מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף כז.
גמ' בלוקח מן התגר וכו' עיין במ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ויש בו ט"ס וכצ"ל ואמרו מצא בתוכן מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשלקח מן התגר אבל כשהיו אותן פירות מאיש שאסף אותן הפירות וכל הצריך להם בידיו מקרקע שלו וידוע שהוא שלו חייב להחזיר כצ"ל:
שם אלא אמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבידה לד"ה ק' הרדב"ז ז"ל בתשו' ח"ב סי' תת"ז אימא דאתא למעוטי שטרות דאם נפלו לבור יהיה פטור ואם מצאן דרך אבידה לא יתחייב להטפל בהם ותי' כמו שתי' התוס' בב"ק דף נ"ד ע"ש אלא שהתוס' לא הק' אלא גבי חמור והרדב"ז הק' ג"כ גבי שה דאבידה ויש לדקדק דאמאי אינו חייב להטפל בהם כיון דראויין לצור ע"פ צלוחיתו של לוה או של מלוה כדאמר לעיל דף י"ג דהמוצא שטרות שאין בהם אחריות נכסים אע"ג דאין גובה בהם כלל מ"מ חייב להחזיר לצור ע"פ צלוחיתו וי"ל דאיירי כגון שאינו שו"פ כדי לצור ע"פ צלוחיתו אלא מצד החוב שבתוכו היה ראוי להחזיר למאן דדיין דינא דגרמי ודו"ק: שם אמר אביי משמעות דורשין א"ב וכתב הריטב"א ז"ל אבל לענין דינא לא פליגי ע"ש וי"ל לדברי אביי דקאמר דת"ק דריש מן אשר תאבד ומצאתה אתא לדרשה אחרינא ור"י דריש מן ומצאתה ותאבד אתיא לדרשה אחריתי מנ"ל דל"פ בדינא דאימא דאם היתה בשעת אבידה שו"פ ובשעת מציאה אינה שו"פ למ"ד מאשר תאבד איכא וחייב להחזירה ולמאן דדריש מומצאתה אינו חייב להחזירה ועוד יש לדקדק מאי קפריך לקמן לרבא ולמ"ד ומצאתה הא בעי' אשר תאבד ולמ"ד אשר תאבד הא בעי' ומצאתה ומאי קו' אימא דרבא ס"ל דכל אחד דריש מתיבה אחת ותיבה אחרת אתיא לדרשה אחרינא דאמר לעיל וי"ל דס"ל לגמ' דכ"ע אית להו דבעי' שו"פ בין בשעת אבידה בין בשעת מציאה מקראי אשר תאבד ומצאתה ואע"ג דאיכא למדרשנהו לדרשא אחרינא מ"מ האו דרשה עדיפא טפי דהכי משמעותי' דקרא או אפשר דתרתי ש"מ כדקאמר בתר הכי אלא דאביי ס"ל דא"ץ חרי קראי לשעת אבידה ולשעת מציאה כיון דגלי לן קרא בחדא מנייהו דבפחות משו"פ פטור משום דלא מיקרי ממון וודאי בעל המציאה מתייאש ה"ה באידך ומש"ה קאמר משמעות דורשין א"ב ורבא אמר פרוטה שהוזלה א"ב וכו' וס"ד דמ"ד דדריש מומצאת' ס"ל דלא בעי' שו"פ בשעת אבידה ואידך להיפך ומש"ה פריך ולמ"ד אשר תאבד הא בעי' ומצאתה וכן להיפך דודאי אע"ג דאיכא למדרשינהו לדרשה אחרינא הא עדיפא ומסיק דכ"ע דרשי תרוייהו אלא דפליגי אי בעי' שו"פ משעת אבידה עד שעת מציאה ודרשה דרבינא מוי"ו דומצאתה ודר"י נפק"ל מן ממנו כדאמר לעיל ודו"ק:
ולענין הלכה כתב הרמב"ם פי"ג מה' גזילה וז"ל היתה שו"פ בשעת מציאה והוזלה חייב להחזיר ע"ש ועבמ"ש ה"ה ז"ל וכתב עליו מרן ז"ל שדבריו תמוהים ע"ש ועיין בדרישה שתמה על מרן שהבין הבנה זרה בדברי הרמב"ם וה"ה ז"ל עש"ב ונ"ל דודאי מרן הבין בדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש והוזלה ר"ל שהוזלה בשעת ההכרזה ואפ"ה חייב להכריז כיון שנתחייב בשעת מציאה וזה תלמוד ערוך הוא לקמן בפ' הזהב דף נ"ה ואלו כוונת ה"ה ז"ל לענין זה לא הול"ל וכ"מ בפ' א"מ ולא הוה צריך לכ"ז א"ו משום דק"ל שלא הזכיר הרמב"ם דבעי' נמי שו"פ בשעת אבידה ולא הזכיר אלא בשעת מציאה כשנויא קמא דגמ' וזה תימה גדולה על הרמב"ם שפסק היפך המסקנא דגמ' ודו"ק:
והנה הטור ז"ל כתב בסימ' רס"ב וז"ל כל אבידה שאינה שו"פ בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה ותמה עליו הב"ח ז"ל דלכאורה שזה היפך הגמ' דלקמן ועוד דהביא דברי הרמב"ם בסתם ולא השיג עליו ותי' דכוונת הטור והרמב"ם דמפ' הגמ' דקתני בשעת אבידה ושעת מציאה היינו שעת השבה וההיא דפ' הזהב היינו לענין הכרזה דמכריז אפי' זל בין מציאה להכרזה דשמא תתיקר אח"כ ע"ש ונ"ל דזה היפך דברי אביו הרא"ש ז"ל שכתב בפ' הזהב דף נ"ה במתני' וז"ל והמוצא שו"פ חייב להכריז אפי' הוזלה בין מציאה להכרזה כיון דבשעת אבידה ומציאה היה בה שו"פ חייב להכריז עכ"ד הרי לך דהבין דשעת מציאה דגמ' היינו שעת מציאה ממש ולא שעת השבה דאם איתא לדברי הב"ח הול"ל אפי' בשעת אבידה וכו' מ"מ מכריז שמא תתיקר בשעת השבה וכיון דאביו אינו מפ' כן מנ"ל הוא לפ' בענין אחר היפך המפ' לכן נראה העיקר בכונת הטור כמ"ש בפרו"ד ז"ל ויש לתמוה על הרי"ף ז"ל למה השמיט מימרא דרבא דקאמ' א"ב פרוטה שהוזלה וכו' כיון דאיכא נפקות' לענין דינא ודו"ק:
רש"י ד"ה אף כל דבר שיש לו תובעין למעוטי דבר דידעי' ביה דמיאש עכ"ל הנה התוס' בפ' מרובה דף ס"ו הק' לדעת רש"י דהכא למאי איצט' קר' למעוטי הפקר פשיט' ולמי מחזיר וכו' ע"ש ובודאי לא היה להם פירש"י דהכא דפי' דמיעוט' דקר' אתא ליאוש דקנה אבל הכי הו"ל להק' כמו שהקש' בא"ז משם ר"ת ז"ל לדעת רש"י היכי ילפי' יאוש מהפקר עש"ב וגם זו אינה קו' דס"ל דאי קר' אתא להפקר פשיט' כמו שהק' התוס' אלא ע"כ דאא"ע להפקר תנהו ענין ליאוש ויש מקשים דהא רש"י ז"ל התם פי' דיאוש קונה מדכתיב אשר תאבד ממנו וכו' וזה דרשת הירושלמי וכאן פי' דנפק"ל משמלה ובשלמא לדעת הירושלמי אפשר לומר דמפ' מתני' דקתני יש לו תובעים למעוטי הפקר וקר' דאשר תאבד ממנו אתא ליאוש [א"מ ולפ"ד ק' דאמאי איצטריך קרא למעוטי הפקר פשיט' אלא למי יחזיר וכמו שהק' התוס' לפרש"י ולפעד"ן דירושלמי ס"ל יש לו תובעים כדי נסב' ועיקר קרא אתא לסי' וס"ל סימ' דאורייתא ועיין בא"ז עכ"ה] אבל לרש"י דס"ל דתרי קראי אתו ליאוש ק' תרתי למ"ל:
ונ"ל דרש"י ס"ל דאיצט' תרי קראי חד למעוטי דבר שיש בו סי' אם יאש בפי' דאמ' ווי לחסרון כיס וכ"כ הרא"ש והרמב"ם פי"ד מה' גזילה וזה ילפי' משמלה דאיירי בדבר שיש בו סי' והו"א דוקא אם אמר בפי' ווי לחסרון כיס הוא דקנה אפי' דבר שא"ב סי' ולא אמרי' מסתמא מיאש ומש"ה כתי' קרא אחרינא אשר תאבד ממנו ואע"ג דקר' זה אתא לזוטו של ים דאינה מצויה אצל כל אדם מ"מ ילפי' מינה לדבר שא"ב סי' דזיל בתר טעמ' דס"ל לרש"י דטע' דזוטו של ים דשרי משום דמסתמא מתייאש ואפי' עומד וצווח בטלה דעתו כמו שכתבתי לעיל דף כ"ב ע"ב דכמה פוסקי' ס"ל הכי ע"ש וזה דעת הירושלמי ג"כ דנפק"ל יאוש מקר' דממנו משים דהכל טעם א' אבל התוס' ס"ל דלא ילפי' מהתם דהתם גזירת הכתוב הוא דרחמנא אפקריה ואפי' עומד וצווח וכ"כ בא"ז לעיל דיש מאן דס"ל הכי אם כן ע"כ דיאוש נפק"ל משמלה ואיכא נפקות' בין הני פי' דלדעת רש"י דמשוה יאוש בדבר שא"ב סימן לזוטו של ים א"כ אפילו עומד וצווח קנה דמשום דמסתמא מעיקרא נתייאש ואפי' אמר בפי' מעיקרא לא מהני ובטלה דעתו אצל כל אדם וכ"כ הנ"י ז"ל הבאתי דבריו לעיל בדף כ"ב אבל לדעת התטס' דוקא גבי זוטו של ים הוא דאמר אפי' צווח לא מהני אבל בדבר שא"ב סי' אם צווח מהני דעיקר הטעם משים יאוש וכיון דלא מיאש לא קנה ואפשר אחר שהביאו הירושלמי חזרו בהם וס"ל הכל מט' יאוש ואפי' עומד וצווח לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם אכל הרא"ש ז"ל שכתב בד' כ"ד ע"ד גבי ברייתא דרשב"א דקתני המציל מן הארי ומזוטו של ים וכו' מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב דזה לא קאי על זוטו של ים וכו' משמע דס"ל דזוטו של ים הוא מגזירת הכתוב ובדבר שא"ב סי' מט' יאוש ואה"נ דאם עומד וצווח לא קנה אבל ק' מנ"ל בדבר שא"ב סי' דאמ' מסתמא מיאש וקנה דהא הוא מפ' דקר' דשלמה מיירי בדבר שיש בו סי' אם מיאש בהדיא ועוד דהא בירושלמי משוה דבר שא"ב סי' לזוטו של ים מדפיק ליאוש מקרא דממנו וא"כ אפי' צווח קנה וזה היפך דברי הרא"ש דלעיל דמשמע מדבריו אם עומד וצווח גבי דבר שא"ב סי' לא קנה וצ"ע:
תוס' ד"ה בלוקח מן התגר וכו' וי"ל דלא פסיק' ליה דאם מצא קודם ששהא כדי לערבו חייב להחזיר וכו' עכ"ל ר"ל ואפי' לא בא בעליה אלא אחר זמן הרבה משום דבשעה שמצא אות' אתא לידיה באיסו' ולא קני לעולם ועיין בדרישה ז"ל בסימן רס"ב שפי' ג"כ דברי הרא"ש כך ובסמ"ע כתב וז"ל פי' ששהו בידו קודם שמצאן זה וכו' דאז בשעת שמצאן כבר נתייאש האובד דאם מצאן קודם ששהו בידו כ"כ אז הוי יאוש של"מ וצריך להחזיר כשיבא בע"ה ויתן סי' אפי' אח"ז מרובה וכו' וכתב עליו הש"ך ז"ל לא דק דהכא איירי בא"ב סי' אלא הו"ל למימר דהוי יאוש של"מ וצריך להחזיר אם יודע של מי הוא עכ"ד ולפי שלא ראה הדרישה כ"כ וז"ל הדרישה ומ"ה מוטל עליו להחזיר כשיבא אח"ז ויתן סי' ויאמ' כך וכך מידות פירות מכרתי לך ביום פ' בשעה פ' ובו היו כו"כ מעות וכו' ע"ש ונראה דהכוונה דאיירי בבעל המקח עדיין לא ערב הפירות ביחד אלא כל אחד לבדו ואינו זוכר הלוקח פירות הללו שמצא בהן המעות של מי הם וכשיבאו אח"כ בעליהן ויזכור איתו שזה הפירות שיש בהן המעות שלו הן ע"י סי' הנז' אז צריך להחזיר ודו"ק:
ד"ה בעידי איכף פי' אי סי' לאו דאורייתא עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל שכתב דהתוספו' שכתבו לקמן ת"ש ברייתא היא אזלי לשטתם דהכא דרבא גופיה מספק"ל ע"ש ונ"ל דרש"י שפי' לקמן דפשיט מדברי רבא נראה דפשט"ל מדסיים רבא הכא כתב רחמנא חמור דאפי' חמור בסי' אוכף משמע דס"ל דסי' מדאורייתא ומשני בעידי אוכף ר"ל מדאורייתא בעידי איכף והא דאמר בסי' איכף היינו מדרבנן ודו"ק:
ד"ה ושה דאבידה וכו' ונימא מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קר' וכו' עכ"ל וראיתי לה' יד מלאכי ז"ל באו' מ' סי' תי"ט שכתב דלא אמרינן טרח וכתב לה קרא אלא אם כתב בהדיא אבל אם כתב סתם ומכח יתור' נפק' דרשה זו לא אמרי' ביה טרח וכתב לה קר' ע"ש וזה היפך דברי התוספו' דהכא שהק' ולימא מילתא דאתיא בק"ו וכו' אע"ג דדרשה דהכא אינה כתובה בהדיא אלא מכח יתור' ודו"ק: