מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף לא.
גמ' ג' ימים זא"ז ה"ז אבודה כת' בא"ז בשם גיליון התוס' ר"ל אחר ג"י אם ישאר יותר אבל ג"י עביד דמתרמי ע"כ וכל הפוסקים הביאו ברייתא זו בסתמא עד ג"י הוי אבידה משמע דס"ל דביום ג' אם נשארת שם הוי אבידה ועיין בדרישה בסי' רס"א שיישב לשון הגמרא דלעיל שאמר עד ג"י איתרמי טפי לא דמשמע דעד אחר ג"י הוא דהויא אבידה ע"ש. וכתב הרשב"א ז"ל בא"ז והביאו המ"מ ז"ל פט"ו מה' אבידה שזה קאי גם על מצא טלית אחר הגדר שאם מצא שם ג"י זא"ז הויא אבידה אבל הרמב"ם לא ס"ל כן ע"ש וראיתי בסמ"ע בסי' הנז' ס"ק ב' שכת' ודלא כהרשב"א שכתב ה"ה בשמו שגם אלו בג' ימים זא"ז הוי אבידה עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דלא כת' הרשב"א כן אלא גבי טלית אם מצאה בקדמת' ובהשכת' דומיא דחמור ופרה הרועין בדרך אבל אם מצא ביום אפי' אחר כמה ימים אין זה אבידה כדאמר בגמרא וכן תמה עליו הש"ך ז"ל ע"ש ונלע"ד דכונת הסמ"ע ז"ל כך דהש"ע שכתב אם מצא ביום אין זה אבידה ה"ה אם מצא טלית אחר הגדר דאין זה אבידה אלא דסמך אמ"ש בסי' שקודם זה וכמ"ש הסמ"ע בסעי' שלפ"ז ומדסתם גבי טלית ולא חילק כמו שחילק גבי חמור משמע דס"ל אפי' אחר כייה ימים אין זה אבידה וע"ז כתב ודלא כהרשב"א ז"ל דס"ל גבי טלית בג"י ה"ז אבידה ומ"ש שגם אלו וכו' ר"ל הנז' בסעי' שקודם זה ודו"ק:
שם אימא סיפא וכו' הק' בא"ז אימא נעשה ותי' משום דברייתא קתני פרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה ואי אמרינן נעשה אז הויא אבידה והויא הבריית' פליגה אמתני' עכ"ד ועיין בהתוספו' לקמן דף ל"ד ע"א ד"ה אלא וכו' שהק' התם אמאי לא אמרינן נעשה ואע"ג דהתם הויא מתני' פליג' אברייתא דת"כ דר"י א"ו דלא ס"ל תי' זה וא"כ תק"ל אמאי לא אמר הכא נעשה ואפשר לומר דס"ל לתוס' דלא אמרינן נעשה אלא היכא דלא אשכח שנויא כמו התם דאמר בגמרא אלא מהא ליכא למשמע מינה אבל הכא דמשני לה שפיר לא אמרי' נעשה ודו"ק:
שם כאן באבידת גופה כאן באבידת קרקע וכו' כתב הרא"ש ז"ל וכיון דמוציאה משום אבידת קרקע חייב להחזירה לבעלים כדאמר רבה לעיל הכישה חייב להחזירה וכן פסק הטור בסי' רס"א אבל הריטב"א בא"ז לא ס"ל כן וז"ל ואוקימנא דהא דפסיק ואמר שאין זו אבידה היינו בארעא דגוי אבל בארעא דישראל חייב לסלקה משם ומיהו כל שאינו חייב בה אלא משום אבידת קרקע כל שמוציאה משם ומניחה במקום מרעה שאינה מתעה בהכי סגי דליכא משום הכישה נתחייב בה וכו' עכ"ד ודו"ק [א"מ עיין בס' מג"ן ז"ל שהק' אמאי לא מוקי לה הא והא באבידת גופה והא דקתני רועה בין הכרמים הויא אבידה באתר' דקטלי בלא התראה והא דקתני לא הויא אבידה באתר' דמתרו והדר קטלי ותי' דא"כ אמאי איצט' סיפא באתר' דמתרו והדר קטלי פשיטא ומאי קמ"ל ע"ש ותמיהני דהא באמת הגמרא מוקי לסיפא הכי באתר' דמתרו והדר קטלי וע"כ דקמ"ל דלא חיישינן דילמא טברי וקטלי לה בלא התראה דלענין אבידת הכרם דלא מחייב פשיט' כיון דכרם של עכו"ם הוא כמ"ש ה' ז"ל קודם זה ועכנ"ל לתי' משום דרישא פשיטא דאי באתר' דקטלי בלא התראה מאי קמ"ל פשיט' דאין לך אבידה גדולה מזאת אבל השתא דמוקי לה באבידת קרקע איצט' שפיר לאשמעי' כדרבא דאמר לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע עכ"ה]:
שם אביד' מדעת היא וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' גזילה אע"פ שאין לרואה ליטלה לעצמו מ"מ אין חייב לטפל בה שנא' אשר תאבד פרט למאבד מדעתו וכ"כ הטור בסי' רס"א בשם הרמ"ה וכתב עליהן ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר וכתב הב"י ולאו מילת' היא בשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה עכ"ל וכן הסכים הב"ח ז"ל וז"ל ונראה פשוט דהרמב"ם ז"ל מצא דרשה זו בדברי רז"ל והשתא מדאיצטרי' אשר תאבד דאין נזקקין למאבד מדעתו מכלל דאסיר ליטלנה דאי הוי שרי ליטלנה לא איצט' קרא דאין נזקקין ליטפל בה להשיבה לבעליה השתא שרי ליטלה לעצמו כ"ש שאין חייב להשיבה ולפ"ז אין מקום להשגת רבינו עכ"ד ואחה"מ לא הבנתי דבריו דאי לאו קרא הו"א דמקריא אבידה וחייב להחזירה ואפי' אבידה מדעת אבל אחר דכתי' קרא דבעי' אבידה של"מ אבל אבידה מדעת אין חייב ליטפל בה אמרי' בודאי הפקירה כיון דידע אם ימצא אות' אדם אינו חייב בה וצ"ע. והאמת נראה דכונת הטור הוא דבכ"מ שאמ' בגמרא אבידה מדעת היא ר"ל דהוי הפקר וכ"כ הש"ך שם וכן דעת הנ"י ז"ל לעיל גבי מעשה דרי"ש בר"י שכת' וז"ל ואחרים תי' דלא תקון רבנן דהפקר בפני ג' אלא לאפטורי ממעשר וכו' אבל לשאר דברים ודאי הפקר גמור הוא והיינו דאמר בכולי פרקין אבידה מדעת היא וכלומר ושריא מדין הפקר עכ"ל וראיתי לה' קהלת יעקב ז"ל באו' הפקר דף י"ט ע"ג שהק' על הנ"י ז"ל דהפך דבריו בפ' הספינה גבי מתני' דהשולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן וכו' עש"ב מלבד דגם לפי דעתו אינה קו' משום דאפשר דהכא משם אחרים והוא לא ס"ל כן עוד אפשר לומר דשאני התם גבי פונדיון דשלחו ביד בנו אפשר דלא יאבד מיד התינוק כשהוליכו אצלו דביד התינוק הוי משתמר קצת דדרך בנ"א לשלוח ביד תינוק וא"כ לא הפקריה ודו"ק [א"מ ותמהני על ה' ז"ל בקהלת יעקב דאדק"ל מדברי הנ"י אמאי לא הקש' מגמרא שם דמבואר התם להדיא דאבידה מדעת לא הויא הפקר וכבר הט"ז ז"ל בסי' הנז' תמה מגמרא דהתם לדעת הטור והכריח כדעת הרמב"ם ע"ש ולדעת הטור ע"כ צ"ל כמ"ש המחבר ז"ל דהתם מודה הטור דלא הוי הפקר א"כ לדעת הנ"י נמי י"ל כן ועיין קצות החשן סי' הנז' באורך. אמנם יש לתמוה לדעת הרמב"ם ז"ל מדאמר לעיל דף כ"ג ע"ב מכלל דברייתא בפתוח אי בפתוח אבידה מדעת היא פי' ופשיט' דהרי אלו שלו אלמא אבידה מדעת הויא הפקר וכבר ראיתי לה' משמרות כהונה ז"ל בפ' הספינה שהק' כן והניח בצ"ע ונלע"ד דלא כתב הרמב"ם דלא הויא הפקר אלא היכא דאיכא למימר דלא נתייאשו הבעלים ממנה כגון שהניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה דאיכא למימר דסמך דאפילו אם תצא לחוץ יחזירוה לו בסי' כדין כל אבידה דלא ידעי דאבידה מדעת היא וא"כ אפי' אם יש אחד דידע דאבידה מדעת היא נהי דאינו מחוייב להחזירה מ"מ אסו' ליטלה דלאו הפקר היא וכן גבי השליך כיסו לר"ה אבל התם שהניח כדי יין וכדי שמן פתוחים ברה"ר ודאי אפקורי אפקרינהו דנהי דלא חש שיטלוה בנ"א מ"מ היה לו לחוש לשקצים ורמשים א"ו דהפקרינהו ועיין במח"א בה' זכייה מהפקר סי' ו' ע"ש עכ"ה]:
שם הכל צריכין דעת בעלים וכו' הקש' בא"ז משם תוס' חיצוני' וז"ל וא"ת והא בפ' הספינה אמר דא"ץ דעת בעלים אי אמר דשואל של"מ הוי שואל וי"ל דהתם היינו משום שהתינוק השאיל לו ואיכא שפיר דעת תינוק ע"כ ונ"ל דאינה קו' דהתם שאני דליכא דעת בעלים כשזה לקחה דהא דאמרינן ד' שומרין וגנב וגזלן צריכין דעת הבעלים היינו היכא דהבעלים ידעו שזה לקחה לפיכך כשמחזירה בעי' דעת הבעלים אבל היכא דלא ידעו הבעלים כשלקחה א"ץ דעתם כשמחזירה וכן אמר ר"י בהדיא בב"ק דף קי"ח ע"ש ואדרבא התוס' שם בפ' הספינה איצט' ליישב למ"ד גזלן הוי אמאי צריך דעת הבעלים ע"ש ודו"ק [א"מ הק' בס' מג"ן ז"ל דלרי"ש דס"ל לקמן דף מ' ע"ב דבגנב לא בעי' דעת בעלים א"כ האי תשיבם מאי עביד ליה ע"ש ואולי נעלם מעיני ה' ז"ל סוגיא ערוכה בב"ק דף קי"ח ע"ב והביאה הרי"ף ז"ל לקמן דמוקי לה בשומר שגנב מרשותו ומחזיר במקום שגנב דר"ע סבר כיון שגנב כלתה שמירתו ורי"ש סבר לא כלתה שמירתו וכיון שנעשה שומר מדעת הבעלים סגי בדעת דידיה וכן בשולח יד בפקדון דלקמן פליגי נמי בהכי אבל בגונב מרשות בעלים כ"ע ס"ל בעי' דעת בעלים וכן בהשבת אבידה נמי הו"א צריך דעת בעלים כיון שלא נעשה שומר מדעת בעלים לא שייך לומר דעתו כדעת בעלים וסגי בדעת דידיה ומש"ה איצט' קרא תשיבם וכן לפי מאי דס"ד התם נמי דפליגי במנין אי לא פוטר אי לא או בגנב שלא לדעת כ"ע ס"ל בגנב לדעת צריך דעת או מנין ומש"ה איצטריך תשיבם לומר אפי' ידעו הבעלים שנאבדה א"ץ דעת בעלים או מנין לרי"ש. גם מה שסיים ה' ז"ל ודוחק לומר וכו' הם דברים מגומגמים כמו שיראה המעיין עכ"ה]: רש"י ד"ה מאי למימר' ות"ל וכו' עיין מה שהק' מהר"ם שי"ף ז"ל ונ"ל דכונת רש"י כך רבא בא לרבוי מכל דין חדש דהיינו אבידת קרקע וראה לר"ח דמייתי ראיה מברייתא כותיה ודחי ליה דאיירי בדאיכא עומרין ופריך אי דאיכא עומרין מאי למימרא ר"ל מפשט הברייתא משמע דאתיא לומר דין חדש דלא שמעינן ליה משה ושמלה אלא מריבוייא דכל ואי איירי בדאיכא עומרין פשיטא דהא קרא כתיב להדיא עד שה עד שלמה וזה בכללם ודו"ק: