אור ברסלב
מאורות נתן מציעא › דף ל.

מאורות נתן· רבי נתן בורגיל

מציעא · דף ל.

דף כט:

גמ' אלא מהא ליכא למשמע מינה הק' בא"ז אמאי לא אמרי' נעשה וכו' ע"ש ונ"ל דהתם בפ"ק דקידושין משני הגמרא תרי שנויי שנויא קמא נעשה ואבע"א ספוקי מספק"ל ע"ש וקשה אמאי חזר משנויא קמא דהא בכל מקום אמרינן נעשה א"ו דס"ל לגמרא דלא אמרינן נעשה אלא היכא דאית לן סבר' מבחוץ כן ויש לסייע סברא זו מדיוקא דמתניתין אמרינן נעשה ומתניתין כותיה אבל התם דמספק"ל לענין דינא אי כדיוקא דרישה אי כדיוקא דסיפא לא אמר נעשה משום דאפשר דהתנא גופיה מספק"ל וכן הכא מספק"ל לגמרא בדינא לפיכך לא אמר נעשה משום דאפשר דמתני' מספק"ל וק"ל:

שם המוצא כלי עץ משתמש בהם וכו' וא"ל אמאי לא קאמר באיזה שימוש משתמש כמ"ש בשאר דאפש' בכלי עץ בכל דבר שרגילין להשתמש בו משתמש ולית ביה פסיד' וק"ל :

תוס' ד"ה לצורכו ולצורכה וכו' אבל בס"ת אמר דקור' בהן אע"ג וכו' עכ"ל וק"ל מאי מק' התוס' דאמר קור' בו הא בגמרא לעיל פריך אמרת אם בשבילו פותחו אסור הא אמרת פותחו וקור' בו ומשני ה"ק אם כשהוא גוללו פותחו וקור' בו מותר אם בשבילו פתחו אסו' וע"ז קא בעי הכא אי פתחו מעיקרא לצורך ס"ת ולצורך עצמו מאי אי אמרינן דוקא בעי' לשוטחה לצורכה מעיקר' א"ד אפי' לצרכו כיון שנתכון בשטת פתיחה לצורכה והבעי' היא אפי' לגבי ס"ת ועיין בהגה' מרדכי מה שתי' בקו' התוס' ודו"ק [א"מ וכן תי' הריטב"א ז"ל בחי' ותמהני דהא לא אמרינן כן אלא בפקדון אבל גבי אבידה קתני במתניתין קור' בהן א' לל"י משמע דלכתחלה פותחן כדי לקרות בם דהיינו לצורכו ולצורכם וכ"כ הריטב"א גופיה במתניתין וז"ל מצא ס' קור' בהם בהא שני מפקדון דאמר אם כשהוא גוללו וכו' ע"כ ובעיא זו היא באביד' וא"כ שפיר הק' התוס' וצ"ע. ומדברי הטור בסו' רס"ז משמע דגם גבי פקדון פותחן לכתחילה לצורכה ולצורכו שכתב דדין אבידה ופקדון שהלכו בעליו למ"ה שוין וכ"כ ש"פ והא דקתני אם כשהוא גוללו פותחו וכו' ר"ל אם בעת שהוא צריך לגוללו דהיינו אחר יב"ח פותחו לכתחילה לקרות בו שפיר דמי דהוי לצורך ס"ת ולצורכו לאפוקי כשאין צריך לגוללו דאסו' דהוי לצורכו לבד עכ"ה]:

בא"ד ותדע דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך פקדון מאי עבדתי' גביה וכו' עכ"ל וראיתי לה' מח"א ז"ל בה' גזילה סי' כ' דף ח' שהק' וז"ל הן אמת דאיכא למידק על דברי התוס' במה שרצו להכריח וכו' ולע"ד אינה ראיה דכיון דהבעלים בעיר תו לא רמי עליה דשומר להטפל בה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' שאלה והטור וכו' ע"ש וכ"כ ה' עדות ביהוסף ז"ל [א"מ ולפעד"ן דהתוס' סמכו עצמם אמאי דאמר לעיל המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל יב"ח וכו' משמע דאיירי אפי' בעליו בעיר מדלא פריך עלה כמו שהקש' בברייתא הלזו אלא ע"כ דלעיל דאיני משתמש אלא לצורכה אפי' בעליה בעיר חייב להטפל בה כיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל ואע"ג דקתני אם כשהוא גוללו פותחו וכו' כבר כתבו התוספו' כיון דקבעו לו זמן א' ליב"ח ולא יקרא וישנה ולא יקר' יותר מג' דפין הוי כמו לצורכה לבד משא"כ הכא דמשתמש בהם לצורכו בכל עת פריך שפיר פקדון מאי עבדתי' גבי' כיון דבעליו בעיר אין לו להשתמש בהם כ"כ בלא רשותו אע"ג דאין באים לידי קלקול ומשני כשהלכו בעליו למ"ה ומסתמא ניחא להו בכך כדי שלא יתייאש מלישתמש בהם כיון שנתרחקו ושוהים זמן רב עכ"ה] ואפשר לומר דכונת התוספות כך דאי איירי לצורך הכלי דוקא מאי קפריך בפשיטות פקדון מאי עבדתי' גבי' אימ' דהברייתא ס"ל בפקדון אע"פ שהבעלים בעיר חייב לעיוני ביה שלא יתקלקל דאין זו סברא פשוט' כ"כ עד שמקשה על הבריתא בכח א"ו דהגמרא ס"ל דאפילו לצורכו מותר וע"ז פריך אם הבעלים בעיר היכי מצי להשתמש בו בלא רשות הבעלים ומשני בפקדון שהלכו בעליו למ"ה ואה"ן לפי האמת איכא למימר אם הבעלים בעיר לא יגע בו אפילו הוא אבוד וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל. ובזה יש ליישב דברי הרא"ש ז"ל שכתב הכא בפסקיו דבכלי כסף ונחשת מותר אפי' לצורכו וכתב בשיטה מקובצת שהביא ראיה מדפריך בגמ' פקדון מאי עבדתיה וכו' כמו שכתבו התוספות ולקמן בפסקיו כתב וזה לשונו א"ר ששת בפקדון שהלכו בעליו למ"ה וכן הא דאמר המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל יב"ח מיירי שהלכו בעליו למ"ה דאי ישנן בעיר אין הנפקד חייב ליטפל בה מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו עכ"ל ולכאורה דבריו סתרי אהדדי ובמ"ש א"ש דהראיה דבכלי כסף דאפילו לצורכו מותר מדפריך הגמ' בפשיטות פקדון מאי עבדתי' וכו' ומאי פריך אימא דהבריית' ס"ל דאפי' הבעלים בעיר חייב הנפקד לעיוני ביה שלא יתקלקל א"ו דהגמרא ס"ל כשא"ת לצורכה מותר ה"ה נמי לצורכו מותר וע"ז פריך אם הבעלים בעיר למה משתמש בלא דעת הבעלים ומשני דהברייתא איירי בשהלכו למ"ה אבל אם הם בעיר אה"ן דאינו חייב ליטפל בהם:

ולפמ"ש בדעת התוס' א"ש מה שהק' המח"א ז"ל בה' שומרים סי' ל"ה על התוס' ממתני' דלקמן דף ל"ח דקתני אם הפירות אבודין ה"ז מוכרן מפני שהוא כמשיב אבידה דמשמע שחיובו של נפקד אינו אלא משום השבת אבידה וכו' עש"ב [א"מ ולפעד"ן דלק"מ דע"כ לא כתבו התוס' דכיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אלא לענין שלא יתקלקל מחמת העפוש וכיוצא שזה דבר מצוי והוה ואדעת' דהכי נחית שאין דרך לבוא המפקיד לבית הנפקד לשטוח הפקדון שלו ולהשתמש בו כדי שלא יתעפש אלא הנפקד שוטחו ומשתמש בו כדרך שעושה לכליו ואפילו המפקיד עמו בעיר ונמצא שזה בכלל שמירתו שקיבל עליו אבל היכא דשמרן כהלכתן אלא דהפירות הם מקולקלין והרי הם הולכין ואובדים או שהיה חמץ ונכנס הפסח מודו התוס' שאין מחוייב זה למוכרן אלא משום השבת אביד' שאין זה בכלל שמירתו ולאו אדעת' דהכי נחית כנ"ל עכ"ה] ולפי מ"ש א"ש דהתוס' לא כתבו כן אלא לפי מאי דסיד דהברייתא מיירי שהבעלים בעיר וקא מקש' התוס' מאי פריך פקדון מאי עבדתי' גבי' אימא דהברייתא ס"ל כן אע"ג דהבעלים בעיר חייב ליטפל בה ואינו מט' השבת אבידה כדקתני במתניתין דלקמן ופליג' אמתני' א"ו דהגמ' דפריך הכי ס"ל דכי היכי דמותר לצורכה ה"נ מותר לצורכו לבד וע"ז פריך אם הבעלים בעיר היכי מותר לצורכו בלא רשות הבעלים ומשני שהלכו הבעלים למ"ה ואז ניחא להו שישתמש בו אפילו לצורכו לבד כדי שיעיין בו לפעמים שלא יתקלקל אבל אם הבעלים בעיר אה"נ דאינו חייב ליטפל בו כמ"ש הרמב"ם והרא"ש ז"ל א"כ יצא לנו מזה דדוקא בדבר שצריך לישתמש בה לצורכה מותר נמי להשתמש בה לצורכו לבד אבל בדבר שא"ץ לישתמש בה לצורכה אסו' לישתמש בה לצורכו ודלא כהריטב"א ז"ל שהביא ה' הנז' שכתב משם הרמב"ן ז"ל בדבר שאין יכול לבוא לידי נזק בטלטולו מותר להשתמש בו ע"ש ודו"ק [א"מ ועיין להרדב"ז ז"ל דפוס ויניציאה סי' שי"ג שכתב וז"ל ובנ"ד נמי כיון שקיבל עליו שמירת הפקדון חייב לנער הבגדים ולתקנן כדי שלא יפסדו משום השבת אבידה לבעלים ואם לא עשה כן ונפסדו אין לך פשיעה גדולה מזו וכו' עש"ב ולכאורה נראה שדבריו סתרי אהדדי דמעיקרא קאמר דחייב משום השבת אבידה משמע שלא קיבל עליו שמירה זו ואם היו בעליו בעיר אינו חייב לנערה רק אם היו במ"ה אז חייב משום השבת אבידה ואח"כ כתב ואם לא עשה כן פשע וחייב לשלם ואמאי כיון דלאו אדעת' דהכי נחית אין לחייבו אם לא עשה מצות השבת אבידה ולפי הנר' דלאו דוקא קאמר משום השבת אבידה אלא שזה נכלל בכלל שמירת הפקדון וכן סיים שם וז"ל כיון שלא פיר' לו על דעת כן הפקיד אצלו שיטרח בעצמו כאשר רגיל לעשות בשלו ע"כ אלא דאכתי תמיה לי עליו איך פסק כן שהרי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' שאלה מבואר דאינו חייב אלא מפני השבת אבידה ואם היו הבעלים בעיר אינו חייב ליטפל בו וכ"כ הרא"ש והנ"י ז"ל בשמעתין וכ"כ ה"ה שם בשם הגאון וכ"פ הרשב"א ז"ל בא"ז לעיל גבי הא דפרכינן פותחו וקור' בו מאי עבדתי' וכו' יעו"ש וא"כ ודאי אם לא נער ונפסדו אינו חייב כלום כיון דלאו אדעת' דהכי נחית לשמור רק שלא קיים מ"ע של השבת אבידה ואיך שבק כל הני רבואת' ותפס בפשיטות כדעת התוס' להוציא ממון מן המוחזק וכ"ש נגד דעת הרמב"ם שהוא באתריה ואפשר דהרדב"ז מיירי כשהפקיד אצלו הודיעו שרוצה להפליג במד"ה דאדעת' דהכי קיבלו לנערו בכל עת הצורך שאם לא יעשה הוא מי יעשה בעבורו וכמ"ש המח"א שם ויותר נראה דהרדב"ז לא ס"ל כדעת המח"א אלא ס"ל דאע"ג דאינו מחוייב אלא משום השבת אבידה אם לא עשה חייב כיון דהפקדון הוא בידו ואין אחרים יכולין להשיב אלא הוא נתחייב בהשבתה ואם לא השיב הוי פשיעה ובזה באו דבריו כפשטן וזה נראה דעת המג"א ס"ס תמ"ג ועיון לה' חק יעקב שם והאחרונים ז"ל שהשיגו עליו בזה ואכמ"ל עכ"ה]:

שם בגמ' האי עשה וכו' הק' הנ"י ז"ל והא אמרי' לעיל המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד הא עשה דהשבה אינו עובר א"כ היכי קאמר הכא אין עשה וכו' וכן ק' מלקמן דף ל"ב גבי דאמרינן א"ל אביו אל תחזיר וכו' ופריך ת"ל דלא אתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת ועשה דהשבה ומהר"ם שיף ז"ל תי' דאיכא עשה אם יאמ' אני רוצה לקיים העשה דהשבה ואלך ואטמא בבה"ק ולקיים עשה ול"ת וכן לקמן ע"ש ונ"ל דז"א דהתם כשאמר לו אביו אל תחזיר חל עליו עשה דכיבוד ובאותו עת ליכא עשה דהשבה אלא לאו דלא תוכל להתעלם ואתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת דלא תוכל להתעלם [עיין בא"ז שתי' כן משם הרמב"ן והרשב"א ואח"כ דחו אותו כמ"ש המחבר ז"ל ע"ש עכ"ה] והנ"י ז"ל תי' משם הר"ן וז"ל דכל הרואה אבידה והולך לו עובר בעשה ול"ת וכי אמרינן לעיל המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה דאינו עובר אלא משום ל"ת להתעלם התם ה"ט לפי שהמתין לה ולא הניחה באבידתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה וכו' נמצאת אתה למד שכל הרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ול"ת וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ע"ש ונ"ל שזה דעת הטור שכתב בסי' רנ"ט הרואה את האבידה חייב להטפל בה להשיבה לבעליה שנא' השב תשיבם ע"כ וה"ה נמי דעבר על ל"ת להתעלם אלא דנקט מ"ע לאשמעי' דאפילו לא נטלה עדיין עבר על עשה:

וראיתי בדרישה ובסמ"ע ז"ל שהקשה בדברי הטור וש"ע שכתב דחייב במ"ע אפילו בראיה ממ"ש לקמן המתין לה עד לאחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום ל"ת להתעלם ומכח זה נדחק הרבה בדבריהם וכן ראיתי להכנה"ג ז"ל שם בהגהב"י שכתב הא דנקט הב"י ז"ל בקביעות דברי הטור המוצא את האבידה וכו' ושינה מלשון הטור שכתב הרואה משום דק"ל קו' זו דהא אינו חייב בעשה אלא אחר שנטלה ע"ש ונ"ל דלא דק דהא מרן ז"ל בש"ע כתב הרואה וכו' א"כ ודאי הא דכתב המוצא היינו הרואה גם אחה"מ מכבוד תורתם אישתמיט מנייהו דברי הרמב"ם ז"ל פי"א שכתב להדיא דהרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה עובר בעשה ול"ת ובפי"ד שם פסק דין זה נטלה אחר יאוש אינו עובר אלא משום ל"ת להתעלם ובמה שיתרצו לדעת הרמב"ם יתורץ לדעת הטור ועוד בעיקר הקו' אישתמיט מנייהו דברי הנ"י ז"ל וצ"ע [א"מ וכן השיג הט"ז על הסמ"ע דאשתמטתי' הנ"י הנ"ל עכ"ה]:

ועוד הק' הנ"י ז"ל טעמא דאיכא עשה ול"ת הא ל"ת גרידא הווה דחי ל"ת דטומא' ותימ' הוא דהא קי"ל אימו' דאמר דאתי עשה ודחי ל"ת ה"מ כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקעבר ללאו קא מקיים העשה אבל כי מטמא קא עבר ללאו ולא מקיים העשה עד דמהדר לה למרה וכן הק' ג"כ ה"ה ז"ל בפי"א מה' אבידה ע"ש ועוד הק' בהתוס' הא דאמר לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ה"מ ל"ת ועשה השוין בכל אבל האי דאינו שו"ב דחי ושני תי' של התוס' לא אתו לדעת הרמב"ם דתי' הא' שתי' דשאני מצורע משום דגדול השלום לא אתי דהרמב"ם פסק בפ' יו"ד מה' טומאת צרעת דין ו' כמ"ד דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו גם תירו' הב' שכתב דהכא סמיך על דחיה השניה דאמר בגמרא ותו מי דחי' איסו' מקמי ממונא לא אתי דהרמב"ם שם בה' אבידה לא כתב אלא הטעם הא' משום דלא אתי עשה ודחו ל"ת ועשה משמע דלא הוה גריס בגמרא ועוד מי דחי' וכו' וכ"ה גי' הרי"ף ז"ל ע"ש:

ונ"ל דרבינו ס"ל דחדא מתרצת חברתה הא דאמר דלא אתי עשה ודחי ל"ת היכא דבעידנא דעקר הלאו לא מקיים העשה ה"ד אם הלאו שוה בכל אבל היכא דהלאו אינו שוה בכל דחי אותו העשה ואע"ג דבעידנא דעקר לל"ת לא מקיים העשה אבל כשהיה ל"ת ועשה לא דחי להו העשה אע"ג דאינן שו"ב כגון עשה ול"ת דטומאה והא דאמר בפ' שני נזירים דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה משום דאינן שוים בכל התם שאני דבעידנא דקא עקר ללאו מקיים העשה ולקמן דפריך למ"ל קרא ת"ל דלא אתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת ועשה דטומאה אע"ג דאינן שו"ב משום דס"ל דעשה דכיבוד נמי גרוע הוא דאי בעי אמר האב לא בעי' ליכא עשה כלל וכדאמרי' בכתובות דף מ' דאי אמרה לא בעינא מי איכא עשה כלל ע"ש ולכך לא דחי ל"ת ועשה אע"ג דאינן שו"ב ואע"ג דהתם בכתובות קאמר דעשה גרוע כזה לא דחי אפי' ל"ת גרידה שאני התם דהל"ת אלים טפי דשוה בכל דהיינו לא יבא ממזר וכו' ואתייא שפיר הסוגיא לדעת רבינו ודלא כהר"ן ז"ל שם דס"ל דמטע' זה לא דחי אפי' ל"ת גרידה וגרוע [א"מ עיין להר"ן ז"ל שם שפי' כונת הגמרא דהכא דקאמר מי דחי' איסו' מקמי ממונא ר"ל פשיט' שאינו מטמאה שהרי אם באו הבעלים ואמר לא בעי' ליתי' לעשה כלל וכו' וכן פי' בא"ז הכא משם הרמב"ן והרשב"א ז"ל וזה אשתמטתיה לה' משמרות כהונה ז"ל הכא שהאריך בקו' זו ולא ראה הראשונים הנ"ל שפי' שזה עצמה כונת הגמ' דקאמר ועוד מי דחי' איסו' וכו' וא"כ איכא למימ' דהת"י שם בתי' קמא יפרשו כפי' הראשונים הנ"ל. אך במ"ש המחבר ז"ל דהא דפריך לקמן פשיט' דלא דחי עשה דכיבוד וכו' הוא משום דעשה דכיבוד קיל דאי אמר לא בעי' מי איכא עשה כלל לכאורה ק' שהרי כתב המחבר ז"ל לקמן דף ל"ב דהרמב"ם ז"ל אית ליה כדעת הרדב"ז ז"ל בתשו' סי' תקכ"ד דאפי' אי אמר לא בעי' אכתי אי מכבדו מצוה קעביד וא"כ לאו קיל הוא ולא דמי לההיא דכתובות דאי אמרה לא בעי' ליכא מצוה כלל ואפשר דס"ל כמ"ש אביו ז"ל בס' מג"ן לקמן שהק' על הרדב"ז הנ"ל דאפילו אי מצוה לכבדו אע"ג דאמר לא בעי' מ"מ הוי עשה קיל כיון דאי עבר ולא קיימו לית ליה עונש ע"ש. ולפעד"ן דהא דפריך לקמן פשיט' דלא אתי עשה וכו' משום דהתם דבעידנא דקעבר ללאו לא מקיים העשה דבעת שנכנס בבה"ק להביא גוזלות לאביו ונטמא עדיין לא קיים מצות כיבוד דעיקר המצוה היא להאכילו ולהלבישו וכדאמר ביבמות ד"ו ע"א מה להנך שכן הכשר מצוה ופי' התוס' שם דמה לכיבוד שכן הכשר מצוה כשמתמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבידה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחית הלאו אין מאכילו ומלבישו וכו' ע"ש ומש"ה פריך שפיר פשיט' דל אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אע"ג דאינן שו"ב כיון דעשה קיל הוא וכחו שפי' המחבר ז"ל בסוגיין ואפי' לדעת הר"ן שהביא הנ"י ז"ל דכשנכנס לבה"ק כדי להחזיר אבידה עיקרו בעידנא אע"ג דאינו מקיים המצוה עד דמהדרה למרה י"ל דהר"ן ז"ל לשטתיה אדל דס"ל משעת ראיה התחילה המצוה רק שלא נגמרה עד דמהדרה למרה דעיקר המצוה היא ההשתדלות להשיבה לבעלים וא"כ כשנטמא הרי הוא מקוים גוף המצוה ולא הוי מכשירי מצוה אבל גבי כיבוד עיקר המצוה היא להאכילו ולהלבישו והשאר הוי הכשר מצוה כדאמר ביבמות שם ולפ"ז לדעת התוס' ה"ה דהו"מ הגמ' להקש' פשיט' דלא אתי עשה דכיבוד ודחי ל"ת דטומאה כיון דלא הוי בעידנא כדכתי' ובתירוץ הגמרא א"ש הכל וכמבואר עכ"ה] ולכאורה ק"ל לפ"ז אמאי איצטריך קרא בפ"ק דיבמות דף ה' דאין עשה דכיבוד דותה שבת הא ליכא עשה דאי אמר לא בעי' מי איכא עשה כלל והתם ל"ת דשבת חמיר דשוה בכל וכה"ג הק' הת"י בכתובות שם ותי' לא שייך לפמ"ש וי"ל דהתם סמיך על מ"ש הכא איצטריך סד"א הואיל והוקש כבודם לכבודו של מקום שנא' כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן כבד את ה' מהונך ולכך ליציית ליה קמ"ל א"כ אי לאו קרא הו"א מצות כיבוד אע"ג דגריעה דאי אמר לא בעי' ליכא עשה כלל מ"מ התורה היקשה כבודם לכבוד המקום והו"א דידחי ל"ת דשבת לקיים מצות כיבוד או"א לזה איצטריך קרא וכן צ"ל לדעת הרשב"א ז"ל בתשובה סי' י"ח דעשה דכיבוד קיל ומה"ט לא מברכינן עליה משום דאי אמר לא בעי' ליכא מצוה כלל ע"ש:

ובמ"ש י"ל דברי התוס' דמכות דף ט"ז כ"א ד"ה אם כהן וכו' שכתב וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאינו שו"ב דהא אי אמר לא בעי' ליכא עשה כלל עכ"ד והק' עליהם השע"ה ז"ל בפ"ו מה' יבום וחליצה דהיפך דברי התוספו' דהכא דאי ס"ל כתי' י"מ דדוקא בעשה דמצורע דאלים דגדול השלום הוא דדחי א"כ מאי ק"ל התם ואי ס"ל דאלמנה לכ"ג חשיב שו"ב וכו' א"כ מה"ט נמי גרושה לכהן הדיוט חשיב שו"ב והניח דבריהם בצ"ע ע"ש ולפמ"ש א"ש דהתוס' דהתם ס"ל דלא כמ"ש הכא אלא מתרצי כמ"ש לעיל דגבי עשה גרוע לא דחי ל"ת ועשה שאינם שו"ב וק"ל [א"מ ולכאורה עדיין הקו' במקומה עומדת דמה יענו לההיא דיבמות דאמרינן באלמנה מן הנישואין כ"ע ל"פ דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"ל דשאני התם דהעשה קיל משום דאפשר בחליצה וכן ראיתי לה' משמרות כהונה ז"ל שם במכות שכ"כ דהא מסקי' התם דחליצה במקום יבום לאו כלים היא ע"ש וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן ז"ל בסנהדרין דף י"ח וכ"כ הרדב"ז בסימן שד"י דעשה דיבום אינו שוה בכל דליתי' במלך עש"ב ועיין לה' מג"ן ז"ל באורך עכ"ה]:

והנה בפסקי התוס' דזבחים דף צ"ז כתוב וז"ל אם א"א לקיים העשה בע"א לא בעי' בעידנא וכו' עכ"ל והביאו הר' יד מלאכי והמש"ל ז"ל ריש פ"י מה' ק"פ וכתב עליו שהוא חידוש גדול ע"ש ונ"ל דגם מדברי התוס' דפסחים דף פ"ה מוכח דס"ל כן שהק' מעיקרא ח"ל וק' היכי יליף מינה ואמאי נמי צריך קרא הכא הא בעידנא דמיעקר הלאו לא מקיים עשה וע"ק לרשב"א דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י גמורתא וכו' ותי' ר"ח לרשב"א לרבא שפי' לעיל בגמורתא אסיר משום הפסד קדשים א"ש עכ"ל ונ"ל דבתי' זה תי' הכל ור"ל כיון דלא אפשר למעבד גמורת' א"כ נדחה העשה מכל וכל לפיכך אמרינן שיבא עשה וידחי ל"ת אע"ג דבעידנא דמיעקר הלאו לא מקיים העשה כמ"ש פסקי התוס' הנ"ל ועיין מה שפי' מ"ז ז"ל שם בס' חק נתן ודו"ק: ובזה א"ש מה שהק' הר"ן ז"ל בר"ה דף ל"ב דקתני שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ואמר בגמרא מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת וכו' והק' הר"ן ז"ל ות"ל בלא"ה לא דחי עשה את ל"ת אלא היכא דבעידנא דמיעקר הלאו מקיים העשה וכו' ותי' דאה"נ לא דקושטא דמילתא קאמר ע"ש ולפ"ד התוס' הנ"ל א"ש כיון דלא אפשר לקיים העשה בע"א דחי אע"ג דבעידנא דעיקר הלאו לא מקיים העשה ולפ"ז י"ל א"כ למ"ד דס"ל בפסחים דף פ"ד ובשבת דף כ"ד דיו"ט ל"ת גרידא הוא תק"ל מ"ט דשופר דאין מפקחין עליו את הגל ואמאי עשה דשופר לא דחי ל"ת דיו"ט ואע"ג דהתוס' הסכימו שם דרבא מודה לזה דיו"ט עשה ול"ת הוא מ"מ מעיקרא הו"ל להוכיח כן ממתניתין הנ"ל ועיין להתוס' בביצה דף ח' דכתב להדיא דרבא פליג וס"ל יו"ט ל"ת גרידא ובמ"ש א"א ז"ל בכונת פסקי התוס' דהיינו דוקא במצוה שתיבטל עולמית כגון מ"ע של אכילת בשר שבעצם דא"א בלא שבירה אבל בשאר מצות אפי' יבטל בשנה הזאת יכול לקיימה בשנה אחרת ע"ש א"כ גבי שופר נמי בעי' בעידנא ומוכרח לומר כמ"ש הר"ן ז"ל וא"ש מה שהקשינו ודו"ק:

תוס' ד"ה הא אין עשה וכו' וי"ל דלא קאי עשה דקדושים אלא למאי דכתי' בההיא פרשה וכו' עכ"ל ועיין להתוס' ביבמות דף פ"ד ד"ה והא כוליה וכו' שכתב דקאי נמי על קרא דאחריו דאשה זונה וחללה וכו' אבל רש"י פיר' התם דלא קאי אקר' דאחריו אלא על קרא שלפניו וכמ"ש הכא [א"מ ועיין בשע"ה ז"ל בה' יבום ולה' מג"ן ז"ל באורך עכ"ה] ויש לדקדק אמאי לא פי' עשה דכהנים היינו וקדשתו והוי קאי גם על קרא שלפניו דהיינו זונה וחללה ורש"י בעצמו פי' בחומש גבי קרא דוקדשתו דקאי על ב"ד דמצוין להפרישו בע"כ שאם לא רצה לגרש ילקהו עד שיגרש והרי"ף ז"ל פי' להדיא עשה דכהנים מקר' זה ובשלמא לדעת התוס' ליכא נפקות' מזה אבל לרש"י ז"ל קשיא [א"מ ולעד"ן דלק"מ דקרא דוקדשתו דרשי' ליה בגמרא בכ"מ לכדתנא דבי רי"ש לכל דבר שבקדושה ליטול מנה יפה ראשון ולפתוח ראשון וכו' ואע"ג דבת"כ דריש ליה כמו שפרש"י בחומש מ"מ רש"י הכא תפס כשיטת גמרא דילן וכ"מ קצת בפ' יש מותרות דבחללה ליכא עשה וכבר ה' באר שבע ז"ל בהוריות ד' י"ב האריך לתמוה על פרש"י בחומש דשביק דרשה דגמ' דילן וכן תמה על הרי"ף שכתב קרא דוקדשתו עש"ב עכ"ה]:

תוכן העניינים

מאורות נתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה