אור ברסלב
מאורות נתן מציעא › דף כד.

מאורות נתן· רבי נתן בורגיל

מציעא · דף כד.

דף כג:

גמ' תניא מודה רשב"א וכו' ואלו הם כלים חדשים שלא שבעתן העין וכו' כתב בשיט' וז"ל משמע דוקא הני בדי מחטין וכו' דאין העין מכירן במעט זמן עד לאחר שנתישנו אצלו אבל שאר כלים דלית להו סי' אפי' חדשים אית בהן ט"ע במעט זמן והיינו דקתני רישא ומודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן העין אבל הרמב"ם ז"ל כתב המוצא כלי חרס וכלי זכוכית וכיוצא בהן מכלים שצורת כלן שוה אם חדשים הם הרי אלו שלו ואם ישנים נוטל ומכריז וכו' ואיני יודע איך יפרש ברייתא זו ע"כ ונ"ל דרבינו מפ' הבריית' דקתני ומודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן העין ר"ל בכלים שאין צורת כלן שוה בזה הוא דאמר דאפי' חדשים אית בהם ט"ע אבל כלים שצורת כלן שוה ודאי בחדש שלא נשתמש בהם כל כך לית בהם ט"ע ואע"ג דאמר אני מכיר אותן בט"ע אינו נאמן דאמרינן עינו הטעתו והא דקתני כדי מחטין וכו' ל"ד הני שהן דקין אלא ה"ה שאר כלים שצורתן שוה וז"ש רבינו המוצא כלי חרס וכו' מכלים שצורת כולן שוה וכו' ועוד נראה דרבינו ל"ג מודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן העין וכו' אלא גריס בכלים ששבעתן העין וכן העתיקו התוספו' ואפי' גרסי' חדשים י"ל ל"ד חדשים ממש אלא ר"ל חדשים קצת ונשתמש בהם וכן ראיתי בתוספת' בר"פ דקתני מודה רשב"א בכלי אנפוריא שמשתמשי' בהם וכו' וכן פרש"י לעיל שלא שבעתן העין עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן וכו' משמע דהחילוק הוא בין נשתמש בהם או לא וכ"מ מדברי התוס' וגם הטור בס"ס רס"ב לא חילק אלא בין חדשים לישנים ע"ש ועיין להלח"מ ז"ל שהק' למה. פסק רבינו כרשב"א והניח רבנן ונ"ל דאשתמיט מציה הרא"ש ז"ל שהק' כן וכתב הטעם דפסקינן כרשב"א ע"ש:

שם אימתי מותרין בזמן שמנחן א'-א' אבל מצאן ב' ב' חייב להכריז עיין פרש"י אבל הרמב"ם ז"ל דקאי אמחטין דהיינו אם מצא מחט א' אבל מצא ב' מחטין חייב להכריז והב"י ז"ל בסי' רס"ב הקש' דבגמרא אמר מאי בדי שוכי וכו' משמע דבעי' בבדין ומה שתי' בדרישה אינו מחוור דמ"מ הו"ל לרבינו להביא דין זה כיון שהוזכר בגמרא ועוד הק' הב"י ז"ל לדברי רבינו מ"ש מב' מטבעו' דאמר אינו מכריז משום דטבעא מכריז ומיעוט רבים ב' א"כ הכא נמי כשמכריז מחטין מצאתי מיעוט רבים ב' ואמאי מכריז ועוד הק' לפרש"י דס"ל דב' בדין הוי דרך הנחה א"כ מ"ש מב' מטבעות דאינו מכריז אע"ג דעשוין כמגדל ע"ש והב"ח והדרישה ז"ל תירצו לדעת רבינו דאיירי במצאן זוגות זוגות ע"ש ונ"ל דאשתמיט מנייהו הרמב"ם בפי' המשנה שכתב וז"ל וכשימצא מהם ב' או יותר כמו ב' מחטין או ב' שפודין וכו' ע"כ הרי לך להדיא דכת' ב' לבד וצ"ע ונ"ל דהרמב"ם ס"ל דאין דרך להניח מחטין בלא בדין וזה אין צריך להשמיענו אלא בא לאשמעי' דין הגמרא דיש חילוק בין אם מצא בבד זה מחט או ב' מחטין ומכריז בד מצאתי וזה יאמר ב' אית ביה וכן ראיתי בא"ז שהביא משם הערוך באו' בדי דפי' הגמר' דקתני בזמן שמצאן א' א' אבל ב' וכו' ר"ל אם מצא בבר א' מחט א' אבל ב' מחטין וכו' וכתב בא"ז וכ"פ הרמב"ם ז"ל ע"ש ולכאורה ק' דהא הרמב"ם לא זכר בדי כלל א"ו כונתו כמ"ש וא"ת אם יתן סי' כמה מנין יש בבד זה לא הוי סי' דכל הבדין שוין במנינן כמ"ש הרא"ש ז"ל נראה דס"ל לרבינו דדוקא במחרוזו' של דגים הוא דאמר כן אבל בבדי של מחטין אין מנינן שוה:

ומה שהק' הב"י ז"ל על פרש"י תי' הב"ח דהתם שאני דמטבעות מכריז א"כ אפי' הוי דרך הנחה אינו מכריז דמיעוט רבים ב' ע"ש וכתב עליו הש"ך ז"ל דע לא יצא י"ח דהא מ"מ הוי מקום סי' וכמ"ש הרא"ש ז"ל גבי מטבעות וצ"ל דתרתי עבדי דנפלי ה"נ לימא כן ע"ש ונ"ל דהרא"ש ז"ל התם הביא ב' סברות סבר' א' דבתרתי אמרינן דהוי דרך נפילה וס' הראב"ד ז"ל דלעולם דבתרתי הוי דרך הנחה והתם דלא אמרינן מקום סי' משום דבדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום ע"ש ועיין בדרישה שכתב מדהביא הרא"ש דברי הראב"ד ז"ל באחרונה ודאי דס"ל כותיה א"כ רש"י והרא"ש ז"ל הכא דפיר' דאיירי בתרי בדי מפ' התם כהראב"ד וס' א' שהביא התם מפ' כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאיירי בב' מחטין בבד א' ודו"ק:

שם וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי וכו' מפני שהבעלים מתייאשי מהם פירש הרא"ש ז"ל דהאי מתייאשין אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כעומד וצווח על ביתו שנפל עכ"ד והק' מהר"ם שיף ז"ל דהא לקמן גבי שוק' דגלדאי במקום שרבים מצויין שם אמרינן נעשה כצווח על ביתו ותי' ח"ל ואפשר לומר לפנים משורת הדין דמסתמ' אין חייב להכריז אבל אם באו הבעלים ונתנו סי' חייב להחזיר לפנים משורת הדין ועיין בקיצור הרא"ש ע"כ ודבריו אינם מבוארין מה תי' בזה, ואפשר לפ' כונתו דה"ק דהא דאמר מתייאשין לא קאי על זוטו של ים לענין דאפי' לפנים משורת הדין אין לו לעשות אבל גבי רבים מצויין דאמר הט' דהוי שלו מפני שנתייאשו הבעלים א"כ אם צווח אח"כ לא מהני אלא לפנים משורת הדין מחזיר ומ"מ זה ודאי דוחק ועוד דהא גבי זוטו של ים נמי פסק בהגהה בסי' רנ"ט דמחזיר לפנים משורת הדין א"כ אין חילוק בין זוטו של ים לבין שרבים מצויין ועוד תי' ה' הנז' דאפשר דס"ל להרא"ש דברוב ישראל נמי קאמ' רשב"א ועלה קאמ' מפני שהבעלי' מתייאשין אבל ברוב עכו"ם נעשה כצווח על ביתו ושוק' דגלדאי רוב נכרים הוי עכ"ד ואחה"מ דבריו תמוהים דגמ' אח"כ פשיט מברייתא דקתני המוצא מעות בבכ"נ ובבית המדרש וכו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים ומוקמי' לה בבכ"נ של נכרים אלמא אפי' ברוב נכרים קתני הטע' מפני שהבעלים מתייאשים ועוד מהיכן פשט"ל להרא"ש דרשב"א איירי אפי' ברוב ישראל דהא בגמרא מספק"ל אי איירי ברוב ישראל או ברוב נכרים דוקא ובעיקר הקו' עיין בדרישה בסי' רנ"ט מה שתי' בזה ע"ש. ולכאורה בפשט' דשמעת' הו"ל להק' קוש' זו דהכא אמרינן מפני שנתייאשו הבעלים משמע הא ידענו דלא מיאש לא ולקמן אמרינן נעשה כצווח על ביתו וכו' ולפי מ"ש לעיל בדף כ"ב ע"ב בגמרא א"ש עש"ב:

עוד הקשה הר' הנז' מאי פריך לעיל דף כ"א לאביי דס"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש מברייתא דקתני המוצא מעות בבה"כ וכו' והא זוטו של ים אפי' בא ליד המוצא לפני יאוש כ"ע ל"פ דשרי והוי יאוש וא"כ במקום שרבים מצויין שם נימא הכי וכו' ע"ש ואחה"מ אינה קו' דהא קתני מפני שהבעלים מתייאשין ולאיזה צד דקאי תיקשי מינה היכי מהני יאוש כאן דהא של"מ הבעלים הוא וצ"ע [א"מ גם יש לתמוה עליו איך מדמה מקום שרבים מצויין לזוטו של ים דהא זוטו של ים נפק"ל מקר' אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו שאבודה ממנו ומכל אדם ואפילו לא ידעו הבעלים ולא נתייאשו מותרת דאל"ה ת"ל משמלה ומקום שרבים מצוין שם ודאי דמצויה היא אצל כל אדם ואסורה אלא דשרינן לה משום יאוש דנפק"ל משמלה וא"כ לאביי דאמר יאוש של"מ לא מהני אם לא ידעו הבעלים שנפלה ולא נתייאשו אסורה וז"פ עכ"ה]:

תוס' ד"ה אבל ב' וכו' אי מיירי דרך נפילה א"ש דאז לא הוי מנין סי' וכו' [א"מ כתב מהרש"א אבל ברייתא מיירי דמצאן דרך הינוח זה ע"ג זה דלא אתרמי בתרתי דנפלי אהדדי אבל א' אימור דרך נפילה ולפי א"נ אפי' א' אפשר דניכר שהוא דרך הינוח והיינו דוקא לרבה וכו' עש"ב ודבריו דחוקים לחדש פולגת' בזה בין רבה לרבא דבחדא אם ניכר שהוא דרך הינוח או לא וטפי עדיף לומר דבין רבה בין לרבא מתני' מיירי דמצאן דרך נפילה ובחד' לכ"ע אין ניכר שהוא דרך הינוח ומנ"ל לתוס' לומר דלרבה מיירי אפי' דרך הנחה ולעשות פלוגתא חדשה בזה ואפושי פלוגתא לא מפשינן גם יש לתמוה לפ"ד מאי מק' התוס' לקמן דף כ"ה ע"א ד"ה ש"מ וכו' דלא דייק מברייתא דהכא ש"מ מנין הוי סי' וכו' ע"ש ולפ"ד מהרש"א לק"מ דאימ' לעולם מנין לא הוי סי' אלא דבשנים דניכר שהוא דרך הנח' הוי מקום סימן אבל א' אימור דרך נפילה הוי וכרבא א"ו דס"ל דבחדא נמי אפשר דניכר שהוא דרך הנח' לכ"ע וכמ"ש הכא א"נ מיירי דרך הינוח וכו' ומש"ה הק' התוס' שפיר אמאי לא אמר ש"מ מנין הוי סי' דאי מיירי דרך הינוח ומשום מקו' סי' א"כ מאי איריא תרתי אפי' א' נמי אם הוא דרך הינוח הוי מקום סי' אע"כ דמיירי בדרך נפילה ואז לא שייך סי' מקום א"נ מקום לא הוי סימן וע"כ משום דמנין הוי סי' ומאי דק"ל למהרש"א דבדרך נפילה לא הוה מנין סימן ל"ק דבדין של מחטין ומחרוזות של קרדומות דרך לקושרם כלם יחד כדי שלא יפלו וא"כ אפי' דרך נפילה הוי מנין סי' דאם נפלו יפלו כלם כאחד אבל מחרוזות של דגים דרך לעשותן כל מחרוזה בפ"ע א"כ לפ"ז לרבא ודאי ברייתא לא מיירי בדרך הינוח דא"כ אפי' א' נמי דמקום הוי סי' וע"כ דמיירי בדרך נפילה ומשום מנין סי' והיינו בקשורים יחד וכ"כ בא"ז בשם תוס' שאנן והגליון וכ"כ בשם הריב"ש לעיל במתני' ולפ"ז נתיישבה קו' הב"י ז"ל על פרש"י וכ"כ בדרישה ע"ש עכ"ה]:

ד"ה כי קאמר רשב"א ברוב נכרים וא"ת וכו' עכ"ל ולולי דבריהם היה אפשר לומר הא דאיצט' לומר מפני שהבעלים מתייאשין מהן הוא משום דלא תיקשי אמאי לא חיישינן למיעוט' דשמא נפל מישראל [א"מ ר"ל נהי דאינו מכריז כיון דרוב נכרים מ"מ הול"ל יניח עד דייתי ישראל ויהיב סי' דכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן וכדס"ל לרבנן עכ"ד] לזה בא לומר כיון דרוב מצויין שם נכרים ודאי ישראל זה שנפלו ממנו מתייאש דיאמ' שמא מצאו נכרי כיון דרוב נכרים ודו"ק:

תוכן העניינים

מאורות נתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה