מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף י.
רש"י ד"ה אלא לאו הא קמ"ל וכו' דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתי' דהאי אגבהה עכ"ל וי"ל אמאי איצט' לטעם זה אפי' תימא דהגביה לקנות לעצמו מ"מ כשנתנה לו זכה בה מתורת מתנה כמו שפי' במתני' ונראה דהכא דמפ' למ"ד דס"ל המגביה מ"ל קנה חבירו א"כ אין לומר מט' כשנתנה לו זכה מתורת מתנה אלא כיון דהגביה בסתם ונתנה לו ודאי דאדעת' דחבריה אגבהה אבל במתני' דמפ' למ"ד המגביה מ"ל ל"ק לא מהני טעם זה וק"ל: ד"ה סיפא בלא אפשר וכו' דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעת' דהאי אגבהה וכו' עכ"ל עיין במהרש"א ז"ל שכתב דכונת דבריו דאדעתיה דהאי אגבהה דקאמר ליתן לו במתנה ומסתמא אדעת' דהכי נתנו לו בתורת מתנה ולא בתורת פקדון ואי לאו מתחילה אדעת' דהכי אגבהה ליתן לזה לא היה לו לומר שנתנו לזה בתורת מתנה ע"ש וי"ל מנ"ל דלומר הכי דילמא לאו אדעת' דהכי אגבהה ונתן לו בתורת פקדון ונ"ל דכיון דזה א"ל תנה לי כלומר הגביהה לצרכי וזה נתנה לו בסתם ודאי דאדעת' דהכי אגבהה ולא מצי למימר אח"כ לצרכי הגביתי ונתתי לך בתורת פקדון וראיתי בא"ז שהביא משם הגליון שכת' האי דפי' רש"י במתניתין דבתורת מתנה נתנה לו וכו' דאזיל לשטתיה דפ' משילין דס"ל דפליג ר"ש ור"ן בהכי ע"ש ונ"ל דבזה י"ל דברי רש"י דהכא עם מה שפירש במתני' דבמתני' קאי לס' ר"ש דס"ל המגביה מ"ל קנה הממלא לפיכך פי' כיון שנתנו לו הרי יהביה ליה בתורת מתנה אבל הכא דקא מפ' אליבא דר"ן צ"ל דאדעת' דהכי אגבהה לצורך חבירו והויא הפקר עד שתגיע ליד חבירו ולא מט' מתנה משום דר"ן ס"ל דלא קנה הממלא ודו"ק:
תוס' ד"ה ר"ן ור"ח וכו' ורש"י גריס וכו' ור"ש ס' דקנה הממלא וכו' עכ"ל וי"ל לפי סברת ר"ש דקנה הממלא א"כ לעיל דאמר ר"ן מחלוקת מעני לעני ואמרי רבנן יתננה לעני הנמצא א' ואמאי לא אמרי' דהוא זוכה בה ונ"ל דר"ש מפ' לה כעולא דאמ' מחלוקת מעשיר לעני אבל מעני לעני ד"ה קנה הא' ואם הוא רוצה ליתן לעני בתורת מתנה נותן אבל אה"נ אם אינו רוצה ליתן אינו מחוייב ליתן וזכה בה דומיא דמתניתין ודלא כמ"ש א"א ז"ל ע"ש:
והנה בא"ז הביא משם הרא"ש ז"ל וז"ל ומיהו ק' מהא דאמר ר' יוסף ביבמות ד' נ"ב עשאוהו כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קנה אלמא דבר פשוט הוא שאינו קונה בלא מתכוין וליכא מאן דפליג עליה ע"ש מה שתי' ונ"ל דזה אינה קושי' לדעת רש"י דהכא שאני דידו ש"א קונה לו שלא מדעתו אבל התם שלא בא לידו רק משום דחופר דהוי חזקה הוא דראוי לקנות ובזה בעי' מתכוין לקנות וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין דף ס"א ע"א גבי הא דקתני אם נטל ונתן ביד ה"ז גזל גמור וז"ל ולאו נטל ונתן ביד במתכוין לזכות בהן קאמר דא"כ מאי למימר' אלא במלקט ביד כדרכו קאמר ואעפ"כ זכה ויש בו משום גזל גמור וכו' ע"ש וכ"כ הריטב"א והר"ן ז"ל שם ע"ש וכ"כ המח"א ז"ל ה' מכירה השייך לקניין משיכה סי' ד' דידו ש"א קונה לו שלא מדעתו ע"ש:
אמנם ק"ל לר"נ דאמר אפי' הממלא ל"ק מ"ש מהתם דאמר אם ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור ופי' רש"י הואיל ומטו לידי' וכו' והתם ליכא מאן דפליג בזה אלמא ידו ש"א קינה שלא מדעתו ואפ"ל בהקדים קושיה אחרת דלפמ"ש בשם הריטב"א ז"ל דידו ש"א קונה וכו' א"כ מאי קא מקשה הריטב"א גופיה הכא בחידושיו וז"ל ואע"פ שזה אינו ממלא אלא לדעת חבירו ה"ק זה מתכוין לקנות כלל ע"כ ולפמ"ש הוא דידו ש"א קונה שלא מדעתו אמאי איצטריך לומר כן לימ' בפשיטות דר"ש ס"ל דקנה הממלא משום דידו ש"א קינה של"מ א"ו צ"ל כמו שחילק ה' דרך המלך ז"ל ד"צ ע"ד ליישב דברי התוס' דגיטין עם מה שכתב במס' ב"ב ד' נ"ד דהא דאמר דידו ש"א קונה של"מ היינו דוקא היכא דלא נתכוון לשום אדם אחר או לשם קניה אחרת שלא גילה דעתו שאינו חפץ לקנות אבל היכא דמתכוין להקנות לאחר או מתכוין לקנות בקנייה אחרת אה"נ דלא קנה דגילה דעתו שאינו רוצה לקנות בד"ז ע"ש א"כ זה נמי דעת הריטב"א וע"ז קא מקשה שפיר ומתרץ מאחר דס"ס נתכוון לקנות אם אינו קונה חבירו הוא קונה ואפשר שזה מחלוקת ר"ש ור"נ דר"נ ס"ל דל"ק הממלא משום דגילה דעתו דאינו רוצה לקנות הוא לפיכך ל"ק אבל בעלמא דלא נתכוון לקנות לחבירו מודה דידו ש"א קונה לו של"מ ור"ש ס"ל ס"ס כיון דנתכוון לזכייה אע"פ שנתכוון לחבירו קנה הוא:
אמנם התוס' בפרק משילין לא ס"ל הכי דהק' שם לפי' הקונט' דאין סברא לר"ש שיקנה המגביה בלא מתכוין ע"ש וק"ק אמאי לא קשיא להו הכי גם לשיטתם לפי מדס"ד מעיקר' דר"נ ס"ל ביר' דשותפי ור"ש ס"ל ביר' דהפקיר' ולכך כרגלי הממלא משום דס"ל המגביה מ"ל ל"ק חבירו אבל המגביה קנה וק' דאיך קונה בלא מתכוין לקנות וכן ראיתי לה' תומים ז"ל בסי' ק"ה ס"ק א' שהק' כן ותי' וז"ל דיש חילוק בין אם הגביה סתם מדעתו לזכות בו חבירו דבזה אמרינן דאם לא זכה חבירו הוא זוכה בו אבל אם ע"י צווי ושליחות חבירו הגביהו א"כ מעולם לא זכה הוא וסוגיא דפ' משילין איירי בממלא לחבירו מדעתו רק לפירש"י דפי' דאיירי שעשהו שליח הוא דמקשו וכו' עש"ב ולפמ"ש לעיל בשם ה' דרך המלך ז"ל לדעת התוס' לא יתכן זה דס"ל אע"ג דהגביה מעצמו כהאי דליקט ונתן ביד אם מתכוין לקנות לאחר דל"ק אפי' לעצמו א"כ הדק"ל [א"מ לפמ"ש בא"ז בשם גיליון התוס' א"ש שכתב וז"ל לפיר"ת אין להק' מ"ט דר"ש וכו' דאיכ' למימר דמיד כשמילא אע"ג דלא קני הוי כרגליו הואיל ואם היה רוצה היה זוכה בהם ולכך כי נתן לחבירו נמי הוי כרגליו ע"כ א"כ לפי מאי דס"ד מעיקר' נמי איכא למימר הכי אע"ג דל"ק משום דאינו מתכוין לקנות מ"מ לענין תחומין הוי כרגליו הואיל ואם היה רוצה היה זוכה בהם אבל לגי' רש"י דגרי' מ"ס קני וכו' משמ' דקני ממש אהא הוא דק"ל דאין סברא שיקנה בלתי מתכוין עכ"ה]:
ולפעד"ן דלפי מאי דס"ד הכי מותקמ' דאיירי דמילא מים לעצמו ואח"כ נמלך ונתנם לחבירו ר"נ ס"ל ביר' דשותפי הוא ומאחר דכ"א אית ליה ביה צד זכייה א"כ זה שמילא לעצמו ואח"כ נתנם לחבירו ל"ק דהשתא הוברר דאלו המים מחלקו של חבירו הם לפיכך כרגלי מי שנתמלאו לו ור"ש ס"ל ביר' דהפקיר' הוא וכיון שהגביה זה קנה בהגבהה זו וכשנתן לחבירו הוי כרגלי הממלא כדקתני במתניתין ושל עולי בבל כרגלי הממלא ופי' רש"י אע"פ שנתן לאחר ע"ש וזה לפי מדס"ד אבל לפי המסקנ' דפליגי בהמגביה מ"ל איירי במילא מים לחבירו ודו"ק:
בא"ד ור"ת פי' דהתם ר"נ וכו' דאינו חב לאחרים וכו' עכ"ל ונראה דטעמא דר"ש משום דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מט' מיגו דאי בעי זכי לנפשיה וכו' וכמ"ש ר"ת אח"כ ודו"ק [א"מ וכ"כ ה' תומים ז"ל בסי' ק"ה ע"ש מיהו לישנא דגמרא לא משמע הכי וכבר כתבתי בסמוך ליש' בשם גיליון התוספו' עכ"ה]:
בא"ד ור"ש סבר קני חבירו מט' מיגו דזכי לנפשיה וכו' עכ"ל ועיין בהתוס' בפ' משילין שכת' דה"ט דאמר כרגלי הממלא משום דמאיזה טעם אמרינן המגביה מ"ל קנה חבירו דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה והואיל ואתי מכחו דין הוא שיהא כרגלי הממלא וכ"כ הר"ן והרשב"א ז"ל בא"ז כאן ע"ש אלא שהקשה הרשב"א ז"ל וז"ל ועדיין לא נתיישב בעיני דא"כ למ"ד במלקט את הפאה מעשיר לעני מחלוקת ומשום דאי בעי מפקיר לנכסיה וזכי ביה מ"מ אינו יכול לזכות בו ואעפ"כ זוכה לחברו וצ"ע עכ"ל ונ"ל דאינה קושיה דאע"ג דהשתא לא מצי זכי לנפשיה מ"מ אמרינן מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה ומצי זכי ביה השתא נמי עשאו חכמים כאלו כבר הפקיר נכסיה וראוי למזכי לנפשיה ולעולם אינו זוכה אלא הזכות שראוי לזכות בו המקנה אי הוה בעי זכי ביה:
וראיתי לה' תומים ז"ל בסי' ק"ה ס"ק ג' שהביא ראיה מכאן לדעת הסמ"ע ז"ל דס"ל דאם הלוה חייב לתופס ק' והוא תופס שיעור חובו וחוב חבירו כגון שתפס מאה וחמשים ק' בשביל חובו ונ' בשביל חבירו דל"ק חבירו משום דלא מצי למתפס יותר מכדי חובו דלא כב"י ז"ל מדכת' התוס' הכא דאע"ג דזוכה מדין מגו דזכיה לנפשי' מ"מ אמרינן דאין לו תחומין אלא כרגלי הממלא כגון דאם יש לממלא המים אלף אמה מעירו ולחבירו אלפים אמה אין חבירו יכול להוליך המים יותר מאלף אמה ולא אמרינן הואיל ויש לו יד במים יכול לזכות לחבירו יותר ממנו ש"מ דלא אמרינן כן ע"ש ואחה"מ נר' דאינה ראיה כלל דהתם גבי הממלא לחבירו איירי באינו רוצה לזכות לעצמו כלל אלא דאמרינן מיגו דאי בעי לזכות בו לעצמו לפיכך עתה שמילא לחבירו קנה חבירו במיגו דאי בעי זכי לנפשיה ובמיגו זה ליכא מאן דפליג דלא קנה חבירו אלא שיעור מה שיכול זה לזכות בו דאלת"ה אמאי לא שמעי' הטור שם רבות' דאם ראובן חייב ג"כ ליאודה מהני מה שתפס לצורך שמעון אע"פ שתפס יותר מחובו ונתן הכל לב"ח דמהני תפיסתו א"ו דבהא ליכ' מאן דפליג משום דה"ט דזכה לחבירו מיגו דאי בעי זכי לנפשי' ולנפשי' לא מצי לזכות יותר מחובו אבל גבי מיגו דזכי לנפשי' זכי לחבריה כגון שתפס מאה וחמשים מאה בשביל חובו ונ' בשביל חבירו בזה לא ידעי' אי מהני תפיסתו או לא וליכא למפשט מהתוס' דהכ' ודו"ק:
והנה השיך ז"ל הביא ראיה לדין זה מהא דאמר ר"נ לעיל ולימ' מר אפילו מעני לעני מחלוקת וכו' ופירש"י אע"ג דל"ל מיגו דאי בעי זכי לנפשיה וכו' מ"מ אית ליה מיגו דזכי לנפשיה כדאמר לעיל גבי טלית שהגביהו ביחד אע"ג דהתם לא יוכל לזכות בטלית רק החצי שלו זכי לחבריה אידך פלגא מטע' מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה ע"כ ודחה דבריו ה' תומים ז"ל דהתם יכול לזכות בכל הטלית אלו הגביה אותו לבדו וכיון דיש לו יד לזכות בכל הטלית זכה לחבריה ע"ש ונראה דכונת הש"ך מדאמ' לעיל ד' ח' ע"א דטעמ' דמתני' דקתני בזמן שהן מודים או שיש להן עדים דחולקין בלא שבועה משום דמיגו דזכי לנפשי' וכו' ואע"ג דהתם כל א' מהם תופס ראש א' ואי לא תפיס ליה חבירו הוי כמו טלית שמונח ע"ג קרקע ובא א' והגביה ראש א' שע"ג קרקע וראש הב' עדיין ע"ג קרקע דל"ק כמו שפסק הש"ע סי' רס"ט ואם בא אדם מן השוק ותפס בראש הב' דמצי לקנות א"כ זה לא קנאוה אלא בהגבהת הב' ובמיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה ואע"ג דהשתא דכל א' מהם ל"ק אלא דבר שתפוס בו ה"נ גבי תופס לב"ח אם תפס יותר מחובו אמרי' מיגו דזכי לנפשי' וכו' ועיין לה' קול אליהו ז"ל בד' פ"ד ע"א שהק' כמ"ש ה' הנז' ולפי מ"ש א"ש:
ומ"ש ה' קול אליהו דהסמ"ע הבין בכונת מרן ז"ל כמו שהבין ה' עין יהוסף ז"ל ולפי מ"ש הוא ליכא תרעומת על מרן ז"ל יע"ש אחה"מ אינו כן דה' עין יהוסף ס"ל דה"ה דאם תפס יותר מחובו ונתן הכל לחבירו דמהני וזה ודאי אינו דמאח' דחבירו אינו קונה אלא מט' מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה וזה השיעור לא מצי לזכות בו משום דיותר מחובו הוא אבל הסמ"ע ז"ל ודאי. דהבין בכונת מרן ז"ל כמ"ש דדוקא כשתופס שיעור חובו וחוב חבירו וקא דחי הסמ"ע דאפי' בהאי מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה לא מהני אלא אם יכול לזכות בכוליה כגון שהתופס יש לו על הלוה ק' ותפס ק' ולקח הוא נ' ונ' נתן לב"ח אחר דמהני דמיגו דזכי וכו' אבל אם תפס יותר מחובו לא מהני ודברי ה' קול אליהו צ"ע:
עוד כת' ה' ז"ל וז"ל אך אי ק' הא ק"ל בדברי מרן ז"ל שכתב שם על מ"ש הטור מיגו דאי הוה בעי זכי לנפשיה וכו' וכתב עליו מרן וז"ל ומ"ש רבינו מיגו דאי בעי זכי הוא מדגרסי' פ"ק דמציעא תנן התם מי שליקט וכו' ומשמע התם דלכ"ע אמרינן מיגו דאי הוה בעי עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דל"ל להזכיר מדאמר התם תנן התם לימ' משום דר"י ס"ל המגביה מ"ל קנה חבירו וטעמ' משום דאי הוה בעי ותו ק"ל דאיך כתב דלכ"ע אמרינן מגו דאי הוה בעי הא ר"נ לא ס"ל הכי דהא איהו א"ל לעולא ולימ' מר מעני לעני מחלוקת וכו' ותי' וז"ל ונ"ל דר"נ הדר ביה ממ"ש דטעמ' דרבנן מעני לעני ל"ק הוא משו' דלא אמרי' מיגו דאי בעי וכו' וכדו ס"ל דטעמא הוי משום תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ולעולם דס"ל לר"ן דאמר מיגו דאי בעי וכו' דאלת"ה אלא דר"ן בתוקפיה קאי ל"ל להש"ס לומר משום דהוי תופס לב"ח וכו' לימ' משום דלא אמרינן מיגו ומדלא אמ' הכי מוכרח לומר דלעולם דס"ל לר"ן דאמר מיגו דאי בעי וכו' עכ"ד ולפ"ד א"ץ לכל זה דהול"ל דמרן מפ' מימר' דר"ן כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ולימ' מר וכו' אבל עיקר דבריו תמוהים בעיני חדא דמנ"ל לגמרא דחזר בו ר"נ מהאי דאמר מעיקרא ועוד אי אית ליה מיגו אמאי אמר המגביה מ"ל ל"ק חבירו אפי' הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים מאחר דאיכא מיגו דאי בעי זכי לנפשיה קנה חבירו. וליישב דברי מרן א"ל במאי דאיכא למידק עוד דמעיקר' הביא מקור ד"ז ממימר' דר"י ואח"כ הביא מדתנן מי שליקט וכו' ואפ"ל דמרן הביא הא דתנן מי שליקט וכו' לומר דד"ז מוסכם בין לר"א בין לרבנן לדברי עולא דהילכת' כותיה וזה כונת מרן שכתב כ"ע ומה שהק' דל"ל לגמ' לומר דטעמייהו משום תופס לב"ח וכו' לימ' משום דלא אמרינן מיגו נראה דהגמרא דקאמר הכי לר"ח דקאמר בהדיא בגיטין דפולגתייהו דר"א ורבנן בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים ודו"ק:
ד"ה תופס לב"ח וכו' מה שפי' רש"י משום דלא עשאו שליח אין נראה דבפ' הכותב וכו' עכ"ל ראיתי בא"ז שהביא משם גיליון התוס' שהקשה עליו וז"ל ועוד דזכייה מתורת שליחות ואפילו לא עשאו שליח הוי כאלו עשאו ור"ן מדקדק לעיל ממתני' דליק דאע"ג דעשאו שליח ועוד הר"י הכהן אימר דרבא פריך מפועל דהוי שלוחו של ב"ה ע"כ ונ"ל דה"ט דהתוס' דלא הקש' על רש"י הכי משום דמה שהק' מדין זכייה אינה קו' שאני התם דליכ' חוב' לאחריני הילכך אע"ג דלא שוי ליה שליח זכי לו דזכין לאדם שלא בפניו אבל הכא דהוי חב לאחרים כיון דלא עשאו שליח לא מקני ליה ומה שהקשה מהאי דפועל נר' דשאני התם דלא עשאו שליח בפי' לדבר זה אלא לשנוייא דרבא לקמן דף י"ב איירי בשכרו למלאכתו סתם ולר"פ נמי דמשני לקמן בשכרו ללקט מציאות וה"ד דאקפי אגמ' בכוורי ומצא מציאה זו דרך אגב מ"מ לא שלחו בפי' לדבר זה אלא ללקט כוורי ולא מהני שליח עד שיעשה אותו שלית לאותו דבר ומה שהקשה ממתניתין אפ"ל דר"נ אית ליה כדאמר ר"י לקמן דה"ט דמתניתין משום דאמר תנה לי ולא זכה לי ולא עשאו שליח לזכייה אלא נתינה בעלמא רק לא ס"ל דגלי דעתיה דלא ניח' ליה בזכייה עד שתבא לידו וכ"כ א"א ז"ל משם מ"ז זצ"ל. ועיין בא"ז בשם הגיליון שתי' דאיכא חילוק בין מציאה לחוב ע"כ והחילוק הוא דשאני מציאה דאין לו רשות למשלחו בו כלום קודם תפיס' ועוד דלא משתעבד ליה דבר זה כלל לפיכך לא מצי לעשות שליח אבל בב"ח דיש לו חוב על חבירו ומשתעב' לו ממון זה אם עשאו שליח לתפוס לו מהני ולפ"ז א"ש דברי רש"י בפ' משילין דמשמע מדבריו דאפי' עשאו שליח אפ"ה המגביה מ"ל ל"ק היפך דבריו הכא וכן הק' בתומים בסימן ק"ה ס"ק א' ע"ש והשתא ז"ש דלא כתב רש"י דאם עשאו שליח מהני אלא גבי חוב אבל גבי מציאה ל"ק אפי' עשאו שליח ודו"ק:
וראיתי להג"ת ז"ל בשער ס"ז ח"ב שכת' הא דלא הק' התוס' על רש"י ממתניתין משום דרצו להשיב עלו מלשונו ממש דכתב ל"ק כדאמר בכתובות וכו' ומהתם משמע היפך דבריו ע"ש וק"ל דהתינח להתוספו' אבל לבעה"ת שכתב דיש מתרצים דברי רש"י דההיא דיימר בר חשו שאני דהתפיסה היתה ארבא שאינה דבר המטלטל ממקומו שהיה יכול ליטלה ולתופסה תחת ידו כיון דקביעה בנהר וידועה שם לכל לפיכך אפי' עשאו שליח ל"ק כשחב לאחרים אבל התופס שים דבר שיוכ' התופס להחזיק בו תחת ידו ה"ז קנה אם עשאו שליח לתופסו בעבורו ע"כ ולפ"ד הג"ת אכתי ק' ממתניתין דאיירי בעשאו שליח דל"ק ואפי' הוא דבר המטלטל ויכול לתופסו תחת ידו אבל לפמ"ש א"ש ובעיקר דברי בעה"ת ז"ל אינם מובנים לי מאחר דהשליח עשה בהם צד זכייה אמאי לא מהני ואפילו לא הגיעה לידו מהני בה תפיסה כמ"ש מוהריק"א ז"ל בקו' ח' א"ה סי' ו' ד"ך וכ"כ הריב"ש ז"ל סימן שס"ג כיון דעשה בתפיסה זו דרך קנייה מהני ביה תפיסה והביא ראיה מסוגיא דכתובות דאמר אפי' לא בא לידו קני אי לאו מטעם דתפיסה לאח' מיתה וה"ט משום דעשה בארבא זו דרך קנייה א"כ אמאי אמרינן דלא מהני תפיסה זו משום דחב לאחרים מאח' דהוי כמו שהיא בידו וצ"ע:
וחזיתי להב"ח ז"ל שכתב ליישב דברי רש"י דכל שלא עשאו שליח בהרשאה דמצי לבטל השליחות קודם שיתפוס לאו כל כמיניה לחוב לאחרים וכה"ג איירי הך עובד' דיימר בר חשו אבל עשאו שליח בהרשאה דמקנה לו הממון שיש לו ביד פלוני הו"ל כאלו נתנם לו במתנה ולא יוכל לבטל השליחות השתא ודאי השליח חשוב כמו הבעלי' עצמן ויכול לתפוס וכו' ע"ש והש"ך ז"ל דחה דבריו וז"ל דהא הרא"ש מייתי ראיה ממתניתין והתם לא שייך הרשאה דמי יאמר לו לאו בעל דברים דידי את ועוד דהרשאה לא שייך אלא נגד הלוה שלא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את וכיון דהכא חייב לו לא שייך לומ' לבד"ד את כמ"ש הרא"ש על דברי הרי"ף ומביאו הב"י ע"ש ואחה"מ לא דק דהא הרא"ש דכתב כן לקמן ה"ד היכא דאינו חב לאחרים אלא מחוייב לב"ח זה דוקא ובא אדם א' ותפס בשבילו בזה אמר אחר דכבר תפס אפי' בלא הרשאה מהני מט' דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאלו תפס המלוה בעצמו אבל היכא דחב לאחרים יכולים לעכב עליו ולומר שמא בטל אותך משליחות ומט' דזכין לאדם וכו' ליכא במקום שחב לאחרים וכ"מ מדברי הרא"ש דכת' ואינו חב לאחרים וכו' ע"ש וזה מוכרח דלשיטת הפוסקים דס"ל בדעלמא מהני שליחות והכא לא מהני ואמאי א"ו מטע' כיון שחב לאחרים ומה שהביא ראיה ממתני' ס"ל להב"ח דזה אינה ראיה מדלא הק' התוס' הכא ממתניתין בודאי דאיכא חילוק בין מציאה לב"ח כמ"ש לעיל א"נ דס"ל אחר שתקנו רבנן שליח בלא הרשאה דלא מהני גבי ב"ח לא פלוג רבנן ואמרו אפי' במציאה נמי לא מהני:
אבל ראיתי בתוס' חיצונים הובא בא"ז שתי' כתי' הב"ח דאיכא חילוק בין עשאו בהרשאה ובין עשאו בלא הרשאה והביא ראיה ממתניתין וז"ל ותדע דהא אמרינן לעיל ראה המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמ' אני זכיתי בה זכה בה אלמא דהיכא דלא עביד הרשאה ושלחו לא חשיב ליה שלוחו עכ"ד וק"ק דאדרבא מינה תבר' דאפי' עביד ליה בהרשאה לא מהני כמ"ש הש"ך וצ"ע [א"מ ולפעד"ן דלק"מ והש"ך אגב חורפיה ל"ד ודברי הב"ח ברורים הם דטעמא דבהרשאה מהני לאו משום כי היכי דלא לימא ליה לאו בעל דברים דידי את אלא הטעם הוא כיון דעביד ליה הרשאה והקנה לו גוף הממון ואינו יכול לבטלו הו"ל ידו כיד הבעלים ממש ועדיף מפועל דאמר ידו כיד בע"ה אבל בלא הרשאה דיכול לבטלו ולא הקנה לו גוף הממון אין ידו כיד הבעלים ול"ק וכן במתני' נמי אע"ג דליכא מי שאמר לו לאו בעל דברים דידי את מ"מ אין ידו כיד משלחו והוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ול"ק והשתא דברי התוס' חיצונים נכונים הם כמבואר עכ"ה] יצא לנו מדברי הב"ח הטעם דבהרשאה מהני משום דלא יוכל לבטלו והוי כמו הבעלים עצמן א"כ ק"ל מאי קא מתמה על הרא"ש מנ"ל דאפי' עשאו בהרשאה לא מהני אימ' דהרא"ש ס"ל כמ"ש הרמב"ם דאפי' בהרשאה יכול לבטל אותו ומחלוקת זה הביאה הטור לקמן בסי' קכ"ב ובדעת הרא"ש פליגי הטור והב"י דהב"י ס"ל דהרא"ש ס"ל כהרמב"ם ע"ש וא"כ מאי מקשה עליו הכא הב"ח דאדרבא מכאן יש להביא ראיה לדברי הב"י דהרא"ש ס"ל כהרמב"ם ז"ל וצ"ע. מ"מ רש"י אפשר דס"ל שלא יוכל לבטלו ויש להביא ראיה לזה ממ"ש רש"י בב"ק דף ע' ע"א וז"ל והילכת' שליח שויה ולא שקיל מידי ע"כ נרא' מדכתב לענין דלא שקיל מידי ולא כתב לענין דמצי לבטולי לשליחות כמ"ש הרי"ף והמחברים ז"ל ש"מ דס"ל דאם עשאו שליח בהרשאה לא מצי לבטל שליחותי' לפיכך כתב לענין דלא שקיל מידי. ועוד נ"ל ליישב לדעת רש"י אפי' תאמ' דס"ל כהרמב"ם והרי"ף דאפי' עשאו בהרשאה יוכל לבטל שליחות מ"מ כיון דכ"ז שלא בטלו אין הנתבע יכול לדחות למורשה לומר שמא המרשה בטל שליחותך והרשה אחר כמו שפסק הש"ע בסי' קכ"ב הוי יד השליח כיד המרשה ומהני תפיסתו אבל בלא הרשאה דלא יוכל להוציא הממון מיד הלוה לא מהני תפיסתו וכה"ג משני הגמ' בשבועות ד' ל"ג ע"ב עלה דהאי מתני' דקתני משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי וכו' ופריך טעמא דאיש פ' כהן הא מנה לפ' ביד פ' חייבים הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע ומשני אמר שמואל בבא בהרשאה וכת' התוס' דה"ט משום דבהרשאה יכול להוציא ממון מיד הנתבע דחשיב כבעלים ממש אבל שליח בעלמא דלא יוכל להוציא הממון מיד הנתבע אה"נ דלא מהני ע"ש אה"נ נימא הכי וק"ל:
והש"ך ז"ל פי' דכוונת רש"י דלא עשאו שליח ר"ל לא שכרו לתפוס וכונתו דלא תיקשי וכו' א"ו דשאני פועל ששכרו ללקט מציאות כדאי' לקמן דף י"ב וכיון ששכרו להיות שלוחו הוי כידו וא"כ ל"ק מההיא דכתובות ע"ש וראיתי להרב שמחת יאודה דף ק"ל שתמה עליו דהו"ל לתרצן לפ' דבריו ולומר דאיירי בשכרו ללקט מציאות וכו' ועוד דזה היפך גמר' דפ' הבית והעליה דף קי"ח עלה דתנן השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ופרכינן עלה בגמרא והתניא שומעין לו ומסיק ר"נ ל"ק כאן בשלו כאן בשל הפקר דבשל הפקר שומעין לו דר"ן לטעמיה אזיל דס"ל המגביה מ"ל ל"ק חבירו ואותביה רבא מדתניא אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבע"ה ע"כ ופרש"י דהכוונה היא לומר דפועל לאו בכלל המגביה מ"ל אלא כיד בע"ה הוא וקנייה בהגבהה דפועל אפילו עשה עמו מלאכה סתם וכ"ש הכא ששכרו ללקט מציאות ממש ע"כ ש"מ דאפי' בלא שכרו ללקט מציאות קאמר ר"נ דיד פועל כיד בע"ה וזה ודאי היפך דברי הש"ך וכו' עש"ב ואחה"מ נ"ל דאינו כן דודאי מאי דמשני הכא שאני פועל דידו כיד בע"ה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרבא איירי כשהגבי' המציא' בטל מלאכתו לפיכ' לבע"ה ולר"פ איירי בששכרו ללקט מציאות ולפיכך לבע"ה אלא רבא דקא פריך מפועל משום דלא ס"ל דיד פועל כיד בע"ה אלא מט' דהוי שליח ומשני דאינו כן דהט' הוא דיד פועל כיד בע"ה ורש"י דנקט לקמן אפי' עשה עמי מלאכה סתם משום דהתם אליבא דרבא קאי ורבא לא ס"ל כר"פ והש"ך דנקט אוקמת' זו משום דאנן קי"ל כוותיה כמו שפסק הש"ע סי' ר"ע ועיקר החילוק של הש"ך ז"ל הוא דשאני שליח שעשאו בשכר דהוי כמו פועל דידו כיד בע"ה אבל בלא שכר לא הוי כפועל אלא הוי בתורת שליחות ולאו כל כמיניה לתפוס לחוב לאחרים והאי דכתובות איירי שעשאו שליח בלא שכר ולפיכך לא מהני וחילוק זה אתי אפי' למאי דמשני רבא וק"ל. ונראה דזה דוקא לדעת ר"נ ור"ח דס"ל המגביה מ"ל ל"ק חבירו ופריך ליה מפועל ואיצט' לשנויי שאני פועל דידו כיד בע"ה אבל לר"י דס"ל המגביה מ"ל קנה חבירו איפש' דלא ס"ל כן אלא הכל מתורת שליחות אמנם ראיתי להגהות המרדכי פ"ק דגיטין שכתב וז"ל וצ"ע אי יד פועל כיד ב"ח לתפוס חוב עכ"ל נראה דמסתפק אפי' לר"ח ור"נ דילמא דוקא במציאה אבל בדעלמא לא וזה היפך מ"ש הש"ך והמח"א ז"ל בה' שלוחין סי' י"א דנסתפק מי שרוצה לתקן המעקה ע"י גוי אי יברך עליו ופשיט מהכ' ע"ש דאישתמיט מנייהו המרדכי הנז' ועיין להשע"ה ז"ל בה' תרומות ולה' הלכות י"ט ז"ל ד' ע"א ע"א ועיין לה' חקרי לב יו"ד ח"ב סי' ט' עש"ב:
וראיתי בא"ז לכתובות דתי' לדעת רש"י דהתם שלא עשאו שליח בעדי' והכי דייק לשון רש"י שכת' א"ל יימר בר חשו לשלוחי' זיל תפסיה פי' יימר אמ' כן בינו לבינו ע"כ ולכאורה י"ל מ"ש בעדים או עשאו בלא עדים וכן ראיתי להש"ך שהביא משם מהר"א ששון ז"ל שתירץ כן והקשה עליו כמ"ש ע"ש ולעד"ן הטעם כמו שאמרו בקמא דף ק"ד איתמר שליח שעשאו בעדים ר"ח אמר הוי שלית ופירש"י ואם נאנס בדרך פטור בע"ה שנתנה לו אבל בלא עדים דמצי משלח לומר לא עשיתי אותו שליח חייב בע"ה שנתנה לו וכן פסקו כל הפוסקים לפ"ז אתיא סוגיא דכתובות שפיר דהתם איירי בלא עדים וא"ל ר"פ ורב הונ' בריה דר"י את תופס לב"ח וכו' כלומר מאחר דלא עשה אותך שליח בעדים ואם נאנסה בידך מצי למימר שלא עשה אותך שליח א"כ כמו שאתה תופס מדעתך לב"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני ועיין למהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' כ"ט ובא"ה סי' קס"ב שתי' במו שתי' בא"ז ונתן טעם אחר דהיינו טעמא דבעי' שעשאו שלית בעדים משום דע"י עדים אית ליה קלא ומדלא אתו שאר ב"ח וקדמו ותפסו מש"ה קנה ע"כ ומן התימ' על הש"ך דאישתמיט מניה מהרשד"ם ז"ל וכן הק' ה' שמחת יאוד' ע"ש ועוד אני תמיה על הש"ך מאי מק' מ"ש בעדים או לא ועל מהרשד"ם נמי דאיצטריך מט' קלא דהא דבר ברור הוא כמ"ש מההיא דקמ' הנז' ודו"ק:
והרב קול אליהו ז"ל בדף פ"ג ע"ב חי' דברי רש"י דה"ק דמ"ש כדאמר בכתובות דק"ל דכיון דכל טעמייהו דר"ן ור"ח דס"ל דמגביה מ"ל ל"ק חבירו הוי טעמא משום תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ופי' איהו ז"ל כאדם הבא מעצמו וכו' א"כ במתניתין דפ"ק דמציעא דראה את המציאה וכו' דל"ק חבירו אמאי ל"ק והא עשאו שליח דאמר תנה לי ואמאי ל"ק להכי כתב כדאמר בכתובות דר"ל דהתם בכתובות מיירי דעשאו שליח ואעפ"כ ל"ק וטעמא משום דלא הגיע התפיסה לידו הכי נמי במציאה כיון דלא הגיע המציאה לידו ל"ק שוב חזר לפ' טעמא דהתופס לב"ח בעלמא ל"ק היכא דלא עשאו שליח ופי' דלאו כ"כ להיות קופץ מאיליו וכו' וכתב שכ"כ מהרשד"ם ושמח שנתכוון לדעתו ע"ש ואחה"מ ל"ד אם רש"י ס"ל התופס לב"ח וכו' ל"ק אפי' עשאו שליח מאי ק"ל ממתניתין אמאי ל"ק דהא אפילו עשאו שליח ל"ק במקום שחב לאחרים ואמאי איצטריך לכ"ז ועוד אמאי איצטריך לפ' כאדם הבא מחיליו וכו' ת"ל כיון דחב לאחרים לא מהני ודברי מהרשד"ם הם ענין אחר דמהרשד"ם רוצה לפסוק דין להפוסקים דס"ל דאפילו עשאו שליח לא מהני כתב אה"נ דאם הגיעה תפיסה זו למשלח מהני דכבר זכה בה ודו"ק:
עוד כתב באופן אחר דמ"ש רש"י כדאמר בכתובות דהיינו דחב לב' לר"פ ור"ה ולזה הוצרך דטעמ' דמתניתין דל"ק ואפילו עשאו שליח משום דחב לאחרים הרבה ושוב חזר לפ' טעמא היכא דלא עשאו שלית במקום שחב לאחרים דהיינו א' וכו' וכן מצאתי למהרשד"ם ז"ל שכתב התופס לב"ח וכו' היינו במקום שחב לב' אבל א' קנה ע"ש ואחה"מ ל"ד דהטעם הוא דאמר התופס לב"ח וכו' ל"ק משום דלאו כ"כ לעשות שליח לחוב לאחרים א"כ מ"ש א' או ב' ומה שהביא מדברי מהרשד"ם ז"ל אחה"מ כשגגה יוצאה מלפני השליט דמהרשד"ם ז"ל איירי היכא דליכא גבי לוה אלא חוב א' אי מהני תפיסה לגבי' או לא והביא דברי הטור דדוקא היכא דאיכא גבי לוה ב' חובות ותפס זה השליח לצורך א' לא מהני אבל אי ליכא גבי לוה אלא ב"ח א' ותפס זה בשבילו דמהני ודייקו כן מלישנא דגמרא דקאמר ממקום שחב לאחרים משמע הא אינו חב לאחרים קנה ודו"ק:
וראיתי לה' מח"א ז"ל בה' שלוחין סי' כ"ז שיישב לדעת רש"י מההיא סוגיא דכתובות דהתם איירי לא בתפיסת ממון כי אם בתפיסת מטלטלי ובתפיסת מטלטלי כי תפיס מלוה גופיה לא זכה בהם זכייה גמורה אלא תפיסה בעלמא לבטחון חובו אבל בתפיסת זוזי דאי עביד מלוה גופיה זכה בהם זכייה גמורה שלוחו ג"כ יכול לזכות לו וכו' יע"ש וק"ק הלא רש"י כתב בהדיא בפסחים דף ל"א דב"ח קונה משכון לגמרי וחייב באונסין אלא כו ברשותו ובשמירתו עומד ואמרינן בפ' האומנין דף פ"ב דאיירי בשלא בשעת הלואה א"כ אמאי לא הוי שליחו כמותו וראיתי לה' שמחת יאודה ז"ל דף ק"ל ע"ג שתי' לזה וז"ל היינו דוקא כשמשכנו הלוה בעצמו או ברשות ב"ד אבל לא בשתפס שלא בב"ד ושלא ברשות הלוה דאז לא קנה לגמרי המלוה ואפי' להתחייב באונסין וכל היכא דאיתיה ברשותיה דלוה איתי' ע"כ ואתה"מ ז"א דהא פסק הטור בהדיא בסימן זה בשם בעל העיטור ז"ל התופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים חייב התופס באחרויותו דשוי נפשי' עבד לוה לאיש מלוה וכיון שתפס נפטר הלוה וחייב באחריותו וכתב הב"ח ז"ל שכך ס"ל לרש"י ז"ל ואפי' מאן דפליג בסבר' זו ה"ד אם התופס תפס מעצמו אבל אם עשאו המלוה שליח כ"ע ס"ל דחייב המלוה באחריות ונפטר הלוה א"כ הכא שעשאו שליח והלך ותפס אמאי ל"ק מאח' דחייב המלוה באחריות וראיה לזה מדברי הרמב"ם פ"ג מה' לוה ה"ד שכתב אם עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו ונאנס דלוקה ומשלם ואף הראב"ד ז"ל דהשיג עליו ה"ד אינו לוקה ומשלם אבל תשלומים מודה דחייב ובפ"י מהלכות שכירות פסק בין משכנו בשעת הלואה ובין משכנו שלא בשעת הלואה הוי ש"ש ואינו חייב באונסין ואמאי חייב הכא באונסין א"ו דשאני הכא כיון דמשכנו שלא ברשות הוי גזלן וחייב באחריותו ועיין למלחמות בשבועו' ד' מ"ג שדחה פירש"י דס"ל הממשכן לחבירו שלא בשעת הלואה דקנה לענין להתחייב באונסין מסוגיא דקמא ד' ל"ו ע"ב דאמר כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כש"ש ע"ש וכ"כ העיטור דף ס"ח עש"ב הרי דס"ל להרמב"ן והעיטור בין תפס מאיליו בין ע"י ב"ד הכל וראיתי להגהות המרדכי בס"פ האומנין דכתב דאיכא חילוק בין לקחו ע"י ב"ד בין לקחו ממלוה עצמו ע"ש אבל אם תפס המלוה בעצמו בלא ידיעת הלוה לא מצינו מאן דאית ליה שהוא גרוע מנתנו הלוה בעצמו וצ"ע ועיין בש"ך בסי' ע"ב ס"ק ט' ולה' מח"א בה' גביית חוב סי' י"א וע"ש:
כתב הרא"ש ז"ל דבמקום שאינו חב לאחרים מהני תפיסתו ואפילו תפס מעצמו וכ"פ מרן בש"ע בסי' ק"ה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו והק' הרא"ש היאך מצי לתפוס לימ' ליה לאו בעל דברים דידי את ותי' משם הרי"ף בתשובה דדוקא במקום דאיכא פסיד' לב"ח כגון גבר' דמפסיד נכסים וכו' בכה"ג אמרינן קנה חבירו וזה משום תקנה ולא מדינ' ודחה אותו הרא"ש וז"ל ועוד מדמייתי לה אמגביה מ"ל אלמא מדינא קאמר עכ"ד ולא הבנתי דבריו דגמרא דהביא התופס לב"ח לדין המגביה מ"ל דלענין כמו שמצינו התם בתופס לב"ח במקום שחב לחבירו ל"ק מדינא ה"נ המגביה מ"ל הוי כמקום שחב לאחרים ול"ק אבל היכא דליכא חוב לאחריני אה"נ דמדינא ל"ק אבל רבנן עשו תקנה שיקנה וצ"ע. ועיין להג"ת ז"ל ד' שנ"ט שהקשה דדברי הרא"ש סתרי אהדדי דהכא הסכים דמדינא התופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים דקנה ואין חילוק בין במקום דאיכא פסיד' או לא והתם בגיטין ד' י"ד גבי מאי דפליגי התם רב ושמואל אי הולך כזכי אי לא הסכים לחילוק זה שכתב ותי' הר"מ אמת ע"ש וראיתי להרב קול אליהו ז"ל דף פ"ג שכתב עליו גבר' רבה חזינ' ותיובת' לא חזינ' דהא הרא"ש לא פליג עליה דהרי"ף אלא במ"ש ותקנה היא שהתקינו ע"ז דלא הוי תקנה אלא מדינא וכו' ע"ש ונ"ל דאדרבא מדבריו נר' להיפך מדכתב ולא נ"ל דאר"י התופס לב"ח וכו' ל"ק מכלל דהיכא שאין חב לאחרים קנה ולא מחמת תקנה ע"ש ולפי דחייה זו אין לחלק בין במקום דאיכא פסיד' או לא ועוד מדכתב ח"ל הילכך נ"ל דשורת הדין הוא ולא שייך להק' לימ' ליה לאו בעל דברים דידי את שהרי אין תובעו לדין להוציא ממנו כלום שיוכל לומר אין להשיב לך אלא הולך ותופס משלו ולא מצי א"ל החזיר לי מה שתפסת וכו' ע"ש לפ"ז ודאי דליכא חילוק בין היכא דאיכא פסיד' למלוה או לא דהא מה שהוצרך הרי"ף לחלק הכי משום דק"ל לימ' ליה לאו בעל דברים דידי את ולפ"ד הרא"ש אין ממש בטענה זו כאן שוב אין חילוק ועיין להב"ח מ"ש בזה:
ד"ה יכול לחזור בו וכו' וא"ת מאי קמ"ל וכו' וי"ל וכו' עכ"ל וק"ל דלקמן ד' ע"ז אמר בגמרא א"ר הלכה כר' דוס' ופריך ומי א"ר הכי והא"ר פועל יכול לחזור בו ומשני בקבלנות ס"ל כר"ד ובשכירות כרבנן ע"כ ומאי קא פריך בגמרא ומי א"ר הכי וכו' מנ"ל דרב אמ' היפך דבריו דאמר הלכה כר"ד א"ו דמשמע ליה לגמרא מדקאמר פועל יכול לחזור דהיינו וידו על העליונה א"כ מאי קס"ד הכא להק' מאי קמ"ל ואפ"ל דכונת התוס' לומר מדק' פריך בגמרא מרב דאמר פועל יכול לחזור משמע דגמרא ס"ל כיון דיכול לחזור לא הוי ידו כיד בע"ה ומש"ה הק' התוס' מאי קמ"ל זו מרב דבזה כ"ע מודו דיכול לחזור והו"ל למפרך מברייתא דר"ד ורבנן ותי' דעיקר פרכת הגמרא אינו מדיכול לחזור אלא מדקאמר יכול לחזור משמע דס"ל דידו על העליונה ואי יד פועל כיד בע"ה הול"ל ידו על התחתונה ובזה א"ש מאי דסיימו התוס' ולכך מייתי וכו' דזהו עיקר קושייתם. והנה ראיתי להמח"א ז"ל בה' שכירות פועלים סי' ה' שהק' על התוס' מפ' הגוזל בתרא ד' קי"ו דמשמע מהתם דכל עיקרו של רב לא אתא אלא לאשמעי' דפועל יכול לחזור וכו' ע"ש ולא הבנתי דבריו דהא מסוגיא דלקמן ד' ע"ז משמע דעיקר מימר' של רב לא אתא אלא לאשמעי' דידו על העליונה דאי לא"ה לא פריך שם מידי ומה שהק' מפ' הגוזל עיין בא"ז שם שתי' שם בטוב טעם ודעת ודו"ק.:
שם בגמ' אר"ח בר אבא אר"י המגביה מ"ל קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר' תנה לי וכו' ופי' רש"י אע"ג שהגביה לצורך חבירו ה"ט משום דקתני ואמר לחבירו תנה לי ולא אמר זכה לי ע"כ ונר' דמ"ש אע"ג דהגביה לצורך חבירו הכוונה כשהגביה אמר לצורך חבירי ואפ"ה מצי לחזור דיוכל לפ' דבריו הא דאמר לצורך חבירו ר"ל בשביל ליתנה לו ועתה רוצה לחזור בו ואינו נותנה לו וכ"כ הנ"י ז"ל וזה דעת הטור בסימן רס"ט שכתב בין אם אמר הגבהתי תחילה לצורכך וכו' ר"ל דאמר כן לצורכך בסתם דמצי לפ' דהיינו ליתנה לך ודלא כהתי"ט ז"ל אבל אם אמר בהדיא בשעת הגבהה דרוצה לזכות בה לחבירו קנה חבירו ואע"ג דלא עשאו המשלח שליח אלא לנתינה קנה דלא גרע מלא עשאו שליח כלל דקי"ל אם אמר לזכות לחבירו דלא יוכל לחזור. והיכ' דמגביה מעצמו לחבירו דעת הסמ"ע ז"ל בסי' הנז' ס"ק ח' דבעי' שיאמ' בפי' בשעת הגבה' שהוא מגביה לחבירו ואז אם רצה לחזור אינו יכול לחזור אבל אם הגביה בסתם יכול לחזור בו ע"כ ויש להביא ראיה לזה מדברי א"ז לעיל ד' ח' ע"א בשם רבו וז"ל או אמר הוא אני זוכה במציאה זו לצורך פלוני אפי' המגביה עצמו אין יכול לומר לעצמי אני זוכה והכי קנה חבירו עכ"ד הרי לך להדיא דדוקא בדאמר בפי' לזכות לחבירו דלא מצי לחזור אבל בסתם יכול לחזור דאל"ך לישמעי' בסתם רק שנתכוון לחבירו וכ"ש אם אמ' בפי' בשעת הגבהה א"ו דס"ל כמ"ש הסמ"ע ודלא כהתי"ט והש"ך ז"ל שדחו דבריו ע"ש ומה שהק' התי"ט ז"ל אמאי לא משני לעיל דהתם בדפי' ומתניתין איירי בסתם עיין להש"ך שתי' דגמרא לעיל ס"ד דתן הוי כזכי לפיכך אפי' בסתם לא מצי לחזור ע"ש [א"מ ולפעד"ן דלק"מ דהא דכתב הסמ"ע דאם הגביה בסתם יכול לחזור היינו אע"ג דלאחר שהגביה אמר שהגביה לצורך חבירו אפ"ה יכול לחזור ולומר שהגבהתי לי ומה שאמרתי מעיקרא לצורך חבירי משטה אני בו או שלא להשביע את עצמי כמ"ש בס"ק שאח"ז אבל אם הוא מודה שהגביה לצורך חבירו רק עכשיו רוצה לזכות בה בהא ודאי מודה הסמ"ע ז"ל דקנה חבירו ומש"ה פריך בגמ' שפיר דקס"ד הא דקאמ' זכיתי בה ר"ל זכיתי בה השתא ומודה הוא דהגביה לצורך חבירו ואמאי ל"ק חבירו ומשני דאמר תחלה ר"ל דמתחילה הגבהתיה לצורכי ואפי' אם אמר קודם לכן שהגביה לצורך חבירו יוכל עכשיו לומר הגבהתיה לצורכי ומה שאמרתי לצורך חבירי משטה אני בו כיון שהגביה בסתם כדעת הסמ"ע ז"ל כנ"ל עכ"ה] והיכא דאמר לחבירו זכה לי במציאה זו והגביה בסתם כתב בטור ז"ל ודאי לדעת חבירו הגביה ואין נאמן לומר לעצמי הגבהתיה ועיין בב"ח ז"ל שהכריח כן ממתניתין וכתב הטעם כיון דשתק הוי שתיקה כהודאה ע"ש והש"ך ז"ל הק' על סברא זו מדברי עולא דס"ד דתן כזכי ואפ"ה ס"ל דאם אמר אני זכיתי תחילה דנאמן ותירץ אף לפי מאי דס"ד דחן כזכי מ"מ זכי לי עדיף מתנה לי לענין זה אם הגביה בסתם ע"ש:
ולפע"ד נ"ל דהטור מפ' דברי עולא כמו שפי' ר"ח ז"ל הוב' בא"ז וז"ל דאמר בתחילה פי' קודם שיגבהנה אמר לעצמי אני מגביהנה כדי שאזכה בה אני ע"כ ונראה דהוכרח לפ' כן משום דס"ל כמ"ש הטור דאם א"ל זכה לי אע"ג דהגביה סתם אמרינן ודאי לדעת חבירו נתכוון ולא יוכל לחזור וס"ל דתן הוי כזכי והיכי יוכל לחזור לפיכך פי' דאיירי בדאמר מעיקרא קודם שיגבהנה לדעת עצמו הוא מגביה דבזה ליכא מאן דפליג דאם קודם שעשה שליחותו רצה לחזור מלהיות לו שליח דיוכל לחזור ועיין בהסמ"ע ז"ל בסי' קפ"ג ס"ק י"ג שיישב כן סתירת מור"ם עש"ב [א"מ ולעד"ן ליישב דברי מור"ם דבסי' קפ"ג איירי דכששלחו ראובן לשמעון לקנות נתן לו מעות משלו ומש"ה כתב אם קנאה במעות שלו ר"ל שהניח מעות שנתן לו ראובן וקנה ממעות שלו אז זכה שמעון במה שקנה דאז גלי דעתיה מעיקרא שאינו חפץ ואפי' אם נתרצה מעיקר' בפי' יכול לחזור כיון דקודם שקנה גלי דעתיה וחזר בו משליחות ורוצה לקנות לעצמו וכ"מ ממה שסיים אבל אם קנאה במעות ראובן צריך לחלוק עמו ולא כתב ואי יהיב ליה ראובן מעות וכו' א"ו משמע דמעיקרא נמי איירי דיהיב ליה ראובן מעות אלא שהניח המעות האלה וקנה ממעות שלו ואז זכה שמעון וסיים אבל אם קנאה במעות שנתן לו ראובן כבר צריך לחלוק עמו וגם מקור ד"ז הוא מדברי העיטור והגהמ"ר ותשובת הרשב"א שהביא הב"י ז"ל ושם מבואר דאיירי שנתן לו ראובן לשמעון מעות כמ"ש וכ"מ מדברי הר"ן בקידושין ר"פ האומר ע"ש אבל בסי' רס"ט איירי בשלא נתן לו ראובן לשמעון מעות כלל רק המעות משלו והריוח בשותפות ושתק שמעון ואחכ"א שקנאה לעצמו בזה כתב די"א דצריך לחלוק עם ראובן כיון דבשעת קנין לא גלי דעתיה דלעצמו הוא קונה א"כ מסתמ' דלדעת חבירו נמי קנאה כיון דשתק מעיקרא ושתיקה כהודאה וי"א דאם לא היה לראובן דמים וכו' וסיים ואם נתרצה לקנות לשניהם זכה לשניהם כיון דליכא גילוי דעת שחזר בו משליחות כנ"ל נכון עכ"ה]: וראיתי להמח"א ז"ל בה' שלוחין סי' י"ט שנסתפק היכא דא"ל ראובן לשמעון למיזבן ליה מידי ואחר שקנאה טוען שלעצמו קנאה מי מהימן או לא ופשיט מדעולא דמפ' מתניתין דקתני נטלה ואמר אני זכיתי בה דאמר מתחילה לעצמי הגבהתיה ואע"ג דהוא ס"ל דקנה לי כזכי דמי ור"י לא זז מהאי אוקמת' אלא משום דמשמע ליה דאני זכיתי בה עכשיו קאמר וכמו שפי' רש"י משמע דלכ"ע נאמן לומר לעצמי זכיתי מתחילה ואפילו כי א"ל חבירו זכה לי בה וכ"נ ג"כ מהרמב"ם ז"ל וכו' ונ"ל דאפי' הרמ"ה לא אמר דאינו נאמן אלא כשהודה לו תחילה לקנותה כיון דהודה לו סתמא שליחותיה דחבריה עביד וכו' אבל כי לא הודה לדבריו אלא דשתק ושתיקה בכה"ג לא הוי כהודאה וההיא דמציעא איירי בדשתק עכ"ד ואחה"מ ז"א דהא בהדיא קתני מתניתין אמר תנה לי והגביה בסתם אפילו לא הודה לו בתחילה וקא יהיב ר"י טעמא דאמר תנה לי אבל אמר זכה לי לא מצי לחזור וכתב הטור אע"פ שהגביה מתחלה בסתם לא מצי לחזור ולומר לי הגבהתי מתחילה ומה שאמר עולא דיכול לחזור אע"ג דס"ל תן כזכי כבר כתבתי בשם הש"ך תירוץ לזה ובודאי המח"א אישתמיטיה הב"ח ז"ל והש"ך הנז"ל א"כ מאחר דפסק הש"ע סי' קפ"ג וז"ל ראובן שאמר לשמעון זבין ליה האי מידי וזבין ליה סתמא קנייה ראובן משעת משיכת שמעון אע"פ שחזר אחר המשיכה ואמר לעצמי כוונתי לקנות אינו נאמן וכתב הטור הטעם דזבין כאומר זכי לי א"כ הדבר ברור דלא יוכל לומר קניתי לעצמי ואפילו לא הודה לו מתחילה רק שתק ודלא כה' מח"א ז"ל ואפילו לס' הש"ך ז"ל דתן לאו כזכי ממש לענין זה מ"מ זבין לי הוי כזכי כמ"ש הטור ע"ש ועוד לפמ"ש לעיל דדעת ר"ח והטור דתן הוי כזכי לס' עולא גם לענין זה א"כ בזבין לי נמי לדידן הוי כזכי ממש ומה שהביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל בס' ת"א סי' ק"ג שכתב דלא הוי שתיקה כהודאה אפשר דס"ל כמ"ש הש"ך דתן גרע מזכי לענין זה ס"ד דברי המח"א ז"ל צ"ע:
שם נטל מקצת פיאה וכו' עיין במ"ש מהרמ"ש ז"ל ונראה דבא לאפוקי ממ"ש הרדב"ז ז"ל בפ"ב מה' מת"ע וק"ל:
תוס' ד"ה ד"א קונות לו וכו' וי"ל דבגנבה לא תיקנו רבנן דקני אלא במציאה וכו' עכ"ל נר' מדבריהם דס"ל דלא אמרינן ד"א קונות לו אלא במציאה ובגט אבל במתנה לא תיקנו וכ"מ מלשון הגמרא דקאמר משום דלא ליתו ולאנצויי משמע דוקא במציאה אבל במתנה דלא שייך ט"ז לא תיקנו וכ"כ ה"ה ז"ל פי"ז מה' גזילה דיש מהראשונים דס"ל כן אבל הרא"ש והר"ן והנ"י והרמב"ם פ"ד מהלכות זכייה והריטב"א והר"ן והרמב"ן ז"ל הביא דבריהם רב"א ז"ל בא"ז דס"ל דה"ה מתנה ומו"מ ע"ש וראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' סי' תל"א שכתב דלא כהירושלמי מדקאמר בגמרא טעמא משום דלא ליתו וכו' משמע דוקא היכא דאיכא ט"ז אבל מו"מ לא ועוד דאנן קי"ל דאין דנין ק"ו מדברי סופרים ותמה על הרא"ש דכס' כירושלמי ע"ש וראיתי להכנה"ג ז"ל בח"מ סי' ר' בהג' ב"י ס"ק י"ט וז"ל ולע"ד ל"ק דהרא"ש לא פסק כירושלמי מכח ק"ו אלא דבגמ' דידן לא מפליג בין מציאה למתנה כוותיה דירושלמי נקטינן ולא מטעמיה עכ"ד ואחה"מ לא תירץ כלום דאדרבא מסוגיא דילן משמע דוקא במציאה מדקא יהיב טעמא משום דלא ליתו לאנצויי אבל מו"מ דליכא טעם זה לא תיקנו רבנן וזה עיקר הכרח הרדב"ז וס' הראשונים דפסקו כן משום דאזלינן בתר גמ' דידן וצ"ע:
ולפער"ן ליישב כמ"ש הריטב"א ז"ל הוב' בא"ז וז"ל ולפום האי טעמא הוה משמע דדוקא במציאה תיקנו אבל לא במו"מ אבל בירושלמי וכו' וקי"ל כר"ל וכו' והא דאמר הכא דתקנו רבנן ד"א כי היכי דלא ליתו לאנצויי היינו משום דעיקר התקנה במציאה הוא דלא ליתו לאנצויי ותו לא פלוג רבנן ותקנו אף במו"מ כדאמר בירושלמי וכו' ע"ש נראה דהכוונה דמעיקרא כשתיקנו רבנן ד"א תיקנו אף במו"מ ועיקר התקנה משים מציאה ותקוני אף במו"מ משום ק"ו דהירושלמי א"כ אין אנו דנין ק"ו מדברי סופרים אלא הם תקינו כן מכח ק"ו זה ואתייא פסק הרא"ש על נכון וראיתי לה' הנז' שם שתמה על הש"ע בסי' הנז' שכתב ד"א קונות לו ולא פי' דדוקא בצדי ר"ה וכו' אבל בר"ה או בשדה חבירו לא ע"ש ונ"ל דאינה קו' דעיקר דמה שבא לאשמעי' הכא הוא דד"א קונות לו אפי' במו"מ אבל לענין חילוק זה דבעינן בצידי ר"ה וכו' לא צריך לגלה לנו דכבר כתב חילוק זה בסי' רמ"ג ובסימן רס"ח ודו"ק:
ד"ה מעבירין אותו וכו' אבל במציאה אי בהפקיר דליכ' למימר הכי אפי' רשע לא מיקרי עכ"ל ועיין בקדושין ד' נ"ט ע"א שפירש רש"י היפך זה ודחי אותו התוספו' מגמ' דהכא ע"ש ונ"ל דהכא שאני ששניהם מהפכין אחריה אלא שקדם אחר ונפל עליה מש"ה לא הוי עני המהפך בחררה ושו"ר בא"ז שפירש הכי ע"ד [א"מ ועוד אפשר ליישב כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהכא משום קנס' הוא וכמ"ש מהרמ"ש ז"ל ע"ש עכ"ה]: