מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף לג.
מתני' אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת וכו' ואם אביו שקול כרבו של אביו קודמת וכו' ואם אביו חכם פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו כך היא גי' הרי"ף וכתב הרא"ש ז"ל הטעם דלענין פדיון נפשות לא בעי' שקולין כמו לענין אבידה ע"ש ובמשאוי לא גילה אי הוי כאביד' או כפדיון והטור ז"ל בי"ד סי' רמ"ב כתב משם אביו דמשאוי הוי כפדיון ע"ש ונ"ל דה"ט משום דס"ל דגבי משאוי נמי איכא פדיון נפשות דע"י המשאוי הכבד שעליו אפשר שיסתכן א"כ חיש הרא"ש דלענין פדיון נפשות לא בעי' שקולין קאי נמי על המשאוי ודלא כהתי"ט ז"ל שכתב על הטור דלא מצא כן בהרא"ש בפסקיו ע"ש:
וראיתי להב"י ז"ל שכתב דגבי משאוי אפי' אביו שקול כרבו רבו קודם כיון שאין שם סכנת הגוף ולא הפסיד ממון אלא להניח לו מעצבו הו"ל ככיבוד לחוד וחייב בכבוד רבו יותר מכיבוד אביו אלא מדתנן בסוף כריתות אם זכה הבן לפני הרב וכו' שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב שאין לו להקדים רבו לאביו והדבר צל"ע ע"ש ונ"ל דפריקה וטעינה באדם אינו מחמת כבוד אלא משום צערא דגופא וראיה מדאמר לעיל ד"ל מעשה ברי"ש ברבי יוסי דהוה קאזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי וכו' א"ל דלי לי כלומר הטעינני וכו' ומכאן יצא לו להרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' רנ"ז דבאדם נמי איכא ביה מצות פריקה וטעינה ע"ש א"כ אי איתא דמשאוי של אדם ליכא אלא משום כבוד לא הו"ל לרי"ש בר"י לעשות כן אפי' לפנים משורת הדין ליכא משום דאינו חייב לכבד לשאר בני אדם וכ"ש למ"ש הרמב"ם בסוף ה' רוצח דמצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות דשמא בשביל ממונו ויבא לידי סכנה ע"ש ועיין לה' לח"מ ז"ל פ"ה מה' ת"ת שדחה דבריו ג"כ מדברי הרמב"ם הנ"ל ע"ש:
והנה בדברי רבינו איכא סתירה דידיה אדידיה דבפי"ב מה' אבידה כתב דבעי' ארו שקול כרבו הוא דאמרינן דאביו קודם לרבו ובה' אה כת' דלא בעי' שקול ועיין בשה"ג ז"ל מה שתי' בזה ומבואר מדבריו דרבינו בה' ת"ת איירי ברבו שאינו מובהק ואחה"מ לא דק כמו שדחה מרן ז"ל דרבינו סיים בסו' הפ' וה"מ ברבו מובהק וכו' ע"ש ונ"ל ליישב דרבינו בה' ת"ת איירי באביו חכם ולומד ממנו קצת דהוי רבו שאינו מובהק א"כ גבי אביו איכא תרתי כבוד אביו וכבוד רבו שאינו מובהק א"כ אפי' אינו שוה לרבו אביו קודם אבל בה' גזילה איירי באביו שאינו לומד ממנו כלל הילכך בעי' שיהא אביו שוה לרבו. ומ"ש בה' מתנות עניים בפ"ח אם אביו חכם הוא לזה אע"פ שהוא גדול בחכמה ע"כ ומשמע אביו חכם הוא דקודם לחכם דעלמא כמו שדקדק הלח"מ ז"ל ע"ש ואפשר לומר דהא דכ"כ הוא בחכם גדול ומופלג בדורו בזה בעי' אביו חכם אבל גבי חכם דעלמא אביו אפי' אינו חכם הוא קודם וכ"מ מדברי בסי' וראיתי בא"ז שהביא משם הרמ"ך ז"ל וז"ל ולענין הלכה של רבו ושל אביו אם אינו רבו מובהק ושניהם שוים בחכמה של אביו קודמת אע"פ שלא למדו אביו כיון ששקול כרבו ואם לא היה אביו שקול כרבו של רבו קודם אע"פ שאינו רבו מובהק היה רבו מובהק אע"פ שאביו שקול כרבו של רבו קודם לא היה רבו חכם כאביו והיה רבו מובהק נ"ל דשל אביו קודמת ע"כ נר' דמפ' מתני' ברבו שאינו מובהק והילכת' כר' יוסי כמו שפסק המרדכי בפ"ג דמס' מ"ק בשם ראבי"ה משום דר"ש פסק כותיה ועוד ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי ועיין לה' שער יוסף ז"ל ד' קי"ד וקט"ו מ"ש בזה ודו"ק:
רש"י ד"ה קרע מאניה קרע שאין מתאחה וכו' עכ"ל נר' דס"ל דתלמיד על רבו שאינו מובהק חייב לקרוע עליו קרע שאינו מתאחה וכן פסק הטור י"ד בסי' רמ"ב ומן התימה על הב"י ז"ל שם שהביא לשון רש"י זה ובסוף דבריו תמה על הטור מנ"ל דין זה וצ"ע [א"מ ונ"ל דרש"י ז"ל דכ"כ הוא לדעת שמואל דאית ליה כר' יוסי וכמ"ש התוס' במ"ק ד' כ"ה ע"ב ודודאי לר' יוסי חייב לקרוע קרע שאין מתאחה וכמ"ש הב"י שם לדעת ראבי"ה אבל מאי דק"ל לב"י הוא לדעת הטור דפסק כר' יהודא א"כ מנ"ל דלרבו שאינו מובהק חייב לקרוע עליו קרע שאין מתאחה עכ"ה]:
תוס' ד"ה אבידתו קודמת וא"ת וכו' עכ"ל עיין בתוס' דזבחים ד' צ' ע"ב שהניחו זה בספק ועיין בתוס' דקידושין דף ל"ב שנסתפקו באבידת חבירו ופשטו כמו הכא ע"ש:
אתן לאל תהלות והודאות. שזיכני להשלים פ' אלו מציאות בחודש סיון המקודש ש' תקפג. כן יזכני להשלים פ' המפקיד פרק המפקיד:
מתני' שהרי אמרו ש"ח וכו' כת' הנ"י ז"ל בשם הרשב"א ז"ל לאו למימר' דאתא למעט היכא דאי אפשר לישבע כגון דאיכא עדים שנגנבה בפשיעה דאף בזו נמי היכא דלא אטרחיה לב"ד מקני ליה כפל וכו' וכ"מ בירושלמי וכו' אלא קתני הכי למעוטי היכא דאיכא עדים שנגנבה בלא פשיעה וכו' וכן אמרו בירושלמי וכו' עש"ב ונ"ל דודאי היתה לו הגי' בירושלמי כך היה לו עדים שנגנבה בפשיעה הרי הוא בכלל שילם ולא רצה לישבע אבל לפי הגי' שלנו עדיין בעיא היא ולא אפשיטה והוי דינא כמו הנך בעיות דלקמן ד' ל"ד ע"ב דעלו בתיקו דלהרמב"ם חולקין ולהרא"ש הוי בחזקת הנפקד והמע"ה ועיין במש"ש. וראיתי להש"ך ז"ל בסי' רצ"ה סק"ח שהסכים לדעת הרמב"ן ז"ל שחולק על הרשב"א בזה והוכיח מהגמ' דלקמן דאר"פ לא קנה כפל אלא במיגו דאי בעי פטר נפשיה וכו' ע"ש וכבר הרשב"א בעצמו נרגש מזה וישבו בטוב טעם והביאו בא"ז ע"ש גם לפי גירסתינו דסלקה בבעיא בירושלמי ליכא ראיה מר"פ דאפשר דר"פ נמי אית ליה ספק בדבר לפיכך לא נקט אלא דבר דלית ביה ספק אך ראיתי להריטב"א בשם רבו ז"ל שדחה ב' דינים של הירושלמי מגמ' דלקמן גם הביא ראיה מפ' הגוזל ד' קח והביאו בא"ז באורך ע"ש וכך נראין הדברים ויש לסמוך עליהן:
רש"י ד"ה מתקיף לה רמי וכו' אמתני' קא מתמה עכ"ל בא לאפוקי מהריטב"א ז"ל שפי' דאצריכות' קאי דאי אפשר לפ' דאמתני' פריך חדא דלשון מתקיף לא איתמר בשום דוכתא על מתני' ועוד דאי על מתני' אינה קו' דאימא דמקנו ליה רבנן כפל מפני תיקון העולם אבל על הצריכות' דאמ' דאיהו מקני ליה פריך ע"ש לזה בא רש"י לומר דקאי אמתני' וא"ת מאי פריך אמתניתין אימא דמדרבנן הוא דתיקנו כן זה לא אפשר כדאמ' לעיל ד' כ"ז ע"ב דלא תיקנו רבנן דבר דלא ניחא להו לבעלים וכ"כ ה' זרע יצחק ז"ל ועיין לא"א ז"ל גם מה שהכריח מלשון דמתקיף כבר דחו אותו בא"ז מגמ' דשבועות ד' ל"ד ע"ש ועיין לה' יד מלאכי ז"ל שדחה נמי מכמה מקומות ע"ש ונ"ל ליישב דעת הריטב"א ז"ל עם הגמ' דלעיל דאמ' לא יתקנו דבר נגד רצון הבעלים דשאני התם דעיקר הממון כבר הוא של הבעלים לפיכך לא מצו רבנן לתקן נגד רצונם אבל הכא דכפל זה שקנסה תורה לגנב עדיין לא בא ליד הבעלים מצו רבנן להפקיעו שלא יזכה בו המפקיד מפני תיקון העולם ודו"ק [א"מ ולפעד"ן דלק"מ דודאי ידע הגמ' דהבעלים מעיקר' ניח' להו כדי שיהו בטוחים בקרן שיהא ס' הכפל לשומר רק קו' הגמרא איך קנה השומר את הכפל והא אין אדם מקנה דשלב"ל וא"כ הבעלים יכולים לחזור כשמתחייב הגנב בכפל וע"ז כתב הריטב"א דאמתני' ל"ק דא"ל דמדרבנן תיקנו שאין יכולים לחזור בהם כיון דמעיקרא ניחא להו והקנו הכפל לשומר מפני תיקון העולם אבל השתא דקאמ' דבעל הפקדון מקני ליה כפילא משמע דתליא בבעלים פריך הגמ' שפיר עכ"ה]: