מדרש בחדוש על הגדה של פסח· רבי אליעזר נחמן פואה
מגיד · דיינו
פסקה א
מה שאמר המגיד מעלות טובות למקום עלינו. והיה נר' שיותר יתכן לו' מעלות טובות עלינו למקום. אל יקשה. כי הוא מעין מה ששנינו אלו מצו' האב על הבן שפירושו אלו הן המצות המוטלות על הבן לעשות אל האב. אף כאן כמה מעלות טובות מוטלות עלינו לשבח למקום בשביל'. והנה התחיל בהוציאנו ממצרי' לפי שהוא הדבר אשר היינו מבקשי'. אך עוד אפשר לומר שבא לתרץ קושיא אח' ששאל ר' אלעזר לרשב"י אביו. והיא אם אדם יש לו עבד והבטיחו להוציאו לחירות ולתת לו ממון הרבה וקיים את דברו היתכן שהאדון הזה יתפאר ממה שעשה והלא אם הדיוט עשה טובה לחברו ומזכירה לו הוא גנאי אצלו. וכמאמר שלמה בפי אויל חוטר גאוה ושפתי חכמי' ישמרם. שפירשו בו כי האויל אם אין לו אלא חוטר א' או ענף א' מדבר טוב הוא מתגאה בו אבל החכמי' אף אם יהיו להם כמה וכמה ענפים. הם משמרי' אות' ואינ' מוציאי' אות' מפיה' ק"ו להקב"ה וא"כ למה מזכיר כ"כ פעמי' בתור' י"מ. והשיב לו שאדרבא בזה ניכרת ענותנותו ית' והוא שנזכרת בתורה נ' פעמי' להודיע שמסטרא דבינה נפקו. והרמז וחמושי' עלו בני ישראל סוד חמשי' שערי בינה והוא ית' בא בכח ההוא והוציאם ממצרי' כי שם היא הגאולה ומשם אנו עתידי' ליגאל שנ' מ"י ירפא לך.
אמנם לפי הפשט אפשר לומר כי הוא יתברך עשה עמנו כאשר יעשה אדם עם חברו שהטיב לו כמה הטבות גדולות זו למעלה מזו. ולמען לא יהיה כפוי טובה וימנע ממנו. מלהטיב לו עוד. הוא מזכיר לו תמיד ההטבה קטנה מכלן שעשה לו. ובזה אין מי שיוכל לומ' שכדי להתפאר הוא מזכירה דא"כ היה מזכיר את כלן או לפחות הגדולה ולא הקטנה. וגם אין ראוי לגנותו אלא לשבחו. כי בזה ממעיט חוב חברו אצלו. כך הקב"ה עושה עמנו. להיות מה שהוציאנו ממצרי' הקטנה מהטובות שעשה עמנו. הוא מזכירה תמיד למען לא נהיה כפויי טובה לרוב החסדי' שעשה לנו. וימצא מקו' להוסיף ידו שנית לעשות כהנה וכהנה.
ולהוכיח שהיא הקטנה בה התחיל המגיד ואמר אילו הוציאנו ממצרי' וכו' כלו' הגם שהוא החסד קטן שגמלנו דיינו. כי אותה היינו מבקשי' ולא היינו חוששי' שינקום נקמתנו אלא שיגאלנו בלבד. אבל הוא יתב' עשה יותר מזה ועשה בהם שפטי'. להראות לכל העמי' שאנו בניו שנ' בני בכורי ישראל. וכל המצר לבן מצר לאב. ובשביל מה שעשו לבנו עשה בהם שפטי'.
פסקה ג
אילו עשה בהם שפטי' ולא עשה ?*) דין באלקיה' דיינו להודיע לנו שאין באלקי העמי' ממש הואיל ולא היה בהם כח להצילם. והיינו חייבי' להאמין באלקותו ית' ולהסיר גלולי מצרי' מתוכנו. אבל נוסף על השפטי' שעשה בהם עשה ג"כ דין באלקיה' ושל כסף ומיני מתכות היו נתכים. ושל עץ נרקבי' ושל אבן נשברי' וכיוצא להרחיקנו הרבה מהטינוף ההוא.
פסקה ד
אילו עשה דין באלקיה' ולא הרג את בכוריה' דיינו להסיר מלבנו לגמרי גלולי מצרי' לבל הטמא עוד בהם הואיל ולא היה בהם כח אפילו להציל את עצמם. אבל הוא ית' הוסיף והרג את בכוריה' לפי שאלוה המצרי' הוא הבכור שבמזלות ובהריגת הבכורות הכל הכירו שאין בו יכולת.
פסקה ה
אילו הרג את בכוריה' ולא נתן לנו את ממונם דיינו כי ממון הרבה היה לנו משלנו. כי המצרי' לא לקחו משלהם כלום שנ' וגם מקננו ילך עמנו. ועוד שהעשירו ממכת הדם כמו שכתבנו למעלה. אבל רצה הוא ית' לתת לנו את ממונם של הבכורות שמתו היינו מה שראוי להם להראותנו שאנו עתידי' לירש את האומות כמו שהאחד יורש את אחיו שמת.
פסקה ו
אילו נתן לנו את ממונ' ולא קרע לנו את הים דיינו להודיע לנו שהוא אדון הכל וכל אשר הוא חפץ הוא עושה בשמי' ממעל ועל הארץ מתחת ונוטל מזה ונותן לזה והכל בצדק. אבל רצה ג"כ לקרוע לנו את הים להראותנו שם כבוד מלכותו כמ"ש ראתה שפחה על הים וכו':
פסקה ז
אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה אלא שהיה מניח הים רפש וטיט. הגם שהיינו טורחי' ויגעי' להלוך בתוכו דיינו. הואיל והיינו נצולי'. אבל רצה להעבירנו בתוכו בחרבה היינו בתוך המי' שהיו לנו מימין ומשמאל ועל ראשנו ותחתית הים בלבד היה חרב ויבש. ולזה נקט המגיד מלת חרבה ולא יבשה כמ"ש הכתוב ובני ישראל הלכו ביבשה לפי שהפסוק שכתוב בו חרבה רמוז בו אהל דכתיב וישם "את "הים "לחרבה ר"ת אה"ל.
ואולם ראוי לדקדק למה נקט המגיד לשון זה של קרע לנו את הים ולא אמר בקע לנו כמ"ש הכתוב ויבקעו המי'. ואגב ענין זה נבין מז"ל על פסוק וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון. מה ענין תנאי שייך כאן. כי הלא גדרי התנאי ידועי' שכל שאינו כתנאי בני גד וב"ר אינו תנאי. ובמעשה בראשית איך היה בו תנאי זה.
אמנם רז"ל הודיעונו שבשעה שאמר הקב"ה אל הי' קבל מימות העולם ותראה היבשה אמר הים דייני במימות שלי. ויש להפלא למה סרב הים מלקבל מתנות שהיה נותן לו רבו. אמנם ראוי להאמין ששרו של ים היה מכת מלאכי השרת שקטרגו על בריאת האדם. והיו אומרי' האדם הזה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא לחטוא ולכן כשא"ל קבל מימות העולם להכין מקום למושבו אמר הואיל והאדם הזה יחטא יצטרך לטובעו ובזה תחזור ותטול המתנה שאתה נותן לי. מוטב שאעמוד במי' שלי. זה היה סרחון שאעפ"י שבריאת אדם מאוחרת ליקוו המי'. מאז אמר שרוצה היה לברוא האדם וע"כ צריך להכין מקום לירידתו ושרו של ים שהיה בידו לפי סברתו לעכב לא רצה לקבל המי' כאמור. ולפיכך בעט בו הקב"ה והרגו שנא' ובתבונתו מחץ רהב. והקוו' המי' לתוכו על תנאי זה שיהיו תמיד נעי' ונדי' כאילו הם מוכני' לישפך על הארץ. והויא ליה מתנה על מנת להחזיר לשעתה. וזהו שאנו רואי' מי הים תמיד שש שעות ביום עולי' ושש שעות יורדי' ותמיד נדים.
ויהי כאשר קרבו ישראל אל הים ויאמר ה' אל משה דבר אל בנ"י ויסעו. אמר משה אל הים פלוג מימיך א"ל איני רוצה. לפי שהרע לו הדבר ואמר לא די שמחויב אני להחזיר המי' שנתנו לי. אצא שאתה בא ליטול ממני גם חלקי הפרטי ותראה היבשה ויעברו בי ישראל. לא כך הוא התנאי אלא להחזיר מה שנתן לי בלבד. ובחימה שפוכה היו רוצי' לטובעו עם כל ישראל. והיינו דכתיב והמי' להם חומה חמה כתיב. הלך משה ואמר להקב"ה הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מיד נר' הקב"ה על הים. וכשראה הים הקב"ה עם משה נס מפניו שנ' הים ראה וינוס. אמנם חמת מלך מלכו של עולם לא שככה כי השר הזה מסרב בכל צוויו ומתעקש: ומה עשה תפס בו ויקרעהו לשנים עשר קרעי' כאשר יקרע אדם בגד א'. ומקול הקריעה נשאו המי' קולם ויבכו שנ' מקולות מים רבי' אדירי' משברי ים. היינו מים רבי' נשאו קולם בשמעם שנקרע הים ונשבר. והים בפרט נשא קולו בבכי שע"כ נקראו מים בוכי' שנ' הבאת עד נבכי ים. ולפי ששערי דמעה לא ננעלו השיבו לאיתנו הראשון היינו לתנאו הראשון להחזיר המתנה כנזכר וגם שמעולם לא יסרב לשום צווי שיבא לו מהצדיקי' המושלי' יראת אלקי'.
ומקום הקרע עדיין ניכר. והיינו דגרסי' בפ' הרואה. הרואה מעברות הים. ומעברות הירדן ומעברות נחל ארנן צריך ליתן שבח והודאה למקום. בשלמא מעברות הירדן ניכר מפני שהקימו שם י"ב אבני' גדולות. מעברות נחל ארנן נמי מפני השני הרי' הסמוכי' לו. אלא מעברות הים אילו לא נשאר רושם הקרע איך יהיה ניכר. אלא האמת הוא שלא חזר לכמות שהיה לגמרי ועל כן מקומו ניכר. ולז"א חז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי הוקשה לו ית' דברו של ים שהצריכו לקרוע וכמו כן קשה לפניו ית' להמציא מזונות לאיש שראוי לגזור לו שימות ברעב מפני מעשיו הרעי'. ולזה לקחו חכמי' בכל מקו' לשון זה של קריעת י"ס לפי שמ"ש ויבקעו המי' הוא שנבקעו כל מימות שבעולם לפרסם הענין. אבל הים נקרע כאמור. וע"כ המגיד לקח לשון קרע לנו את הים להיות הקריעה בשבילנו. ושנקרע הים על הדרך שאמרנו מקרא מלא הוא שנ' גדול כים שברך מי ירפא לך. ואמרו במדרש מי שעתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך. הנה כי נשבר בודאי. ועדיין הוא שבור עד שיבא מי שירפאהו. וממ"ש נצבו כמו נד נוזלי' מגיד שלא היו נעי' ונדי'. אלא נדי' בלבד ובוכי'.
פסקה ח
אילו העבירנו בתוכו בחרבה ולא שקע צרינו בתוכו. אלא היה מונע להם ליכנס בתוכו דיינו. כי כבר היינו נצולי'. אבל רצה לשקוע אותם בתוכו להבטיחנו שלא ישובו להצר לנו כמ"ש כי אשר ראיתם את מצרי' היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם.
פסקה ט
אלו שקע צרינו בתוכו ולא ספק צרכנו במדבר ארבעי' שנה אלא היינו מתי' מדי ראותנו נקמתנו מאויבינו דיינו כי כן דרכן של בריות לו' הייתי מת ברצון ובשמח' אם אראה נקמתי מפלות שונאי. אבל רצה הוא להחיותנו במדבר ארבעי' שנה במדבר שמם נחש שרף ועקרב. ונתן לנו כל מחסורנו אפי' מלבושי' ומנעלי' כדכתיב שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעי' שנה. ולזה כיון המגיד באו' ספק צרכנו במדבר על דרך שאנו מברכי' על נעילת מנעלים שעשה לי כל צרכי. והקדימו לאכילת המן כי ספק צרכנו קדם לה שהמן לא ירד עד י"ו באייר והמלבושי' הוציאו' ממצרי'.
פסקה י
אילו ספק צרכנו במדבר ולא האכילנו את המן. אלא היה מטריח אותנו לחרוש ולזרוע ולקצור במדבר. נס גדול היה עושה לנו ועם שהיינו טורחי' דיינו. כי סוף סוף היינו רגילי' במלאכות אלו במצרי' דכתיב בחומר ובלבני' ובכל עבודה בשדה. אבל רצה להאכילנו את המן שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלי' אותו כדי לזכך חומרנו ונהיה כמלאכי'.
פסקה יא
אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת קדושה רבה היינו משיגים הואיל והיינו מזוככי' כמלאכים. אבל רצה ג"כ לתת לנו את השבת שבו אנו משיגים נשמה יתרה מתנה טובה שהיתה בבית גנזיו יתברך ובזה היינו גדולים ממלאכי השרת. כי הנשמה ההיא היא גבוהה מהם ואנו בת זוג אליה כנודע.
פסקה יב
אילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני הגם כי לא היה נעקר יצה"ר מקרבנו דיינו כי הקדוש' ההיא היתה מוספת בנו כח לכובשו. אבל רצה ג"כ לקרבנו לפני הר סיני להפסיק ממנו זוהמת הנחש הקדמוני כמאמרם ז"ל ישראל שקרבו לפני הר סיני פסקה מהם זוהמתן ונעקר לגמרי שורש היצה"ר.
פסקה יג
אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה הואיל ופסקה זוהמתנו דיינו להנחילנו העה"ב. ולא די זה אלא רצה ג"כ לתת לנו את התורה הכוללת מנות רבות שברבויין בכל מקום שאנו הולכים נמצא מצות לעשות והן מצרפות איתנו. כי גלוי וידוע היה אצלי יתברך שצריכים היינו לכך להיותם עתידים לעשות העגל. והתורה והמצות מזככות ומצילות אותנו מכל רע.
פסקה יד
אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל מצות רבות היו לנו לקיים ודיינו להנחיל העה"ב. אבל הכניסנו לארץ ישראל להיות שם עיקר קיום התורה והמצות המשלימות את נפשנו. ?*)
פסקה טו
אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית המקדש דיינו כי כל א' היה יכול לעשות במה בתוך ביתו ולהקריב עליה קרבן כי הא דתנן באו לגלגל הותרו הבמות וכו'. אבל לא די זה אלא שרצה לבנות לנו בית המקדש. שמקום המזבח הוא שער השמים כמו שהעיד לנו יעקב אבינו כשהקיץ מחלומו בלכתו לבית לבן. ויהיו הכהנים מקריבים הקרבנות. משרתים מיוחדים לכך ובזה י-יו לרצון לפניו ית' יותר. ועל כן משנבנה בית המקדש נאסרו הבמות ושוב לא הותרו.
פסקה טז
אילו בנה לנו את בית המקדש ולא בנה לנו בית הבחירה הוא קדש קדשים דיינו. הואיל והיה מקבל ברצון את קרבנותינו משם. אבל רצה לבנות ג"כ לנו בית הבחירה להשכין שם שכינת עזו ית' ותהיה תמיד עמנו ומאז והלאה לא זזה שכינה מכותל מערב. כן תגלה לעיני כל העמים במהרה בימינו:
הנה יקשה על מה יש לנו אצלו יתברך הטובה כפולה ומכופלת שאם בשביל פשטות מה שהולך ומחשב הלא עליה' אמר כמה מעלות למקום עלינו. ואף אם יש לנו להחזיק לו ית' טובה כפולה ומכופלת על המעלות שאמר הכרח הוא שעשה לנו טובות יתרות על אותן שאמר. ולכן נ"ל כי כל א' מהמעלות שהולך ומחשב כונתו בהם להודיע לנו דבר נוסף על מה שהבננו בתחלה.
והתחיל ואמר הוציאנו ממצרי' בראשונה אמרנו אלו הוציאנו ממצרי' היינו שבזה היינו יוצאי' משעבוד המצרי' עכשיו אומ' הוציאנו ממצרי' היינו ממקו' המצר לנו הרבה הוא משערי הטומאה כמ"ש שנכנסו במ"ט שערי'.
עשה בהם שפטי' לא במצרי' בלבד אלא גם בשערי' ההם.
עשה דין באלקיה' בתחלה עשה דין באלקיה' חוץ מבעל צפון. אח"כ עשה דין גם באלוקם זה כמ"ש למעלה. א"נ אלקיה' הם הממוני' על השערי' ההם וזה מועיל לנו שאין לחוש שיחזרו לטמאנו כבראשונה.
הרג את בכוריהם הוא בכור השרי' הנז' הוא שרו של מצרי' דכתיב וירא ישראל את מצרי' מת.
נתן לנו את ממונם שהביאו עמהם כשרדפו אחריה' דא"ר יהושע בן פדיה לא היה סוס שלא היה טעון עליו יותר מעשרת רבוא של זהב כמ"ש בילקוט שה"ש על פסוק שחורה אני ונאוה. והגם כי היה זה אחר שקרע הים הביאו קודם כדי להביא' על סדר הקוד'. עוד אפשר לומר נתן לנו את ממונ' הוא השפע שהיה הוא ית' משפיע להם להחיות'. נתנו לנו ומידינו הם נזוני' כמ"ש משה ליתרו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לנו והטבנו לך לא אמר מהטוב ההוא אלא הטוב כלו כאילו הוא הטוב הראוי לך שאנו ממוני' עליו והטבנו אותו לך. ומטעם זה מתמצית א"י כל העולם שותה.
קרע לנו את הים אין הכונה כאן על ים סוף תחתון שא"כ היל"ל קרע לנו ים סוף אלא כוונתו אל הים המכוון אל הים הגדול הנקרא ים כנרת. וזה נקרא גם הוא י"ס להיותו סוף כל סוף שאין למטה ממנו וקרעו להוציאנו משם.
העבירנו בתוכו בחרבה יען לא ידבק ממימיה' כלום א"נ אפשר לומר שלהיותו יכול הוא יתברך לגואלנו במדה התחתונה ששמה ים הוא המלאך הגואל שגאל את יעקב אבינו. כמו שהעיד הוא בעצמו ולא רצה לגואלנו אלא במדה ששמה מי כמובא בסה"ז. וע"כ אמר שקרע לנו את הים והעבירנו בתוכו בחרבה. כלו' ההשפעות שבאו לנו היו ממקום גבוה כאילו הים ההוא חרב ויבש עם היותו מלא כל טוב והכל בא באמצעותו.
שקע צרינו בתוכו בי"ת בתוכו היא כמו בשביל כלו' כדי להוציא מהם הטובי' שבהם כי במיתת' נכללו בקדושה כמ"ש.
ספק צרכנו במדבר ארבעי' שנה. חוזר ופורט הדברי' שקבלו ממקו' גבוה שאמרנו ואמר ספק צרכנו וכו'. היינו כל דבר שהיה צריך לנו אף אם היה בידינו מאותו דבר כגון מי שהיה לו כמה חליפות שמלות שאם היו בלי' הראשוני' היה יכול להחליף עכ"ז לא בלתה מעליו וכיוצא בכל הדברי'. ואפשר לפרש מ"ם מעליך מס הסיבה. ואמר ספק ולא נתן לנו צרכנו. להודיע כי לא נתן אלא שיעור המספיק ולא יעדיף. כמו שמצינו במן שלא היו לוקטי' אלא איש לפי אכלו למען לא יסירו בטחונ' ממנו. וזה עשה לנו במדב' שמם וחרב. אשר השר הממונה שם אינו חפץ ביישוב וחברת בני אדם אלא מכלה כל דבר הרואה כי זה גורם היותו מדבר. ולמען לא יקשה מה שאמרנו שספק כל דבר שהיה צריך אף אם היה בידינו כיוצא בו. ואפשר לומר כי החליפות בגדי' שהיה להם בתיבות היו בלי' מאליה'. מה שלא היו עושי' את שהיו לבושי'. וזהו דיוק שמלתך לא בלתה מעליך דוקא. והיה זה מעין המן שמה שהיו מותירי' היה מסריח.
האכילנו את המן. אמר המן בה"א הידיעה לפי שיש כמה מקומות שיורד משם מן זה גבוה מזה והמן הזה הי' ממקום גבוה מאד שכן כתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמי' ופי' הנני ממשיך לכם הלחם ממקו' הנקרא השמי'. ולזה היה יורד עם הטל למעלה ולמטה כמונח בקופסא. והטל שלמטה לא היה כטל שלמעלה אלא כסדר הוייתן למעלה היו באים תחלה הטל. למעלה ממנו המן. למעלה ממנה הטל. נמצא הטל שלמעלה הוא הטל שאמר יצחק ליעקב מטל השמי' ודי למבין.
נתן לנו את השבת. לנו דוקא ולא לא"ה כמו שאמרו בן נח ששומר את השבת חייב מיתה שנא' יומם ולילה לא ישבותו ואזהרה לבן נח זו היא מיתתן. וכן הוא אומר ביני ובין בני ישראל וכו' משל למלך שהוא יושב ומטרוניתא יושבת נגדו העובר ביניה' חייב מיתה. מכאן נוכל להבין כמה חביבה המתנה הזאת שנתן לנו. כי השבת הוא יום השביעי מהימי' הראשוני' שעשה ה' הוא בסוד ה' השוכן בתוכינו. ובהיות בתוכנו יצדק המשל שמשלו למלך והמלכה יושבין.
קרבנו לפני הר סיני. סיני בגימט' סל"ם. לומ' שאחר שנתן לנו את השבת כאמור קרבנו עוד קירוב יותר קרוב. בתתו לנו דרך לעלות במעלות הסלם להשיג השגות עליונות. עד שלא יאמר שאנו קרובי' אליו ית' בלבד. אלא דבקי' בו. כאשר ידבק האזור במתני איש שאין שאין רוח מובר ביניה' והיינו דכתיב ואתם הדבקי' בה' אלקיכ'. וזה היה להיותם מרכבה אל שכינת עזו יתב' כמו שהיו האבות.
נתן לנו את התורה היא תושבע"פ ולא בלבד פשטותיה אלא גם החלק שהיו חפצי' המלאכי שרת הוא סודותיה שע"ז היו מקטרגי' ואומ' מה אנוש כי תזכרנו שיהיה ראוי לקבל דבר חשוב כזה תנה הודך על השמים כי באמת הוא הודה הוא הדרה של תורה שבכתב.
הכניסנו לא"י לא לרשת אותה וליהנות ממנה תמיד כל זאת לא הבטיחה לנו אלא כשנהיה בחברת אבותינו כמ"ש הכתוב כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. אלא הכניסנו שם בלבד להחזיק בה למען לא תקרא עוד ארץ כנען אלא ארץ ישראל שעם היותה עכשיו ביד זרים שלנו היא כי קרקע אינה נגזלת.
בנה לנו בית המקדש. הוא המקדש שאמר משה מקדש ה' כוננו ידיך. שהוא ית' עתיד להורידו מן השמי' בנוי ומשוכלל. ובית הבחירה בתוכו לכפרה על כל עונותינו שיהיה במהרה בימינו.