אור ברסלב
מאורות נתן מציעא › דף יב:

מאורות נתן· רבי נתן בורגיל

מציעא · דף יב:

דף יא:

גמ' רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו וכו' י"מ א"כ ליפלוג וליתני בדידה וליתני הכי מציאת פועל לעצמו בד"א כשמגביה מציאה עם מלאכתו אבל אם אינו מגביה מציאה עם מלאכתו של בע"ה [א"מ ול"נ דלק"מ דהברייתא רוצה לפלוג כשמגביה שלא עם מלאכתו בעצמו בין שכרו סתם לשכרו לנכש אבל כשמגביה עם מלאכתו פשט"ל דמציאתו לעצמו כיון דלא ביטל ממלאכתו עכ"ה] ונ"ל במ"ש הריטב"א ז"ל והביא אותו בא"ז שהי' על קושי' התוס' וז"ל וי"מ דרבא ה"ק מתניתין במגביה מציאה עם מלאכתו שעל הרוב כך הוא וכי איכא ביטול מלאכה נמי נותן לרבו שכר בטלה בלבד ופועל דכיון ששכרו סתם למלאכה אף מציאה בכלל ואינו בדין שיאמר תהא מציאתי לעצמי ואתן לך שכר בטלתי שלא אמרו אלא בע"ע שעל הרוב כשמוצא מציאה אין בו בטול מלאכה ע"כ נר' דהכוונה דגבי עבד שקנה אותו לעבוד אותו בכל יום א"כ על הרוב כשמוצא מציאה אינו בטל ממלאכתו דלאו בכל שעה יש עבודה לרבו א"כ מסתמא כשקנאו מעיקרא לא ס"ד שיקנה אותו גם למציאה ואם אשכח מציאה ובטל ממלאכתו נותן שכר בטלה אבל גבי פועל ששכרו לאותו יום מסתמא דעתיה שיעבוד לו כל אותו יום ולא יבטל לו אפי' שעה א' א"כ ממילא כשמגביה מציאה היא לב"ה כיון שעל הרוב כשמגביה מציאה מבטל ממלאכתו ס"ד מעיקרא כן ואפי' לא הגביה מציאה עם מלאכתו הויא לב"ה ונ"ל שזה כונת א"א ז"ל שכתב דליכא חילוק זה אלא גבי ע"ע אבל גבי פועל ליכא חילוק זה ולא פי' הטעם ולפי מ"ש א"ש ודו"ק:

שם רפ"א כגון ששכרו ללקט מציאות וכו' עיין בטור ח"מ סו"ס ע"ר מ"ש בשם הרמ"ה ז"ל ועיין למ"ש עליו הב"י ז"ל ע"ש ובודאי אלו ראה דברי הרמ"ה ז"ל בעצמו הביאו בא"ז לא היה צריך לכ"ז דהרמ"ה ז"ל הוק"ל קו' התוס' ומש"ה הוצרך לפ' כך הברייתא ע"ש:

שם האי שפחה ה"ד וכו' הק' בא"ז בשם הגיליון אימא דאיירי כגון שנולדה ספק בת ט' לראשון או בת ז' לאחרון ומכרוה ב' לא' ואי מצאה מציאה לעצמה דלכל א' תאמר לו אייתי ראיה דאבי אתה וכגון שהם נשתטו או נתחרשו דלא מצי למכתבי הרשאה זה לזה ויקחו המציאה ע"ש שהניח בקו' ונ"ל דאינה קו' מאחר דאם היו פקחין היו לוקחין אות' מידה ע"י שכותבין הרשאה זה לזה א"כ עכשיו נמי דהם נשתטו היה ראוי להניח אותה ביד א' בתורת פקדון שמא יתרפו אח"כ ולא ימצאו אותה מציאה שתפסיד אותה או ימותו ויבאו היורשין שלהן ליקח אות' מציאה ולא ימצאו ודו"ק:

שם הב"ע במגורשת ואינה מגורשת וכו' עיין להרא"ש ז"ל שכתב בשם הרי"ף מסתבר' דגמ' דידן ל"ל האי סבר' דהירושלמי דאי אית ליה לא הוה צריך לאוקמ' מתניתין במגורשת ואינה מגורשת וה' העיטור כתב דל"פ גמרא דידן בהכי דקמ"ל דאפי' מגורשת וכו' ע"ש וק' דאכתי תיקשי מאי קפריך פשיט' אימ' דאיצטריך לדין זה כיון דיש לה מזונות עד שיפרע לה פרוטה אחרונה הו"א דמציאתה שלו קמ"ל שו"ר לה' העיטור ד' ע"ט ע"ד שכת' דכונת הגמרא הכי דפשיט' דמציאתה שלה משום דמזונות דיש לה אינו מתנאי כתובה וכו' עש"ב והב"י בא"ה סימ' צ"ג הביא בשם הריב"ש ז"ל דדוקא בחיי בעלה הוא דעשו תקנה זו אבל אחר מיתה לא ע"ש ונ"ל דאישתמיט מניה הר"ן ז"ל בפ' ב' דייני גזירות שכתב דהרי"ף ז"ל שכתב ואע"ג דאוקמ' שמואל להא מתניתין כששמעו בו שמת וכו' לאשמעי' ד"ז דלא אמר הירושלמי אלא בחייו אבל אח' מיתה לא ע"ש:

תוס' ד"ה ור"י וכו' מפ' ר"ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב וכו' כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו וכו' עכ"ל וי"מ לפמ"ש התוס' בפ' התקבל דשמואל ס"ל דקטן אם איכא דעת אחרת מקנה לו זוכה לעצמו מדאורייתא א"כ אם אחר מזכה לי הו"ל דעת אחרת ומדאורייתא קנה הקטן וא"כ אמאי כד' התוס' ה"ה כל זכיותיו לאביו שהרי כתב הריטב"א ז"ל הכא הובא בא"ז דאי אית ליה לקטן זכייה מדאורייתא לא מהני טעמא דמריצה אצל אביו להפקיע זכייתו ומש"ה דייק לעיל למימר דסבר שמואל וכו' ע"ש ונ"ל דהא דכת' וה"ה כל זכיותיו לאביו היינו אם אביו רוצה לזכות לאחרים ע"י לפיכך לא זכו דידו כיד אביו דהא דאמר דהיכא דאיכ' דעת אחרת זוכה ה"ד לעצמו אבל לאחרים אפי' גבי עירוב אינו אלא מדרבנן וכיון דאינו אלא מדרבנן מהני טעמא דמריצה להיות ידו כיד אביו ודו"ק: בא"ד ואמה העבריה אע"פ שהיא קטנה וכו' עכ"ל כתב מהרש"ל ז"ל וז"ל אבל מקטן ליכא למידק דדילמ' איירי בגדול אלא שהוא סמיך על שלחן אביו ע"כ ודבריו תמוהים מה בא לומר ועוד דהא כבר כת' התוס' דלשמואל מתניתין דעירובין דקתני קטן היינו קטן ממש ואפשר לומר דכונת דבריו דק"ל אמרי איצט' הגמ' דהתם להק' מאמה עבריה לפרוך מהא דקתני אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים משמע דוקא בניו משים דידם כיד אביהם מטעמא דמריצה הא קטן אחר שאינו בנו אה"נ דמזכה לאחרים ע"י ותקשי לשמואל דאמ' דקטן אינו זוכה לאחרים לזה תי' מהרש"ל דאי מהא ליכא למפכך משום דאפשר לאוקמי מתניתין דאיירי בגדול וסומך על שלחנו אבל קטן לעולם אינו זוכה כי אם לעצמו ומתניתין לא איירי כלל בקטן משום דקטן אפילו אינו אביו אינו זוכה לאחרים ודו"ק:

בא"ד וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול וכו' עכ"ל וראיתי להמ"א ז"ל בה' זכייה סי' ב' שהק' וז"ל אבל עדין ק"ל עליו ממתניתין דפ' השואל את הפרה ושלחה לו ע"י בנו ע"י עבדו או שא"ל שלח ע"י בנך ומתה ה"ז חייב ופריך עלה בגמרא יד עבד כיד רבו דמי ואלו אבנו לא פריך מידי ואע"ג דסתמא מיתנייא ומשמע אפי' בסמוכים על שלחנו וכ"כ הרשב"א הביאו הב"י ח"מ סי' ש"מ עכ"ד ונ"ל דאינה קו' דהרשב"א אזיל לשטתי' דס"ל דגדול הסמוך על שלחנו זוכה בעירוב שנתן לו אביו דלא אמר ר"י אלא דוקא במציאה דאיכא איבה אבל במתנה ליכא וכ"כ הנ"י משמו ע"ש א"כ ה"ה התם דליכא איבה ואדרבא ניח' למשאיל דלא הוי יד בנו כידו בשביל שלא יתחייב באונסין לפיכך אפי' סמוך מהני אבל לר"ת דס"ל דליכא חילוק אה"נ דמוקים למתני' דהתם באינו סמוך על שלחנו:

וראיתי למרדכי בפ"ק דמציעא שהביא תשובה למהר"ם ז"ל דאין יכול ליתן מעשר עני לבני שמעון הסמוכים על שלחנו ואפי' הם גדולים כיון דאביהם הוא עשיר וידם כידו כמ"ש ר"ת ואע"פ שר"ש חולק על ר"ת ומחלק בין דעת אחרת מקנה להיכא דאין דעת אחרת מקנה אנן עבדינן כר"ת ולחומר' ע"כ והק' עליו ה' הנז' שם דזה מנ"ל בר"ת דהא גמ' דלעיל אמרינן אא"ב קטן אית ליה זכייה לנפשי' מדאורייתא כי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואבוה מניה קא זכי ופי' התוס' דר' יוסי ס"ל ג"כ דמציאאו לאביו ואפ"ה שרי משום דקטן זכי לנפשי' מעיקרא ואח"כ אבוה זכי מניה משום איבה וא"כ כשהבן הוא גדול דאית ליה זכייה לנפשיה מדאורייתא שפיר מצי יהיב ליה מעש' עני דאיהו לנפשי' קא זכי ואבוה מניה קא זכי וכו' ע"ש שהניח בקו' וכתב עליו בנו ה' המגיה וז"ל לא הבנתי דבריו דר"ת בפי' קאמר דיד בנו הגדול הסמיך על שלחנו הוא כידו ממש ומטע' זה אמר דאין לזכות העירוב על ידו ע"כ ואחה"מ ל"ד דלא כתב ר"ת אלא גבי עירוב דאין אביו מזכה לאחרים על ידו משום כיון דמעיקרא היה ברשות אביו וגם השתא כשנתנו ליד בנו לא יצא מרשותו שהרי כל זכיותיו הם לאביו משום איבה אע"ג דאית ליה יד ומעיקרא זכי לנפשי' מ"מ כיון דמעיקרא היו ברשות אביו וגם השתא חוזרים לאביו וא"כ חשיב כאלו לא יצאו מרשות אביו אבל אם נתנו לו אחרים מעשר עני ודאי דזכה בהם מעיקרא כיון דאית ליה זכייה מדאורייתא והרי הם שלו ואינן נקראים עוד מעשר עני ואח"כ זכי אבוה מני' משום איבה ואפי' הוא עשיר כמו שאמר בגמרא לעיל גבי לקט דאי א"ל זכייה לנפשיה מדאורייתא מצי ללקט ואבוה זכי מניה ואפי' היא עשיר ודו"ק:

שם מתני' וחכ"א בין כך ובין כך לא יחזיר כתב הרמב"ם בספי"ח מה' גזילה דאם עבר זה שמצא הש"ח והחזירו הרי אלו כשירים וגובין בהם ואין מוציאין אותם מתחת יד בעליהן והרי הן בחזקתן ואין חוששין להם וכתב ה"ה ז"ל שיצא לו לרבינו מדאמ' במתני' ובכל דוכת' לא יחזיר משמע דוקא לכתחילה ולא אמר ה"ז פסול ע"כ וי"ל עליו מסוגיא דלקמן דף י"ט ע"א דפריך מ"ש מש"ח דתנן לא יחזיר וכו' התם נמי ליהדר וכי אתי למטרף נימא לי אייתי ראיה אימת מטא ש"ח לידך וכו' ואי איתא לס' רבינו דאם החזיר הוי השטר בחזקתו ואין חוששין לו א"כ איך יוכל להחזיר דאם יחזיר הו"ל כאלו לא נפל ואין יכול לומר אייתי ראיה וכו' וכן ק' מגט אשה דאמר יחזיר וכי אתיא למטרף נימא לה אייתי ראיה אימת מטא גט לידך וכו' ומ"ש מש"ח דאמ' דאם החזיר אין חוששין לו וכן ראיתי להרשב"א הובא בא"ז שהק' עליו כן ע"ש ונ"ל דרבינו ס"ל דיש חילוק בין אם החזירו המוצאו מעצמו ובין אם החזירוהו ב"ד דאם החזירו המוצאו הוי כמו שהיה מעיקרא בידו מאחר דזה חששא בעלמא וכשיגיע לידו לא חיישינן לחששא זו אבל אם החזירו אותו ב"ד לדעת כן החזירוהו דכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מט' שטר' לידך:

אמנם בעיקר דברי ה"ה ז"ל שכתב דטעמ' דרבינו הוא מדקתני לא יחזיר וכו' נראה דאין זה דיוק דלשון פסול הוה משמע דקרעינן לשטרא אבל לשון לא יחזיר משמע דלא קרעי' לשטר' אלא יהא מונח עד שיבא איהו ודו"ק [א"מ וכן הק' הג"ת ע"ש עכ"ה]:

שם גמ' במאי עסיקינן אילימא כשחייב מודה אמאי לא יחזיר כתב בא"ז וז"ל ויש שפי' דלהכי פרכינן אמאי לא יחזיר דאפילו תימא דעל פיו אין לנו לטרוף ושעבר יחזיר לטרוף לקוחות מכאן ולהבא דהא אי בע' משעבד נכסיה מהשתא וכו' ע"ש ונ"ל דאינו כן דהא מ"מ צריך לכתוב בשטר זמן אחר ויחתמו עליו א"כ מה מרויח שיחזור לו השטר יכתוב לו שטר אחר מחדש ודו"ק:

תוס' ד"ה ולא לוה עד תשרי וכו' עיי' מ"ש לקמן ט"ז ע"ב:

ד"ה כותבין שטר ללוה וכו' וליכא למיחש למחזי כשקר' וכו' עכ"ל הקו' מבוארת כאן דהא בגמ' בגיטין ובכתובות דחו דרב פפי דאמר חיישינן למחזי כשקר' וה' גד"ת שער מ"ח חלק א' כתב דהתוס' מק' לר"פ דס"ל חיישינן וכו' ע"ש וראיתי לה' שמחת י"ט ז"ל דף רי"ג שכתב דכוונת התוס' הוא הא דדחינן דר"פ ה"ד במאי דקאמר דחייש לשקר' אפי' בכתיבה לחודה אבל כ"ע מידו היכא דהחתימה היתה מקמי דליסהדי דחיישינן לשקר' וכ"כ הב"י ז"ל בסי' ל"ט לדעת ה"ה ז"ל וכתב ה' הנז' וכן הש"ך ז"ל שם שכן דעת הריטב"א ז"ל בכתובות ע"ש הן אמת דהריטב"א בפ' הכותב דף פ"ה והובא בא"ז כתב הכי וז"ל אבל למיחזי כשקר' לא חיישינין פי' דדוקא בכי הא דליכ' שום מיחזי כשקר' בחתימה אבל כי איכ' מיחזי כשקר' בחתימת העדים כההיא דפ' ג"פ דכי יתיבתו בהיני וכו' ודאי חיישינן כדאי' התם ופסלינן להו אפילו דיעבד וכו' ע"ש אמנם דבריו סתראי נינהו דבפ' כל הגט דף כ"ו כתב וז"ל ומיהו לא אמרינן דבכל דוכת' לא חיישינן למיחזי כשקרא דהא בפ' ג"פ א"ל רבא בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקניית' אי ידעתו יומא דאקניית' כתובו ואי לא כתיבו יומא דקיימתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשקר' וי"ל דבכל דבר שלבסוף בגמר המעשה יהיה אמת אע"פ שקודם לכן היה נרא' דשקר בכי הא לא חיישינן למחזי כשקר' והיינו ההיא דאשרתא דדייני וכו' אבל בההיא דהיני ושילי יראה כשקר גמור וכו' עש"ב הרי לך להדיא דס"ל דאפי' בחתימה לא חיישינן לשקר':

וראיתי להב"ח ז"ל בסי' ט"ל שכתב ליישב קו' הב"י הנז' וז"ל ולפעד"ן דלפי מ"ש התוס' בפ"ק דמציעא דוק' כשהלוה מצוה לכתוב עליו שט"ח שהוא כות' חובתו לא חיישינן למחזי כשקר' וההיא דפ' כל הגט איירי נמי דהלוה כותב שטר ללוה אבל כשהמלוה מצוה לכתוב זכותו בהא כ"ע מודו דמחזי כשקרא וזהו שכתב המ"מ לפי שבשעת הכתיבה הוא שקר וחיישינן למערים דר"ל דאע"פ דללוה כותבין שהוא חובתו וליכא למיחש למערים אבל במלוה שהוא זכותו ואיכא למיחש למערים לא כתבי' ע"כ מדבריו משמע הא דאמרינן בגיטין דאפי' בחתימה לא חיישינן לשקר' איירי בהלוה שהוא לחובתו וז"א דהא בגיטין קפריך אהא דא"ר הלכה כר"א דכותבין טופסי דשטרי מדר"פ ולבסוף דחי דר"פ ואמר לא חיישינן לשקר' ומש"ה כותבין הטופס דשטרי והתם ליכא לוה אלא הסופר כותב מעצמו ואפ"ה אמרינן לא חיישינן למיחזי כשקר' וכן ק' מההיא דכתובו' ד' פ"ה דאמר כתבו לה דכי משתבע' יהבו לה ולא חיישינן לשקר' והתם הוא לזכות האשה ונ"ל דהב"ח מודה דאע"ג דלא חיישינן למיחזי כשקר' אפי' כותב זכותו מ"מ יש לחוש שמא הוא מערים ודוקא כשהלוה כותב חיבתו אז ליכא ערמה ומש"ה כותבין שטר ללוה אבל מלוה לא חיישינן שמא הוא מערים וכונת הב"ח הוא כמו שתירץ הלח"מ ז"ל פ"ו מה' עדות וא"ת איך כותבין שטר פטורין על שבועה שלה קודם שנשבעה אולי יפול מיד השליח ותקחנו וכן ראיתי לה' תומים ז"ל שהק' כן ע"ש ונ"ל דאינה קושיא דהתם ב"ד נתנו ביד שליש ואומרים לו כשתגיע לעירה תכף ומיד השביעוה ותתנו לה את השטר לפיכך לא חיישינן שמא יפול מידו ואפי' אם אירע שיפול אז ודאי ישלח לב"ד ויגיד להם שנאבד והיא עדיין לא נשבעה וב"ד יעשו תיקון ע"ז שהרי נאמן הוא לב"ד אבל גבי מלוה דבא מעצמו ואמר להם כתבו וחתמו עד שיבא הלוה ויאמר לכם שלוה ממני אפש' שלא יבא הלוה וישאר השטר זמן הרבה ביד העדים ויפול מידם וימצאו המלוה או יגנבו מאתם ואז העדים אין נאמנים לומר שמאתם נפל או נגנב ומש"ה חיישינן לערמה ודו"ק:

תוכן העניינים

מאורות נתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה