מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא
דף ב.
לרבי נתן בן אברהם בורגל ז"ל:
הקדמה:
תפארת עטרת צניף מלוכה. יתישב"ו מלכי אר"ש בכולא כרכא. מאן מלכי רבנן דהא משנה ערוכה. דיהבנהו דאורייתא סמיכה. דאם מעיני העדה יספי"ק אלימ"ו ספיק"א דאורייתא וגם דח"ו הנה נדרש מהני מילי מעלייתא הא בחדתא הא בעתיקה. דמכריך בה כריכה. דאיכא פירכ"א כאר"י יקומון להורות נת"ן ותשוע"ה ברא"ש דעל חד סמכא. את מקור"ה הער"ה והשרש ל"ו יכב"ש ומשיב כהלכה. היא העול"ה על הסמי"ם בעשותו מטעמי"ם דבכתו"ב דמסב"ך סבי"ך ואדיק ביה קוצה. היתה מסובכת"ו לבא"ר הכל"ל עד עלתה ניצה. ולמאן דחנקתיה אומצה כחומ"ר הנמצא דזו היא חומרא רבה. עבדין קרבין בהדיה רבה ופסקיה יתיה בחרב לטושה. דזו היא עבד"א ביש"א. להפיק רפאות תעלה למכתו האנושה ה"ן בעוקב"א דמשיח"א חוצפא ישגא ה"ן משיחי"ן בחמ"ץ עוקש"ה הן משיבין לפני הדרש"ן והיה העקו"ב למישור היא אבן הראשה. אבנא חדא מאלין דאתמר"ו בבי מדרשא דכל מסבר"י לב יקירנ"ה במדה גדושה. ספ"ר כריתות כרות"ה לשפתים טובה מגלגל חמה. דכל הנשב"ע בה יהללה תורת ה' תמימה.
ברוך שככה לו בעולמו ביתרון דעת וחכמ"ה וה' נת"ן תפארת ראשי עם תלותינ"ו במדב"ר הוא דבר שבחובה. כבר שבחוהו רבנן באר"ש בערב"ה. בשב"ח המגיע לכתבי"ם דמרובה מדה טובה. לאשו"ר אש"ר הני אישוריית"א דתרי עוזלי דאיילתא דנפיק מינייהו טובא. אבנא חדא רב"י בנא"ה בנויו"ת ברמה באורח סלולה ובדרך נתיבה. שורות שורות אכשורי דרי פתורה דדהבא. הן קול קולמוסא וקול מגילתא כתיבה יהיבא. דעבדין חדודין זע"ז להורות נת"ן בחביבותא בר"ב חביב"ה. מאן חמה אורייתא לארכה ולרחבה. חמה הני ספרי דבי רבי בשלמ"א רבא. ברם הכתו"ב שנה עליו חובה. שיורי טהרה אחד באחד ידובקו עד עת ב"א דרבי ורבי נתן בשיטא חדא אזלו במרגלית טובה. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודלא כתבא. דמר גמר"א גמיר האי קשיא והאי פירוקה בפלפולא רבה ולרב אחא"י אמור רבנן בכפילה דגם אסוקי שמעתא דדינא רבה. אמר יאמר העב"ד דזה וזה שוין דכיילנא להו בקב"א רב"ה. דהפוך בה והפוך בה דכלא בה. הן נזקקין זקוקין דנהורא. מפומיה דמר לפומי דמר אש להבה. דמתוך שהותרה ההבר"ה ברבות הטובה מתפזרין באורי"ן דאשא מן פומא וליבא. בפזר נתן:
מתני' זה ישבע שאין לו פחות מג' חלקים כ' הרשב"א ז"ל הביאו ה"ה ז"ל בפ"ט מה' טוען וז"ל ומסתברא דבדבר הראוי ליחלק לשליש ולרביע אילו רצה נוטל ממנו ואח"ך נשבע על מחצית מה שנשאר שאין לו פחות מחציה אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק נשבע על כל הג' חלקים יע"ש וכתב עליו הר' פני משה בפי' על הירוש' וז"ל ואפשר שלמד זה מדדייק התנא במתני' ונקט בלישניה הני דברים שאינן ראוין ליחלק אבל מסתמיות דברי שאר הפוסקים אינו נראה כן אלא לעולם הוא צריך לישבע על כל הג' חלקים יעו"ע ודבריו תמוהים דאדרבה מדברי הפוסקים הלא המה הנ"י והרא"ש ז"ל נר' דס"ל כהרשב"א מדאמור רבנן בטעמא שלא יוכל לכוין שום רמאות בשבועתו הזקיקוהו לכלול כל שלשה חלקים בשבועתו ואע"ג דהוא נשבע על דעת ב"ד כבר ומכאן הוא דשמעי' הכי יעו"ע וטעם זה לא יצדק אלא בדבר שאינו ראוי ליחלק אבל בדבר שהוא ראוי ליחלק מאי רמאות איכא כשהוא נוטל החצי דמודה לו חבירו וישבע על החצי הנשאר דיש לו בו החצי וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' להדיא יע"ש:
איברא לפי מאי דכתב הרא"ש ז"ל במקו' בארוכה נר' דלעולם צריך לישבע על הג' חלקים ודלא כהרשב"א ודו"ק (א"ה עיי' לה' לחם אבירים ז"ל שהקשה לפי דברי הנ"י והרא"ש הנז' א"כ מאי פריך לקמן בגמ' דף ח' ע"א ההיא בבא הא תו ל"ל הא טובא קמ"ל יע"ש ולע"ד ל"ק דס"ס מאי דקתני והאומר חציה שלי ישבע וכו' משנה יתירה היא דמאי דשניהם נשבעים כבר שמעי' מרישא אלא ע"כ לאשמעי' דין המגביה מציאה לחברו וכו' וע"ז משני הגמ' איצט' סד"א ליהוי כמשיב אבידה אבל על מאי דקתני האומר כולה שלי ישבע לא ק"ל להגמ' ל"ל דודאי איצט' דטובא קמ"ל וק"ל):
גמ' ומצאתה דאתא לידיה משמע הק' מהר"ם שיף ז"ל דילמא בהפך אי קתני אני מצאתיה ה"א דאתא לידי' כלישנא דקרא ומצאתה וראיה לא קני קמ"ל כולה שלי לגלוי ארישא ומצאתיה ראיה יע"ש וראיתי לא"א ז"ל בספרו מגדנות נתן שתירץ דל"ק דכולה שלי משמע בחזקה גמורה וכו' יע"ש ואה"ר דבריו אינם מובנים דאפי' תימא דכולה שלי משמע בחזקה גמורה מ"מ מכח משנה יתירה צ"ל דרישא איירי בראיה בעלמא וכולה שלי בחזקה ותרי בבות קתני א' בראיה וא' בחזקה דאל"ה תרתי למ"ל ודו"ק (א"ה ומה שתי' המהרמ"ש וז"ל מיהו אין זה קושיא דא"כ הול"ל זה אומר ראיתיה ותרי בבות ל"ל ע"כ לע"ד לא תירץ כלום דא"ל דהא דלא קתני ראיתיה ותני מצאתיה משום דתנא לשון הרגיל בבעלי דינים נקט דדרכן לומר אני מצאתיה וכ"כ במקו' ד"ג ע"ב ע"ש אבל עדיין י"ל דא"כ דכולה שלי אתיא לגלוי דמצאתיה ראיה ליתני ראיתיה בהדיא ולא ליתני כולה שלי דיש לטעות דמשמעותיה בחזקה וק"ל):
רש"י בד"ה במקח וממכר וכו' אבל זה אומר אני ארגתיה וכו' לא יחלקו דודאי חד מינייהו רמאי וכו' עכ"ל כת' במקו' משם הגיליון דהכריחו לרש"י לומ' כן משום דק"ל דלפי צריכות הגמ' ק' דליתני במתני' ארגתיה דלא שייך ביה מורי ולא יצטרך לא מציאה ולא מו"מ לכן תי' דבארגתיה לא יחלקו וכת' עוד משם הגליון דזה לא יתכן אלא לר"י דתלי ברמאי אבל לרבנן לא חלי אלא כשהחלוקה יכולה להיות אמת וכאן יכולה להיות אמת וההיא דשניהם אדוקים אתיא דלא כר"י וכ' עוד דבגליון הק' ע"ז דא"כ לקמן בגמ' דפריך לימא מתני' דלא כר"י אז יקשה אי מתני' דלא כר"י ליתני ארגתיה יע"ש ולע"ד ל"ק דאפשר דזה בכלל פרכת הגמ' וה"פ לימא מתני' דלא כר"י וא"ת אה"נ א"כ ק' ליתני ארגתיה גם מ"ש דלפי' רש"י אתיא ההיא דשנים אדוקים דלא כר"י לעד"ן דרש"י ז"ל מפרש לה לההיא דשנים אדוקים כמו שפי' הרא"ש ז"ל הובא במקו' לקמן וז"ל והנכון בזה דדמיה למתני' ממש דאימא פרע מחצה ואירע שתפס עמו הלוה ומשו' דכל אחד חזי לחבריה דטעין כולה שלי טען איהו נמי הכי כדי שיבאו לידי חלוקה דהכי הוא קושטא דמילתא והשתא ליכא ודאי רמאי ודמיא שפיר למתני' יע"ש וא"כ אתיא שפיר אפי' כר"י ודו"ק:
תוס' ד"ה שנים וכו' כדדייק בריש מס' שבועות מכדי תנא ממכות קסליק יכו' עכ"ל כ"כ התוס' בריש בתרא ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל שם ואה"ר אישתמטיה רש"י בע"ז דף ז' שכ' דהא דאמרי' כולה נזקין חדא מסכתא תלתא בבי דוקא ע"ש:
תוס' בד"ה ויחלוקו וכו' י"ל דאוחזין שאני וכו' עכ"ל עיין להתוס' שם בבתרא מ"ש בשם ריב"א יע"ש וכ' במקו' ד"ח דמדברי הרמב"ם בפ"ט מה' טוען וז"ל שנים שהיו אוחזין וכו' או יושבין בצד ערימה של חטין המונחת בסימטא וכו' כל א' משניהם נשבע ע"כ נר' דס"ל כריב"א דליכא חילוק בין תפס ללא תפס והק' ע"ז מה שהקשה והניח בצ"ע יע"ש ואה"ר אישתמטיה הטור בח"מ סי' קל"ט שהביא דברי הרמב"ם הנז' וכ' וז"ל ואפשר שר"ל כיון שמונחת בסימטא שהוא מקום הראוי ושניהם יושבים בצדה חשוב כאילו שניהם מוחזקין בו עכ"ל יע"ש:
תוס' ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי וכו' עכ"ל עיין להנ"י ז"ל שתי' דלא אמרי' מיגו אלא בטענות שקולות אבל הכא יותר ניח לו לומר חצי שלי שאינו מעיז פניו בחבירו כ"כ מלימ' כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי יע"ש וקשה דהא כתב הנ"י בפ' ח"ה דל"ו גבי הנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא וז"ל ויהא נאמן בשבועה בנק"ח ואע"ג דאיכא מיגו דמצי אמר לקוחין וכו' לא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה ע"כ משמע דהא דלא אמרי' מיגו דהעזה היינו דוקא לאפטורי משבועה אבל בשביל שיזכה בממון אמרי' מיגו אפי' ממעיז לשאינו מעיז ואיך כתב כאן דגם בשביל שיזכה בממין לא אמרי' האי מיגו ואפשר לומ' דשאני הכא דהעזה גדולה היא דכיון דחבירו תפוס עמו בטלית לא אפשר להעיז כ"כ דיאמר כולה שלי ואתה חטפתה מידי והנה ראיתי לא"א ז"ל בספרו מג"ן שהק' על דברי הנ"י דב"ב הנ"ז מההיא דאמרי' לקמן ד"ח אי במו"מ מאי למימרא איצט' סד"א ליהוי כמשיב אבידה וליפטר קמ"ל דהאי איערומי קא מערים וכו' הרי מבואר דאי לאו איערומי הו"א מיגו לפוטרו משבועה יע"ש ולע"ד ל"ק דאיכא למימר דשאני ההיא שבועה דשלא מן הדין היא אלא תקנת חכמים ולכך אמרי' בה אפי' מיגו גרוע וכ"כ הרא"ש במקו' שם יע"ש וק"ל:
דף ב:
גמ' חד מדעתיה וחד בע"כ הקשה בהגהות המרדכי הא אמרי' בפ' ח"ה תלוה וזבין זביניה זביני משמע דאפי' בע"כ ותי' דהתם עד שיאמ' רוצה אני יע"ש ועוד נר' דל"ק דשאני הכא דלקח מעות משניהם דאיפשר דכבר מכר למי שנתן לו מדעתו ולא מהני להשני' מה שנתן לו בע"כ אפי' אי אמרינן ש בעלמא דזביניה זביני ודו"ק. גמ' לימא מתני' דלא כבן ננס הק' במקו' ד"ו ע"ג והא אפי' כרבנן לא אתיא דאילו הכא יחלוקו והתם באין ונוטלין מבע"ה משלם ותי' וז"ל וי"ל דעדיפא מינה איכא לאקשויי דהמע"ה אלא תקנה דרבנן היא משו' דבע"ה טרוד בפועליו עכ"ד ודבריו נפלאו ממני דהא דאמרי' תקנה דרבנן משום דב"ה טרוד וכו' אינו אלא בבע"ה עם השכיר דזה אומר לו תן לי שכרי שיש לי בידך ובע"ה אומר לו כבר נתתי לך והוא אומר לא נטלתי בזה תקנו רבנן דנשבע ונוטל משום דבע"ה טרוד וכו' אבל גבי חנוני ליכא טעם זה ועוד תינח גבי פועל גבי בנו מאי איכא למימר דקתני התם או שאמר לו תן לבני וכו' וצ"ע:
תוס' בד"ה וליחזי זוזי וכו' ובחנם דחק לפרש כן וכולי עכ"ל ר"ל דלמאי איצט' לגרוס הכא ולא ידעי' ומאי קא מק' מהתם דאמרי' אינו נאמן והוצרך לחלק בין תרי לחד אימא דהכא איירי לענין שבועה ולפיכך פריך הגמרא שפיר וליחזי זוזי וכו' דנאמן הוא לענין שבועה ומשני דנקט מתרווייהו ולא ידע וק"ל (א"ה מ"ש המח' הוא לאפוקי מ"ש המהרמ"ש ז"ל דלפי' לא יצדק לשון ובחנם דחק לפרש דקושיא מבע"ל למימר וק"ל): בא"ד ומיהו ה"מ לשנויי דליתי קמן וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"ל והקשה עליו המהרמ"ש ז"ל דמ"מ הו"מ לשנויי דלא ידע יע"ש ולא ידעתי מאי ק"ל דהא כבר כ' רש"י הכא בשמעתין ובקדושין דמחד ודאי מידכר דכיר וכמ"ש ה"ה בעצמו לשי' התוס' וק"ל:
דף ג.
רש"י ד"ה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ולא חשבו כמשיב אבידה לפוטרו שלא כפר בכולו עכ"ל נר' דכוונת דבריו דס"ל דעיקר פירכת רבה על מ"מ מפני מה ישבע יהא נאמן במיגו דאי בעי כופר הכל אבל אכופר הכל לא פריך אמאי פטור משום דהתם גזירת הכתוב מכי הוא זה והכריחו לפרש כן משים דק"ל קו' התוס' בכתובות די"ח ובשמעתין מרבנן דפטרי בנו בכופר הכל אע"ג דמעיז הוא אך ק"ל דבפ' הגוזל דק"ז ע"א כתב רש"י ז"ל בד"ה כדרבה וז"ל הילכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוי מצי למכפר ביה יע"ש נר' בהדיא דס"ל לרש"י דכופר הכל דפטור משו' דאינו מעיז הפך משמעות דבריו דהכא דפי' קושי' רבה על מ"מ ולא אכופר הכל משום קושית התוס' הנז' וכמ"ש ואפשר לומ' דס"ל לרש"י דרבה לא פריך אלא גבי מ"מ מפני מה ישבע אמאי לא נאמן במיגו דהא קי"ל דבכל התורה כולה אמרי' מיגו אבל אכופר הכל לא פריך רבה מ"ט פטור דגזה"כ ואין צריך ליתן טעם לקרא אבל כדמשני רבה דטעם דמ"מ ישבע משום דאין אדם מעיז אה"נ אמרי' נמי דטעם דכופר הכל דפטור משום דאין אדם מעיז ודברי רש"י בקמא הם אחר שינוייא דרבה ומה שהק' התוס' מבנו דמעיז ומעיז ואפ"ה ס"ל לרבנן דפטו' אפשר לו' דס"ל לרבנן כיון דגילתא התורה דכופר הכל אינו נשבע וה"ה בבנו אע"ג דליכא טעמא דהעזה וכה"ג כתבו התוס' לקמן דף ה' ע"א ד"ה אי איתא לדר"ח יע"ש:
והנה מד' רש"י נר' דמשיב אבדה מדאוריתא פטור משבועה מכח מיגו והק' עליו במקו' דהא תנן המוציא מציאה לא ישבע מפני ת"ה לאו שבועה דאו' קאמר אלא משמע דמפני ת"ה הוא דלא ישבע אבל מדאורייתא לא ישבע ותי' דהא דקתני במתני' לא ישבע מפני ת"ה לאו שבועה דאורייתא קאמר אלא שבועת היסת אבל מדאורייתא אינו חייב שבועה יע"ש ודברי תימה הם דהא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי ר"ן כמפורש בשבועות ובקדושין דמ"ג וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' טוען ובמשנה לא הוזכרה אלא שבועת המשנה ומכיון דרבינו הקדוש לא השמיענו במקום אחר במשנה דהתקינו שבועה באבידה לא הוה צריך לומר לא ישבע מפני ת"ה ועוד מאי ס"ד מעיקרא דהתקינו רבנן שבועה ואח"כ חזרו ובטלוה וצ"ע:
והנה לדברי המפרשים דפי' דקושית רבה היא מכח מיגו דוקא ולא מטעם מ"ש מן משיב אבידה דס"ל דגבי אבידה אות בה שבועה מדאורייתא יש להקשות א"כ אמאי לא פריך רבה גבי אבידה אמאי ישבע והא נאמן במיגו דאז לא מצי לשנויי משום העזה ואשתמוטי דגבי מציאה לא שייך העזה ואשתמוטי ואפשר דס"ל לרבה דלא חילקה התורה דכיון דגבי מ"מ דמלוה אמרי' ישבע וה"ה מ"מ דאבידה נמי ישבע אע"ג דליכא גביה הטעם דאמרי' גבי מ"מ דמלוה ודו"ק (א"ה אע"ג דגבי מ"מ דבנו אמרי' דפטור משום מיגו דכופר הכל דמעיז הוא מ"מ גבי מ"מ דידיה אמרי' לא חילקה התורה בין מלוה לאבידה ודו"ק):
תוס' ד"ה מפני וכו' וא"ל מטעם חזקה דאין אדם מעיז דהא אפי' וכו' עכ"ל (א"ה הק' במקו' הא כי קאמר מפני מה אמרה תורה אכתי לא ידע הך טעמא דחזקה דאין אדם מעיז יע"ש ולע"ד אפשר לומר דכוונת התוס' היא וא"ל מטעם חזקה ואז יהיה זו היא בעצמה פי' קושי' הגמ' ותירוצא דהיינו שקושי' הגמ' מפני מה מודה מקצת חייב וכופר הכל פטור ומשני חזקה אין אדם מעיז ולכך כופר הכל פטור ומודה מקצת נמי חייב משום דבכוליה וכולי דהא אפילו במקום שיכול להעיז וכו' וכ"כ התוס' בכתובות דח"י ע"א ד"ה מפני האי דחיה לשלול האי פירושא ודו"ק):
דף ג:
רש"י ד"ה דליכא למימר הכי שהרי כפר בכולו ונימא מיגו וכו' עכ"ל כתב בש"מ וז"ל וק' לפי' א"כ מאי קמ"ל ק"ו אם אתה חושדו על השבועה היאך יועיל ק"ו שלא לחושדו אם חשוד הוא יע"ש ולע"ד, ל"ק דאע"ג דליכא אשתמוטי שהרי כפר בכולו מ"מ אינו ודאי חשוד דשמא היינו טעמא דכפר הכל משום דהוא טוען עליו יותר ממה שהלוה לו לפיכך כפר בהכל ולא ידע שיש לו עדים על החמשים אלא כיון דאפשר דחשוד הוא כיון דכפר הכל ורחוק הוא לומ' משום דהוא טוען עליו יותר ולכך הו"א דלא נרמי עליה שבועה משום דחשיד אממונא וכו' קמ"ל ק"ו כיון דאיכא למיתלי ולומר שאינו חשיד רמינן עליה שבועה כדי שיוכר האמת ומ"ש עוד בש"מ וז"ל וא"ת וכו' ועוד דק"ו להחמיר ולא להקל ואם איתא אדרבה כשאתה דן ק"ו זה אתה מיקל עליו דכיון שהוא חשוד בדין הוא שיטול כנגדו בלא שבועה יע"ש ולע"ד ל"ק דכוונת רש"י דהו"א דחשוד אשבועתא ולא נרמי עליה שבועה אלא לא יפרע החמשים זוז שכפר כמו דס"ד גבי מ"מ כיון דאין חשוד זה בודאי כמו דעלמא ודו"ק:
תוס' ד"ה בכוליה וכו' תימא דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וכו' עכ"ל (א"ה כ' מו"ר הר' משמרות כהונה ז"ל וז"ל ואע"ג דאביי ס"ל כן לקמן וטעמא דהנהו משו' מלוה ישנה מ"מ ע"כ דרבה ל"ל דאביי דא"כ אמאי איצט' אשתמוטי נימא משום מלוה ישנה יע"ש ואה"ר לא תירץ כלום דהא כ' הר"ן שם לקמן דנ"מ מדאביי היכא שמחל לו כל ספק מלוה דאז כה"ג אמרי' מיגו דחשיד יע"ש וא"כ י"ל לעולם רבה ס"ל כאביי והא דאיצטריך לטעם אישתמוטי להיכא שמחל כל ס' מלוה ישנה דאז אמרי' מיגו דחשיד והתורה ודאי בכל ענין חייבה מודה מקצת ולפ"ז ליתא נמי למ"ש הרב הנז' בדיבור שאח"ז וז"ל והא דלא כ' קמ"ל דלא אמרי' דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דהא מילתא כבר אשמעי' ר"ח גופיה בדינא דחנוני דמייתי הגמ' לקמן דף ו' ע"ש דאימא אי מההיא הו"א משום ס' מלוה ישנה הוא ולא חשיד כלל ולכך אשמעינן הכא מק"ו דאפי' היכא שמחל כל ספק מלוה ישנה לא אמרי' מיגו דחשיד וכו' ומ"ש עוד הר' הנז' וז"ל מיהו ק' נימא דאיצט' אשתמוטי לישב גם מ"מ דפקדון דבפקדון לא חיישי' למלוה ישנה כמ"ש התוס' שם אמילתא דאביי יע"ש ואה"ר דבריו תמוהים חדא דאיך אפשר לומר דמאי דאיצט' לטעם אשתמוטי הוא משום דמ"מ דפקדון דהא בפקדון איכא גוונא דלא שייך אשתמוטי כגון דהוה נקט ליה בידיה או דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא איתיא לפקדון בביתיה והוה ידע כדאיתא בגמ' לקמן ד"ה ע"ב והתורה ודאי בכל גוונא דמ"מ דפקדון איירי ועוד מה שהביא מד' התוס' דלקמן דבמ"מ דפקדון לא חיישי' למלוה ישנה אה"ר ליתא דלא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי כופר בפקדון דפסול לעדות דאין להכשירו מטעם דחיישי' לס' מלוה ישנה דכיון שפסול הוא בודאי דה"א כפר ואיכא עדים דנקט ליה בידיה הילכך עליו להביא ראיה דמשום מלוה ישנה כפר ואין מוציאין ממון בעדותו וזהו מה שדקדקו התוס' בלשונם וכתבו וכופר בפקדון אין להכשיר וכו' אבל אה"נ לענין שבועה דמודה מקצת דכשהוא בא לפנינו לא הוחזק כפרן עדיין אין לחלק בין מלוה לפקדון אלא בין מלוה בין פקדון חיישי' למלוה ישנה איברא מדברי מוה"ר במקו' משם הר"ש די וידש נר' דבפקדון בכל גוונא לא חיישי' למלוה ישנה וטעמא דבפקדון חזקה דדייק איניש אצל מי יפקיד ומה לו להפקיד אצל מי שיש לו עמו דררא דממון יע"ש):
ד"ה אבל העדאת עדים וכו' קמ"ל ק"ו דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי קא משתמיט וכו' עכ"ל (א"ה הק' מהר"ם שיף הא כבר שמעי' מעד א' יע"ש ולע"ד לא קשיא דאיכא לאוקמיה קרא במ"מ והיכא דאין הטענה שתי כסף דאינו חייב שבועה אבל בעדות עד א' יתחייב שבועה וכ"כ הרמב"ן בשם יש מי שאומר הובא במקו' יע"ע האמנם ראיתי להתוס' בשבועות דף מ' שכתבו דהא דקאמר שמואל דבע"א אפי' לא טענו אלא פרוטה לשיטתיה אזיל ולא קי"ל כוותיה יע"ש ולפ"ז שפיר מקשה המהרמ"ש על התוס' לשיטתם בשבועות ודו"ק והנה ראיתי למה"ר המש"כ שתי' לקו' הרב הנז' דאיצט' ר"ח לאשמעי' אפי' היכא דהוחזק כפרן ע"פ עדים אמרי אשתמוטי ולא חשיד דלא אתיא מע"א יע"ש ועפ"ז י"ל נמי מה שהק' עוד המהרמ"ש דכיון שכל המכוון הוא שלא תימא מיגו א"כ כשהביא תנא תונא ממתני' היה לו להביא בקצרה דמתני' קתני ישבע אע"ג דכופר הכל הוא דקתני וכולה שלי ול"ל משו' דאנן סהדי ע"ש דאיכא למימ' דאיצט' לומר דאנן סהדי וכולי כדי להביא ממתני' דאפילו היכא דהוחזק כפרן ע"פ עדים לא אמרינן מיגו דחשיד משום אשתמיטי ודו"ק):
ד"ה ר"ח כר"מ וכו' וי"ל דאיכא למיפרך דמה למיתה שכן על מה שמעידין הוא מת עכ"ל (א"ה עיין מה שהק' המג"ן ז"ל ע"ד ע"ש וכפי מ"ש במקו' משם מהרי"א דמאי דקאמר הגמ' אלא אתיא מע"א הוא סיום דברי המקשה ולא דברי המתרץ ע"ש לק"מ וק"ל):
ד"ה מה אם וכו' כדאיתא בפ' אמ"ל וכו' ע"כ (א"ה עמ"ש מהרש"א ז"ל וק"ק לי ע"ד דהא בעיא היא דאם טעמא דרבנן הוא משום דאדם נאמן וכו' משום מיגו ולא תרי לישני הם וא"כ הו"ל למיפשט דע"כ טעמא דרבנן משום דאדם נאמן וכו' מדקתני אמרו לו דמשמ' לדבריו דר"מ ואילו לטעמא דמיגו הוי טעמא דנפשיהו וי"ל ומו"ר המש"כ פי' כוונת התוס' וז"ל ומשו' די"ל דללישנא דנאמן היינו משום מיגו והגמ' בעי אי משו' מיגו או משום דמתרץ דבוריה וכו' וע"ש בגמ' דמוקי בריי' דקתני נאמן על עצמו דהוא מתרץ דיבוריה לזה כ' כדאיתא בפ' אמ"ל וכו' ור"ל מדקאמ' הגמ' א"ד משום מיגו משמ' וכו' יע"ש ותמיה לי טובא דאיך אפשר לפרש הבעיא הכי דהא קאמר הגמ' שם דנ"מ בין שני הטעמים טומאה חדשה ולפי פי' הר' ז"ל שני הטעמים לא שייכי בטומאה חדשה דבין מיגו דטבלתי בין אבל טבלתי לא שייך דהא אמרו בשעת טומאה נכנסת ומיגו דמזיד הייתי או אבל מזיד הייתי נמי לא שייך דטומאה לא איכפת לן אי שוגג או מזיד וכמ"ש רש"י שם ובאמת אילו שתיק הרב מלפרש כוונתם באמרם כדאיתא בפ' אמ"ל החרשתי ונפרש הכי כוונת התוס' הגם שנסבול דוחק גדול דדבר פשוט לעין כל רואה הוצרכו התוס' לומ' אך הרב פי' כוונתם דאתיין עלה מכח משמעות דקאמר א"ד משום מיגו ולפ"ז ק"ט וצ"ע):
דף ד.
רש"י ד"ה אי הוה ליה כגון אילו העידו העדים חמשים חייב וחמשים פרע וכו' עכ"ל וכ' עליו הרשב"א ז"ל הובא במקו' וז"ל ואינו מחוור דאי בדאמר ליה מנה ליה בידך והלה אומר אין לך בידי כלום שפרעתיך העדים מעידים שפרע חמשים ועדיין נשארו חמשים מ"ש כי אית ליה סהדי ללוה שפרע אפי' ל"ל סהדי שפרע אינו נשבע דהו"ל שעבוד קרקעות וכו' יע"ש ולע"ד לא קשיא די"ל דר"ח איירי אחר דהתקינו רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' לעיל אמילתא דר"ח ע"ש ודו"ק: בד"ה והילך לא הוצאתים וכו' עכ"ל כ' בהג"א וז"ל ולא הוי הילך אלא כשמחזיר לו אותם מעות עצמם שהלוה או אותו פקדון עצמו אבל אם אומר אין לך בידי אלא חמשים והילך והם מעות אחרי' אין זה הילך וחייב שבועה אפי' לר"ש וכן משמע מתוך פירש"י עכ"ל נר' מדבריו דאם החזיר אותן מעות בעצמן גם במלוה הוי הילך אבל הר"ן ז"ל בפ' שבוע' הדיינין כ' דלרש"י לא משכחת הילך אלא בפקדון אבל במלוה גם אם החזיר אותן מעות בעצמן לא שייך הילך יע"ש ודלא כהב"ח ז"ל בח"מ סי' פ"ז סק"ד שעירב ותני דברי הר"ן עם הג"א וז"ל והבינו הר"ן והג"א מפי' דלא הוי הילך אלא דוקא כשמחזיר לו אותן מעות שהלוהו או אותו פקדון עצמו וכו' ע"ש דאה"ר לא דק דרב המרחק ביניהם דלהר"ן לא משכחת לה לפי' רש"י הילך אלא בפקדון ודו"ק:
והנה ראיתי להכנה"ג בסי' הנז' הגהב"י סק"ב שרצה להסכים דברי הר"ן והג"א עם מ"ש לישב בקושי' מהר"ם די בוטון וז"ל ואפשר לישב דבריו כשתבעו נ' של מלוה והודה לו בנ' של פקדון וא"ל הילך דאילו לא א"ל הילך היה חייב שבועת התורה שהודה במקצת ועכשיו שאמר הילך פטור וכו' ובהכי ניחא מאי דק"ל שהר"ן כ' בשם רש"י וכו' ע"ש ואה"ר ליתא דהא כ' הג"א בהדיא ולא הוי הילך אלא כשמחזיר אותם מעות עצמם שהלוה וכו' הרי דאפי' מודה בהלואה אם מחזיר אותן מעות עצמן הוי הילך וק"ל: והנה הט"ז ז"ל שם סק"י הק' לפי הר"ן בד' רש"י דלא משכחת לה הילך אלא בפקדון ממ"ש הטור בשם רש"י שאין כופר הכל פטור אלא בהלואה ותי' וז"ל ונ"ל דהא יש פלוגתא בגמ' בפ' הגוזל לענין אם מ"מ בפקדון בין רמב"ח לרחב"י ור"ש דס"ל הילך פטור ס"ל כרמב"ח דתנא ד' שומרין צריכין כפירה במקצת אבל להלכה פסק רש"י כרחב"י דס"ל עירוב פרשיות כתוב כאן יע"ש ולע"ד מ"מ לא ימנע מהקושיא דתיקשי הילכתא הילכתא דקי"ל כרחב"י דעירוב פרשיות וקי"ל כר"ש דאמ' הילך פטור וק"ל (א"ה והגם אם יסבור רש"י דהלכה כר"ח דהילך חייב וכמ"ש התוס' בשם ספר חפץ וכן משמע מדברי רש"י ז"ל בפ' השואל דף ק' ד"ה הילך ובדצ"ח ע"א ד"ה קא משכחת וז"ל ואיכא מ"ד הילך וכו' מ"מ ק' אמאי איצט' לומ' והילך חייב מ"ט הילך נמי כמ"מ הטענה דמי והא אפי' כופר הכל חייב):
והנה ראיתי להגד"ת בשער ז' סי' ב' שהק' לדעת הג"א והר"ן הנז' מהא דאמרי' לקמן סלעין דינרין וכו' והא שטר דקמודה ביה הילך הוא ופירש"י וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך ואתמהא היכי קאמר דמשום שהקרקע' משועבדים על כך מקרי הילך דאי אפי' בנותן ממש מעות בעין לא מיקרי הילך משום דלא הוו אותן המעות עצמן שקיבל כ"ש כשהקרקע משועבד דהא ע"כ צריך שימכר והרי אותן המעות הם אחרים וכולי יע"ש ולפעד"ן לא קשיא דגבי שטר חשוב הילך משום דכיון דמעיקרא היה שטר בידו וסמיך עליו מכח הקרקעות המשועבדים לו גם עתה יסמוך עליו והוי כמו שכבר לקח אותם המעות ולא תבע ממנו אלא אם ירצה יתן לו המעות וא"כ כיון שהוא מודה לו הוי כמו מעות מונחים אצלו פקדון ומיקרי ביה הילך וקרוב לזה כ' הסמ"ע בסי' הנז' סק"י ע"ש:
דף ד:
גמר' והאי שטר דקמודי הילך הוא הק' מהר"ם שיף לפי מאי דקי"ל וכ"פ בש"ע סי' פ"ז סעיף ב' תבעו ר' והודה לו ק' והוא בענין שלא יכול לכפור באותו מנה כגון שאותו מנה הוא מעשה ב"ד לא מיקרי הודאה במקצת ע"כ א"כ מאי מקשה דילמ' לעולם הילך חייב והא לא משום הילך נגעו בה והדין בא מהרא"ש פ"ב דכתובות יע"ש ואה"ר לא ידעתי מאי ק"ל דהא כתב הרא"ש בעצמו שם דטעמא דאם אינו יכול לכפור פטור הוא משום דהוי הילך וכן העתיק לשונו הב"י בסי' פ"ז ע"ש ואישתמטיה מניה ג"כ הנ"י ז"ל במכילתין שהק' קו' זאת על הר"ם במז"ל בפ"ד מה' טוען שכתב דאם אינו יכול לכפור פטור משבועה דמ"מ ותי' דטעמא דאם אינו יכול לכפור פטור משום דהוי הילך יע"ש וצ"ע:
ועיין לה"ה מ"ש על דברי הרמב"ם הנז' וכ' מרן הכ"מ שם וז"ל הר"ן והנ"י לא ירדו לסוף דעת רבינו ולא דקדקו בדבריו ולפיכך השיאו לדעת אחרת וה"ה ז"ל כיון יפה לדעת רבינו ודקדק יפה בלשונו ושי' ע"ש ותמה עליו המש"ל וז"ל ולא ידעתי כוונתו בזה כלל כי אין חילוק בין הרב הנ"י לה"ה כלל דדברי ה"ה הוא דסובר בדעת רבינו דכל שאינו יכול לכפור פטור משבועת התורה אע"פ שלא יהיה שעבוד קרקעות וכו' יע"ש ולע"ד נראה דודאי מעולם לא עלה על דעת מרן דטעמא דרבינו דאם הודה במה שבשטר פטור משו' ש"ק וכמו שנראה מדבריו בפכ"ב מה' עדות וכמ"ש הש"ך ז"ל סי' פ"ח סקכ"א ודלא כמ"ש הלח"מ במ"ב ולא לפרש נמי הכי בדעת ה"ה דהא דברי ה"ה ז"ל מורים באצבע דאפי' היכא דליכא שיעבוד קרקעות אלא דאינו יכול לכפור בלבד פטו' משבועת התורה מדכתב אבל אם היו החמשים בעדים או בכתב ידו שהוא נאמן לו' פרעתי וכו' משמע הא בכת"י שאינו נאמן לו' פרעתי כגון שהוא בנאמנות אע"ג דליכא שעבוד קרקעות פטור משבועת התורה אלא דמרן ס"ל דמ"ש רבינו והרי כל נכסיו משועבדין כוונתו כמ"ש הלח"מ במ"ק א"כ מה שדחה הגמ' א"נ משום דהו"ל שטר ש"ק אתיא אפי' למ"ד הילך פטור ודלא כהר"ן והנ"י דכתבו דלא אתיא אלא למ"ד הילך חייב ולא דקדקו בדברי רבינו אבל ה"ה כיון יפה וכו' ור"ל מדכתב ה"ה וממ"ש שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין וכולי דלכאורה ראיה זאת סותרת משמעות דבריו הראשונים וכמ"ש דאדרבה נשמע מינה דטעמא משום ש"ק ולא הו"ל לומר אלא וממ"ש שהשטר לא תועיל בו כפירתו וכו' ותו לא ועיין להש"ך שם אלא ע"כ להורות נתן דפי' כמ"ש הלח"מ ואז אתיא דחיית הגמ' אפי' למ"ד הילך פטור ודלא כהר"ן והנ"י ודו"ק:
ועיין להלח"מ במ"ב שכ' בת"ד וז"ל והנ"י ז"ל כתב שם דהרי"ף ורבינו סוברים דלפי המסקנא אפי' למ"ד הילך פטור צריכנן להאי טעמא ול"נ דרבינו אין סבור כן שלא כ' כדברי התרצן וכולי יע"ש והוא פלא דהא הנ"י כתב להדיא בדעת רבינו כדבריו אם לא שנאמר שיש ט"ס בדברי הלח"מ וק"ל:
גמר' א"נ משום דהו"ל שטר ש"ק וכו' עיין לה"ה בפי"ו מה' אישות שכ' דאע"ג דאין נשבעין על טענת כפירת ש"ק דוקא כשאינו גובה אלא ממקרקעי אבל כשגובה ויש בשעבודה מטלטלי ומקרקעי לא מיפטר משום כפירת ש"ק ועיין מה שתמה עליו הלח"מ שם מהאי דשמעתין דאע"ג דמדינא דגמ' נמי גובה מן המטלטלין ואפ"ה קאמר אין נשבעין על כפירת ש"ק ותי' דיש לחלק בין היכא דאיכא שטר להיכא דליכא שטר יע"ש אמנם המש"ל בפ"ד מה' טוען העמיס דברי ה"ה הנז' בדברי הרמב"ם שם האמורים גבי שטר וא"כ ק' מה יענה להאי דשמעתין ואפשר לישב בדוחק דלמאי דדחי הגמ' א"נ משו' דהו"ל שטר ש"ק וכו' איירי בדלית ליה מטלטלי אלא מקרקעי ודו"ק (א"ה ועיי' להב"י בסי' פ"ח סעי' ל"ה ד"ה אבל יעויין שם):
גמר' הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב עיין מ"ש במקו' משם הר"ן ותירץ דפירכת הגמ' מסיפא דקתני מודה במקצת קרקעות פטור מודה במקצת מטלט' חייב דמש' דאיירי בכלים מונחים לפנינו דומיא דקרקעות דאל"ה מאי קמ"ל יעש"ב ולע"ד אין לשון הגמ' מורה כן מדקאמ' הא כלים וכלים דומיא דקרקעו' וכלים משמע דהדיוק מרישא דאי מסיפא לא הו"ל לאורוכי כולי האי והו"ל למיפרך בפשיטות מודה מקצת מטלטלין אמאי חייב הילך הוא ודו"ק:
רש"י ד"ה
דומיא וכו' שכלים שהודה עליהם מונחים לפנינו וכו' עכ"ל כתב הריטב"א במקו' וז"ל ולא היה צריך לרבינו לכך דכיון דכלים דהדרי בעין הא אמר מרן דלא בעי הנחה בב"ד יע"ש ואפשר לישב דמ"ש רש"י מונחים לפנינו אינו ר"ל מונחים לפני ב"ד אלא ר"ל דעדיין הם מצויין בעין ולא נאבדו דומיא דכלים וקרקעות (א"ה וכה"ג כ' מרן בכ"מ בפ"ג מה' טוען ובב"י סי' פ"ז בדברי הרמב"ם ע"ש) וע"כ צ"ל הכי בדברי רש"י לקמן ד"ה לאו דקיימא לקמן ואמ"ל קחנה בכ"מ שהיא וכו' ע"כ דקיימא לקמן ר"ל שהיא מצויה בעין ודו"ק:
תוס' ד"ה אין נשבעין וכו' וא"ת למ"ד בפ' ג"פ ש"ד מ"מ הטענה למה נשבע הא כופר ש"ק עכ"ל (א"ה עיין להתוס' בשבועות דל"ז ע"ב ד"ה אין שהק' כה"ג גבי שבועת הע' ושבועת הפקדון ושבועת ע"א ושמיטה יע"ש ולא הקשו נמי דל"ל למעוטי שטרות הא כל שטר ש"ק ואין נשבעין על כפירת ש"ק די"ל דאיצט' למעוטי כ"י או שטרות ולא תבעו במה שכתוב בהן אלא שיחזיר לו שני שטרות והודה לו בא' וכ"כ הסמ"ע בסי' פ"ח סקכ"ב ע"ש איברא דראיתי להג"א בכתובות דפ"ז שהק' כן משטרות דל"ל קרא וצ"ע וגם ק"ל ע"ד דהא ליכא קרא מיותר אלא כלל ופרט ואיצט' למעוטי קרקעות עצמן וכמ"ש התוס' לקמן בדף ה' ד"ה אמאי יע"ש):
בא"ד וי"ל שמחל השעבוד וכו' עכ"ל ראיתי לא"א ז"ל בספר מגד"ן שפירש דבריהם שר"ל שמחל לו השעבוד הטרפה אם מכרה ונתנה לאחר אבל אם עדיין היא ברשות לוה או ברשות יורשיו שפיר גובה ממנה ובכה"ג לא מיקרי ש"ק ונסתייע מהט"ז סי' פ"ח שכ"כ להדיא יע"ש ואני תמיה לי על שניהם דהא כתבו התוס' בסוף הדיבור וז"ל ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בני חרי אפי' יש עדים פטור ע"כ הרי לך להדיא דס"ל דליכא ש"ד אלא אם דוקא ל"ל קרקע כלל או מחל לו כל שעבוד ר"ל דמחל לו שלא יקח מן הקרקע כלום אלא מן המטלטלי ובודאי דזה נמי כוונת דבריהם מ"ש מעיקרא שמחל לו השעבוד ודלא כהט"ז וא"א ז"ל וק"ל:
בא"ד או שאין לו קרקעות כלל וכו' עכ"ל כ' מהר"ם שיף מכאן נ"ל סתירה למקצת פוסקי' מה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד"א וכו' שאין לך אדם שאין לו ד"א בא"י דאי מקרי קרקע זה שלו לענין קנין לא מצינו מ"מ יע"ש ולעד"ן דליכא שום סתירה דמקצת פוסקים הנ"ל ס"ל כתי' הא' של התוס' והתוספות להאי תירוצה ס"ל כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' שלוחין דודאי דבר זה שקר ואין כותבין כן בהרשאה אלא כדי לאיים על הנתבע יע"ש (א"ה א"נ כמ"ש התוס' גופייהו בשם ר"ת בפ' חזקת הבתים דמ"ד ע"ב ד"ה דלא דטעמא הוא כיון שמודה שיש לו קרקע וחוב הוא לו שהרי ע"י קרקע מקנה לחבירו אפילו יש כמה עדים שמכחישין הודאת בע"ד כמאה עדים דמי יע"ש וק"ל):
והנה ראיתי להשער"ה בפ"ט מה' מלו"ל דין ה' שהק' על התוספות בשם הרב המובהק מהרי"א מהא דדרשינן בעלמא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין והשתא אי איירי בדלית ליה קרקע הא מדינא לא גבי מן היורשין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואי בדאית ליה קרקע ליתי בשבועה כלל דאין נשבעין על כפירת ש"ק ע"ש ולפעד"ן דלא קושי' דהתוס' ס"ל למ"ד שעבודא דאורייתא לא דריש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין אלא דריש לה כמו שדרשו רב ושמואל בשבועות דמ"ז ע"ב לענין שהשבועה חלה על שניהם אבל ביורשין בלא"ה לא שייכא שבועה כלל עוד אני תמיה על שני צנתרות הזהב איך אישתמיט מינייהו רש"י בכתובות דפ"ד ע"א שכ' הא דאמרי' דמטלטלי' דיתמי לא משתעבדי וכו' היינו דוקא היכא דקיימי ברשותייהו דיתמי אבל היכא דליתנהו ברשות יתמי אלא ביד אחרים אה"נ משתעבדי לב"ח (א"ה וכ"כ הרא"ש בפ' י"נ דקכ"ח ועיין להמח"א הל' גביית חוב סי' ט' יע"ש עוד נ"ל בקו' הר' הנזכר דאה"ר נעלם מהם הרמב"ן והרשב"א בחי' לשבועות שם יע"ש) ע"ש וא"כ לזה איצט' קרא לדרוש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ודו"ק. וזאת חזיתי להט"ז בח"מ סי' פ"ח שהק' על התוס' מהא דאמרי' בפ' י"ן דקכ"ח ע"ב שלח ליה ר"א לר"י ב"ח המוציא שט"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומ' פרעתי מחצה והעדי' מעידין שפרע כולו ה"ז נשבע וגובה מחצה מנכסי' ב"ח אבל ממשועבדי' לא דאמרי אנן אעדים סמכי' והשתא ק' ע"ז קו' התוס' דהא אפי' במלוה ע"פ הוי ש"ק וליכא לתרוצי כמ"ש התוספות ע"ש ולעד"ן לומ' דר"א ס"ל הא דאין נשבעין על הקרקעו' היינו דוקא כפירת והודאת קרקעות אבל כפירת שעבוד קרקעות אה"ן דנשבעין ודלא כר"י דס"ל לא ישבע אפי' על כפירת שעבוד קרקעות אלא כר"א דפליג עליה התם גבי משביע עדי קרקע וכל זה לס' התוס' אמנם לענין דינא בלא"ה א"ש דהא דקי"ל אין נשבעין על כפירת ש"ק היינו דוקא בשטר שטורף מן המשועבדים כמ"ש הטור והסמ"ע בסקכ"ג אדברי מר"ן יע"ש:
והנה ראיתי לא"א ז"ל בס' מגד"ן שתי' קו' הט"ז ע"פ מ"ש התוס' בפ' ג"פ דקע"ה ע"א שתי' דמשכחת לה שבועה דמ"מ בדליכ' עדי' דהא דש"ד היינו ע"פ עדי' אבל ע"פ עצמו לא יע"ש וא"כ ההיא דר' אבא נמי כיון דאיכא עדים שפרעו כולו איתרע שטרא והו"ל מלוה ע"פ ע"י עצמו ולא אמרי' ש"ד ע"ש וכן ראיתי להר' פני משה מפרש הירוש' שתי' כן יעו"ע ולע"ד אה"ר ליתא לתי' זה והוא מדמקשו התוס' התם אמימרא דר"א אמאי נשבע ש"ד והא הך שטרא כיון דקמודי ביה הולך יע"ש הרי לך להדיא דס"ל להתוס' דלא איתרע ליה להאי שטרא ועוד מה יענו לדעת הרא"ש בשבועות שהביא קו' התוס' גבי מ"מ ותירוצם והביא ג"כ דברי הרמב"ן ז"ל שכ' דהא דאין נשבעין על כפירת ש"ק היינו דוקא בדאיכא עדים ודחהו בשתי ידים וכתב למ"ד ש"ד ליכא חילוק במלוה ע"פ בין ע"פ עדים או ע"פ עצמו אלא כל הלואה נשתעבדו נכסיה יע"ש אלא הנראה כמ"ש מעיקרא ודו"ק:
והנה ראיתי להב"י סס"י פ"ח שהביא דברי התוספו' דשמעתין וכתב ולענין דינא לא נפק"ל מידי אפי' מחל לו השעבוד או אין לו קרקע למ"ד הילך פטור לא מתחייב בזה ש"ד משום דשטר מיקרי הילך ע"ש ואה"ר אישתמיטיה התוס' דב"ב שהבאתי לעיל דכתבו דלא חשיב שטר הילך אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי וצ"ע (א"ה אע"ג דכבר הקשה הש"ך כה"ג על הב"י מד' רש"י בשמעתין ותי' יע"ש מ"מ לא יתורץ קו' המחבר דהא התם הוא מודה לו בשטר וקאמר פרעתי מחצה וכמ"ש התוס' בקושי'):
וזאת חזיתי להגד"ת ז"ל בדף ד"ן ע"ג שהק' על דברי התוס' וז"ל וק"ט א"כ למ"ד ש"ד מתניתא דסלעין דינרין דאיפלגו רשב"א ור"ע לא מצי לאוקמי בשום חד דהיכי מיירי אי כדאית ליה קרקע וכו' א"כ במלוה אומר ה' ולוה אומר ג'. היכי מחייב רשב"א לישבע הא הנהו תרי דכפר אע"ג דנחשבינהו כע'"פ כפירת שעבוד קרקעו' צינהו דהא ש"ד וכו' ואי דהך בריית' מיירי וכו' או שאין לו קרקע וכולי יקשה ה"ק בגמ' משום דהו"ל שטר ש"ק וכו' הא לאו מילתא היא כיון וכו' או שאין לו קרקע וכו' יע"ש ולכאורה דבריו תמוהים וכנר' שלא סיימוה קמיה דמר' מ"ש התוס' אליבא דר"י דבמלוה ע"פ כיון שהפקיעו חכמים השעבוד משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד ולעולם דאית לית משעבדי ולא מחל השעבוד אבל אחר העיון נראה דכוונתו דאחר שתירצו התוס' דאיירי דמחל וכו' והקשו לר"י מ"ש שטר מעדים אמאי איצטריכו להקשו' מר"י ולא הקשו ממתניתא דסלעין דינרין איך מיתוקמא אבל אה"נ אחר מה שתירצו התוס' דבמלוה ע"פ כיון שהפקיעו וכולי ודאי א"ש גם מתניתא דסלעין דינרין האמנ' מה שדחק לתרץ ולומ' דא"נ של הגמרא קאי למ"ד שעבודא לאו דאורייתא לע"ד ל"נ דכיון דמן התורה אפי' מלוה בשטר לא משתעבדי א"כ הוי מודה מקצת וא"ל דאחר דתקנו רבנן מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים לא הוי מודה מקצת דדוחק הוא לומר דמן התורה חייב ש"ד ורבנן הפקיעו אותה בשלמא למ"ד שי"ד ניחא דאיירי במלוה ע"פ דמחל לו השעבוד ועוד דהא עדיין לא ס"ד התוס' לו' דאיירי אחר דתקנו רבנן ודו"ק:
אמנם מה שנ"ל בדברי התוספות דמאי דלא הקשו' ממתניתא דסלעין דינרין משום דס"ל כמ"ש התוס' בפ' ג"פ שהבאתי דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא ה"ד במלוה ע"פ עדים אבל ע"פ עצמו לא יע"ש ולפ"ז א"ש פלוגתא דרשב"א ור"ע דמנה ג' ליכא עדים לפיכך נשבע ש"ד ואה"נ דהו"מ לתרוצי נמי הכי בקושייתם אלא דלא הוצרכו ובלא"ה א"ש אמנם לר"י דאמר חילוק בין מלוה בשטר למלוה בעדים מקש' התוס' שפיר כנ"ל:
בא"ד ואי לית ליה אפי' משועבדים אפי' יש עליו שטר חייב עכ"ל ועיין למהר"ם מלובלין שהק' דדבריהם דהכא סותרי' למ"ש בשבועו' יע"ש והסכמנו בישיבה דכוונת התוס' דשבועות כמו שפי' ידי"ן החו"ש כמה"ר נתן בן מר דודי זלה"ה והוא דהתוס' מקש' על דברי תורה דוקא היכי משכחת לה שבועה לר"י דס"ל שיעבוד קרקעות כמו כפירת קרקעות ואין נשבעין על שעבוד קרקעות וס"ל נמי דמדאורייתא אפי' מלוה ע"פ גובה ממשועבדים ולזה תירצו דמשכחת לה כשמחל לו השעבוד אבל אר"י דאמ' דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן ובשטר פטור לא ק"ל דפשוט די"ל כמ"ש הכא דאיירי אחר דתקנו רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים הוי כמו שמחל השעבוד והכא בשמעתין חדשו התוספות דאיירי דלית ליה ב"ח וכו' וכן מצינו בכ"מ דהתוס' עשירים במקום א' ועניים במקום א' והכל אמת ולא פליגי: ולפ"ז ליתא למה שהק' הר' שמחת יו"ט דק"מ ע"ג על דברי התוס' דשבועות וז"ל ולכאורה ק' דמאי קו' נהי ש"ד ואפי' במלוה ע"פ מ"מ כיון דחכמים הפקיעו שעבודיה דבע"ח במלוה ע"פ הפקר ב"ד הפקר ומן התורה נמי שייך שבועות הפקדון ושבועות העדות השתא דמדרבנן ליכא שעבודא וכו' יע"ש די"ל דקו' התוס' על מה שאמרה תורה שבועת הפקדון ושבועת העדות ומודה מקצת ושביעית משמטת למ"ד ש"ד היכי משכחת אבל אה"נ האידנא דהפקיעו רבנן וכו' ליכא קושיא כלל ואף התוס' הכא לא תירצו תירוץ זה אלא לר"י אבל לדין תורה לא תירצו כן אלא דמחל לו השעבוד ודו"ק:
תוס' ד"ה אין נשבעין וכו' ואע"ג דרשב"א היה תלמידו של ר"ע אין לחוש מה שהי' עמו והוזכר קודם וכו' עכ"ל אין להקשות מהא דכתבו התוס' בסנהדרין דס"ב ע"א ד"ה רבא וז"ל ובריש הגולין וכו' גרם רבה דעני אביי בתריה וכו' יע"ש אלמא יש קפידא בקדימה (א"ה דברי התוס' שם תמוהים ועיין להמגד"ן בחי' למכות יע"ש) די"ל דגבי הרב עם התלמיד או אב עם בנו ליכא קפידא אבל גבי אחריני איכא קפידא ודו"ק ע"כ הג"י הג"ד:
דף ה.
גמ' איצט' קרא היכא דחפר וכו' ה"ה בפ"ה מה' טוען הביא ב' פירושים לדעת רבינו וא' מהם הוא דאיירי היכא דתבעו ב' שדות ובא' מודה לו ובאותה שמודה חפר וכו' וכ' ולפ"ז ליכא ראיה לדין רבינו משום די"ל דאיירי היכא דאינו תובעו מן החפירות ע"ש והר"ן בפ' שבועות הדיינין כ' וז"ל כי איצט' קרא וכו' מכאן נר' דכל תביעה שהיא באה מחמת קרקע הרי היא כקרקע ואין נשבעין עליה וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כ' דוקא שתבעו למלאת החפירות אבל אם תבעו דמים נשבע ואין זה מחוור וכו' יע"ש וכ"כ הנ"י ז"ל בשמעתין וכ' הריטב"א ז"ל בחי' לשמעתין וז"ל וא"ת הא לאו תביעת קרקע היא וכו' וי"ל דכל שתובעו בגוף הקרקע כמקרקעי דמי עכ"ל וביאור דבריו דהוא ז"ל ס"ל דהתביעה היא בחפירות כמ"ש הה"מ לדעת רבינו ולא בקרקע כלל ולזה מק' דבאמת אמאי מיעטיה רחמנא משבועה ולכאורה יש לדקדק דמנ"ל דין זה הא איכא לדחויי כמ"ש ה"ה ז"ל דאיירי שאינו תובעו מן החפירות ואיירי בב' שדות ובא' מודה לו והא דמיעטיה רחמנא משום דכופר בקרקע ואע"פ דהודה לו במטלטלי מ"מ זה לא תבעו א"כ אין כאן הודאה במטלט' אלא מקרקעי ועיין להש"ך בח"מ סי' צ"ה סקי"ח (א"ה מ"ש הש"ך שם על הלח"מ ולא דק דמה שכפר לא חפר וקרקע היא ע"כ דבריו אינם מובני' דכיון דהתביעה היא מקרקעי ומטלט' דהיינו החפירות והוא הודה לו במטלט' ומקצת מקרקעי א"כ אפילו לא חפר בקרקע שכפר בה מ"מ משום הודאת המטלט' הוי מודה מקצת שאינו הילך גם מ"ש דבלא"ה לא דק דאיירי שתבעו למלאת התפירו' אה"ר לא דק דא"כ מאי ראיה מביא ה"ה מדברי הגמר' הא איכא למימר דדוקא שתבעו למלאת החפירות א"ו ה"ה לא בא להוכיח אלא דלא כהחולקים על הרמב"ם והוא הרשב"א ז"ל בחי' לשבועות בפ' כל הנשבעין דס"ל דאפי' תביעת התפירות חשיב מטלט' ודלא כהש"ך ז"ל שכתב דהרשב"א ס"ל כהראב"ד וכ"כ הב"י ז"ל וכבר הושג מהמש"ל מדברי הרשב"א בתשו' יע"ש וא"כ יפה כ' הלח"מ דמדברי רש"י היה לו להוכיח דלא כהחולקי' על הרמב"ם ז"ל וסברת הראב"ד ז"ל כבר כתב ה"ה דאין סברא לחלק אבל דברי הלח"מ הם דחוקים מצד עצמם ואין כאן מקום להאריך) ונר' דהם ס"ל אפי' לא תבעו החפירה בפי' ודאי כשתובעו השדה כמו שהייתה ממילא אתיא לה תביעת החפירות וא"כ הוא תובעו מקרקעי ומטלטלי וא"ת דהפיטור הוא מכח כפירת הקרקעות היינו תירוץ שני של הגמ' א"כ עדיין יש להוכיח דהחפירות הם מקרקעי ולכך תפסו הראשונים במושלם דהתביעה היא בחפירות בלבד ולא בקרקע ומשום דהוי במקרקעי: ועיין במקו' דהביא משם הראב"ד דבשמעתין איירי דתבעו למלאת החפירות ועיין להש"ך סי' הנז' במ"ש דהראב"ד מפ' הש"ס כמ"ש ולא בתבעו למלאות יע"ש ואשתמטיה הראב"ד ז"ל דמפרש כן והיינו דהוכרח לאוקמי כשתבעו למלאות ולא אוקמ' כשאינו תובעו כלל מן החפירות כמ"ש דממילא אתיא לה ודו"ק:
והנה הש"ך ז"ל שם הק' לדברי הא' הנז' דאי תביעת קרקע הויא כקרקע אמאי לא משני בפשי' ל"צ בטוענו דמי קרקע ע"כ וכוונתו מבוארת בטוענו דמי היזק קרקע דאם טוענו דמי קרקע שמכר הא כבר פסק מרן דלא הוי כקרקע וא"כ ל"ק דהוה טעינן לומר דאף דמי קרקע שמכר ומוכרח לו' דמי חפירת קרקע ולזה אמר בקצור ל"צ דחפר בה וכו':
והנה ה"ה ז"ל דחה דברי הראב"ד משו' דאינו מחוייב אלא דמים ואפילו תבעו למלאת והש"ך הסכים לס' הראב"ד וכ' דאם תבע אותו לתקן היזק הכלי מחוייב לתקן הכלי ואינו נפטר בדמים וכ"כ בסי' שפ"ו ע"ש וק' דהא אמרי' בקמא דמ"ח ע"א אמר רבא הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות וכו' בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור וכו' ע"ש וא"א דחייב למלא' החפירות אמאי בעל החצר חייב בנזקי הבור הו"ל לחייב בעל השור דהוא חייב לסתום הבור א"ו אינו חייב אלא דמי ובעל החצר הוא דחייב לסתום הבור ודו"ק (א"ה עיין במקו' שם שכ' משם הראב"ד וז"ל הכא כיון דאית ליה עליה דהאיך לאתויי עפרא וממליא דהא בעל השור שלים ליה לבעל החצר נזקי החפירה וכמאן דמליא דמי וכו' יע"ש מלשון זה נר' דבעל השור כבר שלים ליה לבעל החצר נזקי החפירה וא"כ לק"מ דהתם מיירי שכבר שלים הדמים אבל אם לא שלים יש לו לבעל החצר למלאת החפירות אם תובעו לסתום אלא דהתם מיירי שהוא תבעו דמים וכבר שלים ובעל החצר נכנס תחתיו ודו"ק):
גמרא אר"ז א"א לדר"ח עיין להלח"מ בפ"ד מהלכות טוען שהק' על הרמב"ם שפסק כר"ח מדפסקו הגאונים כך והלא מוכרח הוא מהגמ' מדאוקמיה כרבנן דר"ג וקי"ל כרבנן יע"ש ואשתמיט מניה התוס' בשבועות דמ"ו ע"א ד"ה בטוענו כלים שכתבו דליכא הוכחה מהגמ' דהלכה כר"ח יע"ש:
תוספות ד"ה אמאי וכו' תימא וכו' עכ"ל עיין מה שהקשה מהרי"ל ז"ל וי"ל דהתוספות דהכא אזלי לשיטתייהו לעיל ד"ה אין נשבעין דלא ס"ל כמ"ש בהזהב כמו שנר' מדבריהם ודו"ק:
ד"ה מסרה ליה וכו' ומיירי דאמ' אל תחזיר אלא בעדי' עכ"ל צ"ל דאיירי דאמ"ל אל תחזיר אלא בפני פ' ופ' דאל"כ מה הועילו בעלי חיותא הרי עדיין יכול לומ' להם החזרתי לכם בפני עדים והלכו להם למ"ה או מתו כדאמרי' בשבועות דמ"א ע"ב וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מה' מלוה וש"ע סי' ע"ו יע"ש:
דף ה:
גמ' בלא דמי משמע להו כ' הרמב"ם בפ"י מה' עדות דין ד' וז"ל כיצד החמסני' הם הלוקחי' קרקע ומטלטלי' שלא ברצון הבעלים ואע"פ שנותן הדמים הרי אלו פסולים מדבריהם וכתב מרן הכ"מ דס"ל כמ"ש התוס' דקושט' הכי הוא והלח"מ שם הק' דהרמב"ם בפ"א מה' גזילה כ' דעובר על לא תחמוד אפי' יהיב דמי וכתב ה"ה שם אפי' אמר רוצה אני יע"ש וט"ז ז"ל הביאו א"א ז"ל בספרו מגד"ן כתב שסוב' רבינו דאינו פסול מן התורה אלא כשעבר עבירה שיש בה מלקות אבל אם אין בו מעשה שאין לוקין עליו אינו פסול מדאורייתא ולכך כתב דפסול מדבריהם אעפ"י שעובר על לא תחמוד ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' שי"א יע"ש ועיין להכנה"ג ז"ל בסי' ל"ד שדחה דבר זה מדברי רבינו ז"ל יע"ש ונ"ל דיש לדחות דבר זה מהא דפריך בגמר' ותפ"ל מלא תחמוד ומאי קשיא הא אע"ג דעובר על לא תחמוד מ"מ הא כשר לעדות ומדכשר לעדות כשר לשבועה (א"ה אי מהא אפשר לומ' דהגמרא מקש' דמ"מ פסול בדבריהם אפי' בעדות ולא שייך לחלק בין חציף בידיעת הבעלים למעלים חמסנותו כמ"ש התוספות דכיון דאיסורו מדאורייתא דעובר על לא תחמוד אין לחלק בין חציף למעלים חמסטתו וכמבואר בדברי מהרש"א בהתוס' ד"ה בלא דמי ע"ש אבל דברי הר' חק נתן א"א להולמם דהרי כ' הרמב"ם ז"ל וז"ל ועוד יש שם רשעים שהם פסולים לעדות אע"פ שהם בני תשלומין ואינם בני מלקו' הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם כחמס פסולין שנא' לא יקום עד חמס וכו' הרי מבואר דברשע דחמס לא בעי' שיהא בו מלקות דדוקא בשאר עבירות והיינו משום דהוי רשע דקרא וא"כ אם איתא שעובר על לא תחמוד הו"ל לפוסלו מדאורייתא ומ"ש הר' המחבר ז"ל וכ"כ הריב"ש לע"ד נ"ל דלא כתב כן הריב"ש אלא בנשבע לאכול ולא אכל דכיון שאין בו מלקות אינו נפסל דלא הוי רשע דחימוד ממון אבל בעבירה שיש בה חימוד ממון פסול מדאוריי' אע"פי שאינו לוקה ומה שדחה הכנה"ג ז"ל דברי הריב"ש מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאם עשה מלאכה בשבת פסול לעדות מן התורה והא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואמאי יפסל והרי אין לוקין עליו יע"ש והרואה יראה בדברי הרמב"ם שלא כתב אלא מי שחילל יו"ט הא' דלא הוי אלא לאו גרידא אבל בשבת דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אה"נ דאין לוקין עליו ואף לפי גירסתו בד' הרמב"ם דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד פסול מה"ת דוקא בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דזה שאינו לוקה לאי משום דקי"ל הלאו אלא דיש בו חומר שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אבל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו הוא מכח קולת הלאו שאין בו מעשה ולא קעביד מידי ובזה אינו פסול מדאורייתא וק"ל):
תוספות ד"ה חשיד אממונא וכו' וי"ל דגזלן לא פסול אלא מדרבנן וכו' עכ"ל ר"ל דרבנן לא גזרו אלא היכא דנודע פיסולו דגנאי הוא לישבע אבל הכא דלא נודע פיסולו לא גזרו בו רבנן וכן הוא בתוס' דגיטין דנ"א ע"ב ודלא כמהרמ"ש וק"ל:
בא"ד וי"מ בשם הר"י וכו' ולא ק' מההוא רעיא וכו' מתני' דשבועות דקתני נגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות וכו' דמשמע דלא נעשה גזלן אלא בזה ואפ"ה אמרי' דחשיד אשבועתא איכא למימ' כמ"ש גבי רעיא דהתם מיירי דהעדים ראו מקצת והוא החזיר לו המקצת שראו העדים וכמ"ש התוס' התם בשבועו' דמ"ו ע"א בד"ה בטוענו יע"ש וכיון שלא החזיר אלא מחמת עדים לא הוי השבה מעליא ודו"ק:
ד"ה בלא דמי וכו' וי"ל לעבור עליו בשני לאוין עכ"ל יש לדקדק דהתוס' לקמן דס"א כתבו דעדיף לאוקמי קרא באא"ע יותר מלאוקמיה בעניינו ולעבור עליו בב' איסורין א"כ הכא נמי אמאי לא מוקמי' לא תחמוד אפי' בדיהיב דמי דיותר טוב לאוקמיה באא"ע מלאוקמי' לעבור עליו בב' איסורין דהא הנהו לאוי דלא תגזול ולא תחמוד אין לוקין עליהם משו' דניתנו לתשלומין וא"ל דאה"נ דמוקמי' הכי אלא כל זה לפי דעתם דאינשי דהא מהרש"א כתב דהתוס' הכא ס"ל דכן הוא האמת יעו"ע וצ"ע:
בא"ד וא"ת כי יהיב דמי נמי חמסן הוי וכו' עכ"ל עמ"ש מהרש"א ז"ל וכוונתו דהתוספות מקשים דכיון דחמסן אפי' יהיב דמי פסול לעדות מדאורייתא א"כ ע"כ דלא תחמוד אפילו יהיב דמי והא דמסיימו התוס' ופסול לעדות פסול לשבועה כוונתם להקשות אפי' למאי דס"ד דלא אמרי' מיגו דחשיד וכו' תיק' הא אמרי' פסול לעדות פסול לשבועה ודו"ק:
דף ו.
גמ' ותו הא דאר"ש ג' שבועות וכו' עיין במקו' משם תוספי הרא"ש דג' שבועות אלו חוץ משבועת השומרין ול"נ דכיון דנשבע שבועת השומרין שנגנבה לא שייך לישבע שאינה ברשותיה וכו' יע"ש ולעד"ן דל"ק דהשבועה של השומרין היא שנגנבה או שנאבדה וא"כ איכא למיחש דילמא חזרה אליו או מצאה הגנב לכך צריך לישבע שאינה ברשותו עתה שו"ר להסמ"ע סי' רצ"ה שרצה לומר כמ"ש ודחה דהיכן שטוען שמתה אמאי משביעין אותו שאינה ברשותו ומדברי הש"ע נר' דצריך לכל שומר שישבע ג' שבועות הללו יע"ש ונ"ל דהש"ע לא מיירי אלא בש"ח וש"ש דמסתמא טוענים שנגנבו או נאנסו דמיתה לא שכיחה ובהשואל שטוען שמתה כבר גילה הש"ע בסי' שד"ם שכתב וישבע כמו שנתבאר בסי' רצ"ד ובסי' רצ"ד לא הביא שבועה שאינה ברשותו ועיין מה שהק' הלח"מ בפ"ה מה' טוען על דברי ה"ה דא"כ הו"ל ד' שבועות ור"ש קאמר ג' שבועות וכפי מ"ש בש"מ הנז' דג' שבועות אלו חוץ משבועת השומרין לק"מ ודו"ק:
שם גמ' אביי אמר חיישי' שמא ס' מלוה ישנה יש לו עליו וכו' עיין במקו' משם מהר"י בן מיגש וז"ל דה"ט דכופר בפקדון פסול לעדות ולא אמרי' שמא ס' מלוה וכו' דדוקא גבי שבועה משום דמורי היתרא אבל לענין עדות פסול משום דאפי' נותן לו דמים עובר על לא תחמוד דלקח אותו הכלי שלא ברצון הבעלים הלא תראה מי שאנס את חבירו למכיר לו את נכסיו גזלן הוא וכו' יע"ש ולא הבנתי דבריו דמאי ראיה מייתי דאין הנדון דומה לראיה דשאני חמסן אע"ג דנותן לו דמים מ"מ עבר על לא תחמוד כליו של חבירו משום דהתם רוצה בגוף הכלי אבל הכא הכופר בפקדון אינו רוצה בגוף הכלי דאם היה נותן לו דמים שחייב לו מחזיר לו הפקדון ואינו רוצה בו אלא משום דכפר לו בעל הפקדון מלוה ישנה שיש לו עליו לפיכך כפר לו בפקדון ועיין להריטב"א והנ"י ז"ל מ"ש בזה יעו"ע:
והנה הרז"ה ז"ל כתב וז"ל מדלא טעין בהדיא שיש לו מלוה ישנה משמע דאי טעין כן לא מהני תפיסת לתפוס בשביל החוב שיש לו עליו ואי תפס מפקי' מניה יע"ש וכן נר' דעת הגמ"ר שכ' וז"ל ומצאתי בשם ראבי"ה דהנו עיזי וכו' אבל בשאר עניינים אין אדם יכול לעכב משל חבירו זה תחת זה יע"ש אך מה שה"ר הגמ"ר שם מהירושלמי בפ' שבועת הדיינים חד בר נש קם על חבריה בשוקא וארים סכונתיה וכו' ולא מהימן במיגו דאי בעי אמר להד"מ יע"ש לעד"ן דליכא ראיה דשאני התם דחטף בפנינו לפיכך לא מצי אמר להד"מ או לקוחים בירי אבל אי ליכא עדים שתפס בפניהם ואמר שיש לו מלוה ישנה עליו אה"נ אפש' דמהני תפיסתו מיגו דאי בעי אמר להד"ם או לקוחים בידי ועיין להרמב"ן במלח' שהק' על הרז"ה מההיא דכתובות דההוא בקרא דיתמי דתפסוה מניה תורא דיתמי בע"ח אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסתיה והמניה לבע"ח מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי והא התם דמידא דבקרא תפסיה שידו כיד היתומים ואפ"ה המניה במיגו ואמאי הא אמרת שאינו נאמן לתפוס בטלית חבירו יע"ש ולפעד"ן דל"ד כלל דשאני הכא דהחוב אינו אמת דהא חבירו טוען עליו שאין לו עליו כלום וכשהתובע מודה שחטף לו מתחייב בזה להחזיר הכלי אבל התם החוב הוא אמת ועוד בהודאתו של זה אינו מתחייב להיורשין דהוא אמר שתפס מחיים א"כ בזה מהני תפיסתו ועיין להתרומות שער מ"ט סי' ד' יע"ש:
שם גמרא תקפה א' בפנינו מהו הרמב"ם בפ"ט מה' טוען פסק דאין מוציאין אותה מידו כיון ששתק מתחילה הר"ז כמודה לו חזר השני ותקפה מא' אע"פ שהראשון צווח מתחי' ועד סוף חולקין ע"כ ע"ש וכתב ה"ה ז"ל כיון דבעיא דלא איפשטא לכך פ' דאין מוציאין מידו ועוד דאמר' התם את"ל אין מוציאין וכו' ודרך רבינו לפסוק כאת"ל יע"ש ולכאורה י"ל דאם תאמר שרבינו פסק כן מכח דאת"ל פשיטותא א"כ איך כ' רבינו אח"ך דאם חזר ותקפה השני שיחלוקו וכת' ה"ה משום דמעיקרא תפיסתו מכח ספק והר' לח"מ ז"ל עמד בזה וכ' דאע"ג דאמר את"ל מ"מ עיקר הדבר בעיא הוא ע"ש ולא הבנתי דבריו דודאי כשהוא אומר את"ל פשיטותא כדאמרי' בכל דוכתי וא"כ הוי ודאי שלו ועיין מ"ש הדרישה בסי' קל"ח יע"ש (א"ה ונ"ל דכוונת ה"ה ז"ל דהוא מפרש דבעיית הגמרא היא ע"ז האופן דהיינו אי אמרי' דשמא כיון דשתק אודויי אודי ליה וא"כ כיון דמספקא לן לא מפקי' מניה א"ד דאין כאן צד ספק לומר דאודויי אודי ליה דהאי דקא שתק סבר דהא קחזו ליה רבנן וכן ראיתי להר"ן שפי' כן א"כ אפי' תאמר דאת"ל פשיטותא היינו כהצד דאמרי' כיון ששתק שמא אודויי אודי ליה ודו"ק) והראב"ד ז"ל השיג על רבינו וז"ל אין כאן טעם לזה עכ"ל וכן דחה הטור סי' קל"ח וז"ל ונר' כיון שתקף התוקף תחילה משים הודאתו של זה אין האחר יכול לתוקפה ממנו בלא ראיה ע"כ וראיתי לרבינו בה' זכיה פ"ד דין ג' וז"ל זיכה לו ע"י אחר וכששמע המקבל שתק ואח"ך צווח ואמר איני מקבלה הר"ז ספק לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו אין מוציאין אותה מידו שמא המקבל זכה ואם חזרו הבעלים ותפסו מזה שקדם וזכה אין מוציאין אותה מידו יע"ש וק"ק אמאי לא השיג שם הראב"ד על רבינו שם בה' זכייה שהוא קודם להלכות אלו ולפי מה שהבין הב"ח דהראב"ד ז"ל לא השיג אלא בשתק מתחי' ועד סוף וסבר שהרמב"ם קאי גם ע"ז א"ש דהתם מיירי דוקא בשתק ולבסוף צווח ובזה מודה הראב"ד דאין מוציאין מיד הבעלים הראשונים דתפיסת הא' מכח ספק אבל הכא דכ' הרמב"ם ז"ל שתק ואע"פ שלבסוף צווח וכתב אח"ך סתם ואם תקף הב' אין מוציאין ולכך הבין הראב"ד דקאי גם בשתק מתחי' ועד סוף ולכך השיגו אבל בהלכות זכיה שם לא כ' אלא שתק ולבסוף צווח:
והנה הטור בסי' הנז' הביא בשם הרא"ש דאפי' אם הביא עדים אח"ך שהיא שלו לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"כ והב"ח ז"ל כ' דהרא"ש ז"ל לא קאי אלא בשתק מתחי' ועד סוף ותמה על מור"ם בהגה' דהביא סברא זו גם על שתק ולבסוף צווח והש"ך ז"ל כ' דליכא השגה על הרב דאם נאמר דהטור קאי על רישא גם הרב בהג"ה נמי קאי על רישא ע"כ ונ"ל דבשלמא הטור שהביא השתי בבות בהדיא וז"ל שתק הרי הודה לו שהיא שלו ואבד זכותו ואפי' אם שתק תחילה ואח"כ צווח הוי כהודאה כיון ששתק תחילה ע"כ הרי לך דהביא בתחלה בבא דאם שתק מתחלה ועד סוף א"כ מה שהביא אח"כ דברי הרא"ש אפשר דקאי ע"ז אבל הש"ע לא הביא בבא זו כלל א"כ לא אפשר לפ' דברי ההגה"ה על חלוקה זו:
ומ"ש הש"ך טעם לס"ז דהרא"ש קאי אפי' על חלוק' דשתק ואח"כ צווח עיין באורים ותומים שדחה דבריו ע"ש וראיתי להט"ז שם שתמה על הרא"ש ז"ל ממאי דפסק לקמן הטור בסי' קכ"ו דאף במודה בפי' הודאה גמורה יכול לומר טעיתי כשיש עדים כ"ש הכא שאין הודאה גמורה שיכול לומר טעיתי בשעה ששתקתי ע"ש ונ"ל דאינה קושי' כלל שאני התם דהיה ביניהם חשבון ועשו החשבון ונשאר עליו חמש איסתירי ואח"כ עשה חשבון בינו ובין עצמו ומצא שטעה בחשבון ואיכא סהדי ע"ז שטעה בחשבון בזה ודאי פטור אבל הכא שזה אומר טלית זו שלי זה אומר שלי ושמטה האחד מיד חבירו וזה שתק הוי הודאה גמורה דהיא של חבירו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"כ לא מהני מה שהביא אח"כ עדים שהיא שלו מאחר שכבר הודה לו שהיא שלו ע"י שתיקתו ולא אמרי' בזה שטעה. ומה שתמה עוד וז"ל ויותר תימה לי ע"ד הרא"ש לפי מאי דבעי ר"נ למפשט בגמ' מבריית' דקתני המע"ה מיירי בתקפה א' לפנינו משמע דאי מייתי ראיה דמהני והלא ק"ו הוא ומה לסברת הפשטן שהיה סבור דהודאה גמורה היא ואפ"ה מהני עדים דאל"כ מאי המע"ה דקאמ' כ"ש לפי מאי דלא אפשיטא הבעיא דנאמר דמהני עדי' וזו קו' עצומה עכ"ד ונר' מדבריו דהבין בדברי הרא"ש כמ"ש הש"ך ודלא כהב"ח שפי' דהרא"ש קאי דוקא על חלוק' דשתק מתחלה ועד סוף מ"מ מדבריו נראה דגם על הב"ח נמי קשי' ממאי דקא ס"ד דהפשטן לפשו' מבריית' דשתיקה הוי כהודאה וקתני המע"ה דמהני הבאת עדים וזה היפך הרא"ש ז"ל דס"ל דאי הוי כהודאה ל"מ עדים ונר' דלדעת הב"ח י"ל דגמ' דקא פשיט מבריית' דאיירי בדשתק וא"כ צווח היינו לומר דמהני תקיפתו ואין להוציאה מידו אבל אם הביא עדים אח"כ מהני דהברייתא נמי מספק"ל כן אי אמרי' כיון דשתק אודויי אודי ליה או"ד כיון דצווח השתא איגלאי מילת' דהא דשתיק מעיקר' סבר הא קא חזו ליה רבנן וכ"נ שכן דעת הריטב"א ז"ל שכת' למאן דס"ל דאם שתק בפני עדים אע"פ דהדר וצווח לא משגחי' ביה דאודויי אודי ליה וכתב הריטב"א לפי ס"ז הא דלא מוקמי' ברייתא דקתני אבל טלית יוצאה מתחת יד אחר מהם המע"ה דאיירי בהכי בתקפה בפני עדי' ושתק משום דאי איירי בהכי לא הול"ל המע"ה דתו לא מהני ליה דהא שתיקתו כהודאה עכ"ד וק' סו"ס לפי מאי דקא פשיט מברייתא דשתיקה כהודאה הוי היכי קתני המע"ה א"ו דס"ל דהגמ' דקא פשיט מבריית' לענין דאין מוציאין מידו דוקא וכמ"ש. אבל לדעת הש"ך ודאי קשיא ואפ"ל בדוחק דה"ה דהו"מ הגמרא למדחי כן דלא איירי בהכי מדקתני המע"ה אלא שפיר קא מדחי ליה והו"מ למימר וליטעמיך. ומה שהקשה עוד מדברי הטור שכתב אח"ז אין יכול לתקוף בלא ראיה משמע דעכ"פ ראיה מהני עכ"ד אשתמטתי' דכבר הרגיש הב"ח בזה וכתב דלא נקט רבי' לשון זה לדיוק' אלא להפלאת ההשגה אמר כך דכיון דהוי הודאה היאך אפשר לומר שיכול לתקפה ממנו בלא ראיה ואה"נ דאפי' ראיה לא מהני. אמנם דברי הש"ך אינם מובנים לי דהא בסימן קל"ט פסק הטוש"ע גבי שנים שחולקין בדבר זה אומר שלי וז"א שלי דאמ' כל דאלים גבר ואותו שגבר' ידו תחלה הוא שלו עד שיביא האחר ראיה ואם לא הביא ראיה אף אם תגבר ידו אין מניחין לו ליקח מזה שגבר' ידו תחלה ע"כ והכא פסק מרן בש"ע דאם חזר ותקפה מידו דיחלוקו כבתחלה והסכים הש"ך כן לדינא בס"ק יו"ד וכתב דמ"ש הטור והראב"ד דלא מהני אם תקפה אחר ממנו איירי בדשתק מתחלה ועד סוף דוק' ע"ש א"כ ק' ולאו ק"ו הוא מה התם דאמרי' דזכה בה הא' דגבר' ידו ואפי' גבר הב' אח"כ לא מהני מ"מ אם הביא עדים יוציא מידו הכא דאמרי' דאם חזר הוא ותקפה מידו דמהני לא כ"ש הוא דאם הביא ראיה דהיא שלו דמהני [א"מ ונלע"ד ליישב דהתם מה שזכה בה הא' הוא משום תקנת חז"ל שלא יהיו כל ימיהם במחלוקת היום יגבר זה ולמחר יגבר זה וכמבואר שם ומש"ה כשיביא האחר ראיה שהיא שלו נוטלה בדין משא"כ הכא דמה שזכה זה הוא משום חשש דשתיקה כהודאה ואין מוציאין מידו מס' א"כ אפילו הביא ראיה ג"כ אין מוציאין מידו מס' דהודאה והודאת בע"ד כק' עדים דמי ול"מ עדים עכ"ה] ומ"מ פשט דברי הטור שסתם וכתב דאפי' אם יביא עדי' אח"כ ל"מ משמע דקאי נמי אדסמיך ליה דאפילו בשתק ואח"כ צווח ל"מ וכד' הש"ך ונ"ל דודאי הטור שמע כן מאביו ז"ל פה אל פה ולא הוציא כן מפסקיו וכמ"ש הב"ח מדקדוק ל' הטור שכתב והיה אומר א"א וכו' א"כ אפש' ששמע נמי מאביו דהבעיא נפשטה מכח את"ל וכמ"ש ה"ה ז"ל א"כ מאחר דס"ל דנפשט' הבעי' והוי שתיקתו כהוד' ל"מ אם הביא אח"כ עדים דהודאתו כמאה עדים וחזר ממ"ש בפסקיו דהויא בעי' דלא אפשט' ואתו דברי הש"ע והרב בהג"ה כפשטן שפיר דהש"ע פס' כהרמב"ם ז"ל דהבעי' לא איפשט' מדכת' אם חזר הב' ותקפה ממנו דמהני וא"כ אם הביא עדים אח"כ מהני אבל הר"ב בהג"ה פ' כהרא"ש ז"ל וכמ"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה הקדישה בלא תקפה עכ"ל עיין למהרי"ל ולא"א ז"ל שכת' דרש"י ס"ל דאם הקדישה כשתקפ' מקודשת ע"ש ונ"ל דאינו כן דלא אפשר לומר ס"ז מעולם דהא לקמן פשיט ליה מדר"נ דאמ' כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש וכו' כ"ש הכא דזה שהקדיש אות' אינו יכול לעכב אות' אצלו אלא אדרב' זה הב' יוציא אותה מידו בדיינין א"ו אפי' תקפה והקדיש אותה לא קדש' והא דנקט רש"י כן עיין במהר"ם שיף ז"ל מ"ש בזה:
וראיתי בש"מ בשם מהרי"א וז"ל י"ל היאך עלה על דעתו שיחול ההקדש על מה שביד חבירו דאנן סהדי דמאי דתפיס דידי' הוא וכו' ונאמ' שמה שאמרו הקדישה בלא תקפ' מהו ר"ל שחמור כח הקדש כשהקדישה כי לא תקפ' בין דצווח בין דשתיק אמרי' שחל ההקדש וכו' לפי שאנו רואין חומרא אחרת בהקדש שכ"ד צריך משיכ' להדיוט ובהקדש אמירתו לגבוה וכיון שיש לו חומר' אמרי' שיש לו חומר' אחרת שאע"פ שלא הודה חל ההקדש ע"כ ואחה"מ אינו כן כיון שזה צווח מה"ת יחול ההקדש כיון שלא הודה לו הוי כמו שהקדיש של חבירו דלא חל ההקדש ועוד אמאי לא בעי הגמרא אלא אי אמרי' אין מוציאי' אפי' את"ל מוציאי' נבעי כן מטע' חומר ההקדש וצריך עיון: תוס' ד"ה דתני ר"ח וכו' וי"ל דע"י ר"ח שנאה ר' כדמוכח התם עכ"ל הקו' מבוארת דהתם לא אמרה ר"ח אלא ר"ח א"ל תנינא ונראה דהגמרא דפשיט מר"ח ולא ממתני' משום דר' מספק"ל אי קבלה או לא ואע"פ ששנאה במתני' אפשר דחזר בו אבל ר"ח דפריך לר' חנינא משמ' דס"ל דדין זה הוא אמת ולכך פריך הגמ' מר"ח ודו"ק:
ד"ה שבועה וכו' א"נ שלא שלחתי בה יד אינו נשבע אלא וכו' עכ"ל ראיתי להטור בסי' רצ"ד שהביא ד' ר"י דס"ל דאי איכא עדים שנאנסה אף דלא ידעי' אם בא ע"י פשיעה נפטר משבועה ודלא כהירושלמי ע"ש וק"ק מנ"ל לטור דר"י לא ס"ל כהירושלמי אדרבא מדכתבו התוס' שבוע' שלא שלח בה יד באה ע"י גלגול שבוע' שלא פשע בה משמע דס"ל כהירושלמי דאל"כ הול"ל שלא שלח בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול שבועה שנאנס' וכשיש רואה שנאנס פטו' א"ו דנקט' כן לומ' דשבוע' שלא סלח תלויה בשבוע' שלא פשע דאם צריך לישבע שלא פשע צריך לישבע ג"כ שלא שלח כהירוש' ומ"ש התוס' כשיש רואה שנאנסה ר"ל שנאנס' בלא פשיע' דהתם בגמ' קאמר ואפי' במקום מדרון נמי וכו' היכ' דאיכ' רואה פטו' כאיסי וכו' ור"ל שרואין שנאנס' בלא פשיע' וכ"פ ה"ה ז"ל פ"ו מה' שאלה לדעת רבינו והא דחזרו התוס' מתי' קמא משום דס"ל דהתם דקאמ' כשיש רואה שנאנס' בלא פשיע' פטור משמע דפטור לגמרי ועיין להב"ח שם ובמ"ש א"ש ד' ר"י כהירוש' וצ"ע: ד"ה הקדיש' וכו' או"ד הקדיש לא הוי כתקפה וכו' עיין במ"ש מהר"ם שיף ובמ"ש א"א ז"ל שפי' בכונת התוס' על נכון וכן בדבור שאח"ז ועפ"ד ניח' מה שהק' מהריכ"ץ והר"ן בש"מ על דברי התוס' ע"ש. וראיתי לה' שמחת יו"ט ד' קמ"ד ע"א שהק' ממ"ש התוס' בחולין ד' ט"ל ע"ב ד"ה כי לא אתא לידי' וכו' שכתב דהבעיא דהכא אתיא לכ"ע דתנאי דהתם וזה היפך דבריהם דהכא עש"ב ולפעד"ן דל"ק כלל בשלמ' התם דזיכה לו ע"י אחר ויצאה מרשות הנותן והוא שמע ושתק ס"ל לרבנן מדשתק אודויי אודי ליה דהו"ל למחות כששמע דזיכה לו ע"י אחר אבל הכא צדדי הבעיא היא אי אמרי' מדשתק אודי ליה והוי כמו שתקפ' והיא בידו או"ד סבר דא"ץ לצווח כיון שהוא תופש בה והיא שלו אינו יכול להקדיש א"כ לא אודי ליה ולרשב"ג דס"ל התם מאחר דצווח לבסוף הוכיח סופו על תחלתו ה"נ אתי' צדדי הבעי' לדעתו מאחר דהוא יודע דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ושתק א"כ אודי ליה והוי כתקפ' או"ד השתא מיהא לא תקפ' וכו' והנה הרמב"ם ז"ל השמיט בעי' זה ונ"ל דס"ל דנפשט' הבעיא מדר"נ דאמר כל ממון שאין וכו' וכמ"ש התוס' ומאחר שהביא בה' ערכין פ"ו דין כ"ג דין מסות' דלא הוי הקדש ממילא ידעי' דגם בבעיא זו דלא הוי הקדש ודו"ק:
ד"ה והא הכא וכו' ומפרק הזרוע דאמ' בן לו דחטף וכו' דשמא מיירי כשאכלו וכו' עיין להפר"ח י"ד סי' ס"א ס"ק ל"ג שכתב דט"ס וצ"ל האי כהנא דחטף וכו' עש"ב וק"ל דהתם אמר רבא בדק לן ר"י האי כהנא דחטף מתנת' חבובי קא מחבב מצוה או זלזולי קא מזלזל וכו' ולפ"ד התוס' דהא דחטיף אינו משלם דוקא באכלן הא לא"ה חייב לשלם א"כ היכי ס"ד דקא עביד מצוה הא ודאי אסור לחטוף ולאכול משום דהבעלי' רוצין ליתן לכהן אחר בשביל ט"ה שיש לו וכן אביי היכי הוה חטיף [א"מ ועוד ק"ל על הפר"ח דהוא ז"ל לעיל בס"ק י"ח פי' ולא שיחטוף היינו אפי' שמתרצי' אח"כ הבעלים ע"ש א"כ מאי ק"ל לתוס' לפי הגהתו דהתם איירי כשמתרצי' הבעלי' אח"כ אבל אי לא רצו אה"נ דחייב לשלם וכ"מ מפרש"י שם שפי' דחטיף מתנוקות שנושאים אותם לכהני' ע"כ ור"ל ואביהם מתרצי' ליתן לכל כהן עכ"ה]:
דף ו:
גמ' נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן וכו' ואין להק' תפ"ל דהו"ל מן הפטור על החיו' דפדיון פטר חמור הו"ל כלקוח ומתנה כדאמר בבכורות די"א כבר תי' מהרש"א במ"ב לקמן ד"ז ע"א בתוס' ד"ה מפריש וכו' כיון דעדין לא תקפ' לא הוי כלקוח ומתנה ע"ש אבל ק' לדעת ר"ח הביאו הרשב"א ז"ל בחי' לחולין ד' קל"ו דהכהנים פטורים ממעשר בהמה עש"ב א"כ אמאי לא קאמר בפשיטות דאי אין מוציאין מידו ויש לכהן צד זכייה הו"ל פטור ממע"ב וא"כ קא מפריש מפטור על החיוב ואפשר דזה בכלל כונת הגמרא נמצא זה פוטר ממונו בממון של כהן דפטור ממע"ב והו"ל מן הפטור על החיוב [א"מ וכ"מ לישנא דגמרא דקאמר ממ"נ אי בר חיובא הוא וכו' אי לאו בר חיובא הוא וכו' דלכאור' אינו מדוקד' דהול"ל אי שלו הוא וכו' ואי אינו שלו וכו' דהא פדיון פט"ח בר חיובא במע"ב הוא ולזה נדחק רש"י לפ' אי האי גבר' בר חיובא הוא וכו' ר"ל בר חיובא ולאו בר חיובא דקאמ' בגמ' לא קאי אטלה אלא אגבר' אבל בטלה לא שייך האי לישנא דגם פדיון פט"ח חייב במע"ב וכמ"ש מהרש"א במ"ב ע"ש והו דמשמ' דקאי אטלה דקאמ' דלית ליה אלא השעה והוא וכו' דהיינו הטלה וא"כ הא דקאמר אי בר חיובא הוא וכו' קאי נמי אטלה ולפי' ר"ח ניח' דכהנים פטורים ממע"ב וא"כ אי של כהן הוא הטלה לאו בר חיובא הוא ואפשר דמכאן יצא לו לר"ח האי סבר' עכ"ה]. ועי"ל דדוקא בהמות שנולדו להם בעדרם הוא דפטורים הכהנים אבל אי לקחו מישראל בפדיון פט"ח וכיוצא חייבים לעשר להפקיע קדושה שחלה עליהם כבר בבית ישראל כמו שמצינו גבי פט"ח דשל כהנים פטורים ואי נפלו מבית אמו ישראל חייבים וכמ"ש רש"י בפ"ק דבכורות ד' י"א ע"ש ואח"כ ראיתי לה' בית יצחק שתי' כן ע"ש ובזה י"ל מה שהקשה המש"ל פ"ו מהלכות בכורו' מגמ' דס"פ הגוזל עצים ד' דמבע"ל אי נפלו לכהן עשר בהמות בגזל הגר אי חייב להפריש מע"ב וכו' ע"ש ובמ"ש א"ש דשאני התם שכבר נתחייבו בבית ישראל. ומה שהק' עליו הרשב"א מדאמ' בשבת דראב"ע הוה מעשר תריסר אלפי עגלי בשתא ע"ש ל"ק דר"ח ס"ל דלא הוה מע"ב שהיה לאחר חרבן אלא מעשר למלך כמ"ש התוספו' שם עיין שם: שם בגמ' הב"ע דליכא אלא ט' והוא הק' הריטב"א והרמב"ן ז"ל בש"מ אמאי איצטרי' לומר דליכא אלא ט' והוא אפילו יש לו הרבה נמי ליעשרנהו ממ"נ דאי עשירי נינהו שפיר ואי לאו ליפטרו במנין הראוי וכו' ע"ש מה שתי' ונ"ל דל"ק דאם יש לו הרבה טלאים הוי כל עשירי בספק וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים וזה לא מצי למעבד לכתחילה דקתני נכנס לדיר להתעשר דמשמע דמערב אותו לכתחילה בשלמא גבי הא דקתני קפץ א' מהמנוים לתוכן קפריך שפיר דאמאי פטורים לעבד הכי אבל הכא אמאי יעשה כן לכתחילה להפקיעם מהקרבה לפיכך איצט' לומר דלית ליה אלא ט' דפטורים ממ"נ ודו"ק:
תוס' ד"ה פוטר וכו' וכן הוא במסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו עכ"ל אבל הרמב"ם פ' בפ"ב מהלכות בכורות דאין מוציאין מידו וכבר הק' עליו מסוגיין ועיין להרשב"א בסי' שי"א והלח"מ כתב דדחה סוגי' מכח קו' התוס' מכתובו' ע"ש ואין נר' דרבי' בסו' פ"ז מה' עדות פס' דאין גובין בו כלל משמע דס"ל דאם תפס מוציאין מידו. ועיין בס' תקפו כהן בתחלת הספר אמנם אפשר שדחה מכח קו' התוס' מפ' השואל וכמ"ש א"א ז"ל וכ"כ ה' הלכות יו"ט דף כ"א ע"ג ע"ש ואני ברגליו אעבורה דהרמב"ם ז"ל מכח קושית התוס' הנ"ל מפ' הסוגי' הכי דרבה דאמ' לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין וכו' בדין הוא דיכול לומ' דאע"ג דתקפו אין מוציאין אפ"ה אסורין בגיזה ועבוד' משום דשאני בכור דקדושה הבאה מאילי' היא אלא לאומי שנוייא נקט כן ולומר דאינו מוכרח לומר כן ולאו משום דס"ל דהדין כן וכ"כ רבינו בצלאל בש"מ ע"ש ור"ח דאמ' תניא דמסייע לך וכו' ר"ל לענין דאמרת דשאני קדושת בכור דהקדוש' הבאה מאליה היא וה"פ ואי ס"ד הא דאסורי' בגיזה ועבוד' אפי' היא ביד ישראל מט' דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו א"כ אפי' לא תקפו אסורי' בגיזה משום חומרא דהקדש והוי כמו הקשו יהוי של כהן א"כ איך נכנסי' לדיר להתעשר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן א"ו דלאו בהא תליא ולעולם בין מוציאין בין אין מוציאין מידו אסורי' בגיזה משום דקדוש' הבאה מאילי' ולא הוי של כהן כל זמן דלא אתא לידי' ומש"ה אפילו אמרי' אין מוציאין מידו נכנסי' לדיר להתעשר ולענין דינא ליכא נפקות' בין רב המנונא ובין ר"ח דלעולם אם תקפו כהן אין מוציאין מידו וכפשט' דברייתא דקתני המע"ה דמשמע בין אם היא ביד כהן בין אם היא ביד ישראל ודו"ק:
דף ז.
גמ' והאר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' הק' בא"ז וז"ל ותו כיון דפשט"ל למק' דדר"י דכל מידי דלאו ברשותי' לא מצי להקדיש מאי קא מבע"ל לעיל ותי' דלא דמי דר"י לבעיין דטלית דהתם תרוייהו אדוקי בה וכל חד מנייהו אית בידי' פלגא ומ"ה איכא למיבעי אי מצי להקדיש כולה הואיל ופלגא בידי' עכ"ל ואין נ"ל דאם אדוק בה מה מהני מ"מ החצי הב' אינו שלו ובעיקר הקו' נ"ל דלעיל קבעי אי אמרי' שתיקתו כהודאה היא והוי שלו א"כ הוי כפקדון שיש לו ביד אחרי' דיכול להקדישו וכמ"ש התוס' לעיל אבל גבי גזל דאית ביה מחלוקת אע"ג דיכול להוציאו בדיינים מ"מ השתא מיהא לא הוי כפקדון ולא מצי להקדיש ודו"ק:
שם גמ' מחוי ר' אבהו ובשבועה וכו' התוס' והרא"ש ז"ל הסכימו דישבע אפי' על מה שבידו אבל הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' טוען פסק דלא ישבעו אלא על השאר אבל מה שבידו אינו נשבע כי אם ע"י גלגול ע"ש והק' עליו הרא"ש ז"ל דא"כ מאי קמ"ל ר' אבהו מתני' היא שחולקים בשבועה ע"ש והש"ך ז"ל בסי' קל"ח ס"ק ח' הק' עוד לדעת רבינו מאי קאמר אלא מתניתין וכו' משמע שהבין בשכל א' אוחז בגוף הטלית אלא דפריך אמאי קתני יחלוקו ליתני זה נוטל עד שידו מגעת וכו' ק' שבועה זו דמתני' למה ע"ש ונ"ל לייש' דעת רבינו דהוא ז"ל גריס בגמ' מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה אלא מתני' דקתני וכו' ונר' דר' אבהו בא לומר דליכא שבועה אלא בשאר שלא קאמר דמתני' איירי באדוקים בה בשוה ונשבעים על מה שבידם אלא דאיירי בדאינם אדוקים בשוה ונשבעי' דקתני על השאר וז"כ הגמ' דקאמר אלא מתני' דקתני וכו' ר"ל דאי לאו דר"א הו"א מתני' איירי באדוקים בה בשוה לפיכך חולקים בשבועה אלא לר"א דס"ל דליכ' שבוע' אלא על השאר א"כ מתני' דקתני נשבעים ודאי דאיירי דכ"א אוחז בכנף הטלית ואיכא השאר א"כ היכי משכחת לה דחולקים ומשני שפיר דאיירי בתפוס בכרכשת' ועיין בא"ז ודו"ק:
והנה ראיתי להש"ך ז"ל שם ס"ק ד' שכתב וז"ל שאין ביד א' ג' על ג' פי' וכיון שאינו דבר חשוב אין ראוי לומ' עליו שיטלנו קודם חלוקה אבל ודאי אם רוצה ליטלו קודם אף שהוא פחות מג' על ג' הרשות בידו וכ"מ בהרא"ש עכ"ל ונ"ל דאין משמע כן מסתימת לשון הפוסקי' שכתבו יחלוקו משמע אע"ג דרוצה ליקח מה שבידו אינה תפיסה וכ"כ להדיא בפרישה וז"ל ואע"פ שיש ביד א' ג' פחות מעט והב' דבר מועט אפ"ה חולקין בשוה דפחות מג' לאו מידי חשיבי ולא שייך ביה תפיסה ע"כ הרי לך להדיא שכתב דלא כהש"ך ומה שהביא ראיה מדברי הרא"ש ליכא ראיה דהרא"ש בה לתת טעמא מ"ש אם תפוסין בכרכשת' או אם תפוסין בגע"ג דבזה חולקין ובזה כ"א נוטל עד שידו מגעת ומש"ה כתב וז"ל פי' בשפת הבגד שאין ביד א' גע"ג שיהא דבר חשוב לומר שיטלנו קודם חלוקה ע"כ וכונת דבריו ר"ל דאי מצינו פחות מג' חשוב כלי אז גם בפחות מג' כ"א נוטל ער שידו מגעת אבל האמת לא מצינו דבפחות מגע"ג שיהא דבר חשוב ולפיכך לא מהני ביה תפיסה ויחלוקו ודו"ק:
והנה ראיתי להנ"י ז"ל שכתב שטעמו של רבינו דס"ל דבמאי דתפיס נוטלין בלא שבועה משום דכיון דמאי דתפיס ליה כמאן דפסיק לגמרי דמי דלא נתקנה שבועה בזה וכו' עכ"ל ובדבריו יתיישב מה שהק' הלח"מ שם ה' ז' גבי ב' שהיו אוחזין בכלי דפסק רבינו דחולקין וכתב ה"ה ז"ל הא דנקט רבינו כלי משום שיש בדין הטלית חילוקים וכו' ע"ש והק' עליו הלח"מ מה יש חילוק בין כלי ובין הטלית ובכלי נמי הו"ל לרבינו לפסוק דזה נו עד שידו מגעת ע"ש שהניח בצ"ע ולפמ"ש הנ"י א"ש דהא דאמ' דזה נוטל עד שידו מגעת משום דחשו' כמאן דמי ובעי' שיעור כלי דהיינו ג' על ג' אבל בפחות מגע"ג לא חשיב כלי ולא אמרינן כמאן דפסיק דמי א"כ גבי כלי דאם נשבר לא הוי כלי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' כלים א"כ לא אמרינן דנוטל עד שידו מגעת דלא מצינן למימ' כמאן דפסיק דמי דאם נפסק לא חשיב כלי לפיכך פסק גבי כלי דחולקין אבל גבי טלית דאמ' דזה נוטל עד שידו מגעת ה"ד בדאיכא שיעור כלי דאם נפסק לפיכך כתב רבינו גבי כלי דלעולם חולקי' וראיה לזה דלא מצינו דמהני קנין בנתינת מקצת אלא בסודר אבל בכלי עד שיתן את כל הכלי ודו"ק:
שם א"ר משרשיא ש"מ האי סודר' כיון דתפיס ביה גע"ג קרינן ביה ונתן וכו' הנה הרמב"ם ז"ל בה' מכירה פ"ה כתב וז"ל לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד צריך שיאחוז מן הבגד ג' אצבעות וכו' וכן אם אחז פחות מג' והיה יכול לנתק כל הכלי קנה עכ"ל וכתב ה"ה משם הרשב"א ז"ל שדקדק זה מדר"ח דאמ' גט בידה ומשיח' בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא דהתם הא אסיקנ' טעמא משום דבעי' כריתות אבל הכא דנתינת כלי בעי' והא איכא עכ"ל ולפעד"ן דרבינו ס"ל דוקא גבי אם בידו גע"ג הוא דאמר דאפילו אינו יכול לנתקו קנה משום דהוי כמאן דפסיק לגמרי והוי כמו ברשותו של מוכר כבר וקנה בחלפין אבל אם הוא אוחז פחות מגע"ג דאם נפסק לא חשוב כלי בזה אמרינן אם המוכר יכול לנתקו אצלו דקנה דלא גרע מגט דאמ' דאם יכול לנתקו דאינה מגורשת:
וראיתי להב"ח ז"ל סימן קצ"ה שכתב דהרי"ף גריס בגמ' הילכך האי סודרא כיון דאית ביה גע"ג כמאן דפסיק דמי וקני ליה ולפי גי' זו אפשר דרבא בא לומר שיהא בסודר גע"ג אבל לא בעי' שיתפוס כל הג' ורבינו כתב כב' הגירסות ע"ש ונ"ל דכוונתו דרבינו אית ליה ב' הגי' דלפי הגי' דתפיס גע"ג משמע דבעינן ג' וכו' אבל בפחות מג' אפי' יכול לנתקו לא קנה ולפי גי' הרי"ף דגריס דאית ביה וכו' משמע דגמ' ס"ל אפי' תפיס בפחות מג' ואינו יכול לנתקו אצלו דקנה [א"מ הוכרח לזה דאי דוקא אם יכול לנתקו א"כ מאי פריך מ"ש מדר"ח וכו' אדרבא סייעת' היא דאם יכול לנתקו חשיב כאלו הוא בידו אלא ע"כ דלפי גי' זו אפילו אינו יכול לנתקו כיון דתפיס במקצת חשיב כאלו הכל בידו ואע"פ שהנותן יכול לנתקו מש"ה פריך מ"ש מדר"ח וכו' עכ"ה] ולפיכך רבינו מכח ב' הגי' תפס ס' אמצעית דאם תפס ג' וכו' אע"ג דלא היה יכול לנתקו אצלו קנה דזה אתי לב' הגי' אבל אם תפס בפחות מג' לקח ס' אמצעית דבעי' מ"מ אם יכול לנתקו אצלו האמנם בעיקר דבריו תמוהים דליכ' מאן דגריס הכי בגמ' וגם בספרי הרי"ף שלפנינו ליתא לגי' זו ועוד דלגי' זו לא א"ש לישנ' דגמ' דקאמ' כמאן דפסיק דמי ואי בתפיס בפחות מג' אי פסיק ליה לא קני דלא חשיב כלי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות כלים ע"ש:
עוד כתב הב"ח דרך אחר ליישב דעת רבינו דרבינו הוק"ל מאי קא פריך ומ"ש מדר"ח וכו' דילמ' הך דרב משרשי' נמי לא איירי אלא בכה"ג דהמקנה יכול לנתקו אצלו א"ו קיים ליה לתלמודא דביכול לנתקו אצלו אפי' לא תפיס גע"ג קנה ע"ש ונ"ל דאי מהא לא אריא משום דאי רב משרשי' איירי בהכי אמאי איצטריך לומר משום דהוי כמאן דפסיק דמי וקני ליה דזה הטעם מורה דאע"ג דאין יכול לנתקו ומש"ה פריך שפיר מ"ש וכו' ודו"ק: שם אם היתה טלית מוזהבת חולקין וכו' [א"מ עיין במ"ש מהרש"א ז"ל וז"ל ולא דקדק הכא לומר ובשבועה דאפש' דמודו תרוייהו וכו' ע"ש ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה דהא עיקר רבות' דרבא הוא לאשמעי' דחולקין כדמסיק מ"ד דא"ל פלוג הכי וכו' אבל לענין שבועה מתניתין היא ואין כאן שום רבותא ואדרבא אי הוה אמר ובשבועה הוה ק"ל ל"ל למימר ובשבועה פשיט' מתניתין היא וכן לעיל דמחוי ר' אבהו ובשבועה הק' הרא"ש ז"ל מאי קמ"ל ומזה הוכיח דאף במאי דתפיס בידיה נמי צריך לישבע ע"ש עכ"ה]:
תוס' ד"ה מפריש עליהן וכו' תימא דבפ"ק וכו' ותו מאי קמ"ל וכו' עכ"ל כתב בא"ז משם רבו וז"ל וי"ל דחד' מתרצת חברתה דס"ד לומר דלא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן את המעשר של אלו עשרה שיין שהוא מפריש כיון דבחד הוה סגי קמ"ל וכו' ע"ש והקשה עליו ה' הלכות י"ט ז"ל ד' כ"ב ע"א דהא מ"ב אינו ממתנות כהונה אלא הבעלים מקריבין אותו קרבן והכל הוא לבעלים ואין לכהן בו כלום אלא כלו לבעלים וא"כ מאי הפסד לכהן איכא במ"ב ועוד אפילו את"ל דיש שייכות לכהן איך קאמר מפסיד לכהן וכו' ולא ידעתי למה לא יתחייב ליתן המעשר לכהן הא כיון דקאמ' ר"ן ומעשרם עכ"ל דכממונו חשבינן ליה כיון דאיהו מוחזק ומש"ה חייב לעשר א"כ למה לא יתחייב ליתן המעשר וממ"נ חייב ליתן דאם זה שיצא מעשר בכור הוא של כהן ואם אינו בכור של כהן נמי הוא מדין מעשר יע"ש ולע"ד י"ל דהא דאינו חייב ליתן המעשר ממ"נ משום דבעשרה אלו יש מהם שהוא פט"ח ויש מהם שאינו פט"ח וא"כ העשירי זה שיצא אפשר שאינו פדיון של פט'"ח כלום ולא חל עליו קדושת מ"ב נמי משום שמא יש מהם שהוא בכור ודאי וממילא הנשארים אינם חייבים במעשר דלאו בר חיוב מ"ב כלום והוי העשירי שה חולין ודו"ק: