מדרש בחדוש על הגדה של פסח· רבי אליעזר נחמן פואה
מגיד · חצי הלל
פסקה ב
שבע מיני שבח באו כאן כנגד שבעת ימי השבוע וכנגד שבע עשריו' שנה ימי שנותינו בעולם לו' שתמיד הוא מחויב האדם לשים נגד עיניו החסדי' האלו שעשה לו הוא ית'. כי כלם לא היו כדי לנקום מפרעה ומצרי' על שמאנו לשמוע אל דברו יתברך. אלא בשבילנו עשאם. אם לפי שהכבידו עולם עלינו. מעין מה שכתוב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כלומר מפני שישעבדום יותר מדי. ואם לפי שלא נסור מעבודתו. ואמר אותות ומופתים ונסי' לו' שאפי' האותות שהם סימן בעלמא שאינו כמו המופת שהוא דבר המכריח האדם להאמינו כמו שהיתה מכת הכני' שאמרו החרטומי' אצבע אלקי' היא לא כן במכת הדם והצפרדעים כי הם יקראו אותות. אף אותם עשאם בשבילנו וכל שכן המופתי' והנסי' שהם שנוי הטבעי'. וכל זה עשה כדי להוציאנו מעבדות לחירות. היינו מלהיות עבדי' אל המצרי' וליכנס בעבודתו שהוא החירות המוחלט.
ומיגון לשמחה. שהיו תמיד דואגי' פן יתחדש עליהם גזירה חדשה מעין תכבד העבודה על האנשי' כי כן היו רגילי' לעשות.
ומאבל ליו"ט שכשהיו נוטלים את בניה' בעל כרחם היו מתאבלי' עליהם.
ומאפלה לאור גדול היא אפלת השכל שהיה מעובה ומכוסה שלא היו מכירי' אלקותו ית' ויכלתו ובאמצעות התורה שנתן לנו האיר שכלנו לידע ולהודיע נפלאותיו כמו שהיה דוד המלך מתפלל ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. והואיל ומחויבים אנו בכך נאמר לפניו הללויה. הוא ההלל הנמשך אחריו הכולל כל הפרטי' הנזכרים
פסקה ג
להיות ענין הלל המצרי דבר גבוה מאד כמו שאמרו בזוהר פ' ויחי דף רל"ב ב' א"א לנו לפרשו כפשיטותו. אלא צריך לצאת מעט מדרכי הפשט. כדי להבין במקצת כונת הפסוקי' שכלם מקשה. וגם כדי להגדיל התורה.
מעתה ראוי לעורר מהו כפל ההלולי' האלו הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. ועם מי מדבר שאומר הללויה. שאם עם עבדי ה'. כבר אמר להם שיהללו את ה' ולא שם ה'. עוד אומרו מעתה ועד עולם למה לא אמר מעולם ועד עולם. עוד אומרו ממזרח שמש עד מבואו. למה לא אמר ממזרח למערב. ומה שקשה יותר הוא כי ידוע שהחמה הולך אל דרום וסובב אל צפון כמו שכתב רש"י הולך אל דרום לעולם ביום וכו'. ואם כן כשיהולל ממקום זריחתו שהוא מזרח עד מבואו שהוא מערב כולל צד דרום בלבד א"כ הדרי' לצד צפון לא יהללוהו. עוד אומרו רם על כל גוים ה'. וכי זו היא גדולתו ית' והלא הוא רם על כל רמים. עוד מה הם חמשה יודין נוספות בסופי תיבות המגביהי. המשפילי. מקימי. להושיבי. מושיבי. אמנם כבר אמרנו למעלה במשנת כמה מעלות טובות שישראל יצאו ממצרי' מסטרא דיובלא. ועל כן נזכר בתורה יציאת מצרי' נ' פעמי' רמז לנ' שערי בינה ששם החירות. שמפני זה העבדי' נרצעי' יוצאי' לחרות. וגאולה תתנו לארץ. והנה ידוע הוא שהה"א ראשונה שבשם הגדול והנורא רומזת אל המדה הזאת. ובכללות העשיריות היא חמשים וגם מילואה היא ביו"ד כזה ה"י. וזה לפי שלא ימצא פירוד ח"ו בין היו"ד הרומזת לחכמה ובין הה' הרומזת לבינה. כי תמיד שם י"ה הם מחוברי'. מעתה להיות הגאולה מצד הבינה כאמור נמצא כח חכמה מעורב בה. ועל כן דוד המלך בתחלת השבח וההודאה שרצה להלל. אמר הללויה. ולא אמר מי הוא זה שיהלל לשם יה. להיותו רומז אל היסוד השלם שכולל בו גם השתי אותיות אחרונות. וא"ו הי"א. כי הלל בגימט' ס"ה כמספר שם אדנ"י היא ההי"א אחרונה כנודע. והוי"ו הוא ת"ת בכל מקום. נמצא כאילו אומר שההי"א והואו הם יהללו לי"ה כי הם מקור הגאולה. וזהו הללויה. אח"כ אמרו הללו עבדי. ישראל. ועליהם להלל לשם ה' היא שכינת עזו יתברך כי בשבילה נגאלו ממצרי' להיותה שם עמהם שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרי' כאשר כתבנו למעלה. והואיל ובאה לנו הגאולה בשבילה עלינו לשבח לאדון הכל.
ממזרח שמש עד מבואו. ידוע כי שני מיני קצוות אפשר לצייר. אחד בשטח כגון ממזרח למערב. ואחד בגובה ועומק. ולשניהם יאמר מן הקצה אל הקצה. לקצוות השטח נאמר מקצה הארץ ועד קצה הארץ. ולקצוות רום ותחת יאמר למקצה השמי' עד קצה הארץ. והנה בהלול שם ה' אומר שיהא מהולל מקצה השמים עד קצה הארץ. וזהו ממזרח שמש היינו מהמקום הבא האור והשמש שהוא קצה העליון עד מבואו הוא קצה התחתון שהוא בא לשם. ובזה יהא שמו ית' מהולל בכל העולמות:
עיין פרשת ויחי בזהר דף רל"ב ב': רם על כל גוים. קרא לשרי מעלה בשם גוים להיותם שרים ממוני' על הגוי' ועליה' נאמר כי כל הגוים כאין נגדו ודיירי ארעא כלא חשיבין. ואעפ"י שאינו ניכר בארץ על השמי' ששם דירתם ניכר כבודו עליהם ולפי שכשהוציאנו ממצרי' הוצרך כ"י להראות גבורתו עמהם להיותם מקטרגי' נגדנו על כן הביאו כאן.
מי כה' אלקינו עכשיו אומר מהיכן באה לנו הגאולה ותחלה צריך לדעת כי בזהר אמרו על פסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כי מלת מ"י רמז לבינה. והיא אם הבני' הנקראי' אלה. וע"ז נאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. כלומר שלהיות המדה ההיא נעלמת מאד שלח תשלחנה מרעיונך ואל תהיה לך עסק בנסתרות ממך. ועל כן נקראת גם כן מ"י כאדם ששואל מי הוא פלוני לפי שאינו מכירו. אבל הבנים שהם המדות שלמטה ממנה תקח לך לדרוש ולחקור מהותם. ועל כן נקראו אלה כדבר שלפנינו וצרוף מ"י ואל"ה הוא אלקים:
עוד אמרו שההפרש שבין ה' אלקיך לה' אלקינו הוא כי ה' אלקיך וכן ה' אלקיכם הוא תפארת ישראל ושכינת עזו יתברך. ומשה שעלה לבינה בספר משנה תורה אומר תמיד ה' אלקיך או ה' אלקיכ' כי אליהם היה מכוין. וה' אלקינו הם חכמה ובינה. מעתה להיות גאולתנו ממצרים באה מסטרא דיובלא כאמור. והיא במקום גבוה למעלה משמי' ושמי השמי' כנודע. על כן אמר מי כה' אלקינו כלומר אין ערוך אליו.
המגביהי לשבת המשפילי לראות צורך בניו בשמים ובארץ. ומקים מעפר דל היא סוכת דוד הנופלת שהיא דלה וחסרה דלית לה מגרמה כלום וכשהיא בגלות מתפלשת בעפר ואפר כדכתיב התנערי מעפר קומי. מאשפות ירים אביון הוא הצדי"ק ח"?. שהוא אביון תאב לאותו דבר. מקים זאת ומרים זה להושיבי עם נדיבי' הם תרי סמכי קשוט נצח והוד. שהם נדיבי עמו. ובפרט משגיח להושיב עקרת הבית היא רחל עקרה של בית. ואז היא עצמה אם הבנים שמחה. ועל כן הללויה כמו שאמרנו:
מעתה מובן מעצמו למה באו החמשה יודין בסופי התיבות שמספרן חמשי' כמספר השערי' שערי גאולה. ומה שאמר מאשפות ירים אביון. צפה דוד ברוח הקדש מה שהיו עתידין לעשות אומות העולם במקום בית המקדש. אשר שם כותל מערבי שלא זזה שכינה משם לעולם. וזה כי הוגד לי שבימי המלך שולטאן סולימאן לא היה נודע מקום בית המקדש. וצוה לחפש את ירושלם למצוא אותו. ויהי היום האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול. ראה אשה באה ובראשה סל מלא זבל וטנוף. ויאמר לה מה זה בראשך ותאמר זבל. ולהיכן את מוליכו אמרה למקום פלו'. אמר לה מאיזה מקום את אמרה לו מבית לחם. אמר לה ומבית לחם עד המקום הזה אין שום אשפה. אמרה לו קבלה היא בידינו שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצוה הוא עושה. אמר הממונה בעצמו הלא דבר הוא. וצוה אנשים רבי' להסיר הזבל מהמקום ההוא שמרוב הימי' נהפך לעפר בתחתיתו. ויגל את מקום הקודש. ויבא ויגד אל המלך וישמח מאד. וצוה לכבדו ולרבצו ולרחוץ הכותל במי שושני'. ושם עשו בית תפלתם ועקרה ה' ויחזיר לכונן אותו על מכונו. ויראו בבנינו. ובשיכון שכינתו בתוכו. צאו וראו עד היכן הגיעה רעת שונאינו. כי האשה הזאת ארמית היתה כאשר אמרה היא אל הממונה הנז'. וכל כונתם אינה אלא לטמא את הקדש ולטמאנו למען יסלק הוא ית' השגחתו ממנו ח"ו. ולזה אמר דוד מאשפות ירים אביון שהוא כמשמעו שעשו מקום הקדש אשפה ומשם ירים אביון:
פסקה ד
ידוע כי כשמזכירים הכתובים בית יעקב ובית ישראל יחד בית ישראל נאמר על הזכרי' ובית יעקב על הנקבות כמו שאומר הכתוב כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. עיין בפי' רש"י. והנה כשיצאו ממצרי' היו האומות אומרי' וכי סבורי' אלו להיות מיוחסי' אחרי בני יעקב. אם המצרי' היו שולטי' בגופם. כל שכן בנשותיהם. והוצרך כביכול הוא ית' להעיד בשמו עליה' שהם מיוחסי' שכן כתיב שבטי יה עדות ליש'. יה מעיד עליהם שהם בני אביהם. הדה"ד החנוכי הפלאי וכו'. וז"ש בצאת ישראל ממצרים. בית יעקב שהן הנשי' יצאו מהעם שהיו האומות מוציאין לעז עליהן שנטמאו. וזהו מעם לועז. ולפי שצדקניות היו וקשרו פתחיהן לבעליהן כדכתיב גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתו'. דחדא הוה ביניהון ופרסמה הכתוב. זה גרם עלוי כביכול לשכינתו ית'. כי כל המצות שעושים ישראל מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנ' באלקי' נעשה חיל ולז"א היתה יהודה לקדשו. שאם על שבט יהודה מדבר היל"ל היה יהודה. אלא יהודה הוא יחוד שני שמות הויה ואדני. כי הדלת רומזת לארבע אותיות אד'. והי' נקראת דלת להיותה דלה דלית לה מגרמה כלום כמו הלבנה שאין לה אור אלא מה שמקבלת מהחמה ואז בצאת ישראל ממצרי' יצאתה גם השכינה עמהם והיתה לקדשו. כי נתקדשה.
ישראל ממשלותיו. אמרו חכמי האמת כי ישראל ויעקב הם קומה אחת. מחציו ולמעלה נקרא ישראל מחציו ולמטה יעקב. וכן רחל ולאה הנקראות ענוה ויראה לאה היא למעלה ורחל למטה ממנה ועל זה אמרו מה שעשתה חכמה היא חכמת שלמה עטרה לראשה. עשתה ענוה עקב לסוליתה שנאמר עקב ענוה יראת ה'. וכתיב ראשית חכמה יראת ה'. נמצאת למטה כנגד יעקב. ולא למעלה כנגד ישראל והנה בעת רצון עולה רחל כנגד ישראל. ולזה אמר כאן שכשהיתה יהודה לקדשו שהוא שרחל היתה להתקדש. עלתה עד שישראל היה ממשלותיו ולא יעקב.
ואז הים ראה וינוס. הים הוא כנוי אל הקליפות שהומות בגליהם לשטוף העולם. כשבאה הקדושה שגברה נס מפניה וירד לעומקי התהום. הירדן תסוב לאחור. ההרים רקדו וכו' גבעות וכו' הם ארבעה מחנות של הקליפה שכלם נרתעו. מפני תגבורת הקדושה.
ואולם לפי הפשט יש לדקדק באומרו הים ראה וינוס לשון עבר והירדן יסוב לאחור לשון עתיד. עוד איך ההרים רקדו כאלים וגבעות כבני צאן. אמנם ידוע כי בקריעת י"ס הוצרך למשה להרים ידו על הים שנ' ואתה הרם את מטך ונטה ידך על הים ובקעהו. ועיקר מחלוקת בינו לבין הים שלא היה רוצה לבקוע כאשר כתבנו למעלה. וכשהוצרך ליבקע על כרחו מאז הירדן נשא ק"ו בעצמו וגמר שלא לסרב כלל. אלא מיד שיזדמנו ישראל על שפתו ויטבלו רגלי הכהני' נושאי הארון במימיו לעמוד מלירד כדרכו עד שיעברו. וכן עשה. ולפי שקבל עליו דבר זה משעת קריעת הים על כן אמר הירדן יסוב לאחור. כאילו יאמר הואיל והים ראה וינוס בודאי הירדן יסוב לאחור. ואמר שהיו נסוגים לאחור לפי שלא היו נמנעי' מי הירדן מלירד עד הגיעם למעברות הירדן. ומהכרח המציאות היו חוזרי' לאחור. עם כי היו נגבהים כי הרי הוא כאילו מחיצה עומדת נגדם.
ההרים רקדו כאלים. זה נאמר על השני הרים שהיו במעברות נחל ארנון שהאמוריים נחבאו שם ונסעו ממקומם זה לקראת זה כמו שעושים האלים שמנגחים זה את זה.
גבעות כבני צאן דרך הטלאים לדלג ולרוץ מעט ואח"כ לחזור אצל אמם. כך היו ההרים והגבעות שמחים כשנכנסו ישראל בארץ כנען כענין שכתוב ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה.
מה לך הים כי תנוס. אמרו במדרש כשהלך משה אל הים ואמר לו שיחלוק מימיו ויעברו. בו ישראל אמר לו איני רוצה. הלך משה אצלו ית' ואמר לו הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מה עשה הקב"ה נתן ימינו על ימינו של משה ונראה על הים. מיד שראה הים כן ברח מפניו. אמר לו משה מה לך הים כי תנוס. אמר לו לא מפניך אני נס אלא מפני אלוק יעקב. לכאורה נראה שמשה מלעיג על הים. וחלילה מאיש כמוהו להונות בדברים שום בריה בעולם. ועוד מה מקום היה כאן לומר הירדן יסוב לאחור וכו'.
אמנם ראוי לדעת כי שתי שמות הקדש היו מחוברים כאן על הים שם של ע"ב היוצא משלשה פסוקים ויסע ויבא ויט. ושם של מ"ב שהיה חקוק על מטה האלקי' אשר ביד משה. שבכחו הביא המכות על המצריי' במצרי'. וסימניך דצ"ך עד"ש באח"ב בגימטריא במספר קטן מ"ב. והוא היה בימינו של משה. וכשהלך משה ואמר אל הים שיחלוק מימיו ויעברו בו ישראל סרב כנזכר. ומשה לא רצה לצוות לו כמו שצוה ר' פנחס בן יאיר לנהר גינאי שיחלוק מימיו. מפני כבודן של ישראל שהיה רוצה שהוא יתב' בכבודו יהיה המצוה והמחלק. ולכן הלך אצלו יתב' ואמר לו הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מה עשה הקב"ה נתן ימינו הוא שם של ע"ב שהוא שם החסד יד ימין על שם של מ"ב שהיה בימין משה. וכשראה הים כך נס מפניו. ורצה משה שיתפרסם באיזה כח מהשמות אלו נבקע. על כן שאל ממנו מה לך הים כי תנוס. והוא השיב מפני אלוה יעקב. אלוה בגימ' מ"ב ללמדנו כי השם הגדול הזה הוא שהבדיל. כי הוא המבדיל ומפריש בין דבר לדבר כמו שהיה במעשה בראשית שבכחו נבדלו המים והלכו חציים למעלה וחציים נשארו למטה. וכן בשעת פטירת האדם שנפרש ונבדל נפשו מגופו מלוים אותה בשם זה כי הוא כמו כנפים לזוכה וסימניך שש כנפים שש כנפים לאחד. פי' כל שם הוא משש אותיות ואמר אלוה יעקב ולא אלוה ישראל. כי אלוה יעקב עם המלות הם בגימ' רי"ו כמנין אותיות של שלשה פסוקים ויסע ויבא ויט. שהלך לימין משה כנז' כי כח שם ע"ב מעורב בו והוא היה להציל את ישראל כי חסד הוא. נמצאו הב' שמות שניהם לצד ימין. וע"ז אמר הכתוב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב: