מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף כב.
ד"ה שטף נהר וכו' וה"פ אם נתייאשו הבעלים וכו' עכ"ל נראה דכונת התוס' דהמק' נמי ידע דאיירי בדיכול להציל מיד אלא דרישא בדעמד ולא רדף הוי יאוש וסיפ' דרדף לא הוי יאוש הא סתמא דלא שמע לא הוי יאוש ומשני ביכול להציל אפי' אח"כ כיון דאית בה סי' אבל המאור ז"ל גריס כהתוס' ואינו מפ' כן אלא דרישא באין יכול להציל וסיפא ביכול להציל והא דקתני רדף ל"ד אלא אם יכול להציל כשירדוף אע"פ שלא רדף לא הוי יאוש הא סתמא דלא ידעי ביה לא הוי יאוש וק' לרבא ומשני ביכול להציל ורישא דאם נתייאשו היינו דשמענו דאייש ופריך א"ה מאי אם היו הבעלים וכו' ע"ש ונ"ל דכונתו בשלמ' א"ת דרישא באינו יכול להציל הוי סיפא דקתני אם מרדפין דהיינו אם יכולין להציל אבל לאחר דמשני ביכול להציל א"כ סיפא דקתני אם מרדפין בדוקא דאי איירי ביכול להציל מה באה לאשמעי' שהרי רישא קתני ביכול להציל דוקא אם נתייאשו דשמעיני' בפי' דנתייאשו הא לא שמענו שנתייאשו לא הוי יאוש א"ו דסיפא באה לומר ביכול להציל דוקא במרדפין ויש לדקדק דאימ' דסיפא לגלויי ריש' שלא תטעה דרישא איירי באין יכול להציל והא דקתני אם נתייאשו ר"ל אם היו שם ולא רדפו כדס"ד מעיקרא לפיכך באה סיפא לגלויי אם היו הבעלים מרדפין דהיינו אם יכולין להציל אע"ג דלא רדפו לא הוי' יאוש וממילא י"ל דרישא וסיפא איירי ביכול להציל ורישא דשמענו בפי' דנתייאשו ועיין בהליכות עולם ז"ל בד"ל שהביא כלל זה דמצינו למימ' דסיפא מפ' לרישא וי"ל [א"מ והתי' פשוט דלא שייך כאן לומר תנא סיפא לגלויי רישא דהא לא קתני אלא אם היו הבעלים מרדפין חייב להחזיר משמע דרישא כשלא היו מרדפין דאל"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא והכי הול"ל ואם לא נתייאשו הבעלים חייב להחזיר והילכך אם פי' היו הבעלי' מרדפין ר"ל יכולין להציל אע"פ שלא רדפו א"כ ע"כ רישא בשאין יכולין להציל ואם רישא איירי בשיכול להציל ע"כ סיפא מרדפין ממש עכ"ה]:
והנה הטור ז"ל בסי' רנ"ט כתב וז"ל נפלו בו קורותיו ועציו שהוא דבר שאין בו סי' וכו' אם הבעלים מרדפין אחריהם אז הוי הוכחה שהן שלהם ומחזיר להם והוא שיהיה בענין שאם היו הבעלים עומדין שם ורואין ששטף היו יכולין להציל מיד נמצא שודאי לא נתייאשו או אפי' וכו' עכ"ד ולשון זה תמוה ונתחבטו בו קמאי ובתראי ואני הדל נ"ל דרבינו מפ' הברייתא דקתני אם נתייאשו וכו' לא כמ"ש התוס' שהיו עומדים שם בשעת שטיפה אלא מפ' כמ"ש הרשב"א והריטב"א ז"ל הביאם בא"ז וז"ל והמק' היה סובר דהא דקתני אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו לא ס"ד שנתייאשו ממש אלא ששמעו בדבר ושתקו וכיון שכן מסתמא נתייאשו כיון שאין בו סי' ועמדו במקומם ולא רדפו וקתני שאם היו הבעלים מרדפין אחריהם לאלתר כששמעו וכו' ע"ש ונראה דזה כונת רבינו שכתב ואם הבעלים מרדפין אחריהם דהיינו אחר ששמעו לאלתר וסיים הטור וכתב והוא שיהיה בענין שאם היו הבעלים שם וכו' ר"ל הא דאמר אפי' רדפו אחריהם אח"כ מהני ה"ד שהגיעו הקורות למקום שאם היו הבעלים שם בשעת השטיפה ורדפו אחריהם היו יכולין להציל וסיום דברי הטור כמ"ש בפרישה ז"ל ע"ש. ונ"ל הא דכתב מור"ם ז"ל בהג"ה וסתמא הוי יאוש ובטור כתב דלא הוי יאוש ומכח זה הגיה הסמ"ע ז"ל לא הוי יאוש ע"ש ונ"ל דאינו כן דהטור ס"ל דאם ס' אם נתייאש מוקמי' ממונא בחזקת הבעלים כמו שפסק בסי' ר"ס גבי המוצא במקום הגורן קב מפוזר בפחות מד"א וכו' דהיא בעיא דלא איפשט' אם הוי יאוש או לא ופסק שם הטור כיון דלא איפשיט' אסורי והם בחזקת הבעלים וחייב להכריז וע"ש בפרישה אבל הש"ע ז"ל שם בסעי' ז' פסק כהרמב"ם דאם נטל אינו חייב להכריז ומור"ם שם לא נחלק עליו משמע דס"ל הכי [א"מ ומדברי ה' באר הגולה נראה דמור"ם פליג בזה וסמך אמ"ש בסעי' יו"ד כל אלו דברי הרמב"ם אבל יש חולקים בכ"ז וכו' עד אם אין בו סי' יהא מונח עד שיבא אליהו וכו' ע"ש עכ"ה] א"כ ה"נ דאיכא ספיק' אם נתייאש או לא מס' לא יחזיר ומש"ה כתב מור"ם וסתמא הוי יאוש ולהרמב"ם ז"ל דפס' בפ"ו מה' גזילה כמ"ש הטור דאם ס' אם נתייאשו הבעלים צריך להחזיר קשה דמ"ש מהתם דפסק דאם נטל אינו חייב להכריז מס' אלמא דמוקי ממונא בחזקת המוצא ודו"ק [א"מ ולפמ"ש הש"ך ז"ל בסי' ר"ס ס"ק כ"ו ליישב דעת הרמב"ם דעד כאן לא כתב הרמב"ם אם נטל הרי אלו שלו אלא כשלא נודעו הבעלים דלא אמרינן יהא מינח עד שיבא אליהו אבל אם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ע"ש א"כ א"ש נמי הא עכ"ה]:
בא"ד וא"ל דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין וכו' עכ"ל עיין בא"ז בשם גליון התוס' שהק' כיון דק' רישא לסופא נימא נעשה וכו' ע"ש ונ"ל דהתוס' ס"ל דלא אמרינן נעשה אלא כדי ליישב הברייתא וליכא תיובתא לשום אמור' אבל הכא כשתאמ' נעשה הוי תיובת' לרבא א"כ אימא דדיוקא דסיפא עיקר ודיוקא דסיפא נעשה לדינא דרישא וכמו שמצינו שהביא כלל זה הר' יד מלאכי ז"ל משם קיל הרמ"ז ז"ל ודו"ק [א"מ ומדברי התוס' לקמן ד' ל"ד ע"א ד"ה אלא וכו' נר' דלא ס"ל הכי שכתב ותימ' כיון דק' רישא לסיפא נימא נעשה ותיקשי לר"י וכו' ע"ש הרי דלא ס"ל כלל זה ועיין במ"ש המחבר ז"ל לקמן ד' כ"ו ע"ב ואחז"ר ראיתי להז"י ז"ל לקמן דף ק"ו שהוכיח כן ע"ש עכ"ה]:
בא"ד ולא נקט מרדפין אלא לאפוקי שהיו הבעלים וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל ליתני בסיפא סתמא יחזיר וכ"ש אם רדף ומדקתני סתמא לא משמע דוקא סתמא דיחזיר אבל אם היו הבעלים שם ולא רדפו דהם שלו ובודאי באין יכולין להציל ע"ש ונראה דאי קתני סתמא הו"א דוקא סתמא דיחזיר משום דהוי יאוש שלא מדעת אבל אם הבעלים היו בשעת שטיפה אפי' רדפו אחריה' כיון דכבר לקח אותם אחר וזה אין לו סימן אנן סהדי דמתייאש מהם והוי יאוש מדעת ורישא איירי בין רדפו ובין לא רדפו קמ"ל דאם רדפו אחריה אינו מתייאש וחייב להחזיר ודו"ק:
שם בגמ' מה אתם לדעתכם וכו' וק"ק מאי פריך בקידושין דף מ"א ע"ב לר"ש גם אתם למ"ל אימא דאת' לאשמעי' גם שלוחכם בעי' לדעתכם דאי לא כתי' שליחות גבי תרומה לא הוה אמרינן דבעי' לדעתכם אלא אפי' שלא ברשות מהני אם נתרצה אח"כ קמ"ל גם אתם גבי תרומה לומר דבעי' לדעתכם ומכאן ילפינן לדעלמא דבעי' שליחות לדעתכם ולא שייך למפרך שאני תרומה שכן ישנה במחשבה כדפריך התם דדוקא היכא דבעי' למילף שליחות מתרומה איכא למפרך הכי דאימ' משום קולא דחית בה דנטלת במחשבה מהני בה שליחות אבל בדעלמ' דליכא קולא זו לא אבל אחר דרבתה תורה דשליחות מהני בכ"מ רק לענין דבעי' לדעתכם ילפי' שפיר מתרומה מכ"ש ומה תרומ' דנטלת במחשבה בעי' שליחות מדעת הבעלים בדעלמא דליכא קולא זו לא כ"ש וא"ל דהא דדרשינן הכא דבעי' לדעתכם הוא מאתם דהו"ל למכתב כן תרימו תרומת ה' ומאתם דרשי' דבעי' לדעתכם א"כ ממילא נמי דבעי' שליחות לדעתכם דומיא דאתם וגמ' דפריך התם הוא ל"ל למכתב גם לרבות השליח דהא התם משני דאיצטריך גם למעוטי נכרי מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ואי איתא דמאתם לחודיה ידעי' דבעי' לדעתכם א"כ נכרי נמי ידעי' מאתם דבעי' דומיא דאתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית א"כ גם למאי אתא ולא משני הגמרא מידי ועוד דמפירש"י הכא מכח דלא דרשי' לדעתכם אלא משום דנכת' הכא שליחות גבי אתם דהוי דומיא דהתם ומהתימ' על ה' הלכות י"ט ז"ל דף ט"ז שהק' קו' זו על התוס' בבכורות דף י"א דס"ל דלא בעי' לדעתכם אלא גבי תרומה אבל בדעלמא לא בעי' לדעתכם והקש' ה' הנ"ל א"כ מאי פריך בקידושין גם למאי אתא אימ' דאת' לענין זה יע"ש ולא ידעתי מה לו עם התוספו' בזה הלא בגופ' דשמעתין הו"ל לאקשויי הכי כמ"ש וצ"ע:
ולענין הלכה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' תרומות וז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בע"ה וא"ל כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה וכו' והק' עליו כל המפ' דזה היפך גמר' דהכא דמוקמי' לה בדשויה שליח ומרן ז"ל שם ובב"י בי"ד סי' של"א תי' דרבינו משמע ליה מעובד' דלקמן גבי אריסה דמרי בר איסק דס"ל דברייתא בדלא שויה שליח מיירי וטעמא כיון שהוא דבר מצוה מהני ביה גלוי מילת' ודיינינן דהכי הוה דעתיה מעיקרא כדמפליג בסוף שמעתין בין דבר מצוה לדעלמא ע"ש וק"ק מנ"ל למימר הכי דאי משום דלא משני להו מר זוטרא דברייתא איירי בדשוי' שליח לפיכך מהני אבל הכא דלא שויה שליח לא מהני אע"כ דמשמ"ל דברייתא בדלא שויה שליח זו אינה ראיה דלעולם ידעו דברייתא מיירי בדשויה שליח אלא דק"ל למר זוטר' אמאי לא אכיל השתא דהא דאוקמי' לעיל בדשויה שליח ה"מ לדון על תרומה דלמפרע אבל להבא אפילו בדלא שויה שליח מהני דלגבי להבא יאוש מדעת הוא וכ"כ הריטב"א והריצב"ש ז"ל בא"ז [א"מ וכן הק' בט"ז שם גם מהר"י קורקוס ז"ל שדברי מרן נובעים ממנו כתב בסו' דבריו ומיהו מעובד' דאמימר ור"א דהכא ליכא ראוה כמ"ש המחב' ז"ל אמנם עיקר הראיה היא מפ' הא"מ ע"ש ונ"ל דמשמעתין נמי הוכרח רבינו לומר כן משום דק"ל איך אמימר ור"א אכלי והא יאוש של"מ לא הוי יאוש ולא ס"ל כדברי התוס' דאריס מדנפשי' קא יהיב כיון דעדיין לא חלקו מאן פלג ליה דאין יכול לחלוק שלא בפני בע"ה ועיין בהריטב"א בא"ז אע"כ לומר דס"ל דודאי יתרצה מרי בר איסק ולא הוי יאוש של"מ כיין דאיכא מצוה דהמביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים דיינינן דעתיה דמעיקרא ניחא ליה כמ"ש מרן והו"ל כאלו נתן לו רשות מעיקרא א"כ לפ"ז א"ץ לאוקמ' לברייתא דלעיל בדשויה שליח ולכך הפסיק הגמ' בהאי עובד' לומר לך דלאמימ' ור"א ל"ל אוקמת' זו. ומה שהק' עוד הט"ז שם על הראיה שהביא מרן מפ' הא"מ דהתם רבא לטעמי' דא"ל יאוש של"מ הוי יאוש עש"ב לא הבנתי דבריו דלרבא מי ניחא והא עד כאן לא קאמר רבא אלא בדבר שאין בו סי' דעומד לייאש אבל התם אע"ג דהשתא ניחא ליה מי יימר דמעיקרא ניחא ליה אע"כ צריך לחלק בזה כמ"ש המח"א ז"ל בה' גזילה סי' ב' עש"ב ועיין שע"ה בה' גירושין פ"א סוף ה' א' באורך ומ"ש המח"א שם שמדברי הרמב"ם מוכח דפליג על התוס' דשמעתין לא ראה בא"ז משם הרשב"א והר"ן ז"ל דפליגי ג"כ על התוספו' ע"ש עכ"ה] והא דמחלקינן בסוף שמעתין בין מצוה או לא ה"ד לענין אם גלי דעתי' דניחא ליה לתרום מיפות דבמצוה אמרינן דרצונו הכי ולאו משום כיסופא וכי שויה שליח מעיקרא אדעת' דהכי הוא אבל בדעלמא משום כיסופא הוא דקאמר אבל לענין יאוש של"מ ודאי אין חילוק בין מצוה לדעלמא דהא טעמא דאביי דס"ל דלא הוי יאוש משום דבשעה שמצא עדיין לא נתייאש אע"ג דידעינן בודאי כשידע יתייאש דהא אין לו סי' אפ"ה אסור א"כ גבי מצוה נמי אפי' נאמר כשישמע ניחא ליה מ"מ השתא מיהא דלא שמע לא מהני ואסו' וכ"כ מהר"ם שיף ז"ל בתוס' ד"ה אם יש יפות וכו' א"כ מנ"ל חילוק זה ועיין לה' ט"ז ז"ל שם שתי' בע"א ע"ש:
וראיתי להמש"ל ז"ל שכתב שם דמ"ש רבינו כלך אצל יפות דהוי תרומה היינו מכאן ולהבא כמו שאמ' בירושלמי פ"ק דתרומות ע"ש ודבריו תמוהין דאיך אפשר לפ' כן דברי רבינו כיון דגמרא דידן ס"ל דהויא תרומה למפרע דאל"ה מאי קפריך לאביי א"ו דס"ל אם אומ' כלך מהני אפי' לענין תרומה דלעבר ומוקי לה בדשוי' שליח וא"כ אמאי לא הביא רבינו דין זה דהויא תרומה למפרע א"ו דרבינו איירי בתרומה דלמפרע ודלא כהירושלמי וכדס"ד דגמרא דידן וצ"ע:
ונ"ל ליישב דברי רבינו דמפ' הסוגי' כך דמעיקר' ס"ד הגמרא לדעת אביי דאמר יאוש של"מ לא מהני אפי' נתייאש לבסוף צריך להחזיר ולא קנה אפי' מכאן ולהבא כיון שבא לידו באיסו' כמ"ש בגמ' לעיל גבי דבר שיש בו סימן ופריך מתרומה דאם א"ל כלך אצל יפות דמהני מה שתרם ואפי' כבר הגיעו ליד כהן ולעולם בריית' דקתני דהויא תרומה היינו מכאן ולהבא כמ"ש בירושלמי וכונת המק' הוא כיון דהגיעו ליד כהן בזמן איסו' אמאי מהני הא אביי ס"ל גבי יאוש של"מ אפי' נתייאשו אח"כ צריך להחזיר כיון שבא לידו בשעת איסו' ואפילו תאמ' דאיירי בדלא הגיעו עדיין ליד כהן מ"מ התרומה שקר' עליה מעיקרא לא מהני וצריך לחזור ולקרוא עליה שם תרומה מחדש ומשני דאיירי ברשויה שליח לפיכך מהני ואח"כ מביא עובד' דאמימר ומר זוטר' וכו' א"ל אמימר ורב אשי למר זוטר' השתא אמאי לא אכיל והתניא וכו' כלומ' כיון דאמר בע"ה דניחא ליה הוי שלנו מעכשיו וקנינו כדאמ' גבי תרומה דהוי תרומה מעכשיו ואפי' הגיעה לכהן משעת הפרשה מהני או אם לא הגיעה מהני מה שקר' עליה מעיקרא שם תרומה ומדפריך הכי מוכרח לומר דר"א ואמימר ס"ל הא דאמר אביי יאוש של"מ לא מהני ה"ד כל זמן שלא ידענו דנתייאש אבל אחר שנתייאש קנה ונ"מ לענין אם קידש בו אשה קידם שנתייאש דלא הוי קדושין דבשעה זו לא הוי שלו אבל אחר שנתייאשו הבעלים הוי שלו דאלת"ה מאי קפריך אמימר ור"א למ"ז השתא אמאי לא קא אכיל מר אימ' משום דבשעה שלקחו הוי באיסו' ולא מהני אפי' נתייאש אח"כ א"ו דס"ל כמ"ש [א"מ עיין לה' ז"י ז"ל שכתב שלא בא לידם באיסו' שלא נטלו בידם אלא דשדא קמייהו ע"ש ולפע"ד יש לפקפק בד"ז דנרא' דדוקא ביאוש הוא דאמ' כיון שבא לידו באיסו' לא מהני משום שאינו מוחל מדעתו אלא בע"כ כיון שאינו יודע היכן הוא ואלו הוה ידע לא היה מתייאש משא"כ הכא דמחל מדעתו אע"פ שבא לידו באיסו' מהני וצ"ע עכ"ה]:
ומשני שאני תרומה דהוי מצוה וכו' אבל הכא משום כיסופ' הוא דאמר הכי יצא לנו מזה בענין יאוש של"מ דאמר אביי דלא קנה אי ידעי' דנתייאש קנה מכאן ולהבא ודוק' היכא דאיכא למימר משום כסיפות' הוא דלא קנה אבל ביאוש דליכא למימר הכי קנה ודלא כדס"ד מעיקרא וא"ש ברייתא זו כאביי וא"ץ לאוקמ' בדשויה שליח מעיקרא וא"ש דברי רבינו:
ומה שכתבתי ביאוש של"מ דלאחר שנתייאשו הבעלים קנה כ"מ מדברי הרמב"ם פי"ד מה' גזילה ה' ה' וז"ל יאוש של"מ אפי' בדבר שאין בו סי' אינו יאוש כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש ה"ז אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל עכ"ד משמע דאם ידעו הבעלים שנפל אפילו בא לידו מקודם מהני וכ"מ עוד שם שכתב אח"כ הרואה חבירו שנפל ממנו דינר וכו' ואפי' החזירו לו לאחר שנתייאש מתנה היא זו עכ"ד מדכתב מתנה היא משמע כיון דנתייאש קנה המוצא ואיסו' דעבר מעיקרא על לא תגזול עבר ועכשיו לא תקין כלום בחזרה זו וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל בא"ז דס"ל כן שכתב לעיל גבי ירדן שנטל וכו' וז"ל ואיכא דק"ל הכא אמאי לא אקשי מההיא דאפליגו ר"ש ורבנן בעורות של גנב דרבנן סברי מחשבה מטמאתן דסתם גניבה יאוש בעלים היא וכו' אלמא לרבנן יאוש של"מ הוי יאוש ולאו קו' היא דהתם כשנגנבו מביתו וחשב עליהם לאחר זמן מרובה שבודאי ידעו הבעלים שנגנבו ונתייאשו וכו' ע"ש ואי איתא אפי' אחר שנתייאשו לא קנה כיון שבאו לידו באיסו' ומה תקין בזה ועדיין הקו' במקומה עומדת א"ו דס"ל אחר שנתייאש קנה אבל הטור בסי' רס"ב כתב וז"ל אבל אם אין בו סי' וכו' אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו וכו' הרי הם של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל וכו' ואם לאו צריך להחזיר אע"פ שנתייאשו אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש ע"כ הרי לך להדיא דלא ס"ל כהרמב"ם ז"ל ומן התימא על הב"י ז"ל שלא הביא מחלוקת בזה ופסק בש"ע כס' הטור וצ"ע [א"מ ולכאורה אפשר ליישב עפמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות לקמן דף כ"ו ע"ב גבי הא דאמר רבא ראה סלע שנפלה לפני יאוש נטלה ע"מ לגוזלה עובר בכולן וכו' דדוקא היכא דנטלה להחזירה לא קני ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומ' שכר שלהם הוא הילכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל היכא שנטלה ע"מ לגוזלה הרי היא לבעלים כמו שמונחת ע"ג קרקע ונקנית ביאוש כמו שמצאה לאחר יאוש ע"ש וא"כ י"ל דמ"ש הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דאם נתייאש אח"כ קנה ה"ד שנטלה ע"מ לגוזלה ומ"ש הטור אע"פ שנתייאשו אח"כ צריך להחזיר כיון שבא לידו קודם יאוש היינו היכא שנטלה ע"מ להחזירה ומיהו מדברי הטוש"ע רס"י רנ"ט נראה דלא ס"ל כהרמב"ן ז"ל בזה וכ"מ מדברי הג"א בריש פרקין בשם ר"י גבי גנב שנטל מזה ונתן לזה שכתב וז"ל אבל אם כבר ידעו הבעלים שנגנבה להם ואח"כ נתן לזה קנה וכו' ע"ש משמע דוקא ידעו הבעלים ואח"כ נתן אבל אם נתן ואח"כ ידעו לא קנה שלא כדברי הרמב"ן ז"ל עכ"ה]:
ומה שתמה הט"ז על רבינו שכתב או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם וכו' ותמה עליו ה' הנז' דהא לענין גזל ממון לא אמרי' כלך אצל יפות וכו' ע"ש וי"ל דהכא כשבא בע"ה לא הראה לו שהוא רוצה לגזול אלא שליקט בשבילו כדי שיתרום עליו א"כ כשאמר לו כלך אצל יפות ואיכא יפות ניחא ליה בזה ועכשיו ליכא גזל ודו"ק [א"מ ועיין בזה במהר"י קורקוס ז"ל שם עכ"ה]:
תוס' ד"ה ואם לאו אין תרומתו תרומה וכו' וא"ת וכו' ראיתי בא"ז שהביא משם תוס' שאנץ וז"ל וי"ל דשאני התם דלא גילה דעתיה דלא ניחא ליה אבל הכא גלי דעתי' דלא ניחא ליה וכו' עכ"ד ולא הבנתי דבריו דהא התם פריך מ"ש שליח שטעה דבטל המכר וגבי שליח דתרומה מה שעשה עשוי ומשני התם א"ל למה טעית אבל הכא אפי' א"ל כן אין בדבריו כלום משום דיכול לומר לו הכי אמדתיך ע"כ הרי לך בהדיא אע"ג דגלי דעתיה דלא ניחא ליה מה שעשה מהני ומ"ש מהכא וצ"ע: