המשא הניטלת על הכתף ומלאכת הבנין הוא מפורש בכתוב.

בחומר ובלבני' בחומר אמרו במדרש שלהיות ארץ מצרים לחה לא היתה עפרה נגבלת והיו צריכי' לילך לבקש עפר יבש לחברה ללחה ומפרכים ודשים ובועטים אותה הרבה כדי לגבלה.

ובלבנים שהיו נותנים להם סכום רב כפי מה שעשו ביום ראשון שבקשו מהם בפה רך למהר מלאכתם באמרם כי הדבר נחוץ אל המלך. שהרי גם הוא בכבודו היה מסייע. כסבורים הם שיום א' בלבד יעבודו. ולכן כל א' היה משתדל בכל עוז למהר מלאכתו יותר למען ימצא חן בעיני המלך ואותו הסכום נתנו עליהם לעשות בכל יום.

ובכל עבודה בשדה לחפור חריצים לחרוש ולזרוע ולנטוע ולזמור ולקשור ולדוש ולרעות בהמות.
בעבודה קשה דרך הרועים לרעות הצאן במקום אחד והבקר במקום אחר. וכן הסוסים כי הבקר אינה רועה במרעה הצאן מפני הריח שמנחת במרעה שלה. וכשהן יחד הולכות אחת הנה ואחת הנה לבקש מרעה שייטב להן. ואמרו במדרש שהמצרים מסרו כל החמשה מינים. סוסים חמורים גמלים ובקר וצאן. לרועה אחד. והיה לו טורח גדול ורב לשמור את כלם. עוד היו מצוים להם שילכו למקום שאין שם אלנות יען לא יסתופפו בצלם. ולא היו מניחי' אותם להתקרר באכילת חמוצי' וירקות שהם יפים לשרב. ומשתעבדי' בהם גם בלילה להוליך לפניה' אבוקות ופנסים.
עוד במדרש היו אומרי' להם הביאו לנו שקצי' ורמשי' כגון סרטני' וצפרדעי' וכיוצא. וישראל היו נשמרי' מאכילתם וקשה להם צידתם.
עוד מצוים להם לצוד דובים ואריות. עוד בעבודה קשה אמרו במדרש שהיו מהפכי' להם עבודת אנשי' לנשי' ושל נשי' לאנשי'. וזהו עבודה קשה אעפ"י שתהיה העבודה קלה קשה היא למי שאינו יודע לעשיתה. עוד מדכתיב ויעבידו מצרי' את בני ישראל ולא כתיב ויעבידום משמע שהיו מכווני' תמיד להשתעבד תחלה בחשובי' שבהם. ובאמרו בפרך וימררו את חייה' רמז לנו שהיו מבקשי' להגעיל לנפשם מאכלם ומשתיהם במה שהיו צריכי' לאכול פתם מטונף בטיט כמו שאמרו בס' הזוהר. ולי אפשר לומר שמגעילי' היו מאכלם במה שבשעת אכילתם של ישראל היו מצוים להם לקנח ולנקות ביביהם. וזה רמוז בר"ת "בני "ישראל "בפרך ר"ת בי"ב וסמיך ליה וימררו את חייהם כלו' מה שהיה מקיימם חיים הוא המאכל היה להם מר בשביל הריח רע שקדם להם מהביב כאמור:

פסקה יב

ונצעק אל ה' וכו'. הנה יקשה שלראיית מה שאמר ונצעק אל ה' אלקי אבותינו מביא פסוק ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. כי מהפסוק ההוא לא מצינו שצעקו אל ה' אלא שצעקו סתם. עוד אמרו וישמע ה' את קולנו. והראיה אומרת וישמע אלקי' ולא ה'.
אמנם בא ללמד לנו שכל מי שאינו יודע לכוין תפלותיו למקום המיוחד לשאלתו מעין מה שאמרו הרוצה להחכים ידרים וכיוצא יתפלל סתם אל מי שבידו למלאות שאלתו ואז אם תהיה בכונה גדולה ומקירות לבו נשמעת ודנין עליה בב"ד של מעלה ועל הרוב גוברת מדת הרחמים על מדת הדין ונותנין לו שאלתו כך ישראל בעת ההיא היו מטומעים בתוך המצרים ושכחו סדר התפלות לאיזו מדה צריך לכוין להשיג שאלתם כמו שאנו עכשו. שעלינו אמרו למה אין ישראל נענים לפי שאינם יודעי' להתפלל בשם. ועם כי קבלה היתה בידם שמו המיוחד כי על כן אמר מרע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. שאילו לא היו יודעים אותו מה יועיל לומר להם שמו. הלא שמענו מה שאמר פרעה לא ידעתי את ה'. אלא ישראל יודעי' היו שמו המיוחד אך לא היו יודעים באיזו בחינה יגאלם. ודבר זה שאל מרע"ה ממנו ית' והשיב לו אהיה אשר אהיה שם המיוחד למקום שהגאולה באה משם. ולכן ישר' צעקו סתם והרי הוא כאילו צעקו אלה' אלקי אבותיהם. ועלתה שועתם אל האלקים היא המדת הדין ודנו עליה לראות אם היו ראוים לגאולה. הללו אומרים אינם ראוים כי יש בהם רשעי' רבי'. ועדיין לא נשלמו הארבע מאות שנה. ומדת הרחמים הזכירה ברית האבות. וירא את עניים ואת עמלם ואת לחצם. וגברה מדת הרחמי' והסכימו שהרשעי' ימותו בשלשת ימי אפלה והטובים יגאלו:

פסקה יד

אמרו חכמים שלא היו המצרי' מניחי' לבנות ישראל לטבול כדי שלא ירבו. ושמו אותם רועים בהמות בהרי' וגבעות רחוק מבתיה' להרחיקם מנשותיהם

ואת עמלנו אלו הבני' וכו'. תחלה צוה למילדות מה שמפורש בכתוב וראיתם על האבנים אם בן הוא והמתן אותו והמילדות יראו את האלקי' ולא עשו כאשר צוה אליהן מלך מצרי'. וכשראה פרעה כן היה שוחט מהם בכל יום סכום רב ורוחץ בדמיהם צרעתו כי אמרו לו הרופאי' שדם הילדי' יועיל לו. אבל הרופא חנם מרפא החלאי' בדברי' הפכיים. ומוחץ בדברי' המועילי' כן מצינו בחזקיהו שרפאהו בדבלת תאני'. שהוא דבר המוחץ אפי' בבשר חי. והכביד צרעת פרעה בדבר שדרכו לרפאות. וכשראה שלא הועיל לו לא רצה לימאס בלי תועלתו. לפי שחפץ היה להמעיט את ישראל. וע"כ צוה שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ואז אחזו לנו שועלים שועלים קטנים. היו המצריות הולכות עם בניהם קטנים בבתי ישראל ועוקצים אותם כדי שיבכו ותינוק ישראלי הטמון בבית כשהיה שומע התינוק המצרי בוכה גם הוא היה בוכה כי כן דרך התינוקות. ובזה היו הולכות אחר הקול ונוטלין אותו בעל כרחם וזורקים אותו ליאור. וכראות הנשים שלא היה מועיל להם להצפין בניהן בבית. היו הולכות ויולדות בשדה ומטמינות אותם בקרקע. ושם הולכות להניק אותם. וכשהרגישו בדבר ולא היו יודעים המקום מיוחד היו חורשים על גביהן כדכתיב על גבי חרשו חורשים והטובים שבהם אותם שהיו ראוים לצאת ממצרים היה השי"ת מעמיק להם חפירתם עד הסלע ומשם היה מניק להם דבש ושמן שנ' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור:

פסקה טז

היו המצרים דוחקים את ישראל למהר מלאכתם כמו שנא' והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו. והיו דומי' להם כדובים ואריות. ומצוי' להם כמה מלאכות בפעם אחת ולא היו מניחי' אותם לנוח שעה אחת מעמלם ויגיעם. ומחדשים עליהם תמיד גזרות קשות ורעות. ושמו אותם מכבדי חוצות ושווקים. ומכריחי' אותם להיות בלנים ולהחם חמין למרחצותיה'. ושיהיו נוטעי' להם גנות ופרדסי'. ושיזרעו שדותיה'. ושיהיו שואבי' מימיה'. ושיהיו טועני' פרקמטיותיה' ממקום למקום. וחופרי' בקרקעותיה' ושיהיו נושאי' בחיקם ילדיה'. וזהו את הדחק שהיו דוחקי' אותם לעשות דברי' אלו עוד היו משעבדי' לשאר עבדיה' שנא' אשר מצרי' מעבידי' אותם מעבדם כתיב. את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך מלמד שאם היו יכולי' להשיג את מבוקשם בדרך נוח לישראל כגון להעלות עשרה סאין חטה בשלשה פעמי' לעלייה היו רוצי' שיעלום בפעם אחת. וכן אם היה רוצה הישראלי ליקח אחת מבהמות שלו להוליך הסחורה או להוליך התבואה של המצרי' למקום המצטרך המצרי לא היה מניחו. אלא רוצה היה שיוליכנה על כתפו. וכן כיוצא בכל דבר. והכל כדי להחלישם למען לא יפרו וירבו. וכל זה לא שוה להם כי היו מתחזקי' יותר ברצון שוכני סנה. עוד כשהיו מתים לא היו מניחי' אותם לקוברם. והיו מושלכי' על פני השדה שנא' המבלי אין קברי' במצרי' לקחתנו למות במדבר. כלומר וכי לא גאלתנו אלא מפני שאין לנו קברי' שם:
הן אלה קצות מהרעות שהרעו המצרי' לנו ולנפשנו וכאלה רבות עשו. מלבד כונתם רעה אצל הבורא ית' להכעיסו. כמ"ש במדרש בטעמי המכות שהכם הקב"ה מדה כנגד מדה כל אחת ואחת מהן. והוא ששעבדו ישראל בפרך לפי שהיו העם אשר בחר לו יה. ולהם הי' רוצה לתת תורתו התמימה המשולה למים. ולפי שנתברכו בוהיה זרעך כעפר הארץ. ולפי שנמשלו לחיות שאין להם מרות מבני אדם. ולפי שהם מוסרי' עצמם למיתה על קידוש השם. ועל היותם יוצאי חלצי אוהבו ית'. ועל שעתיד הקב"ה להלבין עונותיה' כשלג. ועל היותם צבאותיו וחילותיו ית' ומובדלי' משאר האומות. ועל כי חלק הלילה לאברהם והניח חציה ליוצאי חלציו עד כאן במדרש. נמצא שכל כונתם היתה להכעיס. ועל כן היתכן שעל אלה יתאפק ה' אחרי שהאריך להם כמה שני'. ולבסוף שלח להם מלאך פניו להזהירם והם חזקו לבם והכבידוהו. והוסיפו לעשות כל תועבותיו אשר שנא כמ"ש כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו כי כל התועבות האלה עשו וגו' והלא דין הוא שישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעי' לפקוד עליה' עונותיה'. צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. שעם כל זה חסד גדול עשה עמהם כמו שנגיד לפנינו בעה"י:

פסקה יז

לפי שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והמפרשים אמרו שנא' על מרע"ה. כי הנביאי' להיותם שלוחיו ית' נקראי' מלאכי' בא המגיד ואמר שלא היה אותו המלאך וגם לא המלאך שאמר יאע"ה המלאך הגואל אותי מכל רע. שאינו מלאך ממלאכי השרת כי לא היה יעקב או' שיהיה הוא מברך את הנערי'. אלא היא שכינת עזו ית' אבל היה הו' ית' בעצמו שהוציאנו ואם תאמר אם כן קשו קראי אהדדי. כתוב אחד אומר ששלח מלאך להוציאנו. וכתוב אחד אומר ויוציאנו ה' ואתה אומר שלא היה על ידי מלאך. אמנם דע כי אינו אומר הכתוב וישלח מלאך להוציאנו אלא וישלח מלאך ויוציאנו. ורוצה לומר לפי ששלח כבר מלאך פניו במצרי' הוא שאמרו גלו למצרי' שכינה עמהם שנאמר אנכ"י ארד עמך מצרימה. היא הנותנת שהוציאנו הוא יתברך בעצמו לכבוד שכינתו ית'. ועל כן היתה על ידי נסים ונפלאות. כמו שעתיד להיות כשיוציאנו מהגלות הזה כדכתיב בעת ההיא אקים את סכת דוד הנופלת. ולכן לא היה על ידי שרף הגם שכתוב ואשא אתכם על כנפי נשרים. שהם הפני נשר שבמרכבה. לא היו השרפים שנשאונו ממצרי' כשיצאנו לגמרי. אלא היה הוא ית' שהוציאנו. והנשרי' האלו לא שמשו אלא להוליכנו לארץ ישראל לאכול הפסח. כמו שאמר הפייט ודאו ועפו לנחלת צבי מאירי'. ואכלו שם הפסח בהלולי' ושירים. כי חוצה לארץ פסחי' לא נכשרי'. ובו בלילה שבו לגיא כפתורי'. ובכל אלקי מצרי' אעשה שפטי' אני ולא השליח. השליח הוא משה שהלך בשליחותו ית' אל פרעה ואל ישראל. שלא כדברי המתלונני' שאמרו להם למה העליתונו ממצרי'. לא כן היה אלא הוא ית' הוציאנו. ובכל אלקי מצרי' עשה שפטי'.

פסקה יח

והכתי כל בכור בארץ מצרי' אני ולא השרף. לפי שנ' ופסחתי על בתי בני ישראל. שרוצה לומר שהיה הוא ית' נכנס בבתי ישראל וזהו או' ופסחתי על בתי ולא מעל בתי. ומדלג על בתי המצרי' ולא נכנס בתוכן כמו שנוכיח לפנינו. והייתי יכול לומר אם כן המכה לא היתה על ידו יתברך אלא ע"י השרף על כן אמר שלא היה כן. אלא הוא ית' היה ולא השרף. והיא היתה מעלה גדולה למצרי' שלא מתו על ידי מלאך המות. והכרח הוא להאמין שמיתתן היתה כפרתן ושנכללו בקדושה:

פסקה כ

מאחר שכתב ביד חזקה אחרי ויוציאנו ממצרים שהוא הפועל האחרון צ"ל שבא ללמדנו שבמכה אחרונה הוכו בדבר. ובחרב ובמורא גדול ובמט' ובדם וכלל הוא בידינו כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד יצא ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ולפי זה כל המכות שהוכו היו כלולות זו מזו. ובהכאת עשר מכות הוכו מאה. ועל זה אמרו במדרש משל לאדם שאמר לעבדו קנה לי דג אחד מן השוק הלך וקנה לו דג מוסרח. חרה אף האדון. אמר לו אחד משלשה אני מטיל עליך. או תאכל אותו. או תלקה מאה מלקיות או תפרע אלף זוז. אמר אני רוצה לאכלו כשאכלו חציו קצה נפשו ורצה להשליך בני מעיו. אמר איני יכול לאוכלו אני רוצה ללקות המלקיות, כשלקה חמשי' חשב למות מהצער. אמר אני אפרע האלף זוז. אכל ולקה ושלם. כך פרעה אכל ולקה ושלם. והואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא עם כי כבר ביארנו אותו בספר גר"ן ארנ"ן בס"ד.
ותחלה נעורר בו למה לקח במשל ששלח עבדו לקנות לו דג יותר מבשר. עוד בנמשל שהוא פרעה היכן מצינו שאכל הדג. עוד האדון שצדיק וישר הוא למה הטיל עליו שיפרע אלף זוז אם הוא שוויו יאמר שיפרענו אם הוא יותר משוויו שכן נראה ממה שסרב העבד מלפורעו למה הענישו בכך בשלמא להלקותו ושיאכלנו נראה כי כן הדין הואיל ולא היה זהיר בעבודת אדונו ובצווייו אבל הפרעון די שיפרע מכיסו שוויו ולא אלף פעמי' כיוצא בו.
אמנם כבר אמרנו כי הש"י שלח את ישראל במצרי' להזדכך ולהצטרף על ידי היסורין מהשעבוד. וידוע שבעוד האדם בלתי שלם הוא נדמה לדג כמו שאמר חבקוק ותעשה אדם כדגי הים. הם הרשעי' הנאחזי' בפח הציד הגדול שהיה נבוכדנאצר. וכן אמר שלמה בחכמתו. כי גם לא ידע האדם את עתו כדגי' הנאחזי' במצודה רעה. פרש"י כדגי' גדולי' שנאחזי' במצודה גרועה וחלושה. ופירשו רבותינו היא חכה שאינה אלא כמין מחט. כך בני אדם בעת פקודת רעתם נאחזי' בדבר קל. הנה כי הרשעי' נמשלי' לדגי'. הנה הוא ית' שלח את ישראל תחת יד פרעה למען יצרפם כאמור. והרי הוא כאילו אמר לו קנה לי דג אחד. כי ישראל קנין אחד מהחמשה קניני' שקנה הקב"ה כמו שאמרו במס' אבות. וכאילו יאמר לו שיצרפם שיהיו ראוים לעלות על שלחנו. הלך העבד הזה וקנה לו דג מוסרח. היינו עשה הפך הצרוף שביטל מהם לימוד התורה ועשיית המצות כמו שכתבנו למעלה שנא' וירעו אותנו המצרי' ולא אמר וירעו לנו. אמר לו הב"ה אחד משלשה אני מטיל עליך. או שתאכל אותו. והוא שתודה באלקותי ויכולתי. ובזה יקחו קל וחומר ישראל ויאמרו אם פרעה מודה בו יתב' כל שכן אנו שיש להודות בו. ונמצא הסרחון מסתלק. התחיל פרעה לומ' לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. כלו' אף אם הייתי יודעו ומכירו את ישראל לא אשלח כי איני רוצה שיצאו מסרחונ' הוא רשות הטומאה. וצוה ואמר תכבד העבודה על האנשי' ואל יהיה להם פנאי לטהר ולצרף עצמ'. ומשהתחיל לאכול הדג שהוא במכת הדם והצפרדעי' קצה נפשו. והשליך בני מעיו שכן היו הצפרדעי' בתוך גופו וגורמי' לו הקיא. אמר העתירו אל ה' ויסר הצפרדעי' ממני ומעמי ואשלחה וכו' ומשאמר לשלחם ולא קיים דברו הרי הוא כאילו מזמין עצמו להלקות. משלקה שלם כי בצאת ישראל ממצרי' שאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב וירוקנו את מצרי' וכשרצה לרדוף אחריה' א"ל עמו אין אתנו תכשיטנו לקשט עצמנו. פתח להם אוצרותיו וכל אחד נטל מה שחפץ. והיא ביזת הים שגדולה היתה משל מצרי'. נמצא שכל הפרעון היה מכיסו ועל מה שאמרנו למה הענישו אלף זוז הוא להודיענו דבר עקרי שמעולם לא יאמר אדם מתרצה אני בעונש כלו' על מה שחטאתי אלא יאמר כמאמר עלי ה' הוא הטוב בעיניו יעשה. לפי שאין האדם יודע מה הוא טוב לו ומה הוא רע. הלא תראה כששלח הקב"ה. לאמר לדוד הע"ה מה הוא רוצה או שימסר הוא ביד אויביו שלשה חדשי'. או אם חפץ שיכלו בניו ובחר לימסר ביד אויביו ולבסוף הוצרך להפך הדבר ויעזרהו אבישי בתפלתו. אף כאן כל הדיני' שגזר האדון על עבדו בעד הדג הסרוח. הם עונש ומה שחשב העבד שהוא החמור היה הקל. כי זה יכול לסובלו. ואלו לא יכול לסובלם. ולפיכך ישמר האדם מלהוציא דברי' מפיו כי האלקי' בשמי' היינו המדת הדין. וכל דברי האדם יש מי שמוליך אותם לפניה. וכשחרץ האדם משפטו כמעט לא ישוב אחור. אם לא בזכות רב ועצום וע"כ אין טוב [רק] שיאמר נפלה נא ביד ה' כי רבי' רחמיו.
נחזור לעניננו המכו' היו כלולות זו מזו והן הן המאה מלקיות שאמרו במדרש הנז'. ור' עקיבא שאמר שכל מכה ומכה היתה כלולה מחמש לא חשב אלא אל פרטי המכה עצמה כמו שנפרש בעה"י. אבל ע"פ דרכנו שכל א' כלולה מכלן יהיה ביד חזקה שמורה שהוכו בדבר הוא לומ' שבכל מכה היו מהם מתי'. בדם מפני שתייתו כי לא כל אדם יכול היה לסבול איכותו וחמימותו בצפרדע היו הצפרדעי' כ"כ גדולי' שהיו בולעי' מהם. בכני' להיותם גדולי' כביצות כמו שנזכיר אינו רחוק מן השכל שהיו גורמי' להם המיתה ובפרט לאיסטנים. בחשך מתי' ברעב וכן ברעב.

פסקה כא

ובזרוע נטויה זו החרב בא להודיע לנו איך הכם שאעפ"י שכתוב הנה יד ה' הויה. וכן אצבע אלקי' היא לא היה בידו ממש כמ"ש במלאכי השרת נתן אצבעו בהם ושרפם. אלא היה ע"י חרבו חרב נוקמת.

פסקה כב

ובמורא גדול זו גלוי שכונ' לא שנהנו מראייתה כמו שהיו ישראל נהני' מזיוה אלא בהגלותה נפלה עליה' אימתה ופחד ורעדה אחזתם. וע"ז אמרה תורה וממקדשי תיראו שהוא לומר שכל זמן שהשכינה בתוכו תהיה להם מורא בהכרח. כי היא המטלת מורא על כל העולם. כי הא דתנן הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. וכן אמר איוב בצאתי שער עלי קרת וגו' ראוני נערי' ונחבאו וגו' שרים עצרו במילין וגו' קול נגידי' נחבאו וגו'. שהוא כי היה מתרעם על חבריו שחושבי' אותו לחוטא והיה או' להם כי הלא כשהיה יוצא לשוק כל מי שהיה מדבר ורואה אותו היה שותק ואינו משמיע קולו מפני מוראו. וזה לא היה אלא מפני שהשכינה עמו. והיא המעלת האימה על בני אדם.

פסקה כג

ובאותות זה המטה. שכשהיו רואי' המטה היו מרעידי' כתנוק הרואה את הרצועה. וסבורי' היו שהמכות באי' ממנו. וגם בישראל היו מהסברה זאת כמ"ש רש"י על פסוק והמטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך.

פסקה כד

ובמופתים זה הדם הוא הדם שהיה יוצא מגופם במותם כי לא היו מתי' כמו החולי' שהמלאך אינו מנוולם בשחיטה מפורעת אלא היה שוחטם כמו ששוחטי' הבהמות שיוצא מהם הדם.
ולפי שאלו המכות שאמרנו לא היו מכות פרטיות לכלם יש מהם מרגיש בזו ויש בזו על כן לא ראו ר' אליעזר ור' עקיבא לדרוש אותם אבל דרשו המכות שכלם לקו בהם. וזה אומר שהיו ארבעי' וזה אומר שהיו חמשי'. וכמו שיבא בעה"י:

תוכן העניינים

מדרש בחדוש על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה