מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף כו.
ד"ה דשתיך טפי וכו' דכולי האי לא שביק להו עכ"ל ועי' בהרא"ש ז"ל שכתב הטעם דהיכא דאיכא לתלות באמוריין תלינן עש"ב:
תוס' ד"ה דשתיך וא"ת ולקני ליה חצירו וכו' וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות וכו' עכ"ל כתב מהרש"ל ז"ל מזה יראה דלא ס"ל לבעלי התוס' דשייך למימר גבי חצר יאוש של"מ ובאיסו' אתא לידיה אלא גבי אדם אבל בחצר כל זמן וכו' ולאפוקי מדעת הנ"י והרא"ש ז"ל וכו' ומש"ה לא הזכיר הרא"ש חנות וכו' עכ"ד וק"ק דא"כ מאי קא מייתי הרא"ש ראיה מלוקח מהתגר דהתם נמי באיסו' לידיה וכן יש להק' לדעת מהרש"א שכת' דמאי דקא מייתי התוס' ראיה מהתגר הוא משום דמי לא עסקי' דלקח מן הנכרי וכו' ע"ש מנ"ל זה דהתם ודאי איירי בלוקח מישראל מדקתני בסיפא אם היו צרורין נוטל ומכריז משום דיש סי' ואי איירי בלוקח מנכרי אפי' יש סי' לא יכריז א"ו דמיירי בלוקח מישראל א"כ מאי מייתו ראיה מהתם וצ"ע ובעיקר דברי התוס' נ"ל דכונתם להק' בין לאביי בין לרבא דס"ל דאפי' אתא לידי' באיסו' היכא דמייאש קנה ותי' משום דאין סופו הוה לימצא וכו' וע"ז מייתו ראוה מחנות ר"ל לרבא אמאי לא קנתה לו חצירו והרא"ש ז"ל מעיקרא תי' תירוץ התוס' דאתי בין לאביי בין לרבא ואח"כ ועי"ל לאביי וכו' אבל לרבא ליכא אלא תי' קמא ואחר כתבי זה ראיתי לש"ך ז"ל בסי' רס"ח שפי' דברי התוס' כמ"ש ושמחתי שנתכונתי לדעת גדולים ודו"ק: אך הרמב"ם ז"ל כתב בפט"ז ה' ח' הטעם משום דאבודה ממנו ומכל אדם והראב"ד ז"ל כתב ט"א משום חצר שאינה משתמרת היא וצריך שיהא בעליה בצדה ויאמר תזכה לי ע"כ וראיתי בדרישה ז"ל שכתב לטעם הראב"ד ז"ל לא אתיא גבי חנות ושולחני שהם עומדין בצד חצירם ואפשר דס"ל דכל שלא אמר תזכה לי חצרי אפי' עומד בצד שדהו אין שדהו קונה לו וכ"מ קצת לשונו ע"כ ולא ידעתי מאי ס"ד דהא הראב"ד ז"ל כתב כן להדיא וז"ל וצריך שיהא בעליה בצדה ויאמר תזכה לי ע"כ ועוד דהא גבי חנוני ושולחני כתב הרמב"ם ז"ל ט"ז והראב"ד ז"ל הסכים לזה אלא שהוסיף ט"א אפי' אם אמר תזכה לי חצרי ע"ש:
וראיתי לה"ה ז"ל לקמן בה' י"א שכתב הטעם של הרמב"ם ז"ל גבי כותל חדש דאם מודה בע"ה שהן מציאה הרי הן של מוצאן אפילו מחציו ולפנים ולא אמרינן חצירו קונה לו לפי שהחור הזה פתוח לר"ה חצר שאינה משתמרת היא ע"כ ובאמת דרבינו אית ליה ט"ז כמ"ש לעיל גבי חנות אלא דהכא לא ניחא לי בט"ז משו' דמחציו ולפנים הוי חצר משתמרת אלא נ"ל דהכא הטע' משום דחצירו באה לתוכו המציאה בשעת איסו' דהיינו קודם יאוש ויאוש של"מ ובאיסו' אתא לידיה [א"מ וכ"כ התי"ט ז"ל וע"ש שסיים דלטעם ה"ה לא סגי למ"ד דעומד בצד חצירו א"ץ שיאמר תקנה לי חצירי ע"כ ונ"ל דאשתמטתי' דברי הרא"ש לקמן גבי חנות שכתב וז"ל ואפי' איתי' בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתי' שם וכו' ע"ש אלמא אפילו למ"ד א"ץ שיאמר תזכה לי חצירי היכא דלא ידע בה אע"ג דעומד בצד חצירו לא מהני ה"נ גבי כותל חדש י"ל כן עכ"ה] והא דלא כתב רבינו ט"ז גבי חנות נראה משום דהתם בלא"ה הוי חצר שאינה משתמרת ואה"נ דלא פליג בט"ז וכמ"ש הש"ך בסי' הנז' ע"ש [א"מ ותמהני על המחבר ז"ל וגם על הש"ך ז"ל דהוצרך לומר דה"ט דלא כתב הרמב"ם משו' דהוי יאוש של"מ משום דע"כ המשנה אתיא נמי כרבא וכו' עש"ב ובלא"ה איך אפשר לומר כן דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאע"ג דיאוש של"מ לא הוי יאוש היינו דאסו' ליטלו לכתחילה אבל אם עבר ונטלו זכה בו ואע"ג דאתא לידיה באיסו' כיון דא"ב סי' ואינו יודע למי יחזיר וכמ"ש מרן לעיל ברפט"ו ודוקא בדבר שיש בו סי' הוא דלא זכה אפי' אם נתייאש אח"כ כיון דבאיסו' אתא לידי' וכמו שמבואר כ"ז בש"ך סי' ר"ס ס"ק כ"ו ובדברי המחבר ז"ל לעיל וא"כ הכא כיון דחצירו היא כידו וכבר נתייאשו הבעלים ודאי זכה בעל החנות ואע"ג דבאו לחצירו קודם יאוש מ"מ מיד שנתייאשו זכתה לו חצירו דידו כה"ג זכתה לו כיון שא"ב סי' דאי מיירי בשיש בו סימ' אמאי הרי אלו שלו הול"ל יטול ויכריז אם רוב ישראל וכמ"ש הרמב"ם אח"כ ומש"ה הוצרך הרמב"ם לומר משום דהויא חצר שאינה משתמרת והראב"ד והרשב"א שכת' הטע' משום דבאה לו המציאה קודם יאוש לשיטתייהו אזלי דפליגי על הרמב"ם לעיל וכמ"ש ה"ה ז"ל ולפ"ז ע"כ הטע' דבכותל חדש דלא קניא לו חצירו משום דהויא חצר שאינה משתמרת כמ"ש ה"ה דאפי' בחציו ולפנים נמי אינו משתמ' כיון שפתוח לר"ה ויכול להכניס ידו עד לפנים ושלא כדברי התי"ט והמחבר ז"ל דטעמ' משום דבאיסו' אתא לידי' דהא התם מיירי אפי' בדבר שא"ב סי' ולדעת הרמב"ם אע"ג דבאיסו' אתא לידי' זכה בו אמנם אפשר דהרמב"ם מודה דבדבר שיש בו סי' חצרו כידו ואע"ג דנתייאשו הבעלים אח"כ לא זכתה לו ואע"ג דהוי' חצר המשתמרת דאפושי פלוגתא לא מפשינן ועיין במח"א בה' קנין חצר סימן ה' ודו"ק עכ"ה)]:
שם בגמ' וא"ר שמעיה וכו' מ"ט הואיל ושוקי ירושלים וכו' רש"י ז"ל פי' דקאי על ירושלים בשעת הרגל מ"ט מעשר ומ"ש מהר הבית דאמר דאפי' בשעת הרגל הוי חולין אבל הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' מע"ב ה' ט' כתב ט"ז לשאר ימות השנה דאמר חולין וק"ק לפי"ז למה צריך לט"ז ת"ל משום דאזלינן בתר רובא ורוב המעות חולין כמ"ש רש"י ז"ל הן אמת שראיתי להראב"ד ז"ל הובא בא"ז שכתב וז"ל ובירושלם וכו' בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר שכל מי שיש בידו מעות מעשר ב' מעלן ברגל לאכלן שם ורוב המעות של מעשר הם וא"ר שמעיה מ"ט בשאר ימות השנה חולין נאמ' משעת הרגל נשארו שם עכ"ד הרי לך להדיא דס"ל דבשעת הרגל ליכא פירכא דר"ש משום דבשעת הרגל בשוקי ירושלים הוי רוב המעות מע"ב ולא אזלינן בתר רובא דשתא וע"ז פריך בשאר ימות השנה אמאי לא אמרינן דזה נשאר משעת הרגל דהוי רובא מעשר ב' וזה שיטת רבינו ודלא כפרש"י ז"ל ומה שהכריחם לפ' כך נראה משום דק"ל קו' התוס' בד"ה בהר הבית לעולם חולין וא"ת והא אמרינן בפרק הרואה לא יכנס אדם בהר הבית במעות וכו' וצ"ל הט' כמ"ש בירושלמי מפני שחזקתו מתרומת הלשכה שחללום הגזברים א"כ לפ"ז ליכא קושיא מ"ש מהר הבית דאמר חולין דשאני התם דליכא אלא מעות הגזברים וכו' אבל בשאר שווקי דירושלים דהולכים בהם בני אדם ורוב מעותם מעשר הוי מעות הנמצאים מעשר וע"כ דפרכת הגמרא קאי אשאר ימות השנה אמאי לא אמרינן שנשארו משעת הרגל [א"מ וכ"כ מהר"י קורקוס ז"ל ע"ש עכ"ה]. ועיין להמש"ל ז"ל בה' מעילה פ"ז ה' ו' שפשט מכאן ספיקו של הר"ן ז"ל שנסתפק בס' איסו' דלא איתחזק איסו' בדבר שיש לו מתירין אי אזלינן בתר רובא או לא ופשט מכאן מדקתני בירושלים בשאר ימות השנה הוי חולין משום דאזלי' בתר רובא ואע"ג דמעות מע"ב הוי דשיל"מ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"ו מה' מע"ב א"ו בס' איסו' אפי' דשל"מ אזלינן ביה בתר רובא ועיין להמג"א ז"ל סי' תקי"ג ס"ק י"ג שכתב בפשיטות דשל"מ לא אזלינן ביה בתר רובא ועיין לה' ציון לנפש חיה ז"ל בפסחים שחילק דלא מקרי דשל"מ אלא פירות דעומדים לאכילה אבל מעות לא מקרו דשל"מ ונתיישבה הסוגיא דהכא דאיירי במעות אבל מ"מ ק"ל לדעת המג"א ז"ל מתוספת' שהביא אותה המש"ל ז"ל דקתני אפי' בפירות אזלינן בתר רובא ודו"ק:
רש"י ד"ה ה"נ סתם שוכר בית וכו' ונימא האחרונים שכחוהו וכו' עכ"ל דעת רש"י אפי' כבר יצא מהבית וכבר חפש כשיצא ממנה אפ"ה תלינן בשוכר אחרון ששכחה שם שאלו שכחו הראשונים כבר מצאו האחרוני' וכו' אבל התוספות לא ניחא להו בהכי כיון דכבר חפש כשיצא א"כ אין לתלות בשוכר האחרון יותר מא' כמו שמבואר בא"ז משם תוס' שאנץ ומש"ה פי' דס"ל לגמר' דמסתמ' בע"ה לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים ומש"ה פריך וניזיל בתר בתרא דהיינו בע"ה ולפ"ז יצא לנו מזה לענין דינא לדעת רש"י אם השכירה לאחרים ויצאו ואין ב"ה דר בתוכה הרי המציאה של שוכר האחרון ולדעת התוס' בעינן ששוכר אחרון עדיין דר בה עכשיו אבל אם אינו דר בה עכשיו הרי היא של מוצאה והרא"ש ז"ל כת' ח"ל ואמאי ניזיל בתר בתר' מי שדר בבית באחרונה הרי ודאי היא שלו ואפי' אינו נותן בהם סי' שהראשונים ודאי חפשו ולא הניחו כלום בבית כדאמר גבי שוקי ירושלים וכו' ע"ש ונ"ל מפשט דבריו שכתב מי שדר באחרונה ולא למי שדר בה עכשיו משמע דס"ל כרש"י ז"ל דאפי' עכשיו הבית ריקם תחזור המציאה למי שדר באחרונה ויצא וכ"מ מדברי הג"א שם וז"ל אבל אם היה משכירו לאחרים ישראל הרי הם של שוכר אחרון ודוקא דבר שא"ב סי' אבל דבר שיש בו סי' נוטל ומכריז וכגון שלא שתיך טפי ע"כ ואי ס"ל כהתוס' דאיירי דעדיין ב"ה דר בה אפי' שתיך טפי הוי של ב"ה כמ"ש התוס' דבע"ה אינו שוכח חפציו ימים רבים א"ו דאיירי דאין ב"ה דר עתה בבית ואי מהא לא אריא דילמא הג"א ס"ל כהתוספו' דבעי' דר בה עכשיו אלא לענין שתיך אם דר בה בע"ה אמרינן דבע"ה מניח חפציו ימים רבים אבל שיכר לא אמרינן כן. גם ממ"ש הרא"ש ז"ל בשנויא דגמרא דמשני בג' נכרים וכת' ל"ד ג' אלא אפי' נכרי א' ע"ש לא אתיא אלא כרש"י דאית ליה דמתניתין לא איירי שעדיין שוכנין בה אלא הבית ריקם ומי שיצא באחרונה אזלינן בתריה אם הוא ישראל המציאה שלו ואם הוא כותי הרי היא של מוצאה אבל לס' התוס' דפי' דמתני' איירי שעדיין הבע"ה דר בה א"כ שנויא דגמרא בדוקא ג' אבל בפחות מג' לא מהני כמ"ש התוס' בעצמן ועיין בטור בסי' ר"ס שכתב כלשון אביו וסיים ה"ה אם היו ב' נכרים וישראל דרין ביחד שאנו תולין אותה ברוב ועיין בב"ח ז"ל דפי' ג"כ דברי הטור והרא"ש ז"ל כפרש"י ולא כהתוס' ע"ש ודלא כש"ך שם בס"ק יוד שכתב ונראה דלענין דינא לא פליגי הג"א והפוסקים עם התוס' דלא כנראה מדברי הב"ח דפליגי ע"ש ואחה"מ ליתא דהא ודאי רש"י והתוס' פליגי לענין דינא כמ"ש. וראיתי בדרישה ופרישה ז"ל שפיר' דברי הרא"ש והטור כשיטת התוס' והא דכת' של שוכר אחרון דהיינו אם עדיין שוכן בה עכשיו ע"כ וק"ל היכי מצי למימר כן דהא אח"כ כתב הרא"ש בשנויא דגמרא דה"ה נכרי א' וזה לא אתי אלא כפרש"י כמ"ש ודו"ק:
והנה הטור כתב בשם הרא"ש ז"ל בתשו' ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר וקנה ראובן מציאה בתוך הבית של מי היא של ראובן או של שמעון נ"ל כיון דמעלה לו שכר שכירות ליומיה ממכר הוא והוי כמו חצר השותפין וכו' ע"ש ואזיל לשטתיה שפס' בפרק השואל דהשוכר מקנה לו חצירו וכן דעת רש"י והראב"ד בפ"ו מה' שכירות אבל הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כן אלא הוי של משכיר ותמה הב"ח כאן בסי' ר"ס והסמ"ע ז"ל בסי' שי"ג על מרן ז"ל בש"ע דפס' כאן תשו' הרא"ש ז"ל ובסימן שי"ג פסק כהרמב"ם ז"ל ע"ש ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש מהר"י אדרב"י ז"ל בסי' שכ"ו ליישב מה שתמה הב"י ז"ל בסימן שי"ג לדעת רבינו כיון דקי"ל שכירות ליומיה ממכר הוא חצירו של שוכר היא וזוכה לו ותיר' ה' ז"ל וז"ל ועוד אפשר לומר שלא אמר הרמב"ם ז"ל זה כי אם בחצר אשר איננו לעיקר תשמישו ולפיכך לא קנה לגמרי כי אם לתשמישו אבל לא שיזכה לו אבל בית שעיקר תשמישו בה הקנה לו לגמרי וביתו זוכה לו ע"כ ולפ"ז א"ש פס' מרן ז"ל דהכא גבי בית פסק דקניא לשוכר דקנאה לגמרי והתם גבי חצר דלא קנאה לגמרי הוי של משכיר ועיין בה"ה ז"ל בפ"ג מהלכות מכירה ה' ו' ובמ"ש מרן שם ועיין לש"ך בסי' שי"ג ודו"ק:
תוס' ד"ה לעולם מעשר וכו' דמן המוכרין נפלו וכבר מעות חולין הן וכו' עכ"ל [א"מ ואע"ג דס' איסור' לחומרא מ"מ הכא איכא רובא להקל דסמוך מיעוט' דשאר מעות לפלגא דמוכר והו"ל רובא כ"כ התוס' בפסחים דף ז' ע"א ע"ש וק"ל לפ"ז א"כ מאי מתרצי הכא ועוד דמוקמי' להו אחזקה דהוי מעשר והא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ואפי' להקל וצ"ע ושו"ר להתוס' בבכורות דף כ' ע"ב שכתבו משם ר"ת דהיכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט' מחמרינן מדרבנן ע"ש וכ"כ מהרש"א בחולין די"א ע"א ע"ש ועיין במח"א ה' יבום ובשע"ה ה' הנז' דף ק"ח עכ"ה]: