מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף כב:
גמ' ואיסור' דומיא דהיתיר' וכו' ויש לדקדק דהרי קאמר קר' שמלה לומר לך מה שמלה מיוחדת דבר שיש בו סי' יחזיר אף כל וכו' כמ"ש התוס' לקמן ר' כ"ז וא"כ אימ' דעלה קאמר דוקא באבידה ממנו ומצויה אצל כל אדם אבל בים דאבודה מכל אדם אין חויב להחזיר אבל דבר שאין בו סי' דממעטי' משמלה לא איירי קר' דהתם לעולם אין חייב להחזיר בין אבודה ממנו דוקא בין אבודה מכל אדם וכן ראיתי באיזה ס' שהק' כן ואפשר לומר כיון דכתי' ממנו קר' יתיר' למעט אבודה מכל אדם ע"כ לא מיירי בידע ומיאש דא"כ פשיט' דאפי' באבודה ממנו דוקא שרי כמ"ש התוס' וע"כ מיירי בדלא ידע ומדלא אשכח קר' התיר' אלא באבודה מכל אדם מכלל דבאבודה ממנו דוקא אסור' אפי' אין בה סי' דאי אפי' אבודה ממנו לבד אם אין בה סי' שריא לישמעי' רבות' טפי אפי' אבודה ממנו ולא ידע בה שנפלה דשריא אם אין בה סי' וכ"ש אבודה מכל אדם דשריא אפי' יש בה סי' דבאבודה מכל אדם אין חילוק בין יש בה סי' או לא א"ו מדלא התיר בדלא ידע אלא באבודה מכל אדם משמע דאיסור' בכל ענין איירי בין יש בה סי' בין אין בה סי' והא דמעטי' משמלה דבאין בה סי' שריא היינו היכא דידע שנפלה ממנו דמסתמא נתייאש וקרוב לזה כתב הריטב"א ז"ל:
והרמב"ן ז"ל במלחמות פי' דהכי קא דייק מדקאמר שאבודה ממנו ומכל אדם מותרת מדכתי' ממנו וע"כ מט' דיש בה יאוש ודכיות' אסר באבודה ממנו דוקא והא איכא יאוש אלא ש"מ יאוש של"מ לא הוי יאוש עש"ב משמע מדבריו דבאבודה ממנו ומכל אדם דשריא מט' יאוש בעלים א"כ אם אמר בפי' דלא מאייש לא קנה וכ"מ מדברי הרמב"ם פי"א מה' גזילה ה' יו"ד שכתב וז"ל המוצא אבידה בזוטו של ים וכו' יצאה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה ע"כ וכ"כ בפי"ד ה"ד עי"ש משמע מדבריו דדוקא בסתם דאמר ודאי מסתמא נתייאש אבל אם אמר בפי' דלא נתייאש לא קנה וכ"כ ה' פרי האדמה ז"ל פ"ו מה' הנז' והקש' על ה"ה ז"ל שכתב בפ"ו וז"ל אבל כשאין יכולין להציל רק על צד הזרות והפלא ודאי אפי' לא נתייאשו לא עכ"ד משמע אפי' אמ' בפי' דלא נתייאש לא מהני וזה דלא כמשמעות דברי הרמב"ם ז"ל עש"ב וק"ק אם אית' ס"ז לדעת הרמב"ם ז"ל הו"ל להב"י ז"ל בסי' רנ"ט להביא דעה הרמב"ם דס"ל דלא כהרא"ש ז"ל דס"ל אע"ג דאמר בפי' לא מהני וגם מור"ם בהגהה לא הביא ס"ז כלל ועוד שזה היפך הגמ' לקמן דף כ"ד ע"ב גבי מעשה דר"נ וכו' דאמר אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו וכו' הרי לך להדיא דאפילו אמר בפי' לא מהני: ונ"ל דלעולם ליכא מאן דפליג בהא דאפי' אמר בפי' שאינו מתייאש לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם כמ"ש הנ"י ז"ל משם הרשב"א ז"ל אלא דהרמב"ם שכת' שזה ודאי נתייאש לאו לאפוקי אם אמר בפי' לא נתייאש אלא דה"ט דזוטו של ים דהתיר' התורה משום דהבעלים כיון דאין יכולין להציל ודאי מתייאשין ממנה א"כ אפילו עומד וצווח לית לן בה דהתורה ידעה שנתייאש אלא דצווח על שאבד לו כמו שצווח על ביתו שנפל וכו' וז"כ ה"ה ז"ל שכתב אפי' לא נתייאשו וכן מ"ש הרמב"ן ז"ל באבודה ממנו ומכל אדם מט' יאוש ר"ל דזה עיקר טעם התורה שהתיר' בזוטו של ים ואה"נ אפי' לא נתייאש משום דודאי דעתו אינו כן וראיה לזה מדברי הרשב"א ז"ל שהביא בא"ז לעיל גבי זוטו של ים וכו' וז"ל ומסתברא דהפקר גמור הוא ואפי' מרדף אחריה' ואפי' אמר בפי' לא מיאשנא אפ"ה שרי דרחמנא שריה ע"כ והנ"י ז"ל כתב משמו משו' דבטלה דעתו שהרי אבודה ממנו ומכל אדם ות"ל דרחמנ' הפקריה א"ו דה"ט דהפקר' התורה משום דודאי נתייאש ואפי' צווח בטלה דעתו וכן ראיתי בא"ז לקמן דף כ"ד ע"א גבי ברייתא דרשב"א עש"ב ודלא כה' פרי האדמה ז"ל ומה שהקש' במה שסיים הרשב"א הנז' וז"ל ואע"ג דאמר לקמן ההוא גבר' דאשכח ארבע זוזי דציירי בסדין ושדו בנהר בירן אתא לקמי' דרב א"ל זיל אכריז והא זוטו של ים הוא ומשני שאני נהר בירן דישראל כרו ליה וכו' כיון דישראל סכרו ליה לא מייאש אלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא לא היא אלא ה"ק לית ליה ליאושי ור"ל וכיון דישראל וכו' אינה אבודה ממנו ומכל אדם הילכך בכה"ג לא אפקריה רחמנא וכו' ע"ש והק' ה' הנז' וז"ל דהלא פרכת הש"ס הכי היא והלא זוטו של ים הוא והיכי א"ל זיל אכריז ומשני שאני נהר בירן דמיתקלי ולא מיאש ואח"כ הק' משום דהוי מקום שהרבים מצוים ורובם גוים וכו' ולהכי הוצרך לתי' כיון דישראל סכרו וכו' לא מייאש אמנם בזוטו של ים לא הוי מט' יאוש אלא משו' דרחמנא אפקריה ושאני נהר בירן דמיתקיל ע"כ ונ"ל דהרשב"א ז"ל לא גריס שאני נהר בירן דמיתקיל אלא הכי גרים שאני נהר בירן דסכרו ליה ישראל וכו' וכן העתיקה שם בתוך דבריו ומש"ה הק' הרשב"א שפיר דמשמע דזוטו של ים משום יאוש בעלים נגעו בה וכו' ודו"ק: שם כיון דאיכא שקצים וכו' הק' מהרי"ל בס' ז"י א"כ אמאי איצט' לעיל לשנויי תאנה עם נפילתה נמאסת לישני כיון דאיכא שקצים וכו' ע"כ ונ"ל שלא ראה מהרש"א ז"ל ד"ה מאחר דאתותב וכו' דס"ל דזתים נמי אכלי שקצים וא"כ לא מצי לשנויי כן דא"כ אמאי זתים אסורים לפיכך צ"ל דאיירי במקום דליכא שקצים ונ"ל דהדין עם מהרש"א דשקצים אוכלים נמי זתים דהא בא"ז הביא גי' אחרת שאני הכא דאיכא בהמות וכלבים וכתב. לפ"ז דוקא תמרי דמתוקים אכלי להו אבל שאר אחריני לא אכלי להו משמע דוקא לפי גי' בהמות הוא דאמר הכי אבל לגי' שקצים ליכא למימר הכי דשקצים אכלי כל דבר לפיכך התוספו' דגרסי דאיכא שקלים הוצרכו לומר באתר' דאיכא שקצים וכו' וגמ' דלעיל בדליכא שקצים ודלא כה' פרי האדמה ז"ל בפט"ו מה' גזילה שדחה דברי מהרש"א ממ"ש ה"ה ז"ל והגיה בדברי התוס' ע"ש: תוס' ד"ה אי דליכא סי' וכו' אך ק' דבפרק אלו עוברין וכו' עכ"ל כתב מהרש"א ז"ל קו' זו אינה אלא לפי' התוספו' אבל לפרש"י ז"ל דפי' התם ומכריז יום א' שהאובד מכריז אפשר לפ' הא דאמ' בפ' אלו עוברין אין מכריזין על אבידת ע"ה דהיינו כשיבא ע"ה ורוצה להכריז יום א' אין מכריזין לו ע"ש וק"ק ומעיקר' איך מכריז המוצא שמא אבידה זו של ע"ה ויבא ע"ה ויאמר שלי היא [א"מ ר"ל דלפרש"י דגם האובד נמי מכריז א"כ ק' אמאי יכריז המוצא מעיקרא שמא של ע"ה היא והו"ל למימר דלא יכריז אלא האובד עכ"ה] ואפשר לומר דכך כונת התוס' בשלמא לרש"י דפי' לקמן מכריז יום א' הוא האובד א"כ מצינו לשון הכרזה הוא על האובד א"כ מפ' אלו עוברין ל"ק דהתם איירי אם בא ע"ה מתחילה ואמר שאבדה לו אבידה ורוצה להכריז אין מכריזין לו אבל אם לא בא ע"ה מתחילה אה"נ מכריזין דאזלינן בתר רובא ורובא אינן ע"ה אבל לפי' התוס' דהמוצא הוא דמכריז משום דלשון הכרזה בכל דוכתא אמוצא קאי א"כ התם דקתני אין מכריזין על אבידת ע"ה היינו המוצא ומהיכן יודע שהיא של ע"ה ודו"ק:
בא"ד וק"ק דהא תנן בפרקין אמר את האבידה וכו' עכ"ל [א"מ ק"ק דזה דוקא לרב יהוד' דאמר התם אבידת' מכריז אבל לר"נ דפליג עליה התם ואמר גלימ' מכריז ומפ' מתניתין דקתני אמר את האבידה ולא אמר סימניה היינו דלא אמר סי' מובהקים דידה א"כ י"ל היכא דמכריז מקום וזה בא ואמר אבדתי שם חפץ פ' אה"נ דמהני ורבא הכא כר"נ ס"ל דקי"ל כותיה בדיני ואפ"ל כיון דשמעי' לר"י דס"ל מה שמכוין החפץ אינו סי' א"כ מסתמא גם ר"נ ס"ל הכי דאפישי פלוגתא לא מפשי' עכ"ה] כתב הריטב"א ז"ל בא"ז וז"ל ומיהו בזו י"ל דמרן קאמר שיאמר חפץ שסימן שלו פלוני עכ"ד וק"ל דהכא קאמר תלמודא לעולם בדבר שאין בו סי' א"כ מה סי' נותן בו וא"ת דהיינו דאית ביה סי' כל דהו ולית ביה סי' מובהק והוא נותן ע"י סי' כל דהו אכתי תיקשי לרב נחמן דאמר לקמן גלימא מכריז ופי' הגמ' לדידי' מתני' דקתני אמר האבידה ולא אמר סי' דהיינו שנתן סי' כל דהו ולא נתן סי' מובהק לא מהני א"כ איך הכא מהני [א"מ ולע"ד ל"ק דהכא כיון דאיכא תרתי שמכוין החפץ וגם נתן סי' כל דהו סגי אבל לקמן שמכריז גלימ' וליכ' אלא סי' כל דהוא לא מהני עכ"ה] ונראה דהתם מיירי במציאה דאית בה סי' מובהק והוא לא נתן בה הסימן המובהק אלא נתן הסי' כל דהוא לפיכך לא מהני אבל הכא דלית בה סי' מובהק ע"י מקום והוא נותן סי' כל דהו מהני ודו"ק: