מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף י:
גמ' ר"ש אמר כי תקינו רבנן יכו' עיין להרמב"ם בפי"ז מה' גזילה שכת' אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל וכו' זה שהחזיק בה זכה בה ע"כ וכתב ה"ה דפס' כאוקמתא קמיית' ומרן ז"ל דחה דבריו מדכתב רבינו אפילו ע"כ לא אתיא אלא כאוקמת' בתריית' דאיירי בר"ה ול"מ דהיכא דלא נפל דל"ק אלא אפי' נפל והו"א מאחר דנפל קנאה קמ"ל דל"ק ע"ש והמש"ל ז"ל כתב דדברי מרן תמוהים הם דאפילו נפל דכתב רבינו ללמדנו דבנפילה ע"ג המציאה אינו קונה ומדסתם ולא חילק בין ר"ה לסימט' מוכח דפסק כאוקמת' קמיית' ולדברי מהריק"א ק' איך יתיישבו דברי רבינו וצ"ע עכ"ד והאחרונים נתחבטו בדברי המש"ל דאדרבא לאוקמת' קמיית' לא הו"ל לרבינו לכתוב תיבת אפילו דמשמע דל"מ דלא נפל דל"ק ולאוקמתא קמיית' דוקא בדנפל דגלי דעתיה וכו' אבל בדלא נפל קנה ע"ש בדבריהם ונ"ל להליץ בעד המש"ל ז"ל דעיקר הכריחו הוא מדכתב הכא בסתם משמע דאיירי בין בר"ה בין בסימט' ותיבת אפילו ה"פ ל"מ דראה לבד דל"ק בראייה בעלמא ונ"מ אם ראה חוץ מד"א שלה דל"ק אלא אפי' נפל דאיכא תרתי וסד"א דליקני קמ"ל דל"ק וזהו עיקר רבותא דמתניתין וכ"כ בא"ז דהא דנקט במתניתין ראה את המציאה ונפל קמ"ל דאפילו איכא תרתי דהיינו ראייה ונפילה ל"ק ואם החזיק בה אחר זה שהחזיק בה זכה בה וע"כ הא דל"ק בד"א היינו משום כיון דנפל גלי דעתיה דלא ניחא דליקני בד"א כנ"ל נכון:
והנה ראיתי לה' דרך המלך ז"ל ד' ח"פ דהכריח כדברי מרן מדמשני בגמרא כיון דנפל וכו' ולא קאמר אלא בדנפל משמע דלא חזר משנויא קמא דמשני דלא אמר אקני אלא מאי דקא פריך כי לא אמר מאי הוי משני ליה כיון דנפל וכו' לפ"ז אם נפל ואמר יקנו לי ד"א שלי מהני ואי כדברי ה"ה ז"ל הו"ל לרבינו לחלק דאם אמר יקנו לי ד"א דמהני ע"כ ונ"ל דאינה ראייה כלל דודאי אם נפל וגילה דעתו דאינו רוצה לקנות בנפילה אלא בד"א והאי דנפל בשביל שרוצה ליקח אותה קודם שיחזיק בה אחר ויבא לריב עמו זה ודאי קנה וא"ץ רבינו לאשמעי' ד"ז דזה פשוט הוא דזיל בתר טעמא דאמר דל"ק משום כיון דנפל גלי דעתיה דלא ניחה לי דליקני בד"א א"כ בודאי אם אמר בפי' שרוצה לקנות בד"א שלו דמהני וא"ץ להכריח זה מהגמ' דז"פ בטעמו ומה שרצה להכריח מדל"א בגמרא אלא וכו' אינו הכרח דזה כלל בידינו דכל היכא שלא הוזכר שם אמור' קודם לא אמר אלא והכא לא הוזכר שם אמור' אלא סתמא דתלמודא הוא דקאמר בדלא אמר אקני ועיין לה' יד מלאכי ז"ל כלל א' סימן ל"ו ודו"ק:
והנה ראיתי להב"י ז"ל סי' רס"ח שכתב ח"ל והר"ן כתב על האי שטייא איכא מ"ד דדוקא בקנין דרבנן משום דהוי כאומר אי איפשי בתקנת חכמים דשומעין לו אבל בקנייה דאורייתא אע"ג דגלי דעתיה קנה אבל הרשב"א ז"ל כתב דה"ה בקנין דאורייתא אבל הרא"ה חולק בדבר אפילו בקנין דרבנן כיון דר"פ פריק תיובת' בפירוקא אחרינא שבקינן האי סברא לגמרי וכו' וכבר הוכחתי שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כדעת הרא"ה ז"ל עכ"ד וכ"פ בש"ע ובהנה וכן הסכים הש"ך ז"ל שם וראיתי לה' מש"ל פ"ב מה' זכייה והמח"א ז"ל בה' מכירה סי' ד' שהקשה דהכא פסק כדעת הרא"ה ואלו בסי' קצ"ח פסק כדעת הרשב"א ז"ל שכתב גבי ספינה שהיתה עומדת בר"ה שהלך הלוקח ומשך ל"ק עד שימשיכנה כדינה מר"ה לסימס' אע"פ שנקנית במסירה בר"ה כיון שגילה דעתו שאינו רוצה לקנות במסירה אלא במשיכה והוא מדברי הרשב"א שהביאו ה"ה ז"ל וכ"כ הרמ"ה בחי' לבתרא ד' ע"ו ע"ש ונראה לי דאי לאו דברי הר"ן והב"י ז"ל שכתב מהכא משמע דלא מהני גילוי דעת אפי' בקנייה דרבנן הו"א דאוקמת' בתריית' אינה פליגה בהכי אי מהני גילוי דעת או לא אלא לעולם גילוי דעת מהני והכ' ה"ט משום דס"ל האי דנפל לא הוי גילוי דעת דלא ניחה ליה בד"א אלא האי דנפל היינו כדי להחזיק בה שלא יבא אדם אחר ויחזיק בה ויבא לריב עמו בדינא אבל אה"נ דאם גילה דעתו דהיינו שעשה קנייה אחרת כמו ההיא דסי' קצ"ח ודאי דמהני אבל הר"ן ז"ל כתב דה"ט דלא ניחה ליה לר"פ באוקמ' קמיית' משום דלית ליה גילוי דעת א"כ הדק"ל [א"מ ולפעד"ן אע"ג דהר"ן כתב הכי מ"מ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אינו מוכרח שסוברים הכי אלא הטעם משום דלא הוי גילוי כמ"ש המחבר ז"ל ומ"ש הב"י שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כדעת הרא"ה ז"ל היינו במה שפסק כאוקמתא בתריית' אבל לא לענין מה שנראה מדבריו דלא מהני גילוי דעת ומש"ה פסק בסי' קצ"ח כדעת הרשב"א ז"ל דמהני גילוי דעת ואין כאן סתירה כלל ועוד נ"ל ליישב לפי מה שחילק ה' המחבר ז"ל לעיל בתוספו' ד"ה ר"ן ור"ח וכו' לדעת רש"י דידו של אדם קונה שלא מדעתו כמו חצירו ואע"פ שאין מתכוין לקנות כגון שמילא לחבירו אם לא קנה חבירו קנה לעצמו אע"פ שנתכוון לחבירו לא אמרינן גלי דעתיה אבל בקנין חזקה וכיוצא בעי' שיתכוין לקנות ע"ש א"כ לפ"ז א"ש דברי מרן ז"ל דבסי' רס"ח דאיירי בקנין ד"א פסק כאוקמתא בתרייתא דאפילו נפל קנה ולא אמרינן גלי דעתיה דד"א תיקנו כדין חצר וחצירו קונה לו של"מ ה"נ ד"א קונין לו אע"פ שלא נתכוון אבל בסימן קצ"ח דאיירי בקנין מסירה בעינן שיתכוין לקנות ומש"ה פ' כדברי הרשב"א כיון דגלי דעתיה שלא רצה לקנות במסירה ל"ק כנ"ל נכון עכ"ה] ולעד"ן דהא דאמר הכא דלא מהני גילוי דעת אפי' בקנייה דרבנן היינו דוקא היכא דהוא רוצה לקנות בקנייה שאינה מועלת בשום מקום כגון האי נפילה אז אמרינן דלא מהני גילוי דעת לבטל קנייה דרבנן אבל אם הוא רוצה לקנות בקנייה אחרת דמועלת בעלמא כגון משיכה אה"נ דמהני גילוי דעת דמ"ש קנייה זו מקנייה אחרת:
והנה ראיתי לה' בתי כהונה ז"ל בח"א בלשונות הפוסקי' דף פ"ט ע"ד שהקשה על מור"ם בהג"ה ח"מ סי' ר"ן סעיף י"ז ח"ל וי"א דאם הנותן לא בקש הקנין רק המקבל הוי כיפוי כח וכו' מסוגיא דהכא לפי אוקמתא קמיית' דאמר דגלי דעתיה דלא ניחה ליה למקני בד"א שלו וכו' והא דהכ' דאיירי בלקנות הוא ואפ"ה לא אמרי' בכל מאי דנקנה לו ניחה ליה אי בד"א או בנפילה אלמא לא שאני לן בכל כה"ג בין אפוקי ממונ' לעיולי ועוד הק' מהאי דכתב הרשב"א ז"ל שהבאתי דבריו לעיל שכתב גבי ספינה שהיתה בר"ה וכו' אלמא אפילו גבי המקבל נמי אמרינן דגלי דעתיה וכו' וצ"ע ע"ש ולעד"ן דשאני הכא דקודם הנפילה שנפל קנה אותה בד"א שלו ואמאי איצט' לנפול מאחר שכבר קנה אותה א"ו דגלי דעתיה שרוצה לקנות בנפילה זו ולא ניחה ליה לקנות בד"א שלו קן גבי ספינה שכבר מסר אות' במוסירה וקנה אות' אמאי איצט' למשוך א"ו דניחה ליה לקנות במשיכה ולא במסירה וכה"ג אמרינן דגילה דעתו וכו' משום דהוי כמו שאמר בפירוש דאינו רוצה לקנות אלא בקנייה זו דמהני כמ"ש הטור סי' קצ"ז ס"ט ע"ש אבל ההיא דמור"ם ז"ל דעדיין לא זכה בהאי מתנה אמרינן דאם המקבל ביקש הקנין ודאי הוא לייפות כחו הוא מתכוין כדי שיזכה בה מעכשיו ולא יוכל לחזור בו ובזה ודאי דלא אמרינן דגילה דעתו לקנות בקנין זה ולא בקנין אחר כגון מחמת דברי ש"מ ככתובים וכו' ודו"ק:
שם א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי וכו' כתב בא"ז משם מהר"י אבוהב ז"ל וז"ל י"ל דלימ' א"כ ישראל שאמר לעכו"ם צא וגנוב וכו' ונאמר דאה"נ שיש הבדלים אחרים אבל הגמרא נקט הני לפי שמביא בהם חידוש גדול והוא שאפילו שזה הישראל נראה כעובר משום לפני עור אין לו עונש כלל ע"כ וראיתי לה' למודי ה' ד' פ"ז שהקשה עליו דהא קי"ל אין שליחות לגוי מן התורה ואפי' למאן דס"ל דלחומרא יש שליחות היינו מדרבנן והכא בחיוב דאורייתא קיימינן ע"ש ונ"ל דכונת ה' ז"ל להק' הכי כיון דקי"ל יש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן א"כ אמאי לא קאמר א"ב ישראל שאמר לעכו"ם וכו' דהוי רבותא טפי דאע"ג דמדאורייתא אי לו שליחות מ"מ כיון דתקינו רבנן דיש שליחות לחומרא הוי שליחות ומחייב שולחו דא"ב דקאמר בגמרא אין בהם רבותא ולזה תירץ דאה"נ דיש הבדלים הרבה והגמרא נקט הני לפי שיש בהם חידוש גדול אע"ג דישראל זה נראה כעובר על לפני עור והו"א דמקרי בר חיובא קמ"ל דאין לו חיוב כלל השליח ואינו עובר אלפני עור ונראה דס"ל כמ"ש הפ"ח ז"ל בי"ד סי' ס"ב משם ה' אמונת שמואל ז"ל היכא דלנותן ליכ' איסור' לא קעבר אלפני עור ע"ש ובזה א"ש מה שהק' עליו עוד ה' למודי ה' שם והניח אותו בצ"ע ומה שנ"ל כתבתי [א"מ ואין לומר דס"ל כמ"ש בא"ז דהכא איירי שכהן זה יכול לקדשה בלי שליחות ישראל ואז ליכא לפני עור דליכא לפני עור אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהר' דהא כת' התוס' בשבת ד"ד והביאם ה' מוצל מאש סי' ל"ה דמ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא ואמאי קאמר דאין לו עונש כלל דמשמע אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא ע"כ דס"ל כמ"ש המחבר ז"ל עכ"ה]:
וראיתי שם בש"מ שהביא משם תלמיד הר"פ וז"ל כל היכ' דאי בעי עביד וא"ת והא טעמ' דאשלד"ע הוי משים דדברי ה' שומעין כדאמר בקדושין והכא לא שייך למימר הכי דהא לא עבר דברי ה' דלאו בר חיוב' הוא דאינו מוזהר וי"ל דמ"מ שייך למימר דברי ה' משום דעבר אלפני עור וא"ת מאי קאמר להאי לישנ' כל היכא דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחן הא מ"מ שייך דברי ה' דקעבר אל"ע י"ל דהאי לישנא סבר דבעי שיהא עובר דברי ה' מן העבירה עצמה וכו' ע"ש נראה מדבריו דלא פליגי רבינא ור"ס אלא במקום דאיכא איסור גבי השליח כגון לפני עור דאז שייך לומר דברי ה' אבל היכא דליכא לשליח שום איסו' כגון ישראל דאמר לעכו"ם הקיף לי קטן אז מחייב שולחו לכ"ע דלא שייך לומר דברי ה' כיון שהגוי אינו מחויב בזה ולא קעבר אלפני עור שלא כדברי מהר"י אבוה"ב ז"ל הנ"ל ומזה יש להביא ראיה למ"ש המש"ל ז"ל בה' מלוה פ"ה ה' י"ד דבגוי לא שייך לומר אין שלד"ע אליבא דכ"ע ואפילו לר"ס וכו' ועיין להשע"ה ז"ל שם שהקשה עליו מדברי מהר"י אבוה"ב ולא מצא סיוע לדברי המש"ל אלא מהרשב"א ז"ל בפ' הפרה ע"ש ויש לתמוה עליו אמאי איצטרי' להביא עצות מרחוק ולא סיים בש"מ עצמה שהביא משם הר"פ כדברי המש"ל שלא כדברי מהר"י אבוהב ז"ל: והנה הנ"י ז"ל כתב דקטן שאין לו יד כלל חייב דהוי כחצר ע"כ וכתב עליו הש"ך ז"ל סי' קפ"ב וז"ל ולא נהיר' לי כלל דנהי דאינו בר דעת מ"מ הא קי"ל דאין שליחות לקטן עש"ב ונ"ל דאישתמטתיה לה' ז"ל דברי התוס' בשבועות ד"ג ד"ה ועל הזקן וכו' וז"ל ועוד נר' דאפילו לרב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא וכו' מדלא קאמ' איש דאמר לקטן או נכרי הקיף לי גדול דהוי נפקות' לרב אדא וכו' עכ"ל הרי לך בהדיא דמצי למשוי שליח נכרי או קטן וכן דעת מהר"י אבוהב הנ"ל שהק' דלימ' א"ב ישראל שאמר לעכו"ם גנוב וכו' ואע"ג דקי"ל אין שליחות לגוי וכן לקטן מ"מ מדרבנן יש שליחות לנכרי לחומרא וה"ה לקטן כמו שכתב השע"ה ז"ל בה' מלוה פ"ה ע"ש לפיכך כתב הנ"י ז"ל דקטן שאין לו יד כלל הוי כחצר ומחייב המשלח והא דתנן השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור י"ל כמ"ש בא"ז משם הריטב"א ז"ל וז"ל דהתם שאני שלא אמר להזיק אלא שנותן הבעירה ברשותם ובענין דלא מצי מזקי אלא בצבתא דחרש שאין השולח עושה אלא גרמא בעלמא ע"כ אך ראיתי להשע"ה ז"ל שם שתירץ לזה וז"ל והא דתנן השולח את הבעירה וכו' י"ל דלענין ממון פטור אמנם לענין איסו' החמירו חכמים ע"כ וק"ק עליו מה יענה לדברי מהר"י אבוהב ז"ל דס"ל דיש שליחות לגוי מדרבנן אפילו לחייבו ממון א"כ ה"ה גבי קטן נמי אמרינן כן דמ"ש עכו"ם מקטן וצריך עיון:
והנה ראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' רוצח שרצה לפשוט מסוגין ספיקו של מהרימ"ט ז"ל שנסתפק אי אמרינן באיסו' דרבנן אשלד"ע או לא וכו' מדקאמר א"ב איש דאמר לאשה אקפי לי קטן וכו' ואי אמרת דאף באיסורין דרבנן אמרינן דברי ה' וכו' א"כ אף למ"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו הכא לא מחייב דאף דנשים אינן באזהרת לא תקיפו מ"מ מדרבנן מיהא איכא איסו' ואפילו מקפת את הקטן כדאי' בנזיר וכ"פ רבינו בסוף ה' ע"ז וא"כ כיון דשייך גבה דברי ה' וכו' ליפטר משלח וכתב אח"כ וז"ל עוד עלה בדעתי לומר דשאני הכא דהמשלח מוזהר מן התורה ומש"ה חשיב השליח לאו בר חיובא אע"ג שמוזהר מדרבנן ולא נתיישב בעיני חי' זה וכעת צריך תלמוד ע"כ ועיין לה' מוצל מאש סי' ל"ה שחילק כן בפשיטות ואני הדל נ"ל דחילוק זה מוכרח בגמרא מדקא פריך מעיקרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי דלאו בר חיובא נינהו ה"נ דמחייב שולחן אמאי לא משני שאני התם דאשה ועבד מוזהרין לענין גניבה מלאו דלא תגנובו וכו' ומצי המשלח לומר לא ברי לי שיעשה שליחות זה משום דברי ה' וכו' ורבינא איירי בשליח שאינו מוזהר כלל דליכא דברי ה' ואמאי איצטרי' לשנויי והשתא מיהא ל"ל לשלומי וכו' א"ו דס"ל לגמרא דלאו במוזהר בדבר תליא מילתא אלא בחיובא דמלקות או תשלומין והכא מאחר דאשה ועבד פטורין מתשלומין אע"ג דמוזהרין מן התורה על הגניבה מ"מ כיון דליתנהו בתשלומין חייב המשלח דלגבי המשלח חשיבי לאו ב"ח הרי באיסו' דאורייתא אמרינן הכי כ"ש היכא דהמשלח מחייב מלקות או תשלומין וגבי שליח ליכא אלא איסו' דרבנן דודאי אמרי' אשלד"ע וכ"כ ה' זכרון יוסף ז"ל בד' פ"א והכריח כן מדברי התוס' שכתבו אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור וכו' אלמא אע"ג דהשליח מוזהר כיון שאינו חייב באיסו' זה כמו המשלח לא אמרינן דברי ה' וכו' ע"ש:
ומ"ש ה' מוצל מאש שם דמדברי הרמב"ן בש"מ והתוס' ז"ל דאוקמוה לסוגיא זו כרב הונא הראיה היא להפך ע"ש נ"ל דאינה ראיה כלל דהם ז"ל ס"ל דרב אדא מחייב לאשה מדאורייתא כמו איש כדמשמע מדבריהם שם א"כ לא אתיא כרב אדא דאשה בת חיוב' היא ושו"ר לה' למודי ה' שכ"כ אלא שכתב בס"ד וז"ל ומ"מ גם שנודה לדבריו אין משם ראיה וכמ"ש הוא עצמו לראיתו הראשונה עכ"ד ולא הבנתי דבריו דאם איתא דס"ל להתוס' והרמב"ן ז"ל דלרב אדא אשה אינה אסורה בהקפה אלא מדרבנן ואפ"ה כתב דלר"א לא אתיא א"ב זה דאשה נמי ב"ח היא אלמא אע"ג דהאיש מחוייב מדאורייתא ואשה מדרבנן אמרי' אשלד"ע כ"ש אם ב' אינם מחוייבים אלא מדרבנן דאשלד"ע ושפיר קאמר דהראיה היא להפך וצ"ע:
וראיתי להכנה"ג ז"ל בסי' קפ"ב שכתב משם מהר"ם די בוטון ז"ל דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב שולחו עכ"ד וק"ק דבש"ס לא אשכח א"ב אל' מילי דלרבינא מחייב שולחו ולר"ס פטור והול"ל נמי א"ב דאם א' אנס את השליח וכו' לר"ס פטור השליח ומחייב שולחו ולרבינא לא מחייב שולחו ולזה י"ל דה"ה דהו"מ למימר כן אלא דנקט א"ב כהן שאמר לישראל דהוי רבותא דאע"ג דאיכא לפני עור כמ"ש מהר"י אבוהב הנ"ל אבל אי ק' הא ק' מסוגיא דקידושין ד' מ"ג דמייתי ראיה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון ומהדר לשנויי ע"ש ואמאי לא קאמר דמלך שאני דחשיב כאונס דהא אפילו הדיוט שאנס את השליח מחייב שולחו כ"ש מלך ודו"ק: שם ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה אתרבאי וכו' [א"מ צריך להבין שנוי לשון המק' דלעיל קאמר מי איכא מ"ד חצר משום שליחות אתרבאי והתניא וכו' והכא קאמר ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי וצריך טעם למה שינה את לשונו ונ"ל דהמק' ס"ד דר"י אית ליה חצר משום ידה איתרבאי בין גבי גט בין גבי גנב ולאו משום שליחות כלל ור"ל ס"ל משום שליחות אתרבאי בין לענין גט בין גבי גנב ולא אתרבי בשום דוכת' משו' יד כלל ומש"ה מעיקר' פריך ומי איכ' מ"ד חצר משום שליחות דודאי דלא אתרבאי בשום דוכת' מתורת שליחות אלא משום יד והתחיל להקשות מגנב דלא שייך למימר מדין שליחות דאשלד"ע ומשני לו המתרץ לעולם מתורת שליחות והיכא אמרינן אשלד"ע וכו' ואח"כ חזר והק' ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי בשו' דוכת' דנהי דאיכא דוכת' דאתרבאי חצר משום שליחות כגון גבי גנב אבל מ"מ ק' איך תאמר בכל דוכת' איתרבאי משום שליחות ולא איתרבאי משום יד כלל והא גבי גט ודאי משום ידה אתרבאי דתניא וכו' עכ"ה]:
רש"י ד"ה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וכו' עכ"ל ראיתי בא"ז שהביא משם הריטב"א ז"ל וז"ל מה שפי' רש"י וכו' לכאורה שהוא סובר דרחמנא רבי דידו ל"ד אלא רשותו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו אבל ז"א דבפ' מרובה מייתי לה בכלל ופרט וכלל דשדינן ידו בין המצא תמצא כדאית' התם ואי לא הו"ל כלל ופרט וידו אין מידי אחרינא לא עכ"ד והוא פלא דבסוגיא התם ליתא הכי דשדינן ידו בין המצא לתמצא אלא דשדינן שור בין המצא תמצא והתוס' הוא דכתב דכמו דשדינן התם שור ה"נ שדינן ידו בין המצא תמצא וצ"ע:
ד"ה ונתן וכו' אלמא משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיב הכא וכו' עכ"ל וי"ל למ"ד משום ידה נמי אמאי איצט' קר' לרבויי חצר אחר דכתי' ידה כמו למ"ד משום שליחות ונר' למ"ד משום ידה אתרבאי ילפי' מדכתיב ונתן בידה מ"מ לרבויי חצר ומדכתביה רחמנא חצר בלשון ידה שמעינן דחצר משום ידה וממילא קטנה יש לה חצר והאי דאיצטריך לרבויי גבי גט וגבי גנב עיין בגיטין ד' ע"ז דמצרכינן להו שפיר ובזה י"ל מה שהק' ה' שע"ה ז"ל פ"ה מה' גירושין ה"א דודאי דצריכות הגמ' התם למ"ד דגנב נמי משום ידו אתרבאי ולקמן דקאמר ילפינן מציאה מגט ר"ל מגט וגנב דאי מגט לחודיה ליכא למילף דשאני גט דאיתי' בע"כ כדאי' התם אלא אתרוייהו סמיך אבל למ"ד משום שליחות ודאי מסברא אית ליה דרמייא לשליחות דאי מרבוייא דקרא א"כ מנ"ל דמשום שליחות דודאי משמעות הקר' אינו אלא משום ידה א"ו מסברא אית ליה דחצר דמייא לשלוחו א"כ פריך שפיר אמאי איצטריך קרא לרבויי חצר דהא כבר כתיב ושלחה וכו' ולעיל דלא פריך הכי עיין במהרש"א ומהר"ם שיף ז"ל ועוד נ"ל דהכא כתיב שליחות גבי גט בעצמו א"כ אי חצר משים שליחות לא איצטריך דכבר כתיב שליחות בד"ז עצמו אבל לעיל גבי גנב דלא כתיב ביה שליחות איצטריך ריבוייא לשליחות דאפשר דיש שום צריכות' דלא ילפינן ליה ומש"ה הוצרך לאשלד"ע והא דקא יליף אין לי אלא ידו גגו וחצירו וכו' ל"ד ידו אלא ר"ל שלוחו מנין [א"מ גם לדברי מהרש"א ומהרמ"ש ז"ל צ"ל כן דל"ד חצר אלא גם לעיקר שליחות איצטריך ריבויי משום דאשלד"ע ולפ"ז מה שתירץ מהרמ"ש במאי דפריך בגמרא לעיל והא קי"ל אשלד"ע והק' ה' ז"ל נימא דכאן גלי קרא דישלד"ע כמו מעילה וטביחה ותי' דא"כ הו"ל לתנא לרבויי שליח ולא חצר ע"ש ולפ"ד רש"י לא יתכן זה דא"כ לא משני הגמרא מידי וצ"ל דס"ל להש"ס כיון דקי"ל אין שלד"ע מסתברא כי רבי קר' חצר משום יד ולא משום שליחות ושו"ר לה' משמרות כהונה שתירץ כן עכ"ה] ובישיבה פי' דגם למ"ד משום שליחות אי לאו דרבי לן קר' חצר מסבר' לא הוה מרבינן חצר כלל דלא עדיפא מחש"ו כמו שהק' מהר"ם מלובלין ז"ל לפיכך מעיקרא לא הוה מצי למפרך הכי אבל הכא פריך הגמרא שפיר כיון דכבר רבתה התורה חצר גבי גנב דהויא כמו שליח ממילא לא צריך קר' לרבויי חצר גבי גט א"ו משום ידה אתרבאי ומש"ה איצט' קר' לרבויי גבי גט ולפ"ז א"ש מה שהקשה מהר"ם מלובלין ז"ל ע"ש ודו"ק [א"מ ומדברי רש"י לקמן דף י"א ד"ה ומ"ס וכו' לא משמע הכי ע"ש ויש לדחות ודו"ק עכ"ה]: תוס' ד"ה ת"ל המצא תמצא וכו' וי"ל ושלחה חזר וכלל עכ"ל וי"ל והא איצט' ושלחה ללמד שעושין שליח כדתניא ברפ"ב דקידושין וכן הקשה בש"מ ונראה דהתוס' הכא מפ' כמו שפי' ר"ח התם דמושלחה בתרא דריש הכל אבל ושלחה קמא לא דריש לה כלל וכת' מהרש"א ז"ל דס"ל דושלחה קמא לאו יתירה היא ע"ש וק' דודאי יתירה כיון דכתיב ונתן בידה ממילא ידעינן שישלח אות' א"ו דמיותרת לדרשה זו א"נ אפילו לפירוש רש"י י"ל דעיקר קרא לכלל ופרט וכלל אתא דאל"ה לישתוק מושלחה ומדלא כתיב וגירשה וכתיב בלשון ושלחה לאשמעי' דעושה שליח וכן פירש"י שם ודו"ק: ד"ה אשה ועבד וכו' וי"ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו עכ"ל לכאורה ק' דזה היפך דבריהם בשבועות ד' ג' ד"ה ועל הזקן וז"ל ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא וכו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או נכרי אקיף לי גדול וכו' הרי לך בהדיא דס"ל דיש שליחות לקטן ונראה דהתוספות דהכא דאמר דאין שליחות לקטן איירי בקטן שאין לו יד אבל התם איירי בקטן שיש לו יד דהיינו שהגיע לחינוך ודו"ק: ד"ה אי בעי עביד וכו' וי"ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הו"ל כחצר וכו' עכ"ל וכ"כ בקידושין ד' מ"ב ובפ' מרובה שם אבל הנ"י ז"ל בפ' מרובה בשם האחרונים דחה דבריהם וס"ל דאפילו השולח שוגג אשלד"ע וכ"כ הריטב"א ז"ל הכא ותוספות רי"ד בקידושין וראיתי להש"ך ז"ל סי' שמ"ח שהק' על ס"ז דהא טעמא דאשלד"ע משום דברי ה' ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכשהשליח שוגג לא שייך האי טעמא ותי' לחד תיר' דהא דאמר בגמרא טעמא דאשלד"ע משום דברי ה' וכו' היינו מעיקרא דס"ל דמסברא קי"ל אשלד"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין א"כ אפילו ליכא טעמא דדברי ה' וכו' אשלד"ע וגזירת הכתוב היא וכו' ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בקידושין ע"ש וק"ק א"כ מ"ט דהכא גבי חצר דאמר חייב בעל החצר מ"ש משוגג ואפשר לחלק בדוחק אע"ג דגזירת הכתוב מ"מ בעי' אי בעי לא עביד וחצר לית בה טעם זה לפיכך חייב בעל החצר:
וראיתי להד"מ ז"ל סי' הנז' שכתב בשם הנ"י דאם השליח שוגג חייב השליח וכתב עליו הש"ך ז"ל דלית' דלא כתב הנ"י רק דמ"מ המשלח פטור אבל שיהא השליח חייב אין לזה טעם כלל ע"כ ונ"ל דיצא לד"מ ז"ל כן מדכתב הנ"י מעיקרא פירש"י דנתנו גנב לכהן והכהן שוגג חייב הגנב ואח"כ דחה אותו ופי' דחייב קאי אכהן וכו' משמע דאיירי כמו שפירש רש"י דהכהן שוגג אלא דרש"י פירש חייב הגנב והוא פי' דחייב הכהן משמע דס"ל דגם בשוגג חייב השליח דאל"ך הו"ל לפ' דמתני' כשידע הכהן שהוא גנוב וכן הבין התי"ט במרובה בכוונת הנ"י ז"ל אך מ"מ אין ראיה כל כך דפשט הסוגיא משמע דידעי שהוא גנוב אלא שהתוס' מכח קושי' שהקשה והא אשלד"ע כתב דאיירי דלא ידעי שהוא גנוב אבל הנ"י והרמב"ם שפירש דחייב הכהן והשומר ממילא איירי בידעי שהוא גנוב כפשט הסוגיא וא"ץ לפ' ודו"ק: אך ראיתי לה' קהלת יעקב ז"ל בתוספו' דרבנן באו' אשלד"ע שכתב וז"ל כתב הש"ך ז"ל דהא דאמר בגמרא טעמא דאשלד"ע משום דברי ה' וכו' היינו מעיקר' דס"ד דמסברא קי"ל אשלד"ע אבל בתר הכי דמסיק משום דהוי מעילה וכו' אפילו ליכא טעמא דדברי ה' וכו' קי"ל אשלד"ע והשליח חייב דגזירת הכתוב הוא דשליח חייב וכתב שכן דעת הריטב"א ז"ל עכ"ד ואחה"מ אינו כן דהא דכתב הש"ך והריטב"א ז"ל דאפי' ליכא טעם זה אמרינן אשלד"ע היינו דוקא אם השליח בשוגג דלכאורה מחייב שולחו משום דליכא דברי ה' וכו' לזה כתב אע"ג דליכא ט"ז פטור המשלח דגזירת הכתיב היא ופטור נמי השליח ולא כתב ט"ז דגזירת הכתוב אלא לפטור המשלח אע"ג דהשליח שוגג אבל לחייב השליח ודאי ליתא וכמ"ש הש"ך בהדיא וכ"כ הריטב"א ז"ל בשמעתין ובקדושין ע"ש:
וראיתי לה' מוצל מאש ז"ל סי' ל"ה שהקשה שדברי מהרימ"ט ז"ל סותרין זה את זה דבסי' קי"ו הסכים לס' האחרונים דס"ל גם המשלח פטור ובסי' צ"ה כ' ה' בפשיטות דלא אמרו אשלד"ע אלא כשהשליח יודע וצ"ע עכ"ד וה' זרע אברהם ז"ל מפרק לה דמה שנחלקו התוס' והאחרונים הוא אם המשלח פטור או חייב אבל השליח דלא ידע לכ"ע פטור ומהרימ"ט בסי' צ"ה מיירי לפטור השליח עכ"ד ונ"ל דכוונת ה' מוצל מאש מדכתב מהרימ"ט ז"ל בסי' צ"ה דה"ט דאמר אשלד"ע ה"ד במקום דיודע העבירה משום דברי ה' וכו' והכא ליכא ט"ז וכו' ע"ש ואי איתא דס"ל כשיטת הריטב"א והש"ך שכת' דגזירת הכתוב היא אפי' במקום דליכא ט"ז אמאי איצט' למימר דלא מחייב שליח אלא היכא דאיכא ט"ז משמע במקום דליכא ט"ז חייב המשלח וז"א דהוא הסכים לס' האחרונים שהוא פטור אבל האמת אינו דקדוק דה' ז"ל עיקרו בא לפטור השליח ולזה כתב דלא מחייב השליח אלא היכא דשייך דברי ה' וכו' אבל בשוגג פטור דלית ביה ט"ז וגבי המשלח הוא דאמר גזירת הכתוב דלא מחייב אפי' היכא דליכא ט"ז גבי שליח כגון שוגג ודו"ק:
ד"ה דאמר לישראל וכו' כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מיקרי בר חיוב' וכו' עכ"ל וראיתי להריטב"א ז"ל בא"ז שכתב ז"ל וא"ת והאיכ' משום לפני עור ואפ"ל דהאי סוגיא כרבא דהילכתא כותיה דאמר לא בעל אינו לוקה וכיון שהקדושין תלויין בבעילה לא חשיב בר חיובא משום לפני עור ע"כ וק"ק תיק"ל בא"ב בתרא דקאמר א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן למ"ד דבעינן בר חיובא הא לאו ב"ח ואמאי הא קעברה אלפני עור דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וצ"ע:
בא"ד וא"ת ומאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח ב"ח לא לקי על הקידושין לרבא דאמר וכו' עכ"ל ראיתי לה' מוצל מאש ז"ל בסימן ל"ה שהקשה לדבריהם וז"ל אבל העיקר דדינא במה שהקשו התוס' ק"ל אליבא דרבא דקדיש לא לקי מ"מ מידי איסור' לא נפקא וכו' ע"ש והשע"ה בה' מעילה הקשה עליו מפ' משוח מלחמה דמשמע התם דאפילו איסו' דרבנן ליכא וכן הק' על דברי התוס' בפ"ק דיבמות ד"י שכתב דאיסו' מדרבנן מיהא איכא מסוגיא הנז' עש"ב וראיתי לה' שמחת יאודה ז"ל דף קט"ו ע"ב וז"ל אחרי ניה"ק לא הבנתי כונתו דהתם ודאי אתנא דברייתא קאי דקדריש הכי מקר' דכתיב ולא לקחה למעוטי אלמנה לכ"ג ואהא הוא דקפריך ומשני דאפילו תימא כריה"ג כדרבא דאמר קידש אינו לוקה דהשתא הואיל ומן התורה לית כאן לא מלקות ולא איסו' מש"ה הוצרך קר' למעוטי אלמנה לכ"ג עכ"ד ואחה"מ לא תי' כלום דהתם מתניתין קתני ואלו שאין חוזרין במלחמה אלמנה לכ"ג וכו' וקאמר בגמרא מנ"ל והביא ברייתא שדרשה מדכתיב ולא לקחה וכו' ופריך בגמרא לימ' דלא כריה"ג וכו' וקו' זו קאי גם אמתניתין ומשני כדרבא וכו' ואי איתא דאיסו' מיהא איכא לא משני הגמרא מידי דהיכי קתני מתניתין אלו שאין חוזרין במלחמה אלמנה לכ"ג והא צריך לחזור משום איסו' דאית ליה דאפילו איסו' דרבנן ס"ל לריה"ג דחוז' א"ו דלרב' אפי' איסו' דרבנן ליכ' ודו"ק:
עוד ראיתי לה' שורשי הים ז"ל בשורש אשלד"ע שתי' וז"ל דרבא דאמר קידש אינו לוקה אין הכוונה לומר דאפי' איסו' ליכא אלא הכוונה לומר דכיון דאינו לוקה אין כאן על מי שקידש איסו' דרבנן דאיתי' בתקנת' שיגרשנה בגט וכשגרש פקע איסור' דרבנן מניה ולהכי אינו חוזר מעורכי המלחמה כיון דבידו לתקן ולשלוח גט לאלמנה וכו' ע"ש ואחה"מ ל"ד דאם איתא דכייפינן ליה לשלוח לה גט ואז פקע איסו' מניה א"כ אמאי איצט' מתניתין למימר אלמנה לכ"ג אינו חוזר מאחר דצריך לשלוח לה גט א"כ אין כאן לקיחה כלל ואיך ס"ד כלל לומר דיחזור ופשיט' דאינו חוזר ודוחק לומר דמתניתין אתא לאשמעי' זה דצריך לה גט דמילתא דפשיט' היא וצ"ע: ובעיקר קו' השע"ה ז"ל נ"ל דאינה קושיא דהתוס' דיבמות דכתב כן לאו לקישטא דמילת' אלא דכ"כ לתי' לרבינא דאמאי לא מוקי לה שקידש וכו' וכתב משום דאפשר דר"י ס"ל דאיכא איסו' ואח"כ כתב ואפילו יהא מותר חשיב דאי וכו' אבל לריה"ג כדי לאוקמי מתניתין כותיה אה"נ דס"ל דליכא איסו' ודו"ק:
עוד הקשה השע"ה ז"ל מאי קא פריך התם בפ' משוח מלחמה לימא דלא כריה"ג אמאי לא מוקי לה בשקדשה ע"י שליח דהתם לא מחייב שולחו משום דאשלד"ע והקידושין מיהא חלים לפי תי' א' של התוס' וליכא למימר דתלמוד' התם פריך לר"ס דקי"ל כוותיה לפי דעת רוב הפוסקים וכו' עש"ב ודבריו אלה מעורבבים ומהופכים וצ"ל דתלמוד' התם פריך לרבינא דקי"ל כותיה לפי דעת מור"ם בהג"ה בסי' קפ"ב ומיהו בעיקר הקושיה התי' פשיט כמו שאמרו בקידושין דף מ"ג אע"ג דאשלד"ע היינו בידי אדם אבל בדיני שמים חייב המשלח וכלל זה הביא אותי הכנה"ג ז"ל בסי' קפ"ב בכ"מ דאמר אשלד"ע אבל בדיני שמים חייב ובזה י"ל מה שהקשה ה' מולל מאש שם דלפי תי' הא' משמע דלעולם חלים הקידושין אלא אי אשלד"ע לא לקי הכהן ואי יש שליחות לקי הכהן והוא תימא דאי אשלד"ע איך חלים הקידושין וכי ראובן שקידש אשה לשמעון בלי שעושה אותו שליח יש ממש באיתן קידושין אפי' התרצו אח"כ עכ"ד ובמ"ש ליכא קושיה כלל דאי אשלד"ע והוי כאלו לא עשאו שליח כלל אמאי מתחייב בדיני שמים א"ו כיון דהוא לא עשה השליחות אלא מכח זה שעשאו שליח הוי שלוחו וחלו הקידושין ומתחייב בדיני שמים רק לענין חיוב בדיני אדם גזירת הכתיב הוא דפטור המשלח:
וראיתי לה' קהלת יעקב ז"ל שהביא משם הריטב"א ז"ל דהא דאמר דחייב המשלח בדיני שמים היינו דוקא כששוכר את השליח לעשות העבירה דעביד מעשה אבל העושה שליח בדבור' בעלמא לא מחייב אפי' בדיני שמים ע"כ וק"ק א"כ הדר' קו' השע"ה ז"ל אמאי לא מוקי התם בפ' משוח מלחמה דאיירי בקידש ע"י ועשאו שליח בדבור' בעלמא דליכא חיוב גבי המשלח אפי' בדיני שמים וצ"ע: