מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף ל:
בא"ד וי"ל עשה דמצורע שאני דחמיר וכו' הוה דחי לאו ועשה דשילוח וכו' עכ"ל כתב מהרש"א ז"ל טעות קא חזינא הכא דא"כ ל"ל למימ' בפ' ב' נזירים דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שו"ב הא אפילו שו"ב כשילוח הקן דחי וכו' וא"א ז"ל כתב עליו דאשתמטיה דברי התו' ביבמות דף ה' ע"א ד"ה ואכתי וכו' דכבר הרגישו בזה וכתב וז"ל ובשמעתי' הו"מ לדחות דלא ילפי' מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלא"ה דחי שפיר ע"ש והניח בצ"ע וכן ראיתי לה' שע"ה ז"ל בה' נדרים ד"ו שהק' כן ואחה"מ מכבוד תורתם אינו כן דהתוס' התם קאי על הגמרא דהתם דקא מדחי הא דלא ילפי' בעלמא ממצורע משום דאינו שו"ב ה"ה דהו"מ למדחי שאני עשה דמצורע דגדול השלים אבל בנזיר קא פריך הגמרא אמאי איצטריך ראשו לנזיר ומצורע ניליף מכהן ומצורע דעשה דמצורע דחי ל"ת ועשה ומשני משום דלאו דכהן אינו שו"ב אבל נזיר לאו השו"ב מנ"ל וע"ז מק' מהרש"א מאי קא דחי הא אמרינן בחולין דאי לאו תשלח יתיר' הו"א דעשה דמצורע דוחה לאו ועשה דשוה בכל א"כ החזור פרכת הגמרא אמאי איצטריך למילף מראשו דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר ומה שהגיה מהרש"א בהתוס' כן הוא אמת וכן כתב להדיא ביבמות ע"ש:
וראיתי דרך העברה בס' מגן גבורים ז"ל שהק' אמאי לא ילפי' במה הצד דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה אפי' שו"ב דנילף מכהן ומצורע דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דכהן וא"ת שאני כהן דאינו שו"ב נזיר מצורע יוכיח דשו"ב ודוחה אותו עשה דמצורע וא"ת שאני נזיר דאיתי' בשאלה כהן מצורע יוכיח דליתי' בשאלה הצד השוה שבהן דעשה דחמור דוחה עשה ול"ת אפי' שו"ב ע"ש ונ"ל דאשתמטתיה הרא"ש ז"ל בחי' והביאו בש"מ לנזיר שהק' כן ותי' דשאני התם דקילי ע"כ ור"ל משום דכל אחד יש בו צד קולא אבל בעלמא דלית בהו צד קולא לא דחי [א"מ ואנכי תמה עליו גם על המחבר ז"ל שהרחיק את עדיו שכבר הק' כן התוס' שם בנזיר ע"ש מה שתי' על נכון וכן התוס' ביבמות ד' ה' ע"א יע"ש עכ"ה]:
בא"ד וזה התי' לא יתיישב למ"ד דשרי מצורע בימי חלוטו וכו' וק"ק א"כ למ"ד דשרי בתשמיש המטה למאי איצטריך תשלח והו"ל לגמרא לקמן ד' ל"א ע"א וכן התם בחולין להק' הניח' למ"ד אסור וכו' כמו שהק' שם לעיל הניח' למ"ד קיימו וכו' וצ"ע ושו"ר להרא"ש לקמן בא"ז שהק' כן ותי' דאפי' למ"ד מותר בתשמיש המטה מ"מ אשתו לא מקבלה ליה משום דצריכה להיות עמו דכתי' בדד ישב מחוץ למחנה ואפי' טמאין אחרים אין יושבין עמו הילכך איכא שלום בית ע"ש והגמ' התם בחולין דנקט' למ"ד אסו' ל"ד אלא ה"ה אפילו למ"ד דשרי איכא שלום בית ובזה א"ש מה שהקשינו בגמרא לדעת הרמב"ם ז"ל דלא אתו ב' התירוצין של התוספו' ובזה א"ש ודו"ק [א"מ עיין לה' עה"ש ז"ל א"ח בסי' קכ"ח שכתב דטעמ' דאין נשיאות כפים דוחה הטומאה כמ"ש התוס' בסוט' בד' ל"ח בשם הירושלמי הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש וק' והא ל"ת דטומא' אינן שו"ב ואמאי לא אתי עשה דנ"כ ודחי להו דהתינח לתי' הא' דהתוס' הכא שכתב דוקא גבי עשה דמצורע הוא דאמרן הכי שהוא חמור משום דגדול השלום אבל לתי' ב' ק' וכבר ראיתי לה' משמרות כהונה ז"ל שם בסוט' שהק' כן ע"ש מה שנדחק בזה ולפעד"ן דהטע' הוא משום דבעידנא דקא עקר ללאו לא מקיים העשה דכשנכנס לבה"כ הוא נטמא ולא מקיים העשה עד דמברך להו ואפשר דמש"ה הוצרך העה"ש ז"ל לתי' משום דהוי ל"ת ועשה משום דאי ליכא אלא ל"ת גרידא כיון דאינו שו"ב אע"ג דלא הוי בעידנא נדחה כמ"ש המחבר ז"ל בגמרא לדעת הרמב"ם ז"ל אבל השתא דאיכא ל"ח ועשה אע"ג דאינן שו"ב לא אתי עשה ודחי להו כיון דלא הוי בעידנא כנ"ל עכ"ה]:
שם גמ' א"ר הכישה חייב בה כתב הנ"י ז"ל מדברי רש"י שכתב הטעם הואיל והתחיל משמע אפי' בכלים הדין כן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ותמה הרנב"ר ז"ל דבפ' הספינה לא משמע כן דאמר התם דטעמ' משום דאנקיטנהו נגרי ברייתא משמע דדוקא בבע"ח וכתב עליו הנ"י וצ"ט על תמימתו דהכא משמע אפילו בכלים איירי דדרכו להחזיר בשדה לאו בבע"ח דוק' איירי ע"ש [א"מ ר"ל דבעיא זו קאי אמתני' דקתני מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול וכו' ואהא קמבע"ל דרכו להחזיר בשדה וכו' אלמא אפי' בכלים איירי דומיא דמתני' עכ"ה] ונ"ל דכונתו דצדדי הבעיא הוא מי אמרינן כיון שאין דרכו להחזיר בעיר לא יתחיל בשדה משום דאי יתחיל יתחייב אפי' בעיר כמו הכישה א"ד כיון דחייב להחזיר בשדה חייב להחזיר אפי' בעיר כיון דהתחיל חייב להשלים הרי לך דס"ל לגמרא דאפי' במטלטלי אם כבר התחיל בה חייב להשיבה לבעלים א"כ גמרא דהכא פליגא אגמרא דהתם ונ"ל שזה דוחק דהתם סתמא דגמרא והכא סתמא דגמ' ופליגי אהדרי א"ו ליכא ראיה מהכא דהכא ה"ק חי אמרי' כיון דחייב להחזיר בשדה כבר נתחייב בהשבה וחייב להחזיר אפי' בעיר דהשבה מעליא בעי' א"ד אזלינן בתר סופו כיון דאינו חייב להחזיר בעיר א"כ אפי' בשדה פטור אבל אה"נ אם היא מעיקרא מונחת במקום דאינו חייב להחזירה אפי' נטלה יכול להחזירה במקום שהיתה ואינו חייב להחזירה לבעלים ומ"ש רש"י והרמב"ם הואיל והתחיל וכו' דמשמע אפי' בכלים לאו ראיה היא כמ"ש מר"ן ז"ל בפי"א מה' גזילה דהואיל והתחיל בה בבע"ח התחיל במצות השבה ואם לא יחזירנה יפסיד ממון חבירו דאנקטינהו נגרי בריית' ע"ש [א"מ ולפעד"ן ליישב דברי רש"י והרמב"ם ז"ל משום דק"ל בסוגיא דהתם גופה דמעיקרא פריך צלוחית אבידה מדעת היא דמשמע דוקא באבידה מדעת הוא דאמר אע"ג דהגביה לא מחייב בהשבתה משום דליכא חיוב כלל בהשבת' הא באבידה דעלמא מחייב בהשבת' בהגבהה בעלמ' אע"ג דלאו בע"ח היא וע"כ ה"ט משום כיון דהתחיל בהשבה כבר נתחייב בשמירתה עד דעביד לה השבה מעליא וא"כ היכי קאמר אימו' דאמר רבה בבע"ח וכו' וכבר התוס' לעיל ד' כ"ה ע"ב הק' כן ותי' דבזקן ואינה לפי כבודו לא מחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה ע"ש ורבינו לא ניחא ליה בהכי משום דזקן נמי חייב בהשבה אלא משום דכבודו דחי מ"ע של השבה ומש"ה אם היה דרכו למחול על כבודו דאם היתה שלו היה מכניסה חייב נמי בשל חבירו א"כ כיון דהתחיל נמי בהשבה הרי מחל על כבודו וחל עליו חיוב השבה וכבר נתחייב בשמירתה וכי החזירה למקומה מאי הוי וא"כ הדק"ל דהיכי קאמר אימור דאמר רבה בבע"ח וכו' ועוד יש לדקדק רבה אמאן קאי דקאמר אם הכישה חייב בה אי אמתני' דקתני מצא שק וכו' ה"ז לא יטול הרי מתני' לא איירי בבע"ח וא"כ אי רבה בבע"ח דוקא קאמר הכי הול"ל אם היתה האבידה בהמה והכישה חייב בה וכן ברייתא לא איירי בבע"ח וליישב כ"ז צ"ל דרבה קאי אמתני' ארישא ואסיפא ארישא דקתני מצא שק או קופה וכו' ה"ז לא יטול ואסיפא דקתני מצא חמור או פרה וכו' פרה רצה בין הכרמים ה"ז אבידה ודייקינן בגמרא דוקא רצה בין הכרמים הא רועה לא ומשום אבידת גופה לא מחייב משום דהויא אבידה מדעת כדאסיק בגמרא ואתרוייהו קאי רבה ואמר אם הכישה חייב בה אלא דברישא טעמ' הוי משום כיון דהתחיל בהשבת' ומחל על כבודו כבר נתחייב בשמירתה ולפ"ז אין חילוק בין בע"ח לשאר כלים אם הגביה להשיבן כבר נתחייב בהן ובסיפא דהויא אבידה מדעת ואין מחוייב כלל בהשבת' טעמ' הוי משום דאנקטינהו נגרי ברייתא ודוקא בע"ח אבל שאר כלים דלא שייך למימר הכי אפי' אם הגביהן להשיבן לא נתחייב בהן ויכול להחזירן למקומן כיון דהויא אבידה מדעת ומה לי התחיל או לא ומש"ה קאמר רבה אם הכישה אע"ג דרישא לא איירי בבע"ח משום דקאי נמי אסיפא ובסיפא דוקא בבע"ח איירי ומש"ה נקט מילתא דשייכא בתרוייהו ולפ"ז ניחא דהתם בהסיפינה דאיירי באבידה מדעת דהוי דומיא דסיפא פריך שפיר אימור דאמר רבה בסיפא אם הכישה חייב בה אלא בבע"ח וכו' אבל הכא דאיירי בזקן ואינה לפי כבודו לא חילק בגמ' בין בע"ח לכלים דבכולהו אם התחיל להשיב כבר נתחייב בשמירתה ולפ"ז א"ש נמי מה שהק' השע"ה ז"ל והביאו המחבר ז"ל לקמן בפרש"י שכתב הכישה כדי להשיבה משמע דוקא להשיבה ובפ' הספינה משמע אפי' לא נטל הצלוחית להחזירה וכו' יעו"ש גם המחבר ז"ל האריך לתמוה על פרש"י ולפמ"ש הנה נכון דהתם דאיירי באבידה מדעת אין לחלק בין התחיל להשיב או לא כמ"ש אלא דהחילוק הוא בין בע"ח דאנקטנהו נגרי ברייתא לכלים דלא שייך למימר הכי אבל הכא דטעמ' הוי משים דהתחיל להשיב ואפי' בכלים ע"כ דוקא כשהגביה להשיב דאז התחיל במצוה אבל כשהגביה שלא בכונה יכול להחזירה למקומה ומיהו כ"ז דוקא בכלים אבל בבע"ח דאנקטינהו נגרי ברייתא אפי' הכישה שלא בכונה נתחייב בה דלא גרע מאבידה מדעת והיינו דא"ל לאביי איחייבת בהו קום אהדר וכו' אע"ג דלא נתכוון להשיב כיון דהוו בע"ח אלא דרש"י דנקט כדי להשיבה משום דרוצה לאשמעי' דאפי' בכלים נתחייב בהם משום דהתחיל במצוה מש"ה כתב להשיבה דשייך טעם זה וא"ש הכל כנ"ל עכ"ה]:
שם איבעי' להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו וכו' הרמב"ם ז"ל פסק בפי"א מהלכו' גזילה לחומרא וחייב להחזיר אפי' בעיר אבל הרא"ש ז"ל דחה סברא זו וכתב אדרבא אזלי' לקולא כיון דזקן פטרתו התורה אין לו לזלזל בכבודו ואיסו' הוא לגבי דידי' שמזלזל בכבוד תורה אבל הרי"ף וכו' ונ"ל דעיקר מחלוקת הרא"ש והרמב"ם ז"ל משום דכ"א אזיל לשטתיה להרמב"ם ז"ל דס"ל דיכול לעשות לפנים משורת הדין א"כ הכא דאיכ' ס' בדין חייב להחזיר אפי' בעיר משום דליכא איסו' בזה אם החזיר אבל להרא"ש ז"ל דס"ל דאינו יכול לעשות לפנים משורת הדין דאסו' לזלזל בכבודו לפיכך פסק להקל אבל הטור כתב לדעת הרא"ש יחזירנה מן השדה עד שיביאנה לעיר ואז יניחנה וכתב עליו הב"י ז"ל דלא דק דהרא"ש ז"ל ס"ל דלא יחזיר אפי' משדה:
והד"מ כתב שודאי דעת הרא"ש כן דה"ט דפסק להקל משום דמזלזל בכבוד תורתו א"כ בשדה דליכ' זלזול התורה בודאי חייב להחזיר ע"ש ונ"ל דאינו כן דאי ס"ל להרא"ש כן א"כ מאי קא מק' לדעת הרי"ף והוצרך לומ' דאית ליה גי' אחרת אימ' דהרי"ף ז"ל גריס כגירסתינו ופסק לקולא גבי עיר ולחומרא גבי שדה כמו שפסק הוא א"ו דהרא"ש ס"ל דלפי גי' הספרים שלנו הא בהא תליא כיון דהתחיל בה ונתחייב להחזיר עד מקום הבעלים לעיר א"כ מס' לא יתחיל בשדה ומש"ה מק' על הרי"ף ז"ל דכתב לא יחזיר בעיר וא"כ תחזור קו' הב"י לדוכת' ועיין להב"ח ובדרישה שם מה שתי' בזה ודו"ק: שם אמר רבא כל שבשלו מחזיר וכו' עיין להב"י בסי' רס"ג שהק' מאי קמ"ל רבא היינו מתניתין וע"ש מה שתי' ומהרש"ל ז"ל הק' א"כ בכל אדם הדין כן ולמה תלה בזקן ואינה לפי כבודו ותי' דסתם אדם הוא בחזקת שראוי להחזיר אם לא שבידוע שבשלו אינו מחזיר וסתם זקן הוא בחזקת אינו מחזיר אם לא שבידוע שבשלו מחזיר ע"כ ונ"ל דתי' זה לא אתי לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א הי"ג וז"ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו עכ"ד הרי לך דגם חכם או זקן צריך לאמוד את דעתו אם היו שלו וכו' ולא אמרינן סתם חכם הוא בחזקת אינו מחזיר א"ו דוקא גבי זקן הוא דאמר כן אבל בשאר אינשי שדעתו גבוה אף אם היה שלו לא היה מחזיר לא נפטר מלהשיב של חבירו וקו' מתרצת חברתה דאי ממתני' הו"א כל זקן פטור כיון שיש לו בושה ואע"ג דבשלו מחזיר קמ"ל רבא דאם בשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר ואע"ג דאית ליה בושה ועיין בדרישה בסי' רס"ג ורב"ע שכ"כ ודו"ק:
שם א"ל לכ"ע אפקרינהו וכו' הק' בא"ז משם תוס' שאנץ והא אמרינן בנדרים דף מ"ד עד ג' ימים יכול לחזור בו וא"כ אמאי לא חזר ואיצט' לכל זה ותי' שאני הכא שכבר זכה בו ע"ש ולכאורה תי' זה לא יתכן דהא הכא עדיין לא זכה בה אחר דהא אמר חזייה דהוה קא בעי למהדר למזכה בה ונראה דט"ס נפל בדבריו וקאי לעיל בפעם א' דכבר זכה בה אבל י"ל דאכתי בסיפא דעדיין לא זכה בה אחר אמאי איצט' לומר דבר שהוא היפך הדין כמ"ש בגמרא יחזור מהפקר זה וקו' זו נמי קשיא בדברי הריטב"א ז"ל שם שהקש' איך מהני לומר לכ"ע אפקרינהו וכו' והא לא התנה כן מעיקרא ותי' כיון דבתוך ג"י ועדיין לא זכה בה אחר מצי לחזור ע"ש וק' א"כ אמאי לא חזר מההפקר לגמרי [א"מ ואפשר לומר דהנה בלא"ה ק' אמאי הוצרך להפקירה כדי שלא יכשלו בנ"א בלא תגזול הא בלא"ה כשמניחה שם והילך לו הויא אבידה מדעת ושריא כמ"ש הנ"י ז"ל הכא וכ"כ הטור בסי' רס"א וכן הק' בס' מג"ן ז"ל ע"ש שהניח בקו' וע"כ צ"ל דהא דקאמר ואפקרה ליד אלא ר"ל שהניחה שם והלך לו והו"ל כאילו אפקרה בפי' ולפ"ז ל"ק אמאי לא חזר בו מההפקר משום דאכתי כשהולך ומניח' הויא הפקר וליכא תקנה אלא מאי דאטעייה וא"ל לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו ולא ק"ל לתוס' שאנץ אלא אמאי לא חזר בו מעיקרא ולימא ליה לכ"ע אפקרינהו וכו' כמו שחזר בו לבסוף ועשה כן ואהא משני שכבר זכה בו ואינו יכול לחזור ולפ"ז א"ש נמי מה שהקש' הדרישה והמחבר ז"ל בסמוך אמאי לא אפקירה ביני בין עצמו כמובן עכ"ה] ועוד ק"ל לדעת הר"ן בנדרים שם דס"ל דבתוך ג"י יכול לחזור בו אפי' לאחר שזכה בו אחר א"כ תק"ל קו' תוס' שאנץ הנז' אמאי לא חזר בו ומיהו לדעת הר"ן י"ל כמ"ש הנ"י ז"ל הכא וכ"כ המח"א ז"ל בה' זכייה סי' ח' דהא דתיקנו ג"י יוכל לחזור ה"ד לענין פיטור מעשר אבל לשאר דברים משעה ראשונה הוי הפקר ומה שהק' המח"א שם דאיך חזר בו לבסוף וא"ל לכ"ע אפקרינהו וכו' ותי' דרי"ש בר"י בשיטת אביו אמרה וכו' ע"ש דבריו תמוהים וכבר דחה דבריו ה' קהלת יעקב ז"ל בד' ך' ותי' בע"א יעו"ש:
ויש לדקדק אמאי לא הפקיר בינו ובין עצמו בשלמא לדעת הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' נדרים דפסק דבעי' א' עמו א"ש ואפשר דיצא לו דין זה מכאן ועיין במהריק"ו ז"ל בסי' קמ"ב אבל לדעת הרא"ש ז"ל שכתב שם בנדרים דאפילו בינו ובין עצמו מהני אמאי לא עשה כן ואפשר דס"ל כיון דתיקנו רבנן דבעי' ג' הכא נמי צ"ל דהיו ג' כמ"ש התוס' לחד תי' [א"מ וכ"ה בהדיא בא"ז בשם הרא"ש ע"ש עכ"ה] ועיין בדרישה ז"ל בסי' רע"ג שהק' קו' זו ותי' בע"א ע"ש:
רש"י ד"ה הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה א' להשיבה וכו' עכ"ל דקדק מכאן השע"ה ז"ל פ"ג מהל' גזילה ה' ט' דדוקא הכישה כדי להשיבה הא לא"ה לא וכ"מ מלשון הטור בסי' רס"ג והק' עליהן מסוגיא דב"ב דף פ"ח ע"א ע"ש ויש לי לתמוה ג"כ מסוגיא דשמעתין דאביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא להנך עזי דקיימו שקל קלא ושדא בהו א"ל איחייבת בהו קום אהדרינהו הרי בהכאה בעלמא חייבו להחזירם ואע"ג דלא הכה אותם ע"מ להחזיר ועוד ק"ל הרי פסק הרא"ש ז"ל לקמן גבי מצא בהמה רועה בין הכרמים של ישראל חייב לסלק' משום אבידת בעל הכרם וכתב הרא"ש ז"ל והטור בסי' רס"א וכיון דחייב לסלק' משום אבידת קרקע חייב להחזירה לבעלים משום דאנקטה נגרי ברייתא ואמאי והא לא הכה אות' לדעת להחזירה אלא כדי שתצא מן הכרם ועוד דזיל בתר טעמא משום דאנקטינהו נגרי בריית' ופיר' רשב"ם התם בב"ב הרגילה לברוח ולילך למרחוק ומש"ה נתחייב בה ע"כ ומט"ז משמע אפי' הכאה בעלמ' ומט"ז כתב בא"ז הכא אפילו הנהיגה בקול חייב ע"ש [א"מ עמ"ש בגמרא ליישב כל זה עכ"ה] ונלע"ד דל"ד הכה אות' להשיבה אלא אפי' הכאה בעלמא חייב בה והא דכתב להשיבה משום דאין דרך הזקן שיכה אות' שלא לצורך אלא כדי להשיבה לקיים המצוה וק"ל:
תוס' ד"ה אפקריה וכו' התם אנן סהדי דמפקר להו וכו' עכ"ל וכ"כ בשבת דף י"ח ובנדרים דף מ"ו ובזה יש לפרש דברי התוספות בפסחים דף ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא וז"ל והא דאמר בנדרים הפקר בפני ג' מדאורייתא אין צריך עכ"ל וכ"כ הסמ"ג במ"ע דחמץ ע"ש ולכאורה דבריהם תמוהים דלר"י דס"ל דבעי' ג' מן התורה מה יתרצו בזה וכן הק' מהרי"ל ז"ל בס' זרע יצחק שם והניח' בקו' ועוד יש להק' לדברי התוס' והסמ"ג מה תי' דמדאורייתא לא בעי' ג' סו"ס כיון דתקינו רבנן דבעי' ג' איך מהני ביטול שלנו שכ"א מבטל ביני בין עצמו עכ"נ דכונת התוס' להק' בין לר"י דס"ל ג' מן התורה ובין לריב"ל דס"ל ג' מדרבנן איך מהני ביטול שלנו שכ"א מבטל בפ"ע ותי' דהכא מדאורייתא א"ץ ר"ל אפי' למ"ד דס"ל ג' מן התורה הכא א"ץ וה"ט כמ"ש הכא ובשבת משום דאנן סהדי שהוא מפקירו כי היכי דלא לעביד איסו' והתוס' עניים במקומם ועשירים במקום אחד כי כן דרכם של התוס' וכן תי' התוס' שאנץ והביאם בא"ז וז"ל וכן בפ"ק דפסחים גבי ביטול חמץ שפיר' ר"ת מט' הפקר אע"ג דלא עביד בפני ג' התם נמי אנן סהדי שהיא מפקירו כי היכי דלא לעביד איסו' עכ"ד:
ובזה א"ש מה שהקשה מהר"י קולון ז"ל בסי' קמ"ב לדברי הסמ"ג הנ"ל ממ"ש רבינו בפ"ב מהלכות נדרים דמן התורה בעי' שיפקיר בפני א' אלמא אפילו לריב"ל בעי' בפני א' ע"ש ובמ"ש א"ש דגבי חמץ לא בעי' אפי' א' משום דאנן סהדי וכו' גם א"ש נמי מה שהק' ה' קהלת יעקב באו' הפקר על התוס' דריש פסחים שהק' כיון דצריך ביטול אמאי הצריכו חכמים בדיקה ע"כ והק' ה' ז"ל אימ' משום דמדרבנן בעי' ג"י והביטול הוא ע"פ וא"כ לא מהני ביטול לפיכך הצריכו בדיקה לצאת י"ח דרבנן עש"ב ולפמ"ש א"ש דהא דבעי' ג"י או בפני ג' דלהוי הפקר גמור ה"ד בדבר שבממון דלית ביה איסו' אבל בדבר דאות ביה איסו' כגון חמץ וכדומה דאם חוזר בו עביד איסו' אנן סהדי דמעיקרא גמר ומפקיר כי היכי דלא לעביד איסו' וכה"ג כת' הב"ח ז"ל בסי' רע"ג דהיכא דאיכא גלוי מילתא דהפקר הוא לא בעי' שיאמ' הפקרתי אותו ע"ש וכ"ש בדבר דאית ביה איסו' דאמ' אנן סהדי וכו' ומהני אפילו בינו לבין עצמו. גם עיקר הקו' לא הבנתי דהא התוס' מק' לרש"י ורש"י לקמן ס"ל דהביטול אינו מט' הפקר אלא מתשביתו דהיינו השבתה בלב ובזה א"ש דברי התוס' דלא הק' קושי' זו במשנה עצמה כמו שהק' ה' לשון למודים ז"ל בריש ה' פסח משום דלשיטתן ליכא קו' כמ"ש ה' ז"ל אבל לרש"י דלא מצי לתי' כן קא מק' עליו שפיר ודו"ק:
ונחזור לענין א' דלפמ"ש דבמילת' דאיסו' לא בעי' ג"י גם לא בעי' בפני ג' א"ש הא דאמ' בפ' מפנין ד' קכ"ז מפנין תרומה ודמאי ופריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני מגו דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי ליה השתא נמי וכו' וכה"ג אמר בעירובין דף ל"א עלה דמתניתין דמערבין בדמאי ע"ש ולכאורה ק' דהא לא הוי הפקר עד ג"י וא"כ היכי אמר דאי בעי מפקיר נכסי וכו' דהשתא מיהא לא חזי ליה ובמ"ש א"ש ועיין לה' הנז' שהאריך בזה וראיתי לה' מח"א ז"ל בה' זכייה סי' א' דס"ל כמ"ש ומט"ז התיר אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דמדאוריית' בעי' בפני א' להשאיל בהמתו לגוי בשבת ע"ד שיפקירנה בינו בין עצמו ע"ש מיהו מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' אין בין המודר לא משמע כן דלא התיר להפקיר בהמתו בשבת אפי' בינו בין עצמו אלא אי אמר מדאורייתא בינו בין עצמו מהני דבענין זה אוקמוה אד"ת אבל אי אמר דמדאורייתא בעי' א' עמו אין להתיר מט"ז דאנן סהדי וכו' להפקיר בפ"ע וכ"כ הב"י נפקות' זו בין הרמב"ם והרא"ש בח"מ בסי' רע"ג ע"ש גם מה שהתיר המח"א להשאיל בהמתו בשבת ע"י הפקר אחה"מ ל"ד ואשתמיט מניה דברי התוס' בשבת דף י"ח שכתב דאין להתיר מט"ז להשאיל בהמתו וכו' ולא דמי לגיגית ונר וכו' דאמר שם אפקורי מפקר להו משום דהתם לא אפשר בע"א וגם ליכא פרסום בדבר וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ בא"ז הכא משם תוס' שאנץ ע"ש ולא התיר הרא"ש בנדרים ע"י שיפקיר בהמתו אלא היכא דהשאיל אות' ע"מ להחזירה קודם השבת והגוי לא החזירה לו ועיין בטור א"ח סי' רמ"ו ובב"י שם ודו"ק:
שם ולעולם אר"י וכו' כתבו התוס' לעיל דף כ"א שזה מדברי ר"י בעצמו ע"ש וה"ט משים דהדר אקשי ליה ה"ד וכו' וכיון דק"ל ה"ד מאי בעי מעיקרא ולעולם וכו' א"ו דר"י הוא דאמר כן ואח"כ פריך ליה סתמא דתלמודא ה"ד וכו' ור"י דקא פריך ולעולם וכו' משום דאי איירי ביממ' פשיט' דלא הוי אבידה וכ"כ הרמב"ן ז"ל לעיל בא"ז ע"ש: