מדרש בחדוש על הגדה של פסח· רבי אליעזר נחמן פואה
מגיד
הא לחמא עניא
פסקה ג
והנה המגיד בפתח דבריו רצה לחזק לבנו בגלות הזה ושנאמין שעתיד הקב"ה לגאלנו. ונתן סבה אל אורך הגלות. וזהו עיקר ההגדה. ובכללה הולך ומגיד את הדברי' שאירעו לנו ולאבותינו במצרי'. והמכות שהוכו המצרי' כי כיוצא בהם יעשה הוא ית' בגאולה העתידה ובספור הדברי' יעוררו רחמיו ית' ויגאלנו באומרו ראו איך ראויי' שיעשה להם נסי' מחודשי' כי זה כמה שני' עשיתי להס נסי' אלו שמזכירי'. ואינם כפויי טובה. ולז"א שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הוא משובח לפי שמעורר יותר הרחמי'. וכמ"ש בסה"ז ונביא לשונו לקמן בעה"י: וזה החלו לדבר הא לחמא עניא וכו'.
תחלה ראוי לתת טעם למה התחילו המדרש הזה בלשון תרגום. ולא המשיכו דבורם באופן זה. ונראה לומר שדבר ידוע הוא שהתרגום הוא לשון ארמי לשון מאותו רמאי המקטרג תמיד על ישראל. וע"כ אמרו שלא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין בו. הואיל והוא לשון מיוחד לארמי אובד אבי. ועכ"ז למען לא יקטרג בתפלותינו התקינו חכמי' לתת לו חלק בהם הלא הוא התרגום שאומרי' בקדיש ובקדושה דסדרא. כי יתפאר ויאמר חשוב אני בעיני ה' שאומרי' תפלותיה' בלשוני:
מעתה להיות שגרשנו אותו מבתנו כאשר צונו הוא יתברך שאור לא ימצא בבתיכ' וכתיב כי כל שאור וכל חמץ כי שאור וחמץ הם כנויים אל השטן הוא יצה"ר. ואין ספק שהוא מקפיד על הדבר. לפיכך סדרו לנו שניתן לו חלק בראש מעין שעיר המשתלח. ומעין המשל שמשלו חכמי' לכלב הצועק בבית המלך אומר המלך זרקו לו עצם ולא יערבב הסעודה. כך אנו מתחילין בלשון ארמי זה כדי שלא יערבב שמחתנו:
והתחילו בבבא זו למען ישמעו שעדיין אנו משועבדי' בגלות ואל יטיל עין הרע בשמחתנו. ואומרי' לו שעם היות שיצאנו ממצרי' עדיין אנו אוכלי' לחם עוני כאשר היינו עושי' שם. ואם ירצה גם הוא לבוא לסעוד עמנו הרי אנו מזמיני' אותו. ולזה אנו אומרי' כל דכפין ייתי ויכול לקיי' אם רעב שונאך האכילהו לחם. וגם כי אנו מזומני' לאכול לא שכחנו חרבן בית מקדשנו ותפארתנו לקיי' אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. וזהו אמרנו #?* הא שתא הכא עבדי וכו':
ואולם אומרו הא לחמא נרא' שאינו מדוקדק שאם הכונה לומר שהוא מעין הלחם שאכלו אבותינו במצרי' הול"ל כהא לחמא כמו שהיא גירסת האשכנזי' אלא שגם בנוסח ההוא יקשה. כי לא אכלו אבותינו במצרי' לחם מצה דומה לשלנו. שהרי מעיד הכתוב שבצאתם ממצרי' אפו העוגות מצות על כי גורשו ולא יכלו להתמהמה אלא לחמם היה נקרא לחם עוני לפי שהיו אוכלי' אותו בענוי ושעבוד. ולפי זה היה ראוי שיאמר לחמא די אכלו אבהתנא בארעא דמנרי' לחמא עניא הוה. עוד ראוי לדקדק למה הזכיר הלחם שהיו אוכלי' יותר משאר הענויי'. אמת שלזה היינו יכולי' להשיב שהואיל וסדרו לנו לומר הסדר הזה קודם האכילה כדי שלא ישן וימנע עצמו מהגיד מצא מין את מינו ונעור.
אך אפשר לומר כי לחמא האמור כאן אינו רוצה לומר לחם אלא סעודה כמה דאת אמר עבד לחם רב. וכן מורה הפועל שאנו עושי' באמרנו הנוסח הזה שמגביהי' הקערה אשר בה לחם וירקות ודברי' אחרי'. וכן משמע ממה שאמרו בגמרא שמסלקין השלחן מלפני כל אחד ואחד אחר שאמרו הא לחמא כדי ליתן מקום לתנוקות לשאול. וכן אביי כשהיה קטן בבית רבה רבו כשראה כן אמר אכתי לא אכלינן מ"ט עקריתו פתורא. אמר רבה פטרתן מלומר מה נשתנה. וא"כ כונתו לומר סעודה זו אכלו אבותינו בארץ מצרי'. היינו לחם צר וירק ולא דבר אחר ומעוני' בחומר ובלבני' שע"כ משימי' בתוך הקערה גם החרוסת כפי סדר הגמ' והפוסקי'. וגם כי יש בתוכה הזרוע בשלה והצלי ידוע שהם זכר לשלמי חגיגה וקרבן פסח. וא"כ לא נמצא בסעודה אלא דברי' של עוני. פת שלא החמיץ ומצומצם כדרכו של עני בפרוסה וירק שהוריקו פניה' בענוי. והחרוסת זכר לטיט. ועכשו יש לנו כמה מיני מאכלי' לאכול ולהאכיל ויין ברבוי שאפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין וכל שכן שאר הדברי' הרגילי' לתת להם בשר ודגי' וכל מטעמי' באופן שכלם מראי' עצמם עשירי' ויכולי' לומר כל דכפין יתי ויכול וכו'. והא דלא אמרינן כהא לחמא הוא משום שדבר ידוע שהדומה אינו בגדר הנדמה. וכדי שלא יאמרו שהוא גרוע ממה שאכלו אבותינו במצרי' וע"כ אומרי' הא לחמא כלומר סעודה זו היו אוכלי' ולא מעולה ממנה.
ועל דרך דרש ורמז אפשר לומר כי דברי המגיד הם במאי דהוה וכונתו לדבר על לבנו ולנחמנו בגלותנו זה הואיל ולא נגאלנו בניסן הזה כמו שהיינו מצפי' מטעם בניסן עתידין ליגאל כמו שיבא בעה"י.
והתחיל בנוסח זה לקיים מה שאמרו חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואומר שמודה ומשבח לאדון הכל שהגלנו מארצנו. שאילו לא הגלנו לא היינו מברכי' את שמו ית' על שום דבר. כמו שאמרו לא נחרב הבית אלא מפני שלא היו מברכי' על התורה. והוא הדין לשאר ברכות. דאם על חרבן ראשון נאמר הוא דבר פשוט שלא היו מברכי' כי הלא עזרא ובית דינו תיקנו כל הברכות. וביאה שנייה פקידה היתה ולא גאולה. ואם על חרבן שני נא' אפשר שהיו מתרשלי' בהם כמו שעושי' רבי' בזמננו. וזהו אומרו הא לחמא עניא על דרך שאמרו לחם שעונין עליו דברי' הרבה.
וכשהיו אבותינו במצרי' היו אוכלי' אותו בלא ברכה וזהו אומרו כל דכפין יתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח. כלו' בימי' ההם כל הרעב הוא בא ואוכל בא ומדלג. היינו היה בא בחפזון לאכול בלא ברכה לפניה ולאחריה ומלת יתי לפי דרכנו הוא בינוני כמו ככה יעשה איוב וכמו ויש אשר יהיה הענן ימים מספר ורבי' כאלה. וכן נר' ממ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרי' חנם ואז"ל חנם מן המצות. ומה מצוה נעשית באכילת הדג אלא הברכה שלא היו מברכין אותה. לא כן אנו שקודם אכלנו המצה אנו מברכי' שבע ברכות.
ואחר שאמר מה שהיו עושי' במצרי' מתפלל על גאלתנו. וכאילו יאמר שראוי' אנו אליה. מק"ו. שאם כשהיו במצרי' עם היות שלא היו מברכי' על אכילתם. והרי הוא כאילו אינם מכירי' החסד הנעשה להם. שמפני זה אילו היו בארצם ראוי' לגלות ממנה, ועם כל זה נגאלו בחסדך. אנו שמברכין אותך כאמור אינו דין שתגאלנו. לכן יהי רצון שמה שאנו אוכלי' השנה הזאת כאן בעבדות נאכל לשנה הבאה בא"י בני חורין שלא נמנע מלברכך בקדושה ובטהרה:
מה נשתנה
פסקה ב
יש לשאול מה טעם סדרו חז"ל ענין זה בלשון שאלה ותירוץ וכמו ששנינו מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל ותנא יש לו בן וכו' יש לו אשה אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו. אמנם אפשר לומר שלהיות כל דבר לימוד כשהלומד מתקשה בו ואח"כ מוצא תירוץ שמתישב בלבו אז הדבר ההוא נקבע בדעתו ולא תסתלק עוד ממנו.
וענין זה של יציאת מצרי' הוא שורש ועקר כל המצות על כן אפי' כלנו חכמי' כלנו נבוני' כלנו יודעי' את התורה מצוה עלינו לחקור ולהרגיש בכל ההרגשות שיד שכלנו מגיע למען יקבעו בדעתנו קביעות שלם לא יסור ממנו. ולפי הפשט אפשר לומר כי ידוע הוא שלעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וממה שכתוב והיה כי ישאלך בנך מחר וכו'. והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם: נר' כי ייטיבו בעיניו ית' דברי השואל. כי המחר הזה אינו יום שני ליום העומד בו כמו שאמרו יש מחר שהוא לאחר זמן. ועל כן להיות חביב אצלו ית' שאלת הבן יהיה מתי שיהיה שמפני זה צוה להשיב לו מעין שאלתו לפיכך ראו חכמי' לסדר הענין בלשון שאלה. אי נמי בראותם שחביב אצלו ית' שאלת כל דבר מהענין הזה כמו שהוכיח זה משאלת התם. למען לא יבוש שום אדם לשאול בענין. סדרו שאפי' איש יחידי והוא ת"ח ישאל את עצמו דברי' שנראי' כאלו אין בהם יסוד. ובזה כל מי שיקשה לו שום דבר ישאלנו ולא יבוש.
ועל השאלות ששאל המגיד ראוי לתת טעם למה שאל אלו. יותר מאחרות. שאם כונתו היתה על הדברי' המורי' השעבוד כמו שנראה אומרו ובלילה הזה כלו מצה. ובלילה הזה מרור לא היה לו להביא פסקא בלילה הזה כלנו מסובין. ואם כונתו להזכיר מאלו ומאלו למה לא הזכיר מה שאנו שותין ארבע כוסות יין שהכל חייבי' בהם כדתנן אפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין. ויותר היה מקום לשאלה זו הואיל ומוזגין הכוס שני קודם שאלת מה נשתנה כדתנן מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל. והרי הבן לא ישאל אלא מהדברי' אשר הוא רואה לא ממה שיעשו אחרי ספור ההגדה הנזכרי' במשנת מה נשתנה.
אמנם אפשר לומר על פי דרכנו שדרכנו במשנה ראשונה. שבא המגיד לנחם את המצטערי' מאורך הגלות ואמר. אם תאמר מה נשתנה הגלות הזה המכונה בשם לילה כדכתיב אתא בוקר וגם לילה מכל הגליות שעברו.
משיב ואומר דע כי בכל הלילות שעברו אנו אוכלי' אחר הגאולה חמץ ומצה רמז ליצה"ט ויצה"ר כלומר יש מי ששולט בו יצה"ר ויש מי ששולט בו יצה"ט אבל בלילה הזה כשנצא ממנה כלו מצה יתבטל יצה"ר לגמרי. ולפי דרך זה יהיה שי"ן שבמלת שבכל כמו בשביל.
ועוד מטעם אחר נשתנה ונתארך גלות זה מכל הגליות והוא שבכל הלילות אנו אוכלי' שאר ירקות וכו'. וזה יובן עם מה שאמרו בפרק הספינה שלעתיד לבא כל צדיק וצדיק יהיה נכווה מחופתו של חברו.
והיא מעין הקנאה טהורה המותרת בעה"ז שהיא קנאת סופרי' המרבה חכמה. כן הקנאה שתהיה לכל צדיק וצדיק בג"ע מחופת חברו לא תהיה קנאה רעה כמצטער מכבוד חברו. אלא מצטער ממה שלא הוסיף הוא מצות ומעש"ט בעה"ז כמו שהיה יכול. כדי לזכות למה שזכה חברו. ובשביל הצער ההוא יתוסף לו שכר על שכרו. וזהו שאמר כאן שבכל הלילות אנו אוכלי' שאר ירקות. כלומר היה לנו מכל מיני קנאה טובה ורעה כי הקנאה גורם לאדם שפניו מוריקות. והלילה הזה מרור היא קנאה שאין אחריה קנאה אחרת כמו המרור שאין בירקות הנאכלי' מר כמוהו.
ועוד שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. מטבילין הוא מלשון טבילה והכוונה לומר כי ייסורי הגליות הראשוני' לא הועילו לנו אפילו לטבילה אחת ויסורי הגלות הזה יעלו לשתי טבילות אחת לגוף ואחת לנפש שהוא במקום הגיהנם.
ועוד שבכל הלילות אנו אוכלי' בין יושבין ובין מסובין כלומר יש מי שנהנה מקצת מעין העה"ב כגון המענג את השבת שהוא אחד מששי' בעה"ב. וכן התשמיש והלילה הזה כלנו מסובין שכלנו נזכה תמיד לעונג ההוא. ולפי שלכל הדברי' הנזכרי' צריך שנהיה נקיים מכל סיג וטנוף לפיכך הוא ית' מייסר אותנו ומאריך גלותנו לטוב לנו:
עוד אפשר לומר והוא הנכון שהשאלה היא כפשטה מה נשתנה וכו'. והשינוי הוא שבכל הלילות היינו שאר הגליות אנו אוכלין חמץ ומצה וכלו בלשון שאלה וכמו שיבא: וזה כי המגיד ראה והנה ד' דברי' הם הגורמי' צער לבני הגולה. א' הצרות העוברות עלינו תמיד שבכל דור ודור עומדי' עלינו לכלותנו ואילו היינו גאולי' חורין היינו מכל רע. ב' מה שהיצה"ר מסית אותנו לעבור על רצון קוננו וכשנהיה גאולי' מובטחי' אנו שלא יזיקנו עוד כמשרז"ל עתיד הקב"ה להביא יצה"ר ולשוחטו וכו'. ג' שאין אנו מקבלי' שכר המצות והמתנ' שכר העה"ב לרוב בני אדם הוא תוחלת ממושכה מחלת לב. ד' העלם קץ הפלאות. ועל כן סדר הענין בלשון שאלה ותירוץ לומר אם יקשה לנו הגלות הזה על אחת מארבע סבות אלו. הנני משיב ואומר לך הטעם. והתחיל ואמר מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, כלומר אם תאמר מה נשתנה הגלות הזה מכל הגליות. שבכל הגליות לא המתין הוא ית' לגואלנו עד הגיע זמן לבער היצה"ר מקרבנו הנמשל לחמץ. אלא גם אם היה יודע שנאכל עוד חמץ. כמונו היום ששולט בנו היצה"ר ופעמי' המצה הוא היצה"ט לא מנע מלגאלנו. והלילה הזה אינו רוצה לגואלנו עד שיהיה כלו מצה ויבוטל החמץ לגמרי. עוד מה נשתנה שבכל הלילות אנו אוכלי' שאר ירקות. פי' הגם כי בשאר הגליות טעמנו בהם טעם מר ממרירות הצרות שעברו עלינו הדומים לעשבים מרים. עכ"ז לא היה כל כך מר כמו המרור שהן הצרות המתרגשות עלינו בגלות הזה. ועוד שהוא מר מעצמו מצד אריכותו ומצד הבזיון שמבזין אותנו עד היותנו סחי ומאוס בגוים והבזיון דבק בנפש והוא מר לנו מאד. ובשאר הגליות לא היו מבזין אותנו אדרבה מנשאי' אותנו ומבקשי' להתחתן בנו. ועוד שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת. ירצה למה יהיה הפרש גדול בגלות הזה משאר הגליות. שבשאר הגליות לא היינו מעורבים בדעתנו מתי נגאל. כי הגלות מצרי' ידענו שלא היה עתיד לימשך אלא ארבע מאות שנה וגלות בבל שבעי' שנה. וזהו אומרו אין אנו מטבלין פי' מעורבבי' אפילו פעם אחת מלשון ותפעם רוחו. ובגלות הזה תתפעם שתי פעימות. אחד שמא לא נזכה בעצמנו על הגאולה. שנית שמא יארע לנו ח"ו צרות אחרות. עוד שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין וכו' פי' ידוע כי המסב אין דעתו לעמוד תכף כמו היושב בלבד בלי הסיבה. כמו שאמרו הסיבו אחד מברך לכלן כי כונתם היא לעמוד שם יחד עד גמר סעודתם ע"כ אמר מה נשתנה שבכל הלילות לפעמי' היו יושבין בלא הסיבה כאילו היו מזומני' לעמוד ליגאל. ולפעמי' היו מסובין כנרדמי' ומתיאשי' מן הגאולה כמשרז"ל בלשצר מנה וטעה. אחשורוש מנה וטעה. דניאל מנה וטעה. שנא' בשנת אחד למלכו אני דניאל בינותי בספרי' מספר השני' אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא למלאת לחרבת ירושלם שבעי' שנה. וכשהי' סמוך אל המספר שנראה היותו תשלום הקץ היו יושבי' בלא הסבה כמוכני' לקום. א"נ אם היו בהם מסובין שלא היו חפצי' בגאולה. כמו שנשארו עם רב בבבל וכן בספרד. והיו כמסובין לאכול בקביעות. היו ג"כ מאותם שהיו יושבי' בלבד ומצפי' לעמוד מהר ליגאל. והלילה הזה כלנו מסובין. אין אתנו יודע עד מה ימשך גלותנו זה. ועל כל הדברי' האלה השיב במילין קלילין כוללי' דברי' רבי' עבדי' היינו וכו'. כלומר כל זה מה גרם שיהיה כך היה לפי שעבדי' היינו לפרעה במצרי' ויוציאנו ה' אלקינו משם קודם זמנו בכח גדול וביד חזקה כמו שיבא ורוצה הוא ית' להמתין שיסתלקו כל המעיקי' למען לא יצטרך להגלותנו עוד:
עבדים היינו
פסקה ב
מתחיל ההגדה ויהיו המצות מגולים בשעת אמירת הגדה:
דבר ידוע הוא שכל הפירות הנלקטי' קודם בישולם אינם מתקיימי' וירקבו. ואף אותם שנתבשלו על ידי השקהה גם הם לא יערבו וימתקו כאותם שנתבשלו מאליה' כדכתיב וממגד תבואות שמש. כיוצא בזה גאולת מצרים לפי שהוצרך כביכול הוא ית' לדלג על ההרי' ולקפץ על הגבעות ולגואלנו קודם הזמן והוא כעין לקיטת הפרי קודם זמנו. וזה היה גרמה לכל הרעות שנתהוו אח"כ והענין הוא כי מפני גלולי מצרי' שנטמאו בהם ישראל כדכתי' איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרי' נטמאו נכנסו במ"ט שערי טומאה מחמשי' שבהם. ואילו לא היה ממהר הוא ית' להוציאנו משם והיינו נכנסי' בשער החמישי' לא היינו יכולי' לצאת משם עדי עד. כי הטומאה היתה סובבת אותנו מכל צד והיינו נהפכי' לעם אחר. ואפשר שהניצוצות שאמרנו בתחלת דברינו היו גורמי' להם. וזהו אומרו הרי אנו ובנינו ובני בנינו דעד כאן רחמי האב על הבן. ועל כן לא הזכיר יותר. אבל ממילא משמ' כל הדורות הבאי' אחריה' משועבדי' היינו לפרעה במצרי'. ולפי שאמר לאברהם ואחרי כן יצאו. התחיל למנות הארבע מאות שנה מלידת יצחק ולא מירידת מצרי' כאשר היה ראוי. כי חפזון שכינה וחפזון זה של יש' גרם שלא המתין לעת קץ ואלו היה אפשר להמתין לא היה מגיע אלינו שום דבר רע במדבר ולא בשאר ארצות ולא היה כח בטומאה לשלוט בנו. כי כיון שגזר הקב"ה גדולה לאדם. וכל שכן לאומה שלמה לדורי דורות גוזרה. וזהו הכח גדול והיד חזקה שהוצרך כביכול לו ית' כדי להוציאנו. לא שטרח ונתיגע לגואלנו כי כל הגוים כאין נגדו. וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. אלא להיות אלקי' שופט צדיק. וצאתם אז היה קודם זמנו וכמעט נגד הדין הוא הכח הגדול והיד החזקה שהוצרך ללמד עלינו סנגוריא ולמצוא דרך שדבריו תקום לעולם. ואם אמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. הכי הוו. כי התחיל המספר מלידת יצחק כאמור. ועל כן רצה שפרעה יאמר בפיו קומו צאו מתוך עמי. למען לא יהיה מקום למדת הדין לקטרג. ועכ"ז על מספר הק"ץ שנה נתרעמה מדת הדין. ופייסה בהבטחה להשלימם לה בגלותנו זה כמו שכתוב אצלנו בפרשת לך לך בגר"ן ארנ"ן.
והואיל ולקיטת הפרי קודם זמנו גרם כל הקלקול על כן הזהיר אותנו בגלותנו זה שלא לדחוק את הקץ למען לא יארע לנו כמו שאירע בגלות ההוא שהוצרך לגואלנו קודם הזמן. והיה גרמה לשוב בגולה וכן הזהיר לאומות באומרו השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ולכן טוב לנו להמתין בשמחה בישול הפרי כדי שיתלקט בזמנו ואז יתקיים לעד.
ואפילו כלנו חכמי' וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים כי ספור ענין זה אינו כספור ענין מלחמות הרומיים ושאר מלחמות המתהוות בעולם שהספורים ההם אסור להטות אוזן לשומעם לפי שהם דברי' בטלי'. אבל המלחמות שעשה ה' אלהינו במצרים מצוה לספר אותם. וזה למען ישים אותם בדעתו לחשוב על הענין ההוא. ובחשבו בו יאמר איך אפשר שכל כך היה פרעה חסר לב למרוד בו ית' ולסרב על דבריו ולהתעקש בסרבנותו כמה פעמים. וכן השי"ת איך מחל על כבודו לשלוח אליו לומר שלח עמי ויכול היה לומר למשה לך כנוס את כל היהודי' הנמצאי' במצרי' והוצא אותם משם. ואם בשביל להראות יכלתו והשגחתו כאשר אמרנו. הרבה דרכי' לפניו ית' להראותם. וכיוצא באלו הדברי' יאמר האדם בסוד ענין זה. ומתוך הויכוח ימצא תמיד דבר חדש לדרוש בו. ובכלל הדברי' יראה איך פרעה בחכמתו יתירה עשה את כל המעשי' שעשה כמו שנאמר בעה"י. וידע כי הוא ית' נאמן בבריתו וקיים במאמרו. וזה היה טעות פרעה כי אמר כבר נא' לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ואי אפשר לומר שהתחילו ממראת בין הבתרי' שכבר עברו עליה' שלשי' שנה וגם לא מלידת יצחק כי לא אמר גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה. ובכללם יעבידו ויענו אותם. אלא אמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. הנה שהשעבוד צריך שיהיה ארבע מאות שנה. ולכן לא האמין למשה והקשה ערפו לבלתי שלחם כי אמר יוסף אמר לאחיו וישלחני אלקי' לפניכם אלקי' שלח את ישראל ברשותי להעבידם ואתם באי' בשם ה' לומר לי שאשלח אותם. לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. כי לא נשלמו הארבע מאות שנה של השעבוד.
ובאמת הדין עמו היה אלא שצעקת בני ישראל גרמה לעשות דבר נגד הדין וגם מהטעמי' שנזכיר בעה"י. ולכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרי'. ואף אם לא יתחדש אצלו דבר בסיפורו לא ימנע בשביל זה. לפי שכל זמן שמזכירין נפלאותיו ית' בעולם מתעורר כח עליון לחדש הטוב ההוא. וזה הוא דקדוק לשון כל המרבה לספר. ולא אמרו כל המוסיף או כל המספר ביציאת מצרי'. וכאילו יאמר אעפ"י שדבריו נראין דברי מותר אל ימנע בשביל זה. והן אמרו במדרש תילי' מזמור ע' זשה"כ ויזרעם בעמי' ובשכר שמזכירי' אותי בכל פעם אני מזכיר אותם ובכל זמן שאתם מזכירי' אותי מעי הומים עליכם שנא' הבן יקיר לי אפרים וכו' מעי המו עליו. ויתן לפני ארון ברית ה' להזכיר ולהודות. ומה היו מזכירין זכרון נפלאותיו אשר עשה עמהם בכל עת. ולא גאל את ישראל ועשה עמהם אלא בשביל שהיו מזכירי' נפלאותיו. אמר דוד אם אני מזכיר למנצח לדוד להזכיר אלקי' להצילני וע"ז תקנו להזכיר יציאת מצרי' בכל יום. אולי ירחם השי"ת עלינו ויגאלנו. ובפרט בעת הזה שהוא יתברך מתעורר מאליו מטעם בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכשנוסיף עליו זכרון הנפלאות כביכול מוסיפין כח בגבורה של מעלה. וכן אמרו בסה"ז פרשת בא אל פרעה דף מ"ב ז"ל. כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרי' ובההוא ספור חדי בחדוא זמין איהו למחדי בשכינת' לעלמא דאתי דהוא חדו מכלא. דהאי איהו בר נש דחדי במריה. וקב"ה חדי בההוא ספור ביה שעתא כניש קב"ה לכל פמליא דיליה ואמר לון זילו שמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעי בני וכו' כדין אתיין ואודן ליה לקב"ה על כל אינון נסין וגבורן ואודן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא וחדאן בחדווא דפורקנא דמריהון. כדין אתוסף חילא וגבורתא בראש משבחין גבורתיה. עכ"ל:
מעשה שהיה בבני ברק
פסקה ב
ראוי לשים לב הואיל ויציאת מצרי' היתה ביום שני שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. וכתיב בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרי'. למה לנו לעשות עיקר זכרון יציאת מצרי' בלילה ובקשו טעם לדבר זה מהכתוב שאומר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרי' וכמו שאומר המגיד לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. היה להם לסדר עיקר הזכירה ביום.
אמנם אפשר לומר שלהיות התחלת חיוב האדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרי' בלילה כענין אכילת הפסח. על כן מצוה להאריך קודם אכילתו וגם אח"כ בספור הנסים שנעשו. א"נ הואיל וזכרון הצרות נעשה בלילה כדכתיב קומי רוני בלילה לראש אשמורות וכן כתיב בכה תבכה בלילה לפי שהקול נשמע למרחוק. כן ראוי לפרסם הגאולה בלילה. כי יציאת מצרי' היתה מכוונת לגאולה העתידה כדכתיב כימי צאתך מארץ מצרי' אראנו נפלאות ובלילה הזאת מתעוררי' הרחמי' לגואלנו מטעם מגלגלי' זכות ליום זכאי. ואפשר עוד לומר שלהיות שבמצרי' היו ישראל מרבים בשירות ותשבחות והלולים כדכתיב השיר יהיה לכם כלילי התקדש חג כדי לחלות פניו ית' יחוס עליה' ולא ישמע לקול המקטרג שהיה מבקש ליכנס בבתיהם להשחית כמו שנאמר ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף מכלל שמבקש היה ליכנס. כן אנו שצריכי' להראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרי' צריכי' לעשות כמעשיה' לשורר ולהלל ולספר בנפלאותיו ית' כדי לעורר רחמיו ישוב ידו שנית לעשות עמנו כאשר עשה עם אבותינו וחכ"א ימי חייך העה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח באו חכמי' לדרוש הכתוב על העתיד מגזירה שוה של פסוק ועפר תאכל כל ימי חייך שהכל מודי' כי הוא גם לימות המשיח שנא' זאב בטלה ירעו כא' ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו בכל מתרפאי' חוץ ממנו:
כנגד ארבעה בנים
פסקה א
ראוי לדעת למה קראו חכמי' שמו יח' מקום שאם הוא כדי להרחיק ממנו כל שיעור מוגבל שעל כן אמרו שהוא מקומו של עולם עדיין לא יצאנו מן הספק דמדנחתינן לכנות לו שם מקום נראה שיש לו גבול מה שאינו. אמנם כדי לדעת שלהיות האור יקר שבנמצאו' לא ידענו לכנות אל הסיבה ראשונה כינוי יקר ממנו וקודם שברא העולם היה אור שכינתו ממלא הכל ולהיות כ"כ מבהיק שהיה בלתי אפשר להצטייר בו העולם כביכול צמצם אותו בעצמו מעין מה שצמצם בין בדי הארון. והשאיר מקום פנוי באמצעיתו ולפי שעדיין היה האור גדול לצורך המצטרך חזר וצמצמו הוא שכתוב יהי אור ויהי אור יהי אור אפשרי להאציל בו אצילות כי זה הוא חשך אצל כל בריה להיותם אצלו כעטלפים באור השמש. ויהי אור אינו או' ויהי אור הוא אור הצמצום שני. ומניצוץ אור הצמצום ראשון האציל וברא ויצר ועשה בתוך הצמצום שני כל מה שידע מרע"ה ויותר ממנו הרבה ולפי זה האור מסילוק שני היה מקום קודם צמצומו. הוא שכתוב הנה מקום אתי ולפי שאור שכינתו הנז' דומיה לו תהלה. ואין כח בשום נברא לספר תהלתו ע"כ כל כונותינו בשבחות והלולים וברכות הוא אל המקום ההוא. ואל המקום הזה באמרנו ברוך המקום. נמצאו כל דברי חכמי' קיימי' ואמתיים ומובני' כפשטן ואינם משל ודמיון כלל וכך הם בכל מקו' והמבין ויודע עיקרם ימנאם כן. ולפי שיציאת מצרי' היה חדוש העולם בכלל ובפרט. כמפורש בדברי רז"ל חדשים גם ישנים כל א' וא' כפי דרכו בדרכי הפרד"ס. ע"כ המגיד לקח הלשון הזה בבבא הזאת להודות ולשבח עד המקום האפשרי מהחסד שעשה לנו ולאבותינו. ולברכו על שנתן תורה לעמו ישראל שבאמצעותה נוכל לידע הניסים והנפלאות שעשה לאבותינו במצרי' כגון החמשים מכות שלקו המצריים במצרים כמו שיבא בעה"י.
כנגד ד' בנים דברה תורה בכל עניניה. אחד חכם הוא המפרש התורה ע"פ דרכה וא' רשע הוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה שעם היות סימנים ההם ג"כ בתורה רמוזים שאלולי כן לא היתה תמימה אסור לגלותם כמו שכתבנו בזכרון אבות פ' ב' בס"ד. ואחד תם שאינו מוסיף על שמועתו ומאמין כל דברי חכמי' כפשטן מבלי שיבקש עליה' טעם. וא' שאינו יודע לשאול שאינו אומר כל עיקר. והנה המגיד בענין הלכות פסח. מצא רמז מן התורה שכל הד' בני' הנזכרי' נסתפקו בהם האי כאורחיה והאי כאורחיה:
פסקה ב
שאלת החכם היא על כל פרט מפרטי התור' אשר כללותה היא שלשה החלקי' האלה עדות חקים ומשפטים וזה לפי שחפץ לדעת תוכן של דברים ולעמוד על בוריין והרשע הגם שלפעמים הוא עושה איזו מצוה להראות שגם הוא בשם יש' יכונה עכ"ז היא עליו לטורח וקורא כל התורה בשם עבודה להיות כבדה בעיניו וכמו שקורים אותה אחרים תורת עבדות. והתם שאינו מבחין בין דבר לדבר שואל דרך כלל מה זאת כלו' מהו ענין התורה הנקראת זאת. כמ"ש וזאת התורה אשר שם משה ומאמר החכם באומרו מה העדות וכו' אינו כמתמיה כמו מאמר הרשע אלא שאלה הוא שואל וראוי להשיב שאלתו. כמ"ש בס"ה שהפרש מבין מ"ה למ"י הוא כי מה קיימא לשאלה ולא לאתבא. ושאלתו היא מה טיבן של העדות והחקי' והמשפטי' אם לתועלת האדם או גזירת מלך וכיוצא כי המשפטים בפרט נר' שאין צורך לצוויים כי השכל האנושי גוזרם. ואין להאשימו באומרו אשר צוה ה' אלהינו אתכם ולא אמר אותנו כי מאחר שקבל עליו עול מלכות שמים במה שאמר ה' אלקינו נדין אותו לכף זכות שלא רצה להחזיק טובה לעצמו ולומר שהוא ראוי שיצו ה' את דבריו אליו וכיון שאמר אשר צוה ה' אלקינו אף הוא לא הוציא את עצמו מן הכלל. אי נמי דקדק באו' אתכם לפי שנ' בעיניו שלא היה ראוי שיבא מפורש בתורה אלא חלק החוקי' כי העדות והמשפטים האדם הישר מאליו היה יכול לעשותם וא"כ במה שצוה ה' אלקינו בפי' עדות חקים ומשפטים אתכם צוה אותם ועל כן שאל מה צורך לכל הפרטים ההם. להיות שאלה זאת שאלת בן חכם ע"כ כתב בה מחר כדכתיב כי ישאלך בנך מחר וכן בבן תם כאלו יאמר הלואי שמחר יהיה האות הזה שישאלך בנך מחר לאמר מה זאת אבל בבן רשע לא כתיב מחר דהלואי שלא ישאל ולא יוציא דבר כזה מפיו לעולם.
אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כלומר אין להרהר אחר מדותיו ומצותיו ית' כי הלא תראה באכילת הפסח שני דברים הפכיים זה מזה. א' שאף אם אחר אכילת הפסח תאב לאכול אינו רשאי. ולפי זה נראה שלא תהא האכילה להתענג בה. ומה שצריך לאוכלו על השבע כמעט נראה אכילה גסה הואיל ואינו תאב עוד לאכול ואפי' כזית הפסח אוכלו על השבע. ולכן כשם שאין להשיב על אכילת הפסח כך לא יקשה לך על מה נכתבו בתורה כל חלקי המצות וכשם שאם תדקדק באכילת הפסח תמצא בו טעם נכון והוא שלהיות סעודת ליל פסח נעשית מזבחי שלמי חגיגה ואחר ששבע נפשו מהם וכל מיני מגדים שירצה אוכל כזית מקרבן פסח להעלות בדעתו שאין לידבק ולהתעסק בחלק החיצוני. אשר קרבן פסח רומז אליו להיותו יראתו של המצרים אלא מעט קט ואחרי אשר שבע נפשו מחלק הקדושה ואילו היה אוכל מיני מגדי' אחריו היה נר' שלא שבע נפשו מהעיקר כן העדות והמשפטים אילו לא בא צוויים בתורה הגם כי האיש השלם היה עושה אותם מדעתו. לא היה משיג בהם שלימות על שלימותו כמו שעושה בקיימ' על שהם גזירת מלך. וכן לפעמי' היה מוסיף או גורע בהם כאשר יראה לו נכון לפי השעה וכנימוסי שאר האומות עכשו שצום הוא ית' המקיימ' הוא אלקי לא אנושי. וע"כ דקדק המגיד בלשונו ואמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח לא אמר הלכות הפסח שזה דומה לזה בצד מה:
פסקה ג
הרשע הזה חשב לרמות הנשאל בתופסו לשון הכתוב ושמרתם את העבודה הזאת אמנם גלי בהתתיה במה שלא נשא שם שמים על שפתו. ומכמה פסוקים הכתובים בענין בא הכתוב הזה בפיו להורות כי אינו נכלל בכללות האומה הקדושה וכי הוא מיחס מעשה המצות לעבדות. כמי שעושה אותם בהכרת לא ברצון. והוא עד מגלה פנים בתורה שלא כהלכה שכונתו ית' לא היתה כמה שהוא חושב. להטריחנו בציווי המצו' אלא לזכותנו ומי שהוא עושה אותם ברצון אינו יגע. ולכן אף אתה הקהה את שיניו. והבדילהו מעדת ישראל ואמור לו בעבור זה. היינו בעבור מה שאתה קורא אותה עבודה היא התורה עשה ה' לי החסד להוציאני ממצרים שנ' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. והרשע הזה אילו היה שם לא היה נגאל. הואיל ולא היה חפץ בתורה אלא היה מת בשלשת ימי אפלה כאשר מתו שאר הרשעים. והגם כי בתורה אצל שאלת רשע לא באה תשובה זו. למדה המגיד ממה שכתוב שם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי אבותינו במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. דמדלא קאמר ואותנו הציל משמע מה נתחדש בבתי'. והיה זה מה שנכנסה בתוכם השכינה. וכמו שנכתוב לפנינו על מימרת רבן גמליאל עיין עליו. והואיל וגילוי שכינה בבתים היא היתה גרמת ההצלה והגאולה. הרשע הזה אילו היה שם בביתו לא היתה שכינה נכנסת שם. וע"כ היה מת ולא היה נגאל. אילו סרח אחר שלשת ימי האפלה:
פסקה ד
תם אמרנו שהתם הוא המאמין דברי חכמי' כפשטן. ולפי שעדיין אין לו שכל רחב להבין טעמי הדברים על בוריין. אמור לו דבר אמיתי בדרך קצרה ואל יליז בעיניך האיש הזה. כי כך דרכה של תורה. בתחלה צריך להיות תם ולא חכם לבקש לידע בכל לימוד טעמי הדברים. לפי שהשכל חלוש בתחלתו ובפרט בטעמי התורה. ואם יעלה בדעתו כי התורה תהיה כשאר החכמות יראה וישמע דברים שאינם מתישבים לשכלו ולא יאמינם. ומתוכם יבא לכפור בכל התורה אלא בתחלה יהא תם פתי יאמין לכל דברי חכמים כפשטן בתמימות ויאמין שיש תחת דבריהם כונה נסתרת. ובזה יקרא ירא חטא. כי הוא ירא לחטוא לנגד דבריהם. ויחכם בודאי וחכמתו תתקיים בו מטעם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. ויהא לומד תורה לשמה ויגלו לו רזי תורה. וכן יעקב נקרא איש תם:
פסקה ה
אמר כשאתה רואה מי שאינו לומד מעצמו אלא הולך שובב את פתח לו קרבהו אל התורה ואמור לו איך אנו חייבים לידע נפלאות שעשה לנו ולאבותינו הוא ית'. וזה הוא והגדת דברי הגדה המושכים לבו של אדם.
יכול מראש חדש פירוש יכול שאני מחויב בזה כשהוא בתחלת הולכו שובב. שהוא דבר חדש אצלו שעדיין לא נשתקע בשבבותו. אבל אחרי שנטמע בדרכיו אין לי להתחבר עמו. תלמוד לומר ביום ההוא שאתה רואהו אף אם הוא כמה שנים שדורך בדרך רעה אל תמנע מלקרבו. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום כלומר שיש לי פנאי וזמן רב ללמדו. כי אז אפשר שלהיותי מתמיד להדריכו בדרך ישר' יסתלק מדרכו אבל כשאיני יכול אלא להוכיחו לא אהיה מחויב בכך. תלמוד לומר בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. היינו בשעה שאתה רואה אותו סר מדרך הישר ויש לך בטחון שיועילו לו דבריך וזהו מצה ומרור. מצה רמז ליצ"ט היינו דרך הטובה ומרור רמז לדרך רעה שהוא דורך בה כלו'. שאילו היה כלו מר ורשע אל תתחר במרעים שכשם שמצוה לו' דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע אבל כשאין אתה יודע בודאי שהוא רשע קרבהו. כמ"ש אוהב את הבריות ומקרבן לתורה:
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו
פסקה א
כאן מתחיל המגיד לספר בגנות אבותינו כאשר נצטווה מרז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח. והנה ראוי לתת טעם אל הדבר הזה. דבשלמא אילו היינו מספרי' בגנות עצמנו שפיר. אבל לספר בגנות האבות מה לנו וכ"ש מאחר שתרח עשה תשובה קודם מותו. ואין ראוי להזכיר לו שום רשע.
אמנם אפשר לו' כי מאחר שתרח עשה עברות עד סוף ימיו ומת בתשובה היא הנותנת המצוה לספר בגנותו. כי בספור ההוא מקילין לו העונש ויהיה לו כפרה. כי הא דאמרי' מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם ולזילותא דישראל לא חיישינן כי היכי דתהוי להו כפרה. וכן הא דתנן שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעה"ב. אין לחשוב שלא יבאו לעה"ב מי יתן והייתי זוכה למה שיזכה מנשה מלך יהודה. כי רוב ימי חייו האחרונים היו בתשובה שלימה. אלא סדרו דבר זה במשנה כי היכי דתהוי להו כפרה. כי כשם שכל מי שנאמרה שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר. כך כשמספרים בגנותו הוא שומע ומצטער ומתכפרים לו עונותיו וכן מצינו כשאמר רב אשי למחר נפתח בחברינו מנשה בא לו בחלומו ואמר לו מה שאמר. אף כאן מזכירין גנות תרח כי היכי דתהוי ליה כפרה. ואם אמרו שאסור לספר אחר מטתן של מתים הוא מאותם שלא החטיאו אחרים. אבל כשחטאו והחטיאו מותר לספר בגנותן בכונה זו אף אם עשו תשובה. ומה שאמרו שאין מזכירין לו שום רשע הוא בעולם אשר הוא שם שאין מענישין אותו על עברות שעשה הואיל ועשה תשובה.
והנכון לומר שבא ספור זה לכאן מטעם אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחריו שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו ראה מה שאחריך. וכנה השי"ת עשה ישראל סגולה לכל העמים. על כי ילכו בארחותם וכמו שעתידין לעשות בביאת הגואל שנ' והלכו גוים לאורך. וכן כתיב והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. וכן היתה רצונו יתב' שיעשו משיצאנו ממצרים כי ע"כ צוה להקים אבנים גדולות מעבר לירדן ולכתוב עליהם התורה באר היטב בשבעים לשון. למען יוכלו כל האומות לראות משפטים ותורות אמת. ויאמרו אין תורה אלא תורת ה' וילכו אצל בני ישראל שילמדו דרכי ה' ויהיה להם מורא מהם כמורא שמחויב התלמיד לרבו. ולפי שיש לחוש פן ישראל יתגאו בראות עצמם במעלה זו. היינו שקרבנו המקום לעבודתו מה שלא עשה כן לשאר האומות. ע"כ סדרו לו' מתחלה עע"ז היו אבותינו כלו' חזור לאחוריך וראה מהיכן יצאת. ואפשר עוד לו' שסדרו לו' מתחלה עע"ז לפי שבצאת ישראל ממצרים נתעלו על כל האומות. ועדיין העלוי ההוא ירושה בידינו הגם כי דלונו מאד ולמען לא תזוח דעתנו עלינו אמרו שנביט אחרינו מהיכן נולדנו הלא הי' תרח אבי אברהם. וחשק בנו לפי שאנו משפילים עצמנו. והנכון הוא לפי שמתחיל עכשו לתת טעם אל ירידתנו מצרים שהיה לטהר טנוף ע"ז הנמשך להם מחטא אדה"ר ולא אמר לטהר טנוף שאר העברות ובפרט ג"ע שהיא היתה העיקר לפי שע"ז כוללת כל העברות כאז"ל כל המודה בע"ז כופר בכל התורה כלה. ואולם מלת ועכשו קרבנו קשה. כי הלא מאז הוציאנו ממצרים קרבנו לעבודתו.
אך הענין הוא כי בצאתנו ממצרים קרבנו המקום לעבודתו קירוב אחר קירוב עד שהיינו דבקים בו ית' כמו שכתבנו לפנים בפסקת עאכ"ו בעה"י ע"ש. ולפי שגרם החטא ואבדנו הדיבוק ההוא כמ"ש כיון שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזר יצה"ר למקומו. ונשאר לנו הקירוב בלבד ולמען נרגיש האבדה שאבדנו ונטיב מעשינו להחזיר העטרה ליושנה מהדיבוק אמר ועכשו קרבנו לאפוקי מה שהיה בעת ההיא שהיינו דבקים בו ית' כדכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם. ועם כי זה נאמר אחרי שחזר יצה"ר למקומו עכ"ז הטיבו מעשיהם עד שחזרו להיות דבקים בו. וזה הורה להם כאשר צוה להם על עשיית הדגלים שידוע שהם כנגד ארבע מחנות שכינה. וממילא משמע שכשגורם החטא אנו אובדים הדיבוק ונשאר לנו הקירוב ולז"א ועכשיו קרבני. ושלמה התפלל ואמר ישקני מנשיקות פיהו שהוא דבקות רוחא ברוחא כמ"ש בזהר:
פסקה ב
ואקח את אביכם וכו' ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו וכו' הביא הפסוק הזה לפי שרוצה לומר אח"כ ברוך שומר הבטחתו ובא לומר שאם יהיו בני ישראל מתרעמים באמרם איה הבטחתו שהבטיח לאברהם אבינו בין הבתרים לתת לנו את הארץ אשר גר בה. ולמה בני עשו ירשו את הר שעיר ועדיין הם באחוזתם והוא אמרו לרשת אותו כי הירושה אין לה הפסק. ואנו גולים מארצנו אחרי שניתנה לנו. וע"כ בא לנחמנו ואמר ברוך שומר הבטחתו וכו':
פסקה ג
הנה נראה שיותר יתכן לומר ברוך ששמר הבטחתו וכו' אם על גאולת מצרים מדבר וכן או' שהקב"ה ?* מחשב את הקץ לעשות היל"ל חשב את הקץ.
אמנם כונת המגיד הוא להודיע מה שעושה הוא יתברך עמנו, וזה כי שומר ההבטחה שהבטיח לאברהם אבינו. ושומר הוא מלשון ואביו שמר את הדבר כלומר מצניע ושומר ההבטחה עד שיושלמו הארבע מאות שנה שאמר לאברהם שישתעבדו ויתענו בניו. כי לא נשתעבדו במצרים אלא מאתים ועשר שנים. נשארו הק"ץ שנה לנו ולבנינו להשלים בגלות הזה. ואלולי שהוספנו לחטוא לא היה נמשך גלותנו זה אלא ק"ץ שנה. אך לפי שצריך לנקות גם החטאות והאשמות הנעשים מדי יום ביום הצרות והענויים העוברים עלינו תמיד אין מנכין מהם אלא בהכרע ליטר' בכל פעם וכל הכרע והכרע מצטרף וכשיושלמו כל הק"ץ שנה יביא גואל ויגאלנו. וע"כ אנו מכנים הגאולה בשם קץ. שאילו זכינו היינו מחישים אותו שכל הצרות היו נחשבים לחשבון הקץ ולזה אמר המגיד ברוך שומר הבטחתו וכו' שהקב"ה מחשב את הקץ ולא אמר שחשב ר"ל שהולך ומחשב כל הענויים הבאים לנו בגלותנו זה כמה יעלה מהם לחשבון הק"ץ שנה כדי לעשות מה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים הלא הוא לדון את האומות המענים אותנו והוא מה שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. פי' לא בלבד אותם שיענום דהיינו שנוטלים ממונם ונפשם ידון אותם דאין הדין נותן שינקו. אלא גם את הגוי אשר יעבודו הם המצרים דנראה שאין להענישם הואיל וגזרתי שיהו משועבדים דן אנכי אותם על כל תועבותם שעשו ועל כי עזרו לרעה. ועל סרבנותם מלשמוע דברי:
פסקה ה
היא שעמדה וגו' ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם היא שעמדה לאבותינו שלא הניחם שם עד תשלום ארבע מאות שנה. שאילו הניחם שם לא היו יכולים עוד לצאת כמו שאמרנו.
ולנו ג"כ עינו ית' פקוחה להצילנו מיד הקמים עלינו לטמאנו ולהוציאנו מעבודתו כמו שעינינו רואות תמיד והקב"ה מצילנו מידם:
ארמי אבד אבי
פסקה ב
צא ולמד וכו' שהוא אמת מה שאמרתי שבכל דור ודור מבקשים לכלותנו. כי האבות סי' לבנים. ואם לבן עם כי אביהן של רחל ולאה היה והבנים ובניהן בניו היו כי בני בנים הרי הם כבנים ובדין היה שאם יבא אחד להזיקם יעמוד הוא כנגדו להצילם. ואדרבה בקש לעקור את הכל. ק"ו לשאר האומות שאין להם יחס וקרבה עמנו שכונתם רעה לכלותנו אלולא הקב"ה שמצילנו מידם.
עוד אמר ענין לבן לחזק לבנו שלא נירא מכל הקמים עלינו. כי להיות האבות סימן לבנים כשם שלבן לא יכול להזיק את יעקב ולכלות בניו כאשר זמם. סימן הוא לנו שהקב"ה יצילנו מיד כל הקמים נגדנו:
פסקה ג
בא להודיע לנו שכשאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות לא היתה כונתו לילך למצרים אלא לילך עד תחום ארץ ישראל. וחשב ששם יעלה יוסף לקראתו להקביל פניו. ומשיראנו לשוב לביתו בארץ כנען וזהו שמיד שאמר אלכה ואראנו כתיב ויסע יש' וכל אשר לו. היינו הצריך לעצמו בדרך. ולא חשב ליקח עמו מקנהו ורכושו כמו שאמר אח"כ ובלילה נראה לו השי"ת ואמר לו אל תירא מרדה מצרימה. ואז אנוס על פי הדבור גמר לילך למצרים. וע"כ מקנהו ורכושו ובניו ובנותיו וכל זרעו הביא אתו מצרימה.
ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע. העיד הכתוב שמשעה שירד יעקב למצרים וכל הימים שעמד שם. הגם כי לא חסר לו כלום מכל הצריך לחיי הנפש כי יוסף היה מכלכלו. ובניו משרתים אותו. עכ"ז היה עומד שם עראי. ותמיד היה מצפה שהקב"ה יאמר לו שוב אל ארץ אבותיך כמו שאמר לו ואנכי אעלך גם עלה כי סבור היה שיהיה בחייו. ולכן אמר ויגר שם כלומר אעפ"י שאמר לפרעה ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן דנראה שכונתו היתה לישב שם דרך קביעות עם כי מתחלה ירדו לגור מפני הרעב. אך הואיל ושם נמצאו ייטב בעיניו שישבו דירת קבע בארץ גשן. שאם לא כן מיד שכלה הרעב היה לו לשוב לארצו. בא הכתוב והעיד שויגר שם ולא ירד להשתקע וגם לא נשתקע.
לימוד לנו בניו שלא נעשה דירתנו בגלות הזה דירת קבע בקנות בתים ושדות וכרמים אלא לעמוד כגרים בארץ וכאילו בכל יום נצטרך לשוב לארצנו. כי העושה כן הוא יקרא מצפה לגאולה כמו שמחויב עלינו:
פסקה ד
אלולא דברי המגיד הייתי אומר כי סוף הפסוק שאומר ועתה שמך ה' אלקיך ככוכבי השמים הוא ראיה למ"ש ויהי שם לגוי גדול. אבל הואיל והביא הפסוק כלו על במתי מעט צ"ל שמאומרו בשבעים נפש לא הייתי מבין שהיו מתי מעט. כי הנה בעל הבית שיש לו בין בנים ובני בנים שבעים נפש לא יקראו מתי מעט אלא רבים. ולכן הוא אומר כי ראיה שהיו מתי מעט הוא ממ"ש ועתה שמך ה' אלקיך ככוכבי השמים לרוב. ולפי זה ויהי שם לגוי גדול. כונתו לומר ענין אחר והוא שהיו ישראל מצוינים שם לגוי גדול ועצום פי' שהיו כל כך חזקים ועצומים ובריאי אולם שהיו המצרים בראותם תמהים ורומזים בידיהם זה לזה ואומרים ראה גודל כחם של אלו. ומצויינים הוא לשון ציון:
פסקה ו
ורב כמו שנא' רבבה וכו' אין רבבה במקום זה מלשון אלפים ורבבות אלא רוצה לומר מלבד מ"ש חכמים שהיו הנשים הולכו' ויולדות בשדות. והיו נבלעי' בקרקע. וכשהיו גדולים היו צומחים כעשב הארץ. עוד י"ל שהיו גדלים בקומה מהרה כצמח השדה. באופן שילד בן שנה היה גדול כבן עשרים. וכן אמרו על ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה וגבוהה. וזהו שאמר ותרבי ותגדלי כלו' הרבוי שאמרתי אינו ריבוי מספרי שזה כבר נאמר. אלא הוא רבוי הגדלת הקומה:
פסקה ז
יש לשאול מאחר שוירעו אותנו המצרי' ושאר הפסוקי' שהולך ודורש הם כתובי' בתורה מה צורך להביא להם ראיה מפסוק אחר הכתוב גם כן בתורה בלי תוספת דרש דמאי אולמיה דזה מזה.
אמנם נראה לומר שלהיות הפסוקים האלו כתובים במשנה תורה פן יאמר איש שמשה מפי עצמו אמרם. ואינם אלא כמי שרוצה להודות למי שעשה לו חסד שאו' יותר ממה שעשה. על כן הביא ראיה על כל פרט מפרטיו מפסוקי' הכתובי' בענין יציאת מצרים במשנה תורה לומר שהוא בדוקא. וכל עצמו של משנה תורה אינו אלא להוסיף מה שחסר בשאר הספרים כמו שאמרו בענין המצות שכל מצוה שנשנת שם הוא להוסיף בה איזה דבר. ונבא אל הביאור.
עתה מתחיל המגיד להודיע לנו כל הרעות שעשו לנו המצרים בגוף ובנפש. למען לא יפלא לשום אדם למה זה השי"ת הכה אותם בכל המכות אשר יזכיר. ומעתה ראוי לדקדק למה אמר הכתוב וירעו אותנו ולא אמר וירעו לנו כמו שאמר וירעו לנו ולאבותינו.
אך כיוון לומר שעשו אותנו רעים לשמים. וזה במה שבטלו אותנו מלימוד התורה ומעשיית המצות כמו שאמרו במדרש בתתם טעם מפני מה הביא הקב"ה עליהם המכות ההם יותר מאחרות. ואמרו שלא הרעו לנו המצריים מפני שהוזקו בגופם או בממונם בשבילנו. אלא להיות שהוא ית' קדוש ומשרתיו קדושים. וכל המקדש עצמו משרה שכינתו בתוכו. וכל המטמא מתרחק ממנו על כן השר שבמרום הממונה עליהם שם בלבם לעשות מעשים לטמאנו. והוא כאילו אמרו אם לא יהיו ישראל גם הם קדושים יגעל בהם. ובקשו להסיר מהם הדברים שעל ידם הם מתקדשים כדי שיכנעו תחת רשותם. ותחלה בטלום מלימוד תורה. כי יעקב קבע מדרש בגשן כמו שאמרו על פסוק ואת יהודה שלח לפניו גושנה והם עמדו וגזרו על זה. וזהו שאמרו חכמים שבעצתם הסכימו לדונם במים. אין מים אלא תורה. ועל כן גם הם נידונו במים. וכן בטלו אותם מק"ש ותפלה. ועל כן הוכו בצפרדעים כמ"ש בזוהר פרשת וארא דף ל'. ז"ל. וישראל בגוונא דא כד אתפליג ליליא אינון דתיאובתא דלהון לאדכרא תדיר לקב"ה לא יהבי שכיבו. ללבא וקיימין לאדכרא ליה לקב"ה. כד סליק צפרא מקדימין לבי כנישתא ומשבחן ליה לקב"ה. וכן בתר פלגי יומא. וכן כד אתחשיך ליליא ועאל שמשא. על אילין כתיב המזכירים את ה' אל דומי לכם. ודא עמא קדישא דישראל. ועל דא אדכר לון קב"ה במצרים וסליק על פרעה אילין דלא משתככי יממא וליליא ומאן אינון ערדעניא דקלהון לא משתככי תדיר בגין דאתקיף בעמא קדישא דלא משתככי יממא וליליא לשבחא לקב"ה עכ"ל. הנה שבטלום מק"ש ערב ובקר. וה"ה משאר המצות. ועל כן אמר וירעו אותנו.
פסקה ח
צריך לדעת שכל מעשיהם של פרעה והמצרי' היו בחכמה גדולה. ולא נעלם מהם מאמר השי"ת לאברהם בגזרת בין הבתרים ועבדום וענו אותם. וע"כ התחילו לקיים מאמרו יתברך בגבות מהם מסי' וארנוניות כבדים למען ענותם היינו כדי שיתרוששו. וכל העם מקצה היו עושים את שלהם. כמו שאמרו כשושנה בין החוחים מה שושנה זו רוח צפונית בא והקוץ מכה אותה רוח דרומית בא והקוץ מכה אותה רוח מערבית בא והקוץ מכה אותה וכן מארבע רוחותיה. כך ישראל ויעש להם בתים משועבדים בין האומות אלו חומרים להם תנו פיסים. ואלו אומרים להם תנו לנו זימון. ואלו מבקשים נהם ארנוניות. ואלו מבקשים גולגליות הוי כשושנה בין החוחים. וכן כשהיו משכירין בתיהם לישראל היו מעלים אותם להם בדמים עשר ידות ממה שהיו משכירין אותם לנכרים. וכן בכל הדברים הנמכרים.
אך לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כי הוא ית' אמר בתחלה ועבדום ואחר כך וענום. ועל כן לא הצליחו במעשיהם אדרבא כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ כלומר מתעשרין יותר. והוא מלשון ויפרוץ האיש מאד מאד האמור ביעקב. ובראותם שלא היה מועיל להם גזרתם. אלא הדבר מתהפך אליהם שהממון שהיו נוטלים מישראל היה מכלה ממונם כדכתיב כן ירבה וכן יפרוץ פי' כן ירבה של ישראל. וכן יפרוץ של המצרים מלשון מה פרצת עליך פרץ. ובפרט לפרעה שכונתו לבנות בית אוצריא נהפכו והיו ערי מסכנות שהיה מתמסכן בשבילם ועל כן ויקוצו מפני בני ישראל. כאב להם הדבר כקוצים בבשר איבוד ממונם. ונתייעצו וגמרו להניח להם ממונם ולשעבדם בלבד. וכן כתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' לא נזכר מכאן ואילך עוד אלא עבודה ושעבוד. וכן כתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה. ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. ואם נאמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים כבר תרצנו הענין בספר גר"ן ארנו"ן כי שתי ראיות נאמרו אחד בשביל עני עמי ואחד לאשר במצרים. עני הוא רמז לגלות הזה מלבד מאשר במצרים כמו שאמר לו ג"כ אהיה אשר אהיה שפירשו חכמים אהיה עמהם בגלות זה ואהיה עמהם בגלות אחר. ע"ש הענין באורך.
ועם היות שכונתם רעה זאת לענותם לא נתקיימה הכתיב עליהם ויענונו לפי שמחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה לאנשי' כיוצא בהם. וכל שכן כשיהי' בדבר פועל מעשיי.
והנה מלת ערי מסכנות עשו אותה מלשון סכנה לפי שהיו הבנאים תמיד בסכנה כי ארץ מצרים לחה היא ואם בונין בה בנין גבוה אינו עומד ולכן בבנות ישראל בנין גבוה ותלול ברצון פרעה היו תמיד מפחדים שמא תפול החומה עליהם. אך השי"ת הפליא לעשות שלא היתה נופלת עד הלילה ולזה קראו שמה פיתום שפי תהום בולעה.
רעמסס שראשון ראשון מתרוסס. ושאר המצרים היו מעבידים ישראל בפרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה בשדה. ומדקאמר ויעבידו מצרים ולא ויעבידום מלמד שמצרים רבים מצוים יחד לישראל אחד ובאכזריות מדקאמר בפרך. ובזה וימררו את חייהם.
עוד מדקאמר ויעבידו מלמד שהיו מתנהגים עמהם על פי הדין שיכול האדון לו' לעבדו עשה עמי ואיני זנך. כך המצרים אעפ"י שישראל לא היו קנין כספם היו משתעבדים בהם ולא היו זנים אותם והיינו דכתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם שאילו היו המצרים נותנים אותם להם בשכר טרחם לא היתה חנם. אלא מלמד שהיו פוטרים אותם בלא כלום. והדגה אשר הי' זורקים המצרים הוא הדג מת. כי כן כל מקום שנאמר דגה הכי משמעו. הם היו נוטלים אותה בלי מחיר ואוכלים ממנה וזהו אומרו חנם:
פסקה ט
נתנו עליהם עבודה קשה בבית ובשדה בבית כגון לבקע עצים. ולהסיע אבני' וכיוצא. וזהו אומרו עלינו. היא המשא הניטלת על הכתף ומלאכת הבנין הוא מפורש בכתוב.
בחומר ובלבני' בחומר אמרו במדרש שלהיות ארץ מצרים לחה לא היתה עפרה נגבלת והיו צריכי' לילך לבקש עפר יבש לחברה ללחה ומפרכים ודשים ובועטים אותה הרבה כדי לגבלה.
ובלבנים שהיו נותנים להם סכום רב כפי מה שעשו ביום ראשון שבקשו מהם בפה רך למהר מלאכתם באמרם כי הדבר נחוץ אל המלך. שהרי גם הוא בכבודו היה מסייע. כסבורים הם שיום א' בלבד יעבודו. ולכן כל א' היה משתדל בכל עוז למהר מלאכתו יותר למען ימצא חן בעיני המלך ואותו הסכום נתנו עליהם לעשות בכל יום.
ובכל עבודה בשדה לחפור חריצים לחרוש ולזרוע ולנטוע ולזמור ולקשור ולדוש ולרעות בהמות.
בעבודה קשה דרך הרועים לרעות הצאן במקום אחד והבקר במקום אחר. וכן הסוסים כי הבקר אינה רועה במרעה הצאן מפני הריח שמנחת במרעה שלה. וכשהן יחד הולכות אחת הנה ואחת הנה לבקש מרעה שייטב להן. ואמרו במדרש שהמצרים מסרו כל החמשה מינים. סוסים חמורים גמלים ובקר וצאן. לרועה אחד. והיה לו טורח גדול ורב לשמור את כלם. עוד היו מצוים להם שילכו למקום שאין שם אלנות יען לא יסתופפו בצלם. ולא היו מניחי' אותם להתקרר באכילת חמוצי' וירקות שהם יפים לשרב. ומשתעבדי' בהם גם בלילה להוליך לפניה' אבוקות ופנסים.
עוד במדרש היו אומרי' להם הביאו לנו שקצי' ורמשי' כגון סרטני' וצפרדעי' וכיוצא. וישראל היו נשמרי' מאכילתם וקשה להם צידתם.
עוד מצוים להם לצוד דובים ואריות. עוד בעבודה קשה אמרו במדרש שהיו מהפכי' להם עבודת אנשי' לנשי' ושל נשי' לאנשי'. וזהו עבודה קשה אעפ"י שתהיה העבודה קלה קשה היא למי שאינו יודע לעשיתה. עוד מדכתיב ויעבידו מצרי' את בני ישראל ולא כתיב ויעבידום משמע שהיו מכווני' תמיד להשתעבד תחלה בחשובי' שבהם. ובאמרו בפרך וימררו את חייה' רמז לנו שהיו מבקשי' להגעיל לנפשם מאכלם ומשתיהם במה שהיו צריכי' לאכול פתם מטונף בטיט כמו שאמרו בס' הזוהר. ולי אפשר לומר שמגעילי' היו מאכלם במה שבשעת אכילתם של ישראל היו מצוים להם לקנח ולנקות ביביהם. וזה רמוז בר"ת "בני "ישראל "בפרך ר"ת בי"ב וסמיך ליה וימררו את חייהם כלו' מה שהיה מקיימם חיים הוא המאכל היה להם מר בשביל הריח רע שקדם להם מהביב כאמור:
פסקה יב
ונצעק אל ה' וכו'. הנה יקשה שלראיית מה שאמר ונצעק אל ה' אלקי אבותינו מביא פסוק ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. כי מהפסוק ההוא לא מצינו שצעקו אל ה' אלא שצעקו סתם. עוד אמרו וישמע ה' את קולנו. והראיה אומרת וישמע אלקי' ולא ה'.
אמנם בא ללמד לנו שכל מי שאינו יודע לכוין תפלותיו למקום המיוחד לשאלתו מעין מה שאמרו הרוצה להחכים ידרים וכיוצא יתפלל סתם אל מי שבידו למלאות שאלתו ואז אם תהיה בכונה גדולה ומקירות לבו נשמעת ודנין עליה בב"ד של מעלה ועל הרוב גוברת מדת הרחמים על מדת הדין ונותנין לו שאלתו כך ישראל בעת ההיא היו מטומעים בתוך המצרים ושכחו סדר התפלות לאיזו מדה צריך לכוין להשיג שאלתם כמו שאנו עכשו. שעלינו אמרו למה אין ישראל נענים לפי שאינם יודעי' להתפלל בשם. ועם כי קבלה היתה בידם שמו המיוחד כי על כן אמר מרע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. שאילו לא היו יודעים אותו מה יועיל לומר להם שמו. הלא שמענו מה שאמר פרעה לא ידעתי את ה'. אלא ישראל יודעי' היו שמו המיוחד אך לא היו יודעים באיזו בחינה יגאלם. ודבר זה שאל מרע"ה ממנו ית' והשיב לו אהיה אשר אהיה שם המיוחד למקום שהגאולה באה משם. ולכן ישר' צעקו סתם והרי הוא כאילו צעקו אלה' אלקי אבותיהם. ועלתה שועתם אל האלקים היא המדת הדין ודנו עליה לראות אם היו ראוים לגאולה. הללו אומרים אינם ראוים כי יש בהם רשעי' רבי'. ועדיין לא נשלמו הארבע מאות שנה. ומדת הרחמים הזכירה ברית האבות. וירא את עניים ואת עמלם ואת לחצם. וגברה מדת הרחמי' והסכימו שהרשעי' ימותו בשלשת ימי אפלה והטובים יגאלו:
פסקה יד
אמרו חכמים שלא היו המצרי' מניחי' לבנות ישראל לטבול כדי שלא ירבו. ושמו אותם רועים בהמות בהרי' וגבעות רחוק מבתיה' להרחיקם מנשותיהם
ואת עמלנו אלו הבני' וכו'. תחלה צוה למילדות מה שמפורש בכתוב וראיתם על האבנים אם בן הוא והמתן אותו והמילדות יראו את האלקי' ולא עשו כאשר צוה אליהן מלך מצרי'. וכשראה פרעה כן היה שוחט מהם בכל יום סכום רב ורוחץ בדמיהם צרעתו כי אמרו לו הרופאי' שדם הילדי' יועיל לו. אבל הרופא חנם מרפא החלאי' בדברי' הפכיים. ומוחץ בדברי' המועילי' כן מצינו בחזקיהו שרפאהו בדבלת תאני'. שהוא דבר המוחץ אפי' בבשר חי. והכביד צרעת פרעה בדבר שדרכו לרפאות. וכשראה שלא הועיל לו לא רצה לימאס בלי תועלתו. לפי שחפץ היה להמעיט את ישראל. וע"כ צוה שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ואז אחזו לנו שועלים שועלים קטנים. היו המצריות הולכות עם בניהם קטנים בבתי ישראל ועוקצים אותם כדי שיבכו ותינוק ישראלי הטמון בבית כשהיה שומע התינוק המצרי בוכה גם הוא היה בוכה כי כן דרך התינוקות. ובזה היו הולכות אחר הקול ונוטלין אותו בעל כרחם וזורקים אותו ליאור. וכראות הנשים שלא היה מועיל להם להצפין בניהן בבית. היו הולכות ויולדות בשדה ומטמינות אותם בקרקע. ושם הולכות להניק אותם. וכשהרגישו בדבר ולא היו יודעים המקום מיוחד היו חורשים על גביהן כדכתיב על גבי חרשו חורשים והטובים שבהם אותם שהיו ראוים לצאת ממצרים היה השי"ת מעמיק להם חפירתם עד הסלע ומשם היה מניק להם דבש ושמן שנ' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור:
פסקה טז
היו המצרים דוחקים את ישראל למהר מלאכתם כמו שנא' והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו. והיו דומי' להם כדובים ואריות. ומצוי' להם כמה מלאכות בפעם אחת ולא היו מניחי' אותם לנוח שעה אחת מעמלם ויגיעם. ומחדשים עליהם תמיד גזרות קשות ורעות. ושמו אותם מכבדי חוצות ושווקים. ומכריחי' אותם להיות בלנים ולהחם חמין למרחצותיה'. ושיהיו נוטעי' להם גנות ופרדסי'. ושיזרעו שדותיה'. ושיהיו שואבי' מימיה'. ושיהיו טועני' פרקמטיותיה' ממקום למקום. וחופרי' בקרקעותיה' ושיהיו נושאי' בחיקם ילדיה'. וזהו את הדחק שהיו דוחקי' אותם לעשות דברי' אלו עוד היו משעבדי' לשאר עבדיה' שנא' אשר מצרי' מעבידי' אותם מעבדם כתיב. את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך מלמד שאם היו יכולי' להשיג את מבוקשם בדרך נוח לישראל כגון להעלות עשרה סאין חטה בשלשה פעמי' לעלייה היו רוצי' שיעלום בפעם אחת. וכן אם היה רוצה הישראלי ליקח אחת מבהמות שלו להוליך הסחורה או להוליך התבואה של המצרי' למקום המצטרך המצרי לא היה מניחו. אלא רוצה היה שיוליכנה על כתפו. וכן כיוצא בכל דבר. והכל כדי להחלישם למען לא יפרו וירבו. וכל זה לא שוה להם כי היו מתחזקי' יותר ברצון שוכני סנה. עוד כשהיו מתים לא היו מניחי' אותם לקוברם. והיו מושלכי' על פני השדה שנא' המבלי אין קברי' במצרי' לקחתנו למות במדבר. כלומר וכי לא גאלתנו אלא מפני שאין לנו קברי' שם:
הן אלה קצות מהרעות שהרעו המצרי' לנו ולנפשנו וכאלה רבות עשו. מלבד כונתם רעה אצל הבורא ית' להכעיסו. כמ"ש במדרש בטעמי המכות שהכם הקב"ה מדה כנגד מדה כל אחת ואחת מהן. והוא ששעבדו ישראל בפרך לפי שהיו העם אשר בחר לו יה. ולהם הי' רוצה לתת תורתו התמימה המשולה למים. ולפי שנתברכו בוהיה זרעך כעפר הארץ. ולפי שנמשלו לחיות שאין להם מרות מבני אדם. ולפי שהם מוסרי' עצמם למיתה על קידוש השם. ועל היותם יוצאי חלצי אוהבו ית'. ועל שעתיד הקב"ה להלבין עונותיה' כשלג. ועל היותם צבאותיו וחילותיו ית' ומובדלי' משאר האומות. ועל כי חלק הלילה לאברהם והניח חציה ליוצאי חלציו עד כאן במדרש. נמצא שכל כונתם היתה להכעיס. ועל כן היתכן שעל אלה יתאפק ה' אחרי שהאריך להם כמה שני'. ולבסוף שלח להם מלאך פניו להזהירם והם חזקו לבם והכבידוהו. והוסיפו לעשות כל תועבותיו אשר שנא כמ"ש כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו כי כל התועבות האלה עשו וגו' והלא דין הוא שישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעי' לפקוד עליה' עונותיה'. צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. שעם כל זה חסד גדול עשה עמהם כמו שנגיד לפנינו בעה"י:
פסקה יז
לפי שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והמפרשים אמרו שנא' על מרע"ה. כי הנביאי' להיותם שלוחיו ית' נקראי' מלאכי' בא המגיד ואמר שלא היה אותו המלאך וגם לא המלאך שאמר יאע"ה המלאך הגואל אותי מכל רע. שאינו מלאך ממלאכי השרת כי לא היה יעקב או' שיהיה הוא מברך את הנערי'. אלא היא שכינת עזו ית' אבל היה הו' ית' בעצמו שהוציאנו ואם תאמר אם כן קשו קראי אהדדי. כתוב אחד אומר ששלח מלאך להוציאנו. וכתוב אחד אומר ויוציאנו ה' ואתה אומר שלא היה על ידי מלאך. אמנם דע כי אינו אומר הכתוב וישלח מלאך להוציאנו אלא וישלח מלאך ויוציאנו. ורוצה לומר לפי ששלח כבר מלאך פניו במצרי' הוא שאמרו גלו למצרי' שכינה עמהם שנאמר אנכ"י ארד עמך מצרימה. היא הנותנת שהוציאנו הוא יתברך בעצמו לכבוד שכינתו ית'. ועל כן היתה על ידי נסים ונפלאות. כמו שעתיד להיות כשיוציאנו מהגלות הזה כדכתיב בעת ההיא אקים את סכת דוד הנופלת. ולכן לא היה על ידי שרף הגם שכתוב ואשא אתכם על כנפי נשרים. שהם הפני נשר שבמרכבה. לא היו השרפים שנשאונו ממצרי' כשיצאנו לגמרי. אלא היה הוא ית' שהוציאנו. והנשרי' האלו לא שמשו אלא להוליכנו לארץ ישראל לאכול הפסח. כמו שאמר הפייט ודאו ועפו לנחלת צבי מאירי'. ואכלו שם הפסח בהלולי' ושירים. כי חוצה לארץ פסחי' לא נכשרי'. ובו בלילה שבו לגיא כפתורי'. ובכל אלקי מצרי' אעשה שפטי' אני ולא השליח. השליח הוא משה שהלך בשליחותו ית' אל פרעה ואל ישראל. שלא כדברי המתלונני' שאמרו להם למה העליתונו ממצרי'. לא כן היה אלא הוא ית' הוציאנו. ובכל אלקי מצרי' עשה שפטי'.
פסקה יח
והכתי כל בכור בארץ מצרי' אני ולא השרף. לפי שנ' ופסחתי על בתי בני ישראל. שרוצה לומר שהיה הוא ית' נכנס בבתי ישראל וזהו או' ופסחתי על בתי ולא מעל בתי. ומדלג על בתי המצרי' ולא נכנס בתוכן כמו שנוכיח לפנינו. והייתי יכול לומר אם כן המכה לא היתה על ידו יתברך אלא ע"י השרף על כן אמר שלא היה כן. אלא הוא ית' היה ולא השרף. והיא היתה מעלה גדולה למצרי' שלא מתו על ידי מלאך המות. והכרח הוא להאמין שמיתתן היתה כפרתן ושנכללו בקדושה:
פסקה כ
מאחר שכתב ביד חזקה אחרי ויוציאנו ממצרים שהוא הפועל האחרון צ"ל שבא ללמדנו שבמכה אחרונה הוכו בדבר. ובחרב ובמורא גדול ובמט' ובדם וכלל הוא בידינו כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד יצא ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ולפי זה כל המכות שהוכו היו כלולות זו מזו. ובהכאת עשר מכות הוכו מאה. ועל זה אמרו במדרש משל לאדם שאמר לעבדו קנה לי דג אחד מן השוק הלך וקנה לו דג מוסרח. חרה אף האדון. אמר לו אחד משלשה אני מטיל עליך. או תאכל אותו. או תלקה מאה מלקיות או תפרע אלף זוז. אמר אני רוצה לאכלו כשאכלו חציו קצה נפשו ורצה להשליך בני מעיו. אמר איני יכול לאוכלו אני רוצה ללקות המלקיות, כשלקה חמשי' חשב למות מהצער. אמר אני אפרע האלף זוז. אכל ולקה ושלם. כך פרעה אכל ולקה ושלם. והואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא עם כי כבר ביארנו אותו בספר גר"ן ארנ"ן בס"ד.
ותחלה נעורר בו למה לקח במשל ששלח עבדו לקנות לו דג יותר מבשר. עוד בנמשל שהוא פרעה היכן מצינו שאכל הדג. עוד האדון שצדיק וישר הוא למה הטיל עליו שיפרע אלף זוז אם הוא שוויו יאמר שיפרענו אם הוא יותר משוויו שכן נראה ממה שסרב העבד מלפורעו למה הענישו בכך בשלמא להלקותו ושיאכלנו נראה כי כן הדין הואיל ולא היה זהיר בעבודת אדונו ובצווייו אבל הפרעון די שיפרע מכיסו שוויו ולא אלף פעמי' כיוצא בו.
אמנם כבר אמרנו כי הש"י שלח את ישראל במצרי' להזדכך ולהצטרף על ידי היסורין מהשעבוד. וידוע שבעוד האדם בלתי שלם הוא נדמה לדג כמו שאמר חבקוק ותעשה אדם כדגי הים. הם הרשעי' הנאחזי' בפח הציד הגדול שהיה נבוכדנאצר. וכן אמר שלמה בחכמתו. כי גם לא ידע האדם את עתו כדגי' הנאחזי' במצודה רעה. פרש"י כדגי' גדולי' שנאחזי' במצודה גרועה וחלושה. ופירשו רבותינו היא חכה שאינה אלא כמין מחט. כך בני אדם בעת פקודת רעתם נאחזי' בדבר קל. הנה כי הרשעי' נמשלי' לדגי'. הנה הוא ית' שלח את ישראל תחת יד פרעה למען יצרפם כאמור. והרי הוא כאילו אמר לו קנה לי דג אחד. כי ישראל קנין אחד מהחמשה קניני' שקנה הקב"ה כמו שאמרו במס' אבות. וכאילו יאמר לו שיצרפם שיהיו ראוים לעלות על שלחנו. הלך העבד הזה וקנה לו דג מוסרח. היינו עשה הפך הצרוף שביטל מהם לימוד התורה ועשיית המצות כמו שכתבנו למעלה שנא' וירעו אותנו המצרי' ולא אמר וירעו לנו. אמר לו הב"ה אחד משלשה אני מטיל עליך. או שתאכל אותו. והוא שתודה באלקותי ויכולתי. ובזה יקחו קל וחומר ישראל ויאמרו אם פרעה מודה בו יתב' כל שכן אנו שיש להודות בו. ונמצא הסרחון מסתלק. התחיל פרעה לומ' לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. כלו' אף אם הייתי יודעו ומכירו את ישראל לא אשלח כי איני רוצה שיצאו מסרחונ' הוא רשות הטומאה. וצוה ואמר תכבד העבודה על האנשי' ואל יהיה להם פנאי לטהר ולצרף עצמ'. ומשהתחיל לאכול הדג שהוא במכת הדם והצפרדעי' קצה נפשו. והשליך בני מעיו שכן היו הצפרדעי' בתוך גופו וגורמי' לו הקיא. אמר העתירו אל ה' ויסר הצפרדעי' ממני ומעמי ואשלחה וכו' ומשאמר לשלחם ולא קיים דברו הרי הוא כאילו מזמין עצמו להלקות. משלקה שלם כי בצאת ישראל ממצרי' שאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב וירוקנו את מצרי' וכשרצה לרדוף אחריה' א"ל עמו אין אתנו תכשיטנו לקשט עצמנו. פתח להם אוצרותיו וכל אחד נטל מה שחפץ. והיא ביזת הים שגדולה היתה משל מצרי'. נמצא שכל הפרעון היה מכיסו ועל מה שאמרנו למה הענישו אלף זוז הוא להודיענו דבר עקרי שמעולם לא יאמר אדם מתרצה אני בעונש כלו' על מה שחטאתי אלא יאמר כמאמר עלי ה' הוא הטוב בעיניו יעשה. לפי שאין האדם יודע מה הוא טוב לו ומה הוא רע. הלא תראה כששלח הקב"ה. לאמר לדוד הע"ה מה הוא רוצה או שימסר הוא ביד אויביו שלשה חדשי'. או אם חפץ שיכלו בניו ובחר לימסר ביד אויביו ולבסוף הוצרך להפך הדבר ויעזרהו אבישי בתפלתו. אף כאן כל הדיני' שגזר האדון על עבדו בעד הדג הסרוח. הם עונש ומה שחשב העבד שהוא החמור היה הקל. כי זה יכול לסובלו. ואלו לא יכול לסובלם. ולפיכך ישמר האדם מלהוציא דברי' מפיו כי האלקי' בשמי' היינו המדת הדין. וכל דברי האדם יש מי שמוליך אותם לפניה. וכשחרץ האדם משפטו כמעט לא ישוב אחור. אם לא בזכות רב ועצום וע"כ אין טוב [רק] שיאמר נפלה נא ביד ה' כי רבי' רחמיו.
נחזור לעניננו המכו' היו כלולות זו מזו והן הן המאה מלקיות שאמרו במדרש הנז'. ור' עקיבא שאמר שכל מכה ומכה היתה כלולה מחמש לא חשב אלא אל פרטי המכה עצמה כמו שנפרש בעה"י. אבל ע"פ דרכנו שכל א' כלולה מכלן יהיה ביד חזקה שמורה שהוכו בדבר הוא לומ' שבכל מכה היו מהם מתי'. בדם מפני שתייתו כי לא כל אדם יכול היה לסבול איכותו וחמימותו בצפרדע היו הצפרדעי' כ"כ גדולי' שהיו בולעי' מהם. בכני' להיותם גדולי' כביצות כמו שנזכיר אינו רחוק מן השכל שהיו גורמי' להם המיתה ובפרט לאיסטנים. בחשך מתי' ברעב וכן ברעב.
פסקה כא
ובזרוע נטויה זו החרב בא להודיע לנו איך הכם שאעפ"י שכתוב הנה יד ה' הויה. וכן אצבע אלקי' היא לא היה בידו ממש כמ"ש במלאכי השרת נתן אצבעו בהם ושרפם. אלא היה ע"י חרבו חרב נוקמת.
פסקה כב
ובמורא גדול זו גלוי שכונ' לא שנהנו מראייתה כמו שהיו ישראל נהני' מזיוה אלא בהגלותה נפלה עליה' אימתה ופחד ורעדה אחזתם. וע"ז אמרה תורה וממקדשי תיראו שהוא לומר שכל זמן שהשכינה בתוכו תהיה להם מורא בהכרח. כי היא המטלת מורא על כל העולם. כי הא דתנן הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. וכן אמר איוב בצאתי שער עלי קרת וגו' ראוני נערי' ונחבאו וגו' שרים עצרו במילין וגו' קול נגידי' נחבאו וגו'. שהוא כי היה מתרעם על חבריו שחושבי' אותו לחוטא והיה או' להם כי הלא כשהיה יוצא לשוק כל מי שהיה מדבר ורואה אותו היה שותק ואינו משמיע קולו מפני מוראו. וזה לא היה אלא מפני שהשכינה עמו. והיא המעלת האימה על בני אדם.
פסקה כג
ובאותות זה המטה. שכשהיו רואי' המטה היו מרעידי' כתנוק הרואה את הרצועה. וסבורי' היו שהמכות באי' ממנו. וגם בישראל היו מהסברה זאת כמ"ש רש"י על פסוק והמטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך.
פסקה כד
ובמופתים זה הדם הוא הדם שהיה יוצא מגופם במותם כי לא היו מתי' כמו החולי' שהמלאך אינו מנוולם בשחיטה מפורעת אלא היה שוחטם כמו ששוחטי' הבהמות שיוצא מהם הדם.
ולפי שאלו המכות שאמרנו לא היו מכות פרטיות לכלם יש מהם מרגיש בזו ויש בזו על כן לא ראו ר' אליעזר ור' עקיבא לדרוש אותם אבל דרשו המכות שכלם לקו בהם. וזה אומר שהיו ארבעי' וזה אומר שהיו חמשי'. וכמו שיבא בעה"י:
עשר המכות
פסקה ה
פירוש אלו הם עשר מכות אבות לכל המכות שהביא הקב"ה על המצרי' במצרי' ולכל א' יש לה תולדות כמו שהוכיחו ר' אליעזר ור' עקיבא זה או' שהיה לה שלש תולדות. וזה אומר ארבע. הצד השוה שבהם שכל מכה היה לה תולדה ותולדותיה כיוצא בה. ואפשר שר' אליעזר לא החשיב אפו למכה פרטית אולי סביר' ליה שמידו של האף באו כל המכות אל המצריים כלו' שממנו נשתמש הוא יתב' להעניש' כפשטיה דקרא ישלח בם חרון אפו. ור' עקיבא סבר כי כשם שמשלחת מלאכי רעי' היא מכה פרטית הבאה מידם. כך המלאך המשחית ששמו אף עשה את שלו. ולפי זה לר' עקיבא חמש כתות של מלאכי חבלה היו וכל אחד הכה בכל כחו מכה משונה מחברו. ולר' אליעזר מלאך אחד היה ומכה אותם על כל מכה ארבע מכות. ונבא אל פרטם.
פסקה ז
דם הואיל ור' אליעזר אינו מחשיב אפו למכה פרטית נטפל אותה במכה זו לאחרונה. עברה בתחלה משהיה המצרי שואב מים לשתות היה נהפך בפיו לדם. וכשהיו המצרי והישראלי שותים כאחד בכלי אחד. היה גם המצרי שותה מים. והמכה היתה שלא היה המצרי יכול לשתות אלא בשעה שהישראלי צמא וירצה לשתות עמו.
זעם כשהיה המצרי צמא הרבה ולא היה מוצא ישראלי שירצה לשתות היה כופהו לשתות כי כן הורגלו להשתרר עליהם. וע"כ זעמו ית' חרה בהם ועשה שעם היותם שותים יחד היה המצרי שותה דם והישראלי מים והוצרכו לקנותה בדמי'. וכן אמרו במדרש תחלה היו ממלאי' הספלי' ביחד כלו' שני ספלי' המצרי והישראלי. ונמצא לישראלי מים בספל ולמצרי דם. ומוכרח היה המצרי לשתות עם הישראלי. וחוזרי' והיו ממלאי' מים והיה המצרי אומר לישראל נשתה אני ואתה ביחד מדקא' חוזרין והיו ממלאין משמע שהיו חוזרי' ללימודם שכששותים יחד היו שניה' שותי' מים. ועל כן היה המצרי אומר לישראל נשתה אני ואתה יחד כאשר היינו עושי' עד עתה. אך עם כי שניה' נותני' פיה' בספל היה הישראלי שותה מים והמצרי דם. וכן אמר רבי אבין כל המים שהיו המצרי' שותי' היו לוקחי' אותם בדמי' וכן העשירו ישראל.
צרה היתה מה שכתוב והדגה אשר ביאור מתה כי רוב המצרי' מחייתם היתה בדגי' הן למאכלם הן לסחורה. כמו שאומר הכתוב ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה וגו'. ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגי' חורי. הנה כי מלאכתם היתה לאחוז ולצוד דגים. וכן למאכלם כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרי' חנם. כי מרוב הדג שהיה נמצא שם לא היה נחשב לכלום והכל אוכלים ממנה בחנם. ובמכה הזאת מת וניטל מהם מחייתם:
משלחת מלאכי רעים היא מה שכתוב ובאש היאור והיא היתה מכה רעה ובפרט לאותם שהיו מתענגים בבשמים ומיני רקחים כדרכן של בעלי זימה שהמצרים היו שטופים בה. ועכשו היה סרחון העולה מן היאור גובר על המרקחים ומצערם הרבה.
ולרבי עקיבא שמחשיב אפו למכה פרטית היא מה שכתוב והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים.
לא אמר בכל עץ ואבן אלא בעצים ובאבנים להודיע שהדם היה בכל המקומות שהיו יושבים: וזה לפי שכל דבר הוא מחובר מארבע יסודות אש רוח מים עפר. וחלק המים אשר בכל מקום שהיו יושבים נהפך לדם. ובזה בגדיהם מטנפים ובפרט השרים שהיו לבושים בגדי שש לבנים כמ"ש ביוסף. וילבש אותו בגדי שש. היו נמאסי':
פסקה ח
צפרדע היא המכה שניה. אפו הוא שלא היה להם מקום להלוך שנאמר וירא פרעה כי היתה הרוחה. ואילו לא היה מתפלל משה שימותו לא היתה להם אותה הרוחה. והיה מיצר להם הרבה כי הרי בראות פרעה כי הרחיב ה' לו הכביד לבו אשר נתרכך ועלה ברצונו לעשות מה שצוהו השי"ת.
עברה שהיו מקרקרים ולא היו יכולים לישן ולדבר זה עם זה והיינו דכתיב ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך.
זעם כשהיו לשים הקמח היו באים הצפרדעים ויורדים לתוך העיסה ואוכלים ממנה. והם היו ממהרים להחם התנור כדי לאפות הפת. והצפרדעים נכנסי' בתוך התנור ומצנני' אותו שנא' ובתנוריך ובמשארותיך. ומדכתב תחלה בתנוריך ואח"כ במשארותיך מלמד שצרה היתה להם מלבד צינון התנורי'. והוא רדתם במשארותם לאכול עיסתם.
צרה שהיו נכנסי' חיים בתוך מעיהם ומקרקרים בגופם כדכתיב ובכה ובעמך יעלו הצפרדעי'. ואמרו חכמים שהיתה קשה להם מהכל. וע"ז תולה פרעה למשה שיתפלל אל ה' להסיר ממנו שנאמר ויסר הצפרדעים ממני ומעמי.
משלחת מ"ר שהיו הצפרדעים מסרסים אותם שכן אמר אסף וישלח בהם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם. ופרש"י ותשחיתם שומטין ביציהם. והוא מן המדרש דאמר ר' יוחנן בכל מקום שהיו מרביצי' שם היו נעשי' צפרדעי'. תאמר בבתי השיש ובתי הסיפים לא היו עולים אתמהה. א"ר ישמעאל ב"ר יוסי זה א' מן הדברים שהשליט רך בפני קשה כיון שהיתה צפרדע עולה היתה אומרת אני שלוחו של הקב"ה והיה השיש נבקע מאליו והיתה עולה שנ' וצפרדע ותשחיתם כענין שכ' כי משחתם בהם מום בם.
וראוי לדקדק מי הכריח לו' שנבקע לפניהם אבני שיש הואיל ואין הקב"ה משנה הטבעים לבלי צורך. אך יש לומר כי מדנחית הוא ית' לעשות נם מחויבים אנו להגדילו בכל האפשר. אבל כאן הכתוב מוכיח כדבריהם שכן כתיב ועלו ובאו בביתך ועלו אין עלייה אלא ממטה למעלה. בביתך זו בית משכבו של פרעה. ובית המלך אין ספק שהיה מרוצפת באבני שיש. ואם כן על כרחך היתה הרצפה נבקעת לפני הצפרדע כדי שתעלה:
פסקה ט
כנים היא המכה שלישית. אפו כל עפר הארץ בגובה אמה היו כנים. נמצאו בהליכתם דורסים אותם כדורך ענבים בגת.
עברה שהיו הכנים באדם ובבהמה ועוקצים אותם כמחטים. ובמדרש ארבעה עשר מיני כנים הביא עליהם הקב"ה. קטנה שבהם כביצת תרנגולת גדולה שבהם כביצת אווז. והיו י"ד מינים להודיעם שאינה מכה קלה כמו שאמרו החרטומים אצבע אלקים היא. אלא י"ד ה' עשתה להם זאת. עוד מדכתיב כל עפר הארץ היה כנים הודיע לנו כי היו הכנים שורצים מגופם ממש כי האדם מחובר מאש רוח מים ועפר.
זעם שהיו מתחככים והחיכוך הביא להם כמו שחין כל כך היו משרטים בשרם.
וצרה שהיה מחליש ראותם כמו שאמרו ערבוביא דרישא מעוורא. ערבובי דלבושי מעלה שחין.
משלחת מ"ר שהיו הכנים נכנסים בקדרות ובקערות ובכל מאכלם ונמאסים ומקיאים בני מעיהם:
פסקה י
ערוב היא המכה רביעית. אפו הדובי' והאריות היו משחיתי' והורגים מהם.
עברה אמר ר' יאשיה למה נקרא שמו ערוב שהעריב עליהם את המאורות ולא היה חשך כמו מכת החשך אלא רבוי העופות החשיך האויר מעין מה שעשה הארבה. אי נמי כל כך היו מבוהלי' במרוצתם לנוס מפני פחד החיות. שהיו נופלים כמי שהולך ודרכו חשך וחלקלקות.
זעם שנסגרו בבתיהם מפני פחד החיות רעות לא הועיל להם כי הקב"ה הביא עליהם נשרי' ועורבים ומיני עופות רבים ונכנסים דרך החלונות והאכסדראות והורגים בהם.
וצרה כשנסתלק הערוב ולא נשאר מהם עד אחד. אפי' אותן שהרגו ועבדו עורותיהן חיו והלכו להם כדי שלא יהנו מהמכות.
משלחת מ"ר החיות כשהלכו להם השחיתו הארץ ברגליהן ועשו בה חריצין ונעיצים וחפירות בדרכים ובבתים עד שהיו טורחים להלוך. ובשדות קלקלו הנירי' ומחרישות. שנא' תשחת הארץ מפני הערוב:
פסקה יא
דבר היא המכה חמשית. והחמש מכות שבה היו שהמית חמש מיני בהמות. סוסים חמורים. גמלי'. בקר וצאן. ואפשר שמתו זה אחר זה. ולפיכך לחמש מכות יחשבו. ולזה כתיב במכה הזאת הנה יד ה' הויה. דקשה מאחר שכל העשר' מכות אינם אלא אצבע אחד איך מכה זו כתיב בה יד. אלא לפי שהכה חמש מינין אלו לחמש מכות יחשבו. וכן כתב בעל ספר תולדות יצחק:
פסקה יב
שחין היא המכה ששית. אפו שלא היה שום אדם ובהמה במצרים שלא לקה בשחין שנא' והיה לאבק על כל ארץ מצרים באדם ובבהמה. והואיל וכל א' היה כואב בשלו לא יכול לחבש ולשים רטיה על מכות חברו.
עברה דרך השחין הוא להיות כמו חטטין שבנתק לבד. וזה היה גם כן בו אבעבועות.
וזעם כי נגד הטבע היה השחין הזה. והוא כי דרך האבעבועות הבאים מפני הגרב והילפת הוא שהאבעבוע נראה בעור הבשר. וכשמסירי' הליחה נראית הבשר החי כי הליחה אינה אלא רע מעופש שבין עור לבשר. וכאן אחרי שהיו מתחככים בצפורניהם על השחין היבש ומסירים הקליפה עליונה היו מוצאים תחתיה אבעבוע בלא ליחה. וזהו שאמר הכתוב שחין פורח אבעבועות. וכן אמרו בפרק מרובה אמר ר' יהושע בן לוי שחין שהביא הקב"ה על המצריים לח מבפני' ויבש מבחוץ שנ' ויהי שחין פורח אבעבועות.
וצרה לא יכלו החרטומי' לעמוד לפני משה. והבושה שנתביישו מפניו צרה גדולה היתה להם. והיינו דכתיב ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה. וכי לפני משה לא היו יכולי' לעמוד אבל לפני פרעה יכולים לעמוד אלא יותר צער היו מצטערים שיהיה משה רואם ממה שהיו מפני השחין.
משלחת מ"ר כי מה ששאר המכות משמשות שבעה ימים או שלש שבועות לדברי האומר מכה זו לא סרה מהם עד יום מותם. והיינו דכתיב גבי שחין אשר לא תוכל להרפא וכן אמרו בפרקי ר' אליעזר:
פסקה יג
ברד היא המכה שביעית. אפו קולות וברקים שהיו מפשטים עקמימות הלב והיה מיצר להם שכן פרעה אמר למשה העתירו אל ה' ורב מהיות קולות ואשלח אתכם. הנה כי מפחדו אשר פחד נתפשט עקמימות לבו.
עברה מטר כבד שכל טפה היתה שיעור מקוה ארבעים סאה. והראיה כי מה שנשאר ברפיון דכתיב ומטר לא נתך ארצה הן הן היו אבני אלגביש שירדו בימי יהושע שנקשרו מכח רוח סערה. ושערום חכמים שהיו משא ארבעים סאה. כמפורש בדבריהם ז"ל.
וזעם בתחלה היה מטר שנ' וימטר ה'. ומכח הרוח נעשה ברד שנ' רוח סערה עושה דברו.
וצרה ואש מתלקחת בתוך הברד והיה הברד משבר האילנות והאש שורף לחות' ומיבש' וזהו שאמרו רבותינו ז"ל והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה פלאי פלאות נעשה להם. כי לכאורה אינו ניכר הפלא כי אפשר שלהיות' רכי' עמדו בפני קשה. אך הפלא היה בהיות האש מעורב בברד ומיבש האילנות בדין היה שיבש החטה והכוסמת אלא פלא נעשה בהם וכיוצא בזה כתב בעל ספר תולדות יצחק.