אור ברסלב
מאורות נתן מציעא › דף לב:

מאורות נתן· רבי נתן בורגיל

מציעא · דף לב:

דף לב.

גמ' אמר רבא מדברי שניהם נלמוד צב"ח דאוריית' וכו' הח' הנ"י ז"ל משם הרמב"ן ז"ל זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק ותי' דעשה דכבוד תורה עדיף ודחה אותו הנ"י דזקן ל"ד קנה חכמה לבד קא אמרינן דה"ה למכובד כדאמר לעיל כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי וכו' אלא הכא כיון דצב"ח מותר לתשמישן של בנ"א כ"ש לכבודם בשב ואל תעשה ע"כ ונ"ל ליישב דעת הרמב"ן ז"ל דס"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל לעיל דדוק' זקן שקנה חכמה והא דאמר רבא לעיל כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי וכו' בא לפ' מתניתין דקתני זקן פטור מהשבת אבידה ה"ד אם בשלו אינו מחזיר אבל אם בשלו מחזיר גם לאחרים מחזיר וכן גבי פריקה וטעינה הדין כן והט' כיון דהוא לא חייש על כבוד תורה בשלו גם בשל חבירו נמי הדין כן: אבל הרדב"ז ז"ל הובא בא"ז כתב דכונת הרמב"ן ז"ל במה שאמר דעשה דכבוד תורה עדיף ל"ד בזקן שקנה חכמה אלא אפי' זקן מכובד ומשום דכבוד הבריות שדוחה את לית שבתורה כיש שידחה צב"ח אפילו שהוא מן התורה שהרי אין בו לא לאו ולא עשה ע"כ וק"ק דהא בפריקה איכא עשה דעזוב תעזוב עמו וכשתאמ' צב"ח דאורייתא א"כ גם זקן נמי מחוייב בעשה זה ואיך יבא כבוד הבריות וידחה עשה ואפשר לומר דס"ל דצב"ח לאו מהכא ילפי' ליה אלא בעלמא ס"ל כן וכמ"ש לעיל והכא ציווי אחרינא כמו אבידה דלית בה צב"ח ה"נ מחוייב לפרוק עם חבירו ובזה ילפי' דזקן פטור כמו אבידה וליכא עשה זה לגביה אלא משום דאמר צב"ח דאורייתא הוא דק"ל אמאי הזקן אינו מחוייב באיסו' זה ואהא תי' משום כבוד הבריות דוחה איסו' זה כיון דאינו לא לאו ולא עשה:

וראיתי במרדכי שתירץ משם הר"מ ז"ל דה"פ כל שבשלו אינו פורק כשמוצא לשכור פועלים לפרוק בשל חבירו נמי אינו פורק היכא שמוצא חבירו לשכור פועלים לפרוק ואינו חייב לסייעו כלל אבל היכא שאינו מוצא לשכור פועלים כיון דבשלו פורק משום צב"ח דאוריית' בשל חבירו נמי פורק וק"ק דהא רבא אמר בלשון א' כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען ולפ"ד א"כ גבי טעינה נמי הדין כך וזה אינו דהא בספרי בפ' תצא דרשי' והתעלמת דכתי' גבי טעינה כמו שדרשי' גבי אבידה לומר פעמים שאתה מתעלם וכגון זקן הרי לך דזקן פטור ממצות טעינה מכל וכל א"כ איך רבא יערבנהו בהדי הדדי וצ"ע:

ובעקר הקו' של הרמב"ן ז"ל יש לתי' כמ"ש רש"י בחומש וז"ל דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר הא כיצד זקן ואינו לפי כבודו וחדלת או בהמת נכרי ומשאוי ישראל וחדלת עכ"ל ולכאורה ק"ק. דהא לא מצינו בשום מקום לא בספרי ולא במכילת' ולא בגמרא שדרשו וחדלת לענין זקן ואינו לפי כבודו אלא לענין בהמת נכרי ומשאוי ישראל א"ו דכונת רש"י לומר הא דדרשי' לענין בהמת נכרי וכו' אינו אלא לריה"ג דס"ל צב"ח לאו דאורייתא אבל לרבנן דס"ל צב"ח דאורייתא מוקמי' דהאי וחדלת לענין זקן ואינו לפי כבודו וכ"כ הריטב"א והרדב"ז ז"ל בא"ז הכא ובזה א"ש מה שהק' התוס' אמאי עוקרין על המלכים הא צב"ח דאוריית' ובמ"ש א"ש כיון דמצינו שהפקידה התורה על כבוד הזקן יותר מצב"ח א"כ כ"ש כבוד המלך ודו"ק:

שם ה"נ מסתברא דקתני אם היתה טעונה י"נ אין זקוק לה וכו' הק' התוס' בפסחים דף כ"ב ע"ב והרא"ש ז"ל הכא בא"ז אימא דאסו' משום דאסו' להשתכר באיסורי הנאה ואפי' בחנם יש לו הנאה כיון דהגוי מחזיק לו טובה ותי' לחד תי' דמשמע ליה לגמרא הא דקתני בברייתא אין זקוק לה בכל ענין בין קאי הגוי התם ובין לא קאי הגוי התם דלא חשיב נהנה לפי שאין הגוי מחזיק לו טובה ע"כ ועיין בטור בסי' רב"ע דלא ס"ל חילוק זה ע"ש א"כ צ"ל דס"ל כתירו' הב' דכיון שהוא מתכוין משום צב"ח ולאו משום טובתו של גוי מה שהגוי מחזיק לו טובה הוי כהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דשרי בפסחים ע"ש אבל י"ל לפי חי' קמא דמשמ"ל דאיירי אע"פ שאין הגוי שם א"כ רישא נמי איירי בהכי אפילו בשאין הגוי שם א"כ תחזור הקו' אמאי נזקקין בשאין הגוי שם ומאי איבה איכא התם ואפשר לומר דשאני רישא דליכא איסו' ומש"ה אע"פ שאין שם הגוי נזקקין לו משים איבה דשמא ישמע הגוי ואיכא איבה אבל בסיפא פריך אי אמרת צב"ח דאורייתא כיון דאין הגוי שם אמאי אין נזקקין לו לקיים מצות פריקה משום צב"ח ולא חיישינן שמא ישמע הגוי ואיכא הנאה כיון דאפשר דלא ישמע וליכא הנאה צב"ח עדיף:

ובעיקר קו' התוספו' והרא"ש לא הבנתי דהא שכר של י"נ דאסור הוא מדרבנן כדאמ' בע"ז ד' ס"ב דקנס' הוא דקנסוהו וצב"ח דאורייתא א"כ קא מקשה שפיר הגמרא אי אמרת צב"ח דאורייתא אמאי אין נזקקין לו דליתי איסור' דאורייתא ולידחי איסור דרבנן כדאמ' בגמרא דשבת ד' קכ"ח ע"ב וצ"ע:

שם ת"ש בהמת נכרי ומשאוי ישראל וחדלת וכו' והק' הרא"ש ז"ל בא"ז אמאי לא חיישי' לאיבה כדלעיל ותי' כיון דמשאוי של ישראל הוא לית ליה לגוי איבה דמימ' אמר לישראל חבירו אינו מסייע לי לכ"ש ע"ש ובזה נסתלקה קו' הטור בהי' רב"ע שהק' על הרמב"ם ז"ל מ"ש בסיפ' בבהמת גוי ומשני של גוי קאמר נזקקין משום איבה ובריש' בבהמת נכרי ומשאוי ישראל לא אמ' נזקקין משום איבה ובמ"ש א"ש ואישתמטתי' דברי אביו הרא"ש הנ"ל וכן תי' הב"ח והסמ"ע ז"ל ע"ש ומה שהק' בעל המרשים והביאו הב"י דתק"ל לטור בגמרא עצמה ואמאי לא הקש' אלא על הרמב"ם אפשר לומר דהטור יתרץ קושיא זו כמ"ש הרשב"א ז"ל וז"ל דהתם בשיד אימות העולם תקיפה לפיכך חיישי' לאיבה אבל הכא בשיד ישראל תקיפה על א"ה לפיכך לא חיישי' לאיבה אבל להרמב"ם אי אית' דס"ל כן הו"ל לפ' ולא לסתום ולכתוב דהכא אין נזקקין והתם נזקקין. ובמה שהק' מרן ז"ל בה' רוצח בפי"ג על הטור אמאי לא הקש' על רבינו אמאי כתב אין נזקקין כיון דצב"ח דאורייתא ולכאורה דבריו אינם מובנים דהא קודם זה הק' הוא בעצמו כן לדעת רבינו ותי' דאיירי בטעינה א"כ מאי קאי מק' על הטור וראיתי בדרישה ז"ל שם שכתב וז"ל ונראה שהעתיק אותו שם ממ"ש כאן בב"י בלא דקדוק ע"ש ור"ל דמרן חיבר הב"י בתחלה ואח"כ חיבר הכ"מ כמ"מ ה' לחם חמודות בסיף ברכות וכ"כ הלח"מ פ"ה מה' אבל ע"ש א"כ מעיקרא לא ס"ד לאוקמי' בטעינה אבל אח"כ כשחיבר הכ"מ חזר ואוקמי' דאיירי בטעינה:

והנה בקו' זה עלה בדעת מרן ז"ל לומר דרבינו פסק דצב"ח לאו דאורייתא כריה"ג ודחה דבר זה מכמה טעמים חדא דלא הו"ל למפסק כיחידאה ועוד דהא תנן דלריה"ג אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך ע"כ מלבד דמזה ליכא ראיה כמ"ש א"א ז"ל בספרו עוד יש לתמוה שלא ראה דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בראש הפ' להדיא לרבנן דאפי' יותר ממשאו חייב לפרוק ואיך רבינו סתם וכו' וצ"ע:

וראיתי להב"ח ז"ל שתי' לקו' מרן ז"ל דהרמב"ם ס"ל כשהיה הגוי שם לא אמרינן צב"ח ע"ש וק"ק א"כ מאי פריך הגמרא ת"ש בהמת נכרי ומשאוי ישראל וחדלת וא"א צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת ומאי קפריך התם איירי בנכרי שם וליכא צב"ח ועוד מאי פריך מברייתא שונא שאמ' שונא ישראל ולא שונא א"ה ואי אמרת וכו' והלא כיון דהגוי שם ליכ' צב"ח ודוחק לומ' דה"ה דהו"מ לאוקמי הכי כמ"ש הש"ך ז"ל ועוד דאין סברא לחלק בהכי כיון דצב"ח איכא מה לי נכרי שם או לא וצ"ע [א"מ ולפעד"ן ליישב דברי הרמב"ם משום דק"ל דהכא קאמר דאי צב"ח דאורייתא אין חילוק בין בהמת גוי לבהמת ישראל ושונא דקר' אפי' גוי במשמע ובפ' ע"פ קאמר רב מאי שונא אילמא שונא עכו"ם והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא א"ה וכו' אלמא דרב ס"ל דבהמת גוי אין בה מצות פריקה אע"ג דרב ס"ל בפ' מפנין ד' קכ"ח צב"ח דאוריית' וע"כ דס"ל כמ"ש הב"ח ז"ל דבבהמת עכו"ם לא שייך איסו' דצב"ח כיון דגופו הותר כ"ש ממינו וא"כ זה היפך סוגיין דהכא ועל כן הוכרח לומר דסוגיא דהכא אזלא לפי שיטת המקשה דקאמר לימא מסייע ליה בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל אא"ב צב"ח וכו' ולא ס"ד טעמ' דאיבה ומשום זה הוכרח לומר דטעמא הוי משום צב"ח דאורייתא ואפי' בבהמת גוי נמי שייך צב"ח ולפום שיטה זו רהטה כולה היגיון אבל לפי האמת אינו מוכרח דאע"ג דצב"ח דאורייתא אפ"ה בהמת גוי אינו מטפל בה אלא משום איבה וליכא משום צב"ח וכסבר' רב ולא צרכינן לשנויי דחיקי דדחקינן בשמעתין זה נראה דעת הרי"ף שהשמיט כולה סוגיין ובזה אתו דברי הרמב"ם כפשטן דאע"ג דפסק דצב"ח דאורייתא אפ"ה פסק דשינא האמור בתורה הוא שונא ישראל ולא שונא א"ה כסברת רב וכן גבי בהמה גוי ומשאוי ישראל פסק דאין זקוק לה לא בפריקה ולא בטעינה כיון שהבהמה של נכרי ליכא משום צב"ח ומשום איבה נמי ליכא כמ"ש המחבר ז"ל לעיל משם המפ' כנ"ל עכ"ה]:

אמנם יש להק' על רבינו אי ס"ל צב"ח דאורייתא א"כ יחולו עליו כל הקושיות שהק' המאור על הרי"ף ז"ל דהו"ל לפ' מתניתי' דקתני הלך וישב לו וכו' פטור מאי פטור בחנם וחייב בשכר וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דדרכו להעתיק כל מה שאמרו בגמרא ועו"ק א"כ הו"ל למימר שו ומ'זכו' קאי אמתני' ולא קאי אקר' ומה שתי' מרן ז"ל הוא דוחק ואי לא מסתפינא הוה אמינא דרבינו פסק כריה"ג דס"ל צב"ח מדרבנן והכריחיות של מרן אינם מוכרחים דהכריח הא' דהו"ל לפסיק כרבנן דרבים נינהו אינו הכרח דהא רבנן לא אמרו כן בהדיא ואפשר דס"ל נמי דלאו דאורייתא כדמשני בגמרא ועוד דק"ל מסוגיא דפסחים דף קי"ג דאמר רב מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שנאך וכו' מאי שונא אלימא שונא נכרי והתניא שונא שאמרו שונא ישראל וכו' אלא פשיט' שונא ישראל וכו' ע"ש ואי איתא דצב"ח דאורייתא מ"ל שונא ישראל או שונא נכרי כמו שהק' הכא ודוחק לומ' דישראל בחנם ונכרי בשכר משום כיון דלא משני הכי בשמעתין מוכרח דלא ס"ל כן א"ו דרב ס"ל צב"ח לאו דאורייתא וכותיה פסק רבינו והא דלא הביא דרשה זו רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומר אפשר דס"ל אע"ג דצב"ח לאו דאורייתא וליכא חיוב מטע' מצות פריקה מ"מ חייב משום צער ישראל כמו שכת' שם גבי בהמת נכרי ע"ש וא"ל כיון דריה"ג ס"ל צב"ח מיהא מדרבנן כמו שאמר בגמרא לקמן אמאי כתב רבינו בבהמת נכרי אינו חייב ליזקק לה אלא משום איבה די"ל דס"ל כמ"ש התוספו' ד"ה מכלל וכו' שכתב בס"ד דכל הסוגיא ס"ל דאי צב"ח לאו דאורייתא אינו חייב אפי' מדרבנן וכתב מהר"ם שיף ז"ל והא דאמר לקמן צב"ח מדרבנן היינו לשאר מילי כגון לחלוב וכיוצא אבל לענין פריקה לא ע"ש א"נ כגון האי דפסק רבינו בה' שבת פכ"ח בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה וכו' ואע"ג דביטול כלי מהיכנו מדרבנן וצב"ח מדרבנן מ"מ צב"ח חמור טפי והגמ' דקאמר דס"ל צב"ח דאורייתא ל"ד דאפי' תאמר מדרבנן הדין כן אלא דגמ' אזיל לשיטת רבא דהכא דאמר צב"ח דאורייתא אך יש להק' דרב אית ליה בפסחים צב"ח דרבנן והכא קאמר גמ' בס' רב צב"ח דאורייתא וי"ל:

וראיתי לה' ארעא דרבנן ז"ל בסי' תקל"ו שהקשה משם מוהר"י ערוך ז"ל על המרדכי בפ"ק דע"ז וז"ל צב"ח דרבנן ואתי דרבנן דאמר אין מקדישין משום דחשו לתקלה ודחי צב"ח דרבנן ע"כ והוק"ל דמלבד דכל הגאונים פסקו צב"ח דאורייתא לו יהי כדבריו דצב"ח דרבנן הלא תינח צב"ח אבל בל תשחית מאי איכא למימ' עכ"ד והנה קו' הא' ל"ק כמ"ש בחי' אנשי שם על המרדכי בפרקין גם קו' הב' נראה דאינה קו' דלא אמרינן בל תשחית אלא היכא דאותו דבר ראוי לאיזה דבר והוא מפסידו אז עובר על בל תשחית אבל הכא דהבהמה שהקדישה אינה ראויה לשים דבר דהוי כחמש חטאות המתות ולא הוי בל תשחית ודו"ק:

שם אי אמרת צב"ח דאורייתא מ"ל שונא ישראל וכו' [א"מ ק"ל דלפי דעת המק' דס"ל דאי אמ' צב"ח דאורייתא אין לחלק בין שונא ישראל לא"ה דבתרוייהו בחנם דאל"כ לא פריך מידי א"כ תק"ל בדברי רבא גופיה דאיך אפשר לומ' מדברי שניהם נלמוד צב"ח דאורייתא אדרבא ע"כ מדברי שניהם נלמוד צב"ח דרבנן מדקאמר ר"ש לא מסיימי קראי ואי לא כתי' אלא חד קרא הוה מוקמי' ליה בפריקה והא בקר' כתי' לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך וכו' משמע דוקא אחיך ולא נכרי ואי בפריקה איירי מ"ל אחיך או נכרי כיון דצב"ח דאוריית' וע"כ בטעינה איירי ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא משום דנפלים בדרך דרמי אינהו וטעונייהו באורחא משמע הא לא"ה הוו מוקמי ליה בפריקה והא כתי' ביה אחיך למעוטי נכרי אע"כ דתרוייהו ס"ל צב"ח לאו דאורייתא ואפשר ליישב דהוה מוקמי' ליה בפריקה והא דכתי' אחיך לאו למעוטי נכרי דהא צב"ח דאוריית' אלא לרבות' דאפי' חמיר אחיך פעמים שאתה מתעלם דכתי' והתעלמת דאם הוא זקן ואינו לפי כבודו פטור ועי"ל דה"א דאחיך למעוטי נכרי דלא הוי בלאו ועשה כישראל אלא איסור' בעלמא משום צב"ח ולא ק"ל השתא אלא אברייתא מנ"ל דשונא ישראל דוקא כיון דא"ל אפי' נכרי במשמע והכי מסתבר טפי כיון דצב"ח דאורייתא כנ"ל עכ"ה]:

רש"י ד"ה עביד גביה וכו' וע"כ יטול שכרו עכ"ל נראה דר"ל דחייב לפרוק משום צב"ח ובעליו חייבין ליתן לו שכרו ונ"מ אם אין לבעליו מעות חייב לפרוק בחנם אבל הרא"ש ז"ל כתב וז"ל וחייב משום צב"ח ונ"מ שאם נותן לו שכר יכול לקבלו עכ"ל נראה דס"ל כרש"י בחדא ופליג עליה בחד' ס"ל כרש"י לענין דחייב לפרוק משום צב"ח ופליג עליה לענין השכר דלרש"י כופין אותו ליתן שכרו ולהרא"ש דוקא אם רוצה ליתן וקמ"ל דמותר ליקח השכר דלא תימ' דאסו' ליקח כמו מצות פריקה וכיוצא ודלא כהדרישה ז"ל בסי' רב"ע שלא הבין כן ברש"י ודו"ק:

תוס' ד"ה מכלל וכו' המק' סבור דת"ק נמי ידרוש משאו וכו' עכ"ל [א"מ ק"ק דלפ"ד דגם ת"ק נמי מודה דאם היה עליו יתר על משאו שאינו חייב בחנם אלא בשכר א"כ הו"ל לת"ק נמי לפליגי בין אם לא היה עליו יתר על משאו דאז חייב בחנם בין אם היה יתר על משאו דאינו חייב אלא בשכר ומדלא מפליג משמע דתרוייהו בחנם וע"ק דלפ"ד מאי קאמר לקמן דף ל"ג ה"נ מסתבר' דקתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ריה"ג ע"כ והא לרבא דס"ל צב"ח דאורייתא אית ליה דת"ק נמי דריש תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו אלא דמחייב ליה משום צב"ח וא"כ מנ"ל דריה"ג היא וראיתי במהרמ"ש שהרגיש בזה ופיר' דר"ל מאן שמעת ליה דא"ל האי סברא בהדיא וכו' ע"ש וזה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל דפי' הגמרא כך מכל דת"ק סבר זקוק לו אפי' בחנם מ"ט הא פשטיה דקר' משמע משאוי שיכול לעמוד בו לאו משום דס"ל צב"ח דאורייתא ר"ל וטעמ' דמצות פריקה דחייבה תורה אפי' בחנם משום צב"ח וכמ"ש רבא לעיל וא"כ אין לחלק בין משאוי שיכול לעמוד בו או לא וע"כ דלא דרשי' משאו משאוי שיוכל לעמוד בו ע"ד מה שכתבו התוספו' לעיל דראב"ע דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם דוקא היכא דמוכחי קראי דלא דרשי' אבל בכ"מ דרשי' ע"ש שו"ר שכן פי' הראב"ד ז"ל והריטב"א בשם רש"י ז"ל בא"ז ע"ש וסהדי במרומים ומשני דלא משמע. ליה כלל משאו שיכול לעמוד בו ולאו משום צב"ח. ולפ"ז אי אמרינן צב"ח דאורייתא אין לחלק בין היה עליו יתר על משאו או לא או בין רובץ לרבצן דבכולהו צריך לפרוק בחנם כיון דאיכא צב"ח וע"כ דלא דרשי' כל הני דרשות דריה"ג ודוקא גבי הלך וישב לו וא"ל הואיל ועליך מצוה וכו' הוא דפטרינן בחנם אע"ג דצב"ח דאורייתא משום דכתי' בהדיא עמו וגם הסברא נותנת כן דהבעלים קודמים לכל אדם וכיון שהוא אינו רוצה לסייע ראוי לקונסו לשלם שכר וכ"כ בנ"י ע"ש וכ"נ מדברי הרמב"ם שלא חילק בין רובץ לרבצן או עומד משמע דס"ל דכולהו הוי בחנם וכן אין לחלק בין בהמת ישראל לבהמת גוי ושונא האמור בתורה אפי' שונא נכרי כדדרשי' בספרי וכדאמרינן לקמן אי אמרת צב"ח דאורייתא מה לי שינא ישראל וכו' אבל אי צב"ח דרבנן דוקא שונא ישראל משום דילפינן מטעינה דכתי' אחיך ובזה נתיישבו כל הקושיות שהק' התוס' לקמן בשמעתין כמו שיראה המעיין ועיין מ"ש בהגהותינו בגמ' לייש' דברי הרמב"ם דפס' דוקא שונא ישראל ע"ש. ובזה א"ש מאי דאיכא למידק בגמרא דקאמר לימ' מסייע ליה בהמת נכרי וכו' דאיך ניחא ליה סיפא דקתני אם היתה טעונה יין אסו' אין זקוק לה והא צב"ח דאורייתא ואם ידע לשנויי דה"ק ולהטעינה יין אסו' וכו' א"כ משמע אבל שאר דברים זקוק וע"כ משום איבה א"כ מאי פריך אלא אי אמרת לאו דאורייתא אמאי מטפל בה וכבר נדחקו בזה המפ' ז"ל ולפמ"ש א"ש דודאי ידע לשנויי כן רק דפריך מדקתני מטפל בה כבהמת ישראל משמע כבהמת ישראל ממש דהיינו בחנם ומש"ה פריך אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל אא"א לאו דאורייתא רק משום איבה אמאי מטפל בה בחנם ולא בשכר וזהו מה שדקדק המק' בלשונו פעמים שתים מטפל בה כבהמת ישראל ולא נקט בקיצור מטפל בה וסגי משום דעיקר הקו' אמאי מטפל בה כבהמת ישראל בחנם ומשני התם משום איבה דאי אמרת בשכר אכתי איכא איבה כיון דישראל בחנם עכ"ה]:

בא"ד וא"ת ולריה"ג דסבר צב"ח לאו דאורייתא וכו' עיין במ"ש מהרש"א ז"ל ועיין בא"ז בשם גיליון התוס' וז"ל לא מצי למימר דלריה"ג אין זקוק בחנם אבל בשכר חייב וכו' דא"כ ברייתא דלקמן דס"ל צב"ח לאו דאוריית' מני ועוד אין זקוק לו משמע אפי' בשכר ע"כ ועיין במהר"ם שיף ז"ל שדחה אותו ג"כ ודו"ק:

תוכן העניינים

מאורות נתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה