אור ברסלב
מאורות נתן מציעא › דף כו:

מאורות נתן· רבי נתן בורגיל

מציעא · דף כו:

דף כו.

גמ' שנפל גוב' חייב להחזיר וכו' וכתב הרא"ש ז"ל דלעולם אינו מתייאש ואפי' אם ישבע לו כי הוא טוען עליו ברי שהוא שלקחה ויאמר בדעתו שאח"כ תופש משלו ולא יחזירנו לו ע"ש ור"ל שיתפוס לו שלא בעדים וכ"פ בש"ע ז"ל בסי' פ"ז ודלא כהרב מגן גבורים ז"ל ודו"ק:

שם א"ר הא דאמרת בג' אינו חייב להחזיר לא אמר אלא דלית ביה שו"פ לכל חד וחד וכו' עיין לה' ברכי יוסף ז"ל בח"מ סי' ו' ס"ק ו' שהביא מה שמק' מכאן על מ"ש מהרימ"ט ז"ל ח' ח"מ סי' ק"ה דאם היו ב' שתופין וטמנו על א' שתי כסף משביעין אותו והא הכא במציאה איתא פרוטה לכלם ואפ"ה אמרינן כיון דגבי כל א' וא' ל"ל שו"פ אין מחזירין להם א"כ התם נמי כיון דגבי כ"א וא' ליכא ב' כסף אין משביעין אותו והביא דברי הלבוש שכתב בסימן רס"ב דטע' דאבידת שותפין שאין בה שו"פ לכ"א וא' דאינו חייב להחזיר היינו משום דאע"ג דומצאתה איכא אשר תאבד לכ"א ליכא וכתב ה' ז"ל לפ"ז אפשר ליישב הא דמציאה דשאני התם דכתב רחמנא אשר תאבד שיהיה שו"פ לכ"א והק' ה' ז"ל לדברי הלבוש אמאי לא קאמר לקמן א"ב זה למ"ד אשר תאבד לא יחזיר ולמ"ד ומצאתה חייב להחזיר ע"כ עש"ב ולעד"ן דלק"מ דהא כבר כתב הר' הלבוש קודם זה דלא פליגי בענין זה דודאי כ"ע דרשי תרוייהו אשר תאבד ומצאתה וליכא בינייהו אלא אם הוזלה באמצע למ"ד אשר תאבד חייב להחזיר דלא בעי' יש בה שו"פ משעת אבידה עד שעת מציאה ולמ"ד ומצאתה אינו חייב להחזיר וכן הוא מבואר לקמן בגמ' א"כ היכא דמצא סלע ולית ביה שו"פ לכ"א מהשותפים פשיטא דפטור לכ"ע דליכא אשר תאבד ממנו לכ"א וא' א"נ יש לומר בעיקר הקו' דשאני מציאה דכיון דכ"א וא' ל"ל שו"פ לא קפדי ומתייאשי ממנה לפיכך זה שמצאה קנה אות' מעיקרא ביאוש ואין לו להחזיר וכ"כ הריטב"א ז"ל בא"ז ט"ז ע"ש ועיין בס' קרית מלך רב ח"ב בקושי' בית מושב בסי' הנז' שנסתפק לענין ישיבת הדיינין דבעי' שו"פ אם לוה מב' שותפין פרוטה ופשט' מסוגיין ע"ש:

תוס' ד"ה מתנה בעלמא וא"ת וכו' עכ"ל וק"ק אמאי לא תק"ל מדברי רבא גופיה דקאמר נטלה לפני יאוש ע"מ להחזיר וכו' עיבר משום השב תשיבם דאם איתא דיאוש קני א"כ אינו עובר כלל משום השב חשיבם איו דיאוש לא קני בכה"ג ואמאי קאמר הכא דאיסו' דעבד עבד הא מצות השבה איתא אפילו אחר יאוש וכן דחה הראב"ד ז"ל גי' זו מכח קו' זו ועוד הק' מהר"ם שיף ז"ל בלא"ה נמי י"ל כיון דבאיסו' אתא לידיה ולכ"ע חייב להחזיר למה קרא זה מתנה לענין לאו דגזילה ואבידה עכ"ד ומ"ש לענין לאו דגזילה לא דק דהא התוס' הכא ס"ל בפשיטות דמאי דקאמר בגמרא מתנה וכו' לא קאי על לאו דלא תגזול דודאי בהשבה תקין הלאו אלא דקאי על עברת עשה דהשב תשיבם ונ"ל דהתוס' ס"ל כמ"ש ה' בעל המאור ז"ל וז"ל יש להשיב התם באיסו' אבידה אתי לידי' ולפיכך מחייב לאהדורי אבל הכא שאני דגזלן קונה לעולם ביאוש משום תקנת השבים וכו' ע"ש אלא דהתוס' קא מק' כיון דגבי גזילה אם החזירה אחר יאוש מתקן הלאו אפי' למ"ד יאוש קני א"כ גבי השבת אבידה נמי אפי' נתכוון מעיקרא לגוזלה כיון דהחזירה למה לא תקין עשה דהשב תשיבם ותיר' לעולם תקן העשה אלא דעבר על לא תוכל להתעלם וכ"כ הרא"ש והטור בסי' רנ"ט ע"ש ולפ"ז משמע דאם החזיר קודם יאוש לא עבר בל"ת להתעלם ודלא כה' הלבוש ז"ל דס"ל דאפי' אם החזירה קודם יאוש עבר על לא תוכל להתעלם ועיין לה' פרי האדמה ז"ל בפי"ד מה' גזילה מ"ש עליו ע"ש:

וראיתי להכנה"ג ז"ל בסי' הנז' שנתן טעם לטור משום דפסק בסי' שנ"ג דיאוש כדי לא קני א"כ איך קנאה גזילה ביאוש כדי לעבור עליה בלא תגזול ותמה ה' ז"ל על רבינו דפסק דעובר גם בלאו דלא תגזול והוא ז"ל פסק דיאוש כדי לא קני והוכרח לתי' דאפשר בגזילה גמורה יאוש כדי לא קני ובאבידה יאוש כדי קני ע"ש ועיין להרז"ה ז"ל דמכח זה גריס הכא רבא ונ"ל דא"ץ לכ"ז אלא כמ"ש התוס' בקמא דף ס"ז ע"ב ד"ה רבא וכו' וז"ל והא דאמר רבא בפ' א"מ גבי מציאה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן ואע"ג דאדריה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה אע"ג דיאוש כדי ל"ק מ"מ כיון דהועיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן עכ"ד א"כ בזה א"ש הכל [א"מ ולעד"ן דהתוס' דהתם אזלי לשיטתייהו שכתבו הכא דלא קאי רק על לא תוכל להתעלם אלא דק"ל כיון דרבא ס"ל דיאוש ל"ק א"כ מ"ל קודם יאוש או לאחר יאוש ואמאי לא תקין הלאו ואהא חי' כיון דלא החזירו עד שנתייאשו הבעלים דהשת' הועיל שיוכל להקדישה או למוכרה כבר עבר בל"ת להתעלם ואין לו תיקון אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דכבר עבר גם ע לא תגזול והשב תשיבם ואע"פ שהחזיר אחר יאוש לא יתכן תי' זה דכיון דיאוש ל"ק אמאי לא תקין לא תגזול ועוד דלא תגזול ניתק לעשה הוא וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות ע"ש עכ"ה] אלא דהתוס' הכא ק"ל כיון דהחזיר למה לא תקון השב תשיבם כמו לאו דלא תגזול ומ"ה פי' הסוגיא לענין לא תוכל להתעלם וכ"כ הרא"ש ז"ל:

אך ראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' סי' תת"ו והובא בא"ז שכתב דהרא"ש ז"ל ס"ל דאפילו השב תשיבם לא תקין כיון דלא החזירו בזמנו קודם יאוש לא מהני השבה אבל לאו דלא תגזול תקון אותו ע"י השבה זו ע"ש ודחה אותו ה' פרי האדמה ז"ל שם מדברי הרא"ש הכא בפסקיו דלא משמע כן ע"ש ואני אומ' דהרדב"ז ז"ל הביא לשון הרא"ש שכ"כ להדיא ואפשר דמצא לו כן בתוספותיו א"כ ע"כ לומר בפסקיו נמי מסכים לזה וכן משמע מדנקט בפסקיו וז"ל אבל לאו דלא תגזול אפי' אכלה או נשרפה ושלם דמים תקין הלאו וקיים עשה והשיב את הגזילה ע"כ ומדלא כתב נמי ותקון עשה השב תשיבם משמע דמודה שעבר על עשה דהשב תשיבם והא דכתב מעיקרא אלאו דל"ת להתעלם קאי ל"ד אלא ר"ל לאו דאבידה ועשה שלו:

והנה הרז"ה ז"ל כתב הא דאמ' הגאון ז"ל אע"ג דהחזירו מתנה היא ואיסו' דעבד עבד ר"ל דמעיקרא עבר איסו' ואפילו עכשיו תקין הלאו וכ"כ הלח"מ ז"ל בפי"ד מה' גזילה ועיין במלחמות ז"ל דס"ל דאם קיים העשה לית ליה איסו' כלל וראיתי לתוס' בפ' כל שעה דף כ"ט ע"ב ד"ה רב וכו' וז"ל ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עיבר באות' שהייה וכו' וטעמ' משים דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עיבר כשמבערו לבסוף וכתב המש"ל ז"ל פ"א מה' חמץ דכונתם אם דעתו לבער לא עבר אפי' על איסו' אבל אם אין דעתי לבער אע"ג דאינו לוקה כ"ז דאפשר לקיים העשה מ"מ איסו' מיהא איכא כיון שדעתו מעיקרא שלא לקיים העשה ע"ש ה"נ כשגזל מעיקרא ודאי דהיה דעתו שלא יחזיר הגזילה והאבידה א"כ אע"ג דהחזירה עבר איסו' וצריך תשובה ויש להביא ראיה לזה מדאמר בסוטה דף מ"ג לא חינך ולא חנכו פרט לגזלן לימא דלא כריה"ג דאי כריה"ג הא אמר הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא ריה"ג כגון דעבד תשובה ויהיב דמי וכו' וי"ל למאי איצט' לומר דעבד תשו' יתרץ בפשיטות כגון דיהיב דמי הגזילה א"ו דס"ל לגמרא אע"ג דקיים העשה מ"מ אית ליה איסו' ומש"ה הוצרך לומר דעבד תשובה וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' תשו' וז"ל וכן החובל בחבירו והמזיק ממינו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישיב מלעשות כזה לעולם שנא' מכל חטאות האדם ע"כ וזה הגזלן בכלל מזיק ממון חבירו ובזה א"ש מה שהק' ה' פרי האדמה ז"ל לדעת הלח"מ דהו"ל לרבינו לכתוב דין זה בפ"א דה' גזילה ובמ"ש א"ש שכבר כתב בה' תשובה והכא הביא מימרא דרבא ומה שהקש' עוד דא"כ למאי איצט' לומר אע"ג דהחזירה אחר יאוש מתנה היא ועבר הול"ל אפי' החזירו קודם יאוש דלא הוי מתנה עבר על איסו' ע"ש ונ"ל דנקט כן לענין ל"ת להתעלם דאם החזירה קודם יאוש לא עבר כיון דהחזירה בעוד ששם בעליה עליה אבל אחר יאוש עבר נמי על לא תוכל להתעלם ודו"ק:

ד"ה אינו עובר וכו' ובפ"ק דקידושין דחשיב השבת אבידה מ"ע שאין הז"ג היינו בענין שבכאן עכ"ל וז"ל התוס' בקדושין דף ל"ד ובאבידה נמי משכח' לה עשה בלא לאו כגון שנטלה ע"מ להחזירה וכגון שנטלה אחר יאוש וכו' עכ"ד ולכאורה שזה היפך סוגיא דהכא דבעי' דנטלה קודם יאוש ונ"ל דמ"ש נטלה אחר יאוש ר"ל דנטלה לעצמו ולא היה רוצה להחזירה לבעליה: וראיתי להריטב"א בקידושין שהביא משם רבו וז"ל ורבינו הגדול ז"ל תי' דבהאי אע"ג דאית בהו ל"ת אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתי ל"ת אלא לקיומיה עשה וכו' וכיון דהעשה הוא העיקר אלו הנשים היו פטורות מן העשה היו פטורות מלאו ע"כ ופי' דבריו מ"ז ז"ל והביא דבריו א"א זלה"ה דכונת דבריו כך היא דבהני לאוי העשה הוא העיקר והלאו הוא טפל דאי לאו העשין הלאוין אין להם על מה שיסמוכו וכו' וכן לאו דלא תקח האם על הבנים דאי לא כתי' שלא תשלח אין לו שחר דהוה גופ' ליה הכי לא תקח האם על הבנים שניהם ביחד הא אם אינו לוקח אלא א' נוטל מה שירצה א"כ כל הני העשה הוא העיקר ואי הני נשי היו פטירי מהעשה שהוא עיקר הוו פטירי נמי מהלאו שהוא טפל וכו' וכת' דבזה ניחא הא דאמר לקמן דף ל' גבי השבת אבידה והוא כהן והיא בבית הקברות פשיט' האי עשה והאי ל"ת ועשה וכו' והא באבידה נמי איכא ל"ת אלא ע"כ דלא מקרי ל"ת כיון דהעשה הוא עיקר עש"ב ואחה"מ נ"ל דתי' זה היפך סוגיא דחולין דף קמ"א ע"א דפריך אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לא"ה הו"א לדבר מצוה לא עשה ל"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ונדחקו התם לתי' ע"ש ואי איתא דלאו זה ליתא והעיקר הוא העשה א"כ מאי קו' דאי לא דרבי קרא הו"א לדבר מצוה לא דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשלח תשלח דלא תקח וכו' לא מקרי לאו כיון דהעשה הוא עיקר לא מקרי אלא עשה כמ"ש גבי נשים וי"ל בדוחק: שם בגמ' אלא מהא ליכא למשמע מינה וכו' כתב הרא"ש והגליון בא"ז והא דלא אמרי' נעשה והוה תיובתא לר"א משים דאפשר לפ' דעל השלחן מקרי לפני השולחני וא"ץ לומר נעשה ואיכא למימר נעשה היפך ר"א לזה אמר אלא מהא ליכא למשמע מינה ע"ש אבל ק' כיון דדיוקא דרישא לא היי דיוקא ודיוקא דסיפא הוי דיוקא אמאי קאמר אלא מהא ליכא למשמע מינה אימא דיוקא דסיפא נעשה לרישא ולכאורה יש להביא ראיה מכאן דלא כה' קול הרמ"ז ז"ל והביא דבריו ה' יד מלאכי ז"ל דאמר נעשה מסיפא לרישא ונ"ל דלא אמרינן כן אלא היכא דאמור' או סתמא דגמרא אית ליה שים סברא מעלמא וכשתפרוך מדיוקא דמתני' ואיכא דיוקא בסיפא דמסייע לס"ז אמרינן נעשה מסיפא לרישא אבל הכא משמע ליה דר"א יצא לו דין זה מדיוקא דמתניתין וכדפריך אחיך ור"א מנ"ל הא לן לא רצה לומר נעשה מסיפא לרישא דמנ"ל זה ועיין למהרי"ל ז"ל שכתב מסוגיא דפ"ק דקידושין משמע דלא אמר נעשה מסיפא לרישא ע"ש ונ"ל דאי מהא לא איריא דודאי דרך הגמרא בכ"מ לומר נעשה מרישא לסיפא אלא היכא דאיכא למ"ד דס"ל איזה סברא ודיוק' דרישא היפך דבריו אמרינן דיוקא דסיפא אמת ונעשה מסיפא לרישא ודו"ק:

שם אמר רבא מתניתין קשיתי' וכו' עיין בהרמב"ם ז"ל פי"ו מה' גזילה שפס' ג"כ גבי חנוני דאם מצא על התיבה של חנוני הרי הם שלו ולכאורה דמגמ' הכא לא משמע כן וכן הק' עליו הטור בסי' ר"ס ע"ש והב"י ז"ל פי' דרבינו ס"ל דדיוקא דסיפא שדייק מעיקרא אמת אלא גבי חנות איכא דיוק א' וגבי שולחני איכא ב' דיוקים ע"ש ולכאורה דבריו אינם מובנים כמ"ש בדרישה ז"ל ע"ש וא' מבני הישיבה בן דודי ז"ל יישב דברי הב"י כך דרבינו ס"ל מדקאמר בגמרא מתני' קשיתי' מאי אריא דתני בין הכסא לשולחני ליתני על השלחן וכ"ש בין הכסא לשולחני א"ו על השלחן של מוצאן וזה הכרח אמתי והכרח זה איתי' אפי' גבי חנוני וממילא רישא דקתני בתוך החנות וכו' על התיבה נמי בכלל החנות הוא ומה שהוצרך להביא דיוקא דרישא לומר אע"ג דלא קתני סיפא כלל יש לדייק מרישא וא"ש דברי הב"י ז"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה מצא בחנות הרי אלו שלו בדבר שאין בו סימן וכו' עכ"ל נראה דס"ל משום דסתם מתניתין משמע אפי' ברוב ישראל וברוב ישראל אם יש סימן אינו מתייאש והתוספו' ס"ל כרש"י דברוב ישראל חייב להכריז אלא דמתני' איירי ברוב נכרים אבל הרא"ש ז"ל כתב אפי' ברוב ישראל מתייאש ע"ש ויש לתמוה על הטור ז"ל בסי' ר"ס שהביא דברי רש"י ואח"כ כתב אבל ר"י והרא"ש לא ס"ל כן ע"ש וז"א דסתם התוס' הוא מר"י והרי התוספו' כתב ברוב עכו"ם וצ"ע שו"ר בהגהות ש"ך שתמה עליו כן ע"ש. והנה מור"ם בהגהה כתב על דין חנוני וז"ל ואפי' יש בהם סי' ע"כ והקש' עליו הסמ"ע דהו"ל למור"ם לכתוב ד"ז בסיפא גבי מ"ש המחבר דדוקא ברוב נכרים אבל ברוב ישראל חייב להכריז הול"ל וי"א דאינו מכריז והש"ך תמה עליו מנ"ל דמור"ס ס"ל כהרא"ש דילמא ס"ל כהתוס' וקבעו הכא לומר דהכא נמי גבי חנוני אפי' יש בו סי' ע"ש ונ"ל דהסמ"ע ז"ל ס"ל דאם בא לומר דין שכתב בסיפא הול"ל נמי וברוב נכרים איירי אלא מדכתב סתם משמע דס"ל כהרא"ש ז"ל דאפילו ברוב אינו חייב להכריז וע"ז קא מקש' הסמ"ע דהו"ל לקבוע בסיפא ודו"ק:

ד"ה ואם היו צרורין הוי סי' או קשר או מנין עכ"ל וכן פי' הרע"ב ז"ל ועיין במ"ש לעיל דף כ' ע"ב דדבריהם אלו סותרין מ"ש שם דבעי' שיאמר תרתי סי' ע"ש והנה הב"י ז"ל כתב בסי' רס"ב וז"ל ויותר נ"ל דבדוקא נקט קשר דלעולם צ"ל שהם צרורין אע"ג דאמ' מנין אם לא אמר שהם צרורים אין מחזירין וכו' ע"ש וק"ל ממ"ש לעיל בסי' ס"ה גבי אם מצא שטרות כרוכין דלא בעי' שיאמר היאך היו כרוכין ולזה י"ל הא דכתב דלא בעי' שיאמר שהיו כרוכין ר"ל. דא"ץ סימן הכריכה איך היו אבל שהיו כרוכין צ"ל משום כיון דלא אמר שהיו כרוכין או קשורין אפשר דסובר דמעיקרא נפלו כ"א לבדו וממילא מתייאש לפיכך צריך שיאמ' דהיו כרוכין דידע מעיקר' שהיו כרוכין ולא נתייאש אבל ממ"ש בסי' רס"ב גבי אם מצא מטבעות עשויין כמגדל דא"ץ לומר שהיו עשויין כמגדל ק' וצ"ע. ומ"ש הסמ"ע בס"ק ל"ה וז"ל אלא כיון שעכ"פ צריך לומר שהיו המעות צרורין וכו' הוא ט"ס וכצ"ל אלא כיון שעכ"פ צריך להיות המעות וכו' אבל שיאמר שהיו צרורין לא בעי' כמ"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

מאורות נתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה