מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף יא:
מציעא דף יב/א:
גמ' בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו וכו' ראיתי להרשב"א בחי' לגיטין ד' ע"ח ע"ב גבי הא דפריך בגמרא ותתגרש מאוירא דד"א שכתב וז"ל ק"ל הא קי"ל דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואיכא למימר משום דבעיא היא ולא איפשיטה היא וה"ק תפשוט דלאו כמונח דמי וכו' עכ"ל ותימא שזה היפך דבריו לעיל סמוך ונר' שהקשה בעיקר מימרא דר"י אמאי לא פשיט רבא מהתם דאף במתגלגל בע"כ לאו כמונח דמי וכ"ש באויר שאין סופו לנוח ועוד הק' קו' אחרת ע"ש ומכח זה תי' וז"ל דגט שאני דבין אויר שאין סופו לנוח בין מתגלגל כל שלא נח ממש ברשותה אינה מגורשת משום דכתיב ונתן בידה דמשמע שיתן ממש בידה כלומר שינוח ברשותה וכו' עכ"ד א"כ לפ"ז תחזור הקו' מאי קפריך ותגרש מאויר' דד"א אימא משום דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ושאני גט אבל בעלמא הוי בעיא וצ"ע ועיין להשע"ה ה' גירושין פ"ה הי"ב ע"ש [א"מ וכן יש לתמוה מדברי הרשב"א ז"ל שם דף ע"ט ע"א גבי הא דקאמר לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל נמחק דרך עלייה לא וכו' וכת' ה' ז"ל וז"ל ואין להוכיח מכאן בעיא דרבא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וכו' ע"ש והשתא לפ"ד לעיל דיש חילוק בין גט לדעלמא מאי ק"ל הכא ויש לדחות ודו"ק עכ"ה]:
עוד כתב הרשב"א ז"ל שם דף ע"ט ע"א בד"ה הא דאמר קלוטה כמי שהונחה וכו' וז"ל ק"ל דהא בזורק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע הוא דאמר ר' ומשמע דכותה הוא דקאמר הכא דגבי גט הויא מגורשת וה"ד וכו' וזה תימה דהא רבא גופיה הוא דאיבעיא ליה בב"מ זרק ארנקי וכו' וא"ת דהכא שאני דאיכא דעת אחרת מקנה אותו והתם במפקיר קא מבע"ל וכו' עש"ב וק"ל דאיך אפשר לומר כן דא"כ איך פשיט הכא הפקר דליכא דעת אחרת ממתנה בשלמא לדעת רש"י דפי' הכא דאייר בהפקר י"ל דס"ל כמ"ש הנ"י זיל דהפקר חשיב כדעת אחרת מקנה או לשיטת הרא"ש ז"ל דהבעיא בתרתי ופשיט ליה חדא דהיינו מתנה אבל לדעת הרשב"א דס"ל דוקא בהפקר משום דליכא דעת אחרת אבל במקום דאיכא דעת אחרת פשיט"ל דמהני ק' מאי קא פשיט ממתנה שאני מתנה דאיכ' דעת אחרת לפיכך מהני ורבא קא בעי בהפקר דליכא דעת אחרת כמ"ש התוס' וצ"ע [א"מ אפשר ליישב זה ע"פ מ"ש הרשב"א הכא הביאו בא"ז דר"פ דהכא דקא פשיט הפקר ממתנה הוא דס"ל דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה אבל סתמא דגמרא דלקמן דף ק"ב גבי גללים דהפקר דקפריך רבא אדרבא לא ס"ל הכי אלא כיון דמשעת הפקירו נסתלק לו אין כאן דעת אחרת מקנה ע"ש א"כ י"ל דגמרא דפ' הזורק לא ס"ל כר"פ דהכא דס"ל הפקר כדעת אחרת מקנה אלא כסתמא דגמרא דלקמן דלא חשיב ליה דעת אחרת מקנה אבל מ"מ יש לתמוה דזה סותר דבריו דלעיל דכתב דגבי גט בעי' שינוח ממש ברשותה אבל אויר שאין סופו לנוח לא מהני אבל גבי הפקר מבע"ל אי כמונח דמי אי לא אלמא דס"ל דגט גרע טפי ואלו הכא כתב דגט עדיף משום דהוי דעת אחרת מקנה וי"ל ודו"ק עכ"ה]:
ולענין הלכה ראיתי לה"ה ז"ל פ"ה מה' גירושין ה' יו"ד שכתב דלדעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל לא איפשיט' בעיין ואף לענין גט הוי ספק ודעת הרמב"ם ז"ל פשט"ל בגט דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ע"ש ונ"ל דאדרבא מדברי הרשב"א שכתב נראה להדיא דגבי גט פשט"ל דלאו כמונח דמי היפך דברי ה"ה ז"ל וה"ט משום דשאני גט דכתיב ונתן בידה משמע שיתן ברשותה ממש ואפשר שזהו טעם רבינו דפשט"ל התם גבי גט דלאו כמונח דמי א"נ כמ"ש הריטב"א ז"ל הכא וז"ל אלא י"ל דשאני גט כיון דהוי בע"כ בעי' שיהא סופו לנוח בחצירה ואי לאו הכי לא מיגרשה אבל גבי מתנה דזכות הוא לו ומדעתו מש"ה מבעיא ליה עכ"ד:
והלח"מ ז"ל פ"ד מהל' מעה"ק כתב דנפשט' הך בעיא מההיא סוגיא דזבחים דקאמר התם את"ל לאו כמונח דמי וכל את"ל פשיטותא הוא ולפי מה שחילקו התוס' בגיטין דף ע"ט לא איפשיט' מ"מ רבינו לא ס"ל כחילוק התוס' ע"ש וק"ל מה צורך לכ"ז דאם רבינו ס"ל כחילוק התוס' בגיטין ליכא למפשט מסוגיא דזבחים וא"ל ס"ל כחילוק התוספות א"כ אית לן למימר דפשט"ל מסוגיא דגיטין דקאמר בהדיא אבל דרך עליה אינה מגורשת דמעיקרא לאו למינח קאי אלמא אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי א"כ למה הוצרך הלח"מ למימר דרבינו סמך על סוגיא דזבחים ומאי עדיפותא דסוגיא דזבחים מסוגיא דפ' הזורק הנ"ל ואפשר משים דמסוגיא דפ' הזורק יש לדחות דשאני גט דכתיב ונתן בידה כמ"ש הרשב"א ז"ל הנ"ל ומש"ה הוצרך להביא מסוגיא דזבחים [א"מ ועוד נראה דמסוגיא דגיטין איכא למימר דשאני התם דהוי דרך עליה כמ"ש התוס' שם בתי' הא' אבל מסוגיא דזבחים מוכח דאפי' דרך ירידה לאו כמונח דמי עכ"ה]:
שו"ר להריטב"א ז"ל הכא שכתב וז"ל והיינו דלא פשיט ליה מדלא איבעי' ליה לר' ירמיה במתנה היאך אלא בצבי שבור אבל בצבי רץ כדרכו ל"ק דגמרת הפקר ממתנה ליפשוט דל"ק הא ל"ק דלא בעי לאתויי ליה מדיוקא עכ"ד מדבריו משמע דהבעיא נפשט' מדיוקא דר' ירמיה דלא בעי במתנה היאך אלא בצבי שבור אבל אם היה צבי רץ כדרכו בודאי דס"ל דלא קנה מטעם דהוי אויר שאין סופו לנוח אלא דגמרא הוה ס"ד למפשט מדר"י דקאמר אע"פ שאינו מגיען קנה וס"ד דהוי אויר שאין סופו לנוח וממילא ליכא למידק מדר"י דדוקא בצבי שבור אבל רץ ל"ק דא"כ תיקשי מ"ט וע"כ צ"ל דה"ה דהוה מצי למבעי בסופא נמי אבל אחר דמשני שאני מתגלגל וכו' א"כ מצי' למימר דר"י דוקא בצבי שבור הוא דמבע"ל וקאמר לו דקנה משום דכיון שהוא שבור ומתגלגל בשדה הוי כמונח אע"ג דאין מגיעו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה לו אבל ברץ כדרכו לא קנה אע"ג דאיכא דעת אחרת משום דהוי אויר שאין סופו לנוח וממילא נפשטה הבעיא לפ"ז הא דמחלק הריטב"א שהבאתי לעיל בין בעיא דהכ' לגט היינו דוקא לפי דעת המבעה אמאי לא פשיט"ל מסוגיא דגיטין אבל לדעת המפשט אה"נ דנפשט' מדיוק' דר"י וא"כ אפשר דרבינו ס"ל הכי וכיון דפסק דצבי רץ כדרכו ל"ק כמ"ש בפי"ז מה' גזילה הי"א וז"ל ואם נתן לו במתנה הואיל ואחר הקנם לו והרי הם מתגלגלים בתוך שדהו קנתה לו שדהו ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לא קנתה לו שדהו וכתב ה"ה ז"ל שטעמו משום דלא אמר ר"י במתנה אעפ"י שרץ ואין מגיען אלא בצבי שבור ולא בצבי רץ כדרכו ע"כ וכיון שהביא דין זה לא הוצרך להביא בעיא דרבא דהכל טעם א' ושו"ר לה' עדות ביהוסף ז"ל שתי' כן אלא דק"ל לדעת ה"ה ודעמיה דכת' לדעת רבינו דהוי בעיא דלא איפשט' מ"ש מדין זה דלא קנה וצ"ע [א"מ לפעד"ן דלק"מ דצבי רץ כדרכו דלא קני טעמא אחרינא הוא משום כיון דיכול לרוץ כדרכו אינה משתמרת ומש"ה ל"ק ליה חצירו אבל לעולם אימא לך דכמונח דמי וכ"כ הת"ח ז"ל ע"ש עכ"ה]:
והנה ראיתי להטור ח"מ סי' רמ"ג וז"ל הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא דרך אחרת ונתנו לב"ה במתנה וחזר בו וכו' מבע"ל אי הוי כמונח או לא ויכול לחזור ולא איפשט' לפיכך אם חזר בו אין ב"ה יכול להוציאו מידו וכו' ומרן ז"ל בב"ה כתב שאין דבריו מדוקדקין שכתב אין ב"ה יכול להוציאו מידו משמע דוקא כשהוא ביד הנותן אבל אם הוא ביד ב"ה אין הנותן יכול להוציאו מידו והא לית' דאפי' הו ביד ב"ה מוציאין מידו ונותני' לנותן דמוקמי' ליה בחזקת מרא קמא עכ"ד נראה דכונת דבריו משום דהרא"ש ז"ל ס"ל דבעיא דלא איפשיטא לא מהני בה תפיסה כמ"ש בסי' ש"ץ וכן בכמה מקומות א"כ היאך פסק כאן דמהני תפיסה וראיתי לב"ח שכתב וז"ל וי"ל דאה"נ דאין מוציאין מידו ה"פ אין מוציאין מרשותו דאוקמי' ליה בחזקת מ"ק אפילו הוא ביד ב"ה עכ"ד ונ"ל דלפמ"ש הב"ח בעצמו בסי' שצ"א וז"ל ונ"ל דכאן ס"ל לרבינו דאף ר"י והרא"ש ז"ל מידו דמהניא תפיסה דדוקא בדוכתא דקאמר תלמודא תיקו דאין לה פשיטותא לא מהניא תפיסה אבל הך בעיא אע"ג דלא נפשט' לא אמרו בה תיקו ויש כח לגדול הדור להביא ראיה ממשנה או מברייתא ולפשוט הבעיא הילכך מהניא לה תפיסה ומצי לומר קי"ל כסבר' האח' שהדין עמי וכו' ע"ש א"כ לפ"ז הכא בדוקא דאם הוא ביד הנותן אין הב"ה יכול להוציאה מידו אבל אם הוא ביד ב"ה אין יכול הניתן להיציאה מידו דמהני בה תפיסה מאחר דהגמרא לא אמ' תיקו וצ"ע [א"מ לפע"ד אין נראה כן חדא דמדברי הרא"ש ז"ל לא משמע הכי שכתב וז"ל הילכך במתנה יכול לחזור בו דאוקי ממונא בחזקת מ"ק ע"כ מדכתב אוקי בחזקת מ"ק ולא כתב אין מוציאין מזה לזה משמ' דלעולם מוציאין מב"ה משום דמוקמי' בחזקת מ"ק ומסתמא הטור הכי ס"ל כאביו ועוד שהרי הטור כתב וז"ל אבל אם הפקירו וזכה בו אחר וכו' מוצאין מידו ונותנין לב"ה ע"כ ואמאי מוציאין מידו כיון דהבעיא לא סלקה בתיקו א"כ יכול לומר קי"ל כסבר' הא' שהדין עמי כמ"ש הב"ח ז"ל וכ"ש הוא ומה הכא דב"ה ל"ל אלא תפיסת ס' ואפיה אם תפס אחר לא מהניא תפיסתו משום דב"ה מוחזק, מס' תחילה ואע"ג דהבעיא לא סלקה בתיקו כ"ש בדעלמא שא' מוחזק בודאי שאין תפיסת ב' תפיסה ואפי' הבעיא לא סלקה בחיקו ויש לתמוה על הב"ח ז"ל איך נעלם ממנו דברי הטור הללו וצ"ע שו"ר להשיך ז"ל בס' תקפו כהן בסי' י"ח שתמה על הב"ח ממ"ש הטור בס"ס חי"ד ע"ש ולא ידעתי אמאי לא השיגו מסי' רמ"ג כמ"ש עכ"ה]:
שם גמ' למימר דסבר שמואל קטן לית ליה זכייה לנפשיה וכו' ראיתי בא"ז שהביא משם הר"פ וז"ל למימרא וכו' פי' מדהוצרך לטעמא דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו דאי אית לית זכייה לנפשיה א"כ לא היה צריך לאותו טעם אלא הוי הטעם דכיון דקנייה קטן תקינו ליה רבנן שתהא לאביו משום איבה כמו בתו וה"ה דל"ד דאורייתא דה"נ אפי' מדרבנן ל"ל זכייה דאי הו"ל זכייה מדרבנן א"כ לא היה צריך לאות' טעם דמריצה וכו' אלא הוי הטעם משום איבה וכו' והא דנקט דאורייתא משום דבעי לאותובי דאפי' דאורייתא אית ליה זכייה עכ"ל וכ"כ הרא"ש והראב"ד ז"ל שם וי"ל לדבריהם דא"כ מאי משני בגמרא שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל אמאי לא אוקמ' מתניתין כטעמא דידיה דזכי לנפשי' מדאורייתא או מדרבנן לפי המסקנא ותקנו רבנן דמציאתו לאביו משום איבה ועוד מאי קבעי מעיקרא מפני מה מציאתו לאביו נימא משום איבה ולעולם קטן יש לו זכייה אלא ע"כ דלא ניח' ליה למימר טעמא דמתניתין משום איבה משום דמשמ"ל קטן דמתניתין אפילו אינו סמוך על שלחן אביו כמ"ש התוס' א"כ מה הכרח הוא דל"ל זכייה וכו' מדהוצרך לטעמא דמריצה [א"מ ואפ"ל דס"ל כמ"ש בא"ז לקמן דשמואל ניחא ליה לאוקמי' מתניתין אפי' כרבנן אע"ג דלא ס"ל כיותייהו מלאוקמי כיחידאה אע"ג דהילכת' כוותיה וכה"ג כתב התוס' בגיטין ד' ל' ע"א ע"ש עכ"ה] ועיין בתשו' להר"ר בצלאל ז"ל סי' כ"ו וכ"ז מה שכתב בפי' הסוגיא עש"ב:
וראיתי להריטב"א ז"ל בחי' שכתב וז"ל ומיהו צ"ע לנפשיה לישנא דאמר למימר' דקסבר שמואל קטן ליל זכייה דהא איפשר דאית לית ואכתי הוי של אביו כאדם המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו וכו' וצ"ע ע"כ ול"נ דאינה קושיה דהא אפי' ר"י דס"ל כן לעיל דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ה"ד כשפי' שהגביה לדעת חבירו ואם אמר שהגביה לדעתו מהני כמש"ש בדף יו"ד א"כ מתניתין לא אפשר מטעם זה משים דמתני' קתני מציאת קטן לאביו בסתם משמע לעולם לאביו ואפילו הקטן אומר שהגביה לעצמו א"נ י"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל בעצמו הובא בא"ז דשמואל ס"ל המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו משום דר"נ ס"ל הכי ור"נ תלמיד שמואל ומסתמ' לא פליג עליה דרבי' וע"כ לומ' דס"ל זכיית קטן מדרבנן והם אמרו והם אמרו עש"ב [א"מ ועוד נ"ל דשמואל ס"ל בגיטין דף ס"ד ע"ב דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים אפי' היכא דדעת אחרת מקנה ודוקא גבי שיתופי מבואות דרבנן זוכה לאחרים היכ' דדעת אחרת מקנה וא"כ הכא היכי זוכה לאביו וע"כ לומר דכולה מדרבנן כמ"ש בא"ז עכ"ה]:
רש"י ד"ה מציאת בנו ובתו וכו' בכתובות ילפי' לה מקראי דקטנה ואף נערה כל שבח נעורים לאביה עכ"ל וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ הכא ובכתובות וכ"כ הרע"ב ז"ל הכא ותמה עליהם התי"ט מגמ' דכתובו' דף מ"ו דאמר ההוא בהפרת נדרים הוא דכתי' ולא ילפי'. ממונא מאיסור' ע"כ ונ"ל דאישתמיט מניה התוס' לקמן בע"ב ד"ה ור"י וכו' והתוס' בקמא ד' פ"ז שהקשה כן ע"ש ונ"ל ליישב דרש"י ודעמיה ס"ל הא דאמ' התם בכתובו' ובקידושין ד"ג ההוא בהפרת נדרים וכו' הוא לרב הונא דאמר מנין שמעשה הבת לאב שנא' כי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מע"י לאביה ומדלא יליף מקר' דבנעוריה בית אביה משמע דס"ל דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב ולא ילפינן מניה אבל לרב יאודה דהתם אה"נ דס"ל דילפינן מקר' דבנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה והכריחם לפ' כן מגמ' דבב"ק דקאמר התם ד' פ"ז חבלה למי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב חבלה נמי דאביה הוי וכו' משמע דס"ל לגמרא דילפינן שבח נעורים לאביה מדאורייתא ולא משום איבה כמ"ש התוס' והיינו ע"כ מבנעוריה כמו שפי' רש"י התם ודלא כהתוס' התם שנדחקו לפ' דנקט כן לסימנ' בעלמא ולאו משום דמפיק לה מבנעוריה וכו' ע"ש וכן ראיתי להרא"ם ז"ל בפ' מטות בד"ה והפר את נדרה וכו' שכתב לרבא דדריש בנדרים דף ס"ז נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה מקר' ואם היו תהיה לאיש ס"ל דקר' דכתיב בנעוריה בית אביה שנית לומר דלאו להפרת נדרים בלבד זכייה רחמנא לאב אלא לכל שבח נעורים כדאיתא בפ"ק דקדושין וכו' ע"ש הרי לך להדיא דס"ל דהא דאמר ההוא בהפרת נדרים הוא דכתי' הוא דוקא לר"ה אבל לרבא וכן לר"י אה"נ דילפי' מבנעוריה כמ"ש ודו"ק: תוס' ד"ה ואמר שמואל וכו' וי"ל דדוקא הכא גבי לקט פסיק כוותיה מה"ט דמסתמא עניים גופייהו ניחא להו והא דאוקמי בפ' כל הגט וכו' עכ"ל וי"ל אמאי לא אמרינן נמי גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' דעשו שאינו זוכה כזוכה מה"ט דהכא דכהנים ולויים ועניים גופייהו ניחא להו בהכי כי היכי דימצאו מי שילוה אותם וצ"ע:
ד"ה אי אמרת בשלמא וכו' וי"ל דמסתמא ל"פ ר"י אכמה משניות וכו' וא"ת ונימא לעולם זכי לנפשי' מדרבנן וכו' עכ"ל עיין מ"ש מהרש"א ז"ל והניח בוי"ל בדוחק ע"ש וא"א ז"ל תי' משם מ"ז זלה"ה דדוקא אי ס"ל לר"י זכיית קטן מדרבנן אז אין סברא שיחלוק ר"י אכמה משניות וכו' אבל אי ס"ל זכיית קטן מדאורייתא אה"נ דפליג אכולהו משניות דס"ל יד בן כיד אביו דלטעמייהו אזלי דאין זכייה לקטן מדאורייתא עכ"ד וק"ל לפ"ז א"כ מאי מקשו בתר הכי וא"ת ונימא לעולם זכי לנפשי' מדרבנן ובתר הכי זכי אבוה מניה משום איבה דהא הם כתב' לקמן דשמואל משמע ליה דקטן דקתני מתניתין אפי' אינו סמוך על שלחן אביו דלא שייך איבה א"כ א"א לומר דר"י ס"ל דקטן זכי לנפשיה מדרבנן ובתר הכי זכי אבוה מניה משום איבה דא"כ בקטן שאינו סמוך מציאתו שלו ומסתמ' ל"פ ר"י אכמה משניות וכו' וראיתי בא"ז שהביא משם הגיליון שהק' כן וז"ל וא"ל שיתרצו כמו לקמן דמשמ"ל קטן ממש ואפילו אינו סמוך דלא שייך איבה די"ל כיון דאין לו זכייה אלא מדרבנן לא פלוג כי דוקא לקמן דהוי דאורייתא שייך לומר כן וכ"מ מדברי התוס' לקמן עכ"ד וק"ל דאכתי תקשי כיון דס"ל לשמואל דקטן קטן ממש ה"ה דגדול דקתני מתניתין גדול ממש, ואפי' סמוך מציאתו לעצמו וכ"כ בא"ז וכ"כ בתשו' הר"ר בצלאל סי' כ"ז משם הריב"ש ז"ל ע"ש וא"כ אי ס"ל לר"י דאבוה זכי מניה משום איבה ה"ה גדול הסמיך מציאתו לאביו וא"כ איך פליג ר"י אכמה משניות דאית להו דגדול אפי' סמוך מציאתו לעצמו ועיין ברבינו בצלאל ז"ל שם מה שפי' בדברי התוס' ודבריו מגומגמים כמו שיראה הרואה ואפשר לומר דשמואל ס"ל דוקא קטן שייך ביה איבה אבל גדול לא שייך ביה איבה דאם לא יפרנסו אביו יכול לעשות מלאכה ולפרנס את עצמו ודלא כר' יוחנן דס"ל אפי' גדול שייך ביה איבה וכ"כ א"א ז"ל לקמן ע"ב בתוס' ע"ש:
ומ"ש הגיליון דאי זכיית קטן מדרבנן כיין דתקנו דאבוה זכי מניה משום איבה לא פלוג בין סמוך ללא סמוך משמע דס"ל דר"י דאמר לקמן לא גדול גדול ממש וכו' אלא הסומך על שלחן אביו הוי קטן ס"ל דזכיית קטן מדאורייתא דאי מדרבנן ל"פ בין סמוך לאינו סמוך וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' ולפ"ז ק' אמ"ש עוד הגיליון בעצמו בתי' התוס' שתי' דמדרבנן אין סברא שיתקנו ב' זכיות והק' הגיליון כמו שהק' מהרש"ל ותי' כמו שתי' מהרש"א ז"ל ע"ש משמע דס"ל דלר"י זכיית קטן מדרבנן ואם כן דבריו סותרין זא"ז וצ"ע [א"מ ונ"ל דלא כתב הגיליון דאי זכיית קטן מדרבנן ל"פ רבנן בין סמוך או לא אלא לשמואל דס"ל בגדול לא שייך ביה איבה ומציאתו לעצמו ואין חילוק בין סמוך או לא כמ"ש המחבר ז"ל א"כ גם בקטן ל"פ אבל לר"י דס"ל דגם בגדול שייך איבה ויש חילוק בין סמוך לאינו סמוך א"כ בקטן נמי אע"ג דזכייתו מדרבנן עשאו כמו גדול דבסמוך דוקא הוא דמציאתו לאביו כנ"ל ודו"ק עכ"ה]:
בא"ד וי"ל מדרבנן אין סברא שיתקנו ב' זכיות וכו' עכ"ל עבמ"ש מהרש"ל ז"ל וכתב עליו מהרש"א וז"ל דבריו אינם מבוררין לי בטעמ' למה אין זה ב' זכיות גם נראה מדבריו דלר"י נמי צ"ל עשו שאינו זוכה וכו' ואינו נראה כן מפי' רש"י וכו' ע"ש ונ"ל דדברי מהרש"ל ברורים הם דכונת דבריו כך דלר"י אין זה ב' זכיות דרבנן תקנו מעיקרא חד' תקנה דאם הוא סמוך מציאתו לאביו משום איבה ובאם אינו סמוך מציאתו לעצמו אבל הא דכת' התוספו' דאין סברא שיתקנו ב' זכיות ר"ל כגון שיתקנו מעיקרא דיזכה הבן ואחר שיזכה הבן יזכה אביו ממנו בזה הוא דאמר אין סברא ומה שדחה מדברי רש"י אינה דחייה דהא דכתב רש"י ופליגא דשמואל דל"ל זכייה הכוונה דשמואל מפ' טעמא דמתניתין דמציאתו לאביו משום דל"ל זכייה אבל גדול דאית ליה זכייה מציאתו לעצמו וע"ז פליג ר"י דאפי' גדול דא"ל זכייה מציאתו לאביו משום איבה ולעולם ר"י ס"ל אין זכייה לקטן הסמוך ומעיקרא זכי אבוה וגבי לקט דשרי ר"י מט' דעשו שאינו זוכה וכו' כדברי מהרש"ל ז"ל:
וראיתי בשיטה שהביאו תי' התוס' באופן אח' וז"ל וכיון דמודה ר"י דמציאת קטן לאביו אם אית' דזכיית קטן מדרבנן למה היה להם לתקן שיזכה הוא תחלה ואח"כ יזכה אביו וכו' ע"כ והכוונה דאי מדרבנן הו"ל לתקן דמעיקרא יזכה האב ולמה היה להם לתקן שיזכה הבן מתחלה ומאי נ"מ בזה דלא כתוס' דידן שכת' מטע' דאין סברא שיתקנו ב' זכיות אמנם י"ל דמאי מתרצין אימ' דתקנו רבנן זכייה לקטן מקודם בשביל שיזכה אביו אח"כ בלקט משום דאי יתקנו דמעיקרא יזכה אביו לא יוכל אביו לזכות בלקט דהוי עשיר וע"ש בהרא"ש שדחה אותו באופן אחר וצ"ע: