מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף ט:
גמ' וחצר מהלכת ל"ק וכו' ראיתי בש"מ שכתב בשם הרשב"א וז"ל הא דאקשינן הכא ובכ"מ חצר מהלכת היא וכו' תמיהא לי והלא חצר משום שליחות איתרבאי כדאי' לקמן וכ"כ הרי"ף ושליח הא נייד בשלמא חצר דאשה דאיתרבאי משים יד איכא למימר מה ידה דנייח אף חצירה דנייח אבל גבר' דאיתרבאי משליחות מ"ט לא וכו' והריטב"א ז"ל שם תי' וז"ל וחצר המהלכת ל"ק פי' כשמהלכת שלא לדעת בעליה דומיא דבהמה הילכך אפילו למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכו' עכ"ל וראיתי לא"א ז"ל שהקשה עליו וז"ל וק"ל לפי' הריטב"א ז"ל א"כ מאי ק"ל הכא אלא מעתה היתה מהלכת בר"ה וזרק לה גט וכו' או לתוך קלתה ה"נ דלא מגרשה ומאי פריך קלתה שאני דאינה הולכת אלא לדעתה וצ"ע ונ"ל דל"ק דהריטב"א ז"ל ס"ל דבגט בעינן חצר דנייח' ממש משים דגבי גט כ"ע ס"ל דאיתרבאי מידה כדאי' לקמן ד"י ע"ב א"כ בעי' דומיה דידה וע"כ לא כתב הריטב"א דחצר המהלכת לדעת בעליה מהני אלא בדעלמ' דילפי' לה משליחו' ושליח מהלך לדעת שולחו אבל גבי גט בעינן דומיא דידה ממש והגמרא הכי פריך אלא מעתה פי' לדידך דאמר' חצר מהלכת שלא לדעת בעליה ל"ק משים דבעינן דומיא דשליח א"כ גבי גט דילפי' לה מידה בעינן דומיא דידה דנייח' היתה מהלכת בר"ה וכו' מיהו כ"ז לא יתכן אלא א"ת דידה אינה מהלכת כלל אמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בעצמו בגיטין ד' כ"א שהק' משם התוס' מאי פריך בגמ' חצר מהלכת וכו' והא חצר מידה איתרבאי וידה מהלכת היא ותי' דידה אינה מהלכת אלא לדעתה ואינה משתמרת אלא לדעתה דומיא דחצר שאינה מהלכת אבל חצר מהלכת שמהלכת שלא לדעתה ומשתמרת שלא לדעתה לא דמיא כלל לידה ע"כ וכ"כ שם הר"ן ז"ל א"כ לפ"ז חזרה קו' א"א ז"ל לדוכת' וכן ראיתי להשע"ה ז"ל פ"ה מה' גירושין דין י"ז שהק' כן והניח' בצ"ע ע"ש ונ"ל דאפשר לחלק בין ידה לקלתה דידה אינה מהלכת אלא לדעתה ומשמרת לדעתה משום כיון דמונח בידה לא מצי אח' ליקח מידה אבל קלתה דמונח על ראשה אפשר שיבא א' מאחריה ויקח מה שבתוכה והיא לא תרגיש א"כ הוי חצר שאינה משתמרת לדעתה והוי כמו חצר מהלכת דל"ק ומשני קלתה מינח נייח' ואיהי דקא משגי' מתות' וכיון דהיא מינח נייח' הוי כמו חצר שאינה מהלכת וקנתה דומיא דספינה א"נ ידה אינה מהלכת אלא לדעתה אבל קלתה אינה מהלכת לדעתה כיון דאינה מחוברת בגופה כי לפעמים שוכחת שקלתה בראשה ויוצאה לחוץ וא"כ הויא מהלכת שלא לדעתה ועיין להרא"ש בפ' הזורק ד' ע"ח ולהריטב"א בחי' לכאן שתי' בע"א ע"ש:
ואגב יש לעמוד במה שהקשה השע"ה ז"ל שם על הלח"מ וז"ל ואכתי ק' דאמאי לא פריך בפשיטו' דנגזור ישן אטו נעור דאינו גט מן התורה וכו' וא"כ אמאי איצטריך לאתויי ההיא דרבא ע"ש ונ"ל דכונת הלח"מ כך דאי לאו דרבא הו"א עומד ואינו מהלך והיא עומדת ע"ג דמגורשת דהוי כמו כפות דהוי משתמר לדעתה אם היא עומדת ע"ג כמו שכת' רבינו ובהא הוא דאמ' רבא דנעור אינו גט ר"ל מדרבנן וא"כ לא שייך להק' נגזור ישן אטו נעור כיון דנעור דאינו גט הוא מדרבנן אבל מדרבא דאמר דעומדת ל"ק ואפי' היא משתמרת משום דהוי כמו מהלכת א"כ נגזור בישן נמי ודו"ק: שם והלכת' בכפותה וכו' הנה הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' מכירה דין י"ד פסק דל"ק עד שימשוך הכלים עצמן ע"ש והק' עליו הלח"מ ז"ל אמאי פסק בפשיטות דל"ק כיון דבעיא לא איפשיט' היא והול"ל אם תפש לא מפקי' מניה כמו שרגיל לפסוק בכ"מ וא' מהם לעיל בפ' זה המקנה שדה לא' ומטלטלין לא' דפסק אם תפס לאחר שחזר בו המקנה אין מוציאין מידו משו' דבעיא דלא איפשיט' היא וה"נ בעיא דלא איפשיט' היא והניח בצ"ע עיין שם ולפעד"ן ליישב דרבינו ס"ל כיון דקי"ל דכליו של מוכר אפי' ברשות לוקח ל"ק ה"ה משיכה בכליו של מוכר לא מהני כסברת מקצת רבואות' דס"ל כן והביא אותם הריטב"א ז"ל הכא והב"י ז"ל בסי' כ' בשם הרמב"ן ז"ל דהא בהא תליא כיון דכלי דמוכר לא מהני ברשות לוקח משום דהוי כליו כחצירו כן משיכה נמי לא מהניא בכליו של מוכר דמשיכה לא מהניא בחצירו של מוכר אלא בחצר של שניהם ומה שדחו המפ' ס"ז מכ"מ עיין בא"ז בבתר' שם ויתיישב לך הכל א"כ ק' מאי קא בעי הכא ר"א אי מהני משיכת בהמה או לא דהא ודאי דל"ק א"ו דר"א דקא בעי אית ליה כמו דס"ד בבתרא התם דכליו של מוכר קונה בו לוקח א"כ ה"ה משיכה בכליו של מוכר מהני ולפיכך קא בעי משיכת בהמה מהניא לגבי כלים או לא מאחר דמשיכת הבהמה והכלים אינה שוה כמ"ש התוספות ודוקא במשוך בהמה הוא דמבע"ל אבל אי א"ל קני בהמה וקני כלים שעליה אם כפותה קני מטעם חצירו ואי לא כפותה ל"ק משום דלשון קני משמע מט' חצר אבל אי א"ל משוך וכו' לא הוי חצירו אע"ג דמושלת לו כמ"ש התוס' בתי' הא' ע"ש א"כ לדידן דקי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח ל"ק לוקח ה"ה משיכה בכליו של לוקח ל"ק ומש"ה כת' בפ"ד דאין כליו של מוכר קונה ללוקח בסתם משמע בכל ענין בין במשיכה בין מדין חצר א"כ ממילא נדחית בעיא דר"א דהא אפי' משיכה גמורה בכליו של לוקח ל"ק כ"ש משיכת בהמה דאין שוה בכלים ואפשר שזה כונת הגמרא דאמר והילכתא בכפותה די"ל אמאי מתרץ בלשון והילכתא כיון דלא איפשיט' בעיין וכן דקדק בש"מ ע"ש ולפ"ז א"ש דז"כ הגמרא והילכתא דל"ק אלא אי א"ל קני בהמה וקני כלים שעליה ובכפות' אבל אי א"ל משוך וכו' ל"ק משום דס"ל לגמרא דמשיכה בכליו של מוכר ל"ק דלא כר"א ואתי פסק רבינו על נכון ואפשר שזה כונת ה"ה ז"ל שכתב בסיד וז"ל אפי' כפות' ל"ק כלים דהא חצירו של מוכר היא וכו' די"ל אמאי איצטריך לזה דזה מוכרח בגמרא מדבעי אי מהני משיכה אי לא משמע דל"ק מדין חצר דאל"ה מאי קא בעי ת"ל דקני מדין חצר וא"כ מה בא להשמיענו ה"ה ז"ל בדברי רבינו אבל לפי מ"ש א"ש דס"ל דר"א דקא בעי כן ס"ל דלוקח קונה בכליו של מוכר אבל רבינו דס"ל דאינו קונה בכליו של מוכר ודאי דל"ק במשוך וכו' דהא חצירו של מוכר היא והיאך תקנה ללוקח לא מדין משיכה ולא מדין חצר והראיה לזה מדלא כתב ה"ה ז"ל דהיא בעיא ולא איפשיט' כדרכו בכ"מ א"ו דס"ל כמ"ש ובמ"ש שזה כונת הגמרא דקאמר והילכתא בכפות' י"ל מה שהק' ה"ה ז"ל לקמן בפ"ד במ"ש רבינו כשם שאין כליו של לוקח קונין לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונין ללוקח ברשות לוקח ותמה עליו ה"ה שאותן הסוגיות אליב' דמ"ד כליו של לוקח וכו' והכ"מ ז"ל כתב דעת רבינו דנקיטינן כר"ה דפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק ונקיטינן נמי באוקמת' דמר בר ר"א דכליו של מוכר ברשו' לוקח ל"ק דתרתי בעי' וכו' עכ"ל ולכאורה י"ל מנ"ל לרבי' דבעינן תרתי אבל לפמ"ש א"ש דרבינו גריס התם דפשיט ר"ה דכליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק כמו שהביא גי' זו בב"י ע"ש והגמרא הכא אמר והילכת' בכפות' ר"ל דוקא בכה"ג הוא דקנה אבל אי א"ל משיך בהמה וקני כלים שעליה ל"ק מט' דכליו של מוכר ברשות לוקח ל"ק לפיכך פסק רבינו כר"ה וכסתמ' דגמרא דהכא ודו"ק:
תוס' ד"ה משוך בהמה וכו' א"נ אי הוה בעי קני וכו' עכ"ל הק' מהרש"א ז"ל דא"כ מאי פריך וכו' ותי' דרבא ס"ל כיון דמתורת חצר ל"ק מתורת משיכה נמי ל"ק כיון דמהלכת היא ולא שייכא בכלים עכ"ד ונ"ל לפ"ד הלוך הסוגיא כך הוא דרבא הבין מדקא בעי במשוך וכו' מכלל דאי א"ל קני בהמה וכו' קני מדין חצר ומש"ה הק' חצר מהלכת היא ול"ק א"כ גם במשוך בהמה וכו' לא תיבעי כיון דל"ק מדין חצר ל"ק נמי מדין משיכה ומשני דאיירי בכפות' דקונה מדין חצר א"כ גם בעיא דר"א נמי בכפות' כיון דכה"ג קני מדין חצר אי א"ל קני בהמה וכו' קני נמי מדין משיכה ומש"ה מבע"ל במשוך אי קני או לא אך לכאורה ק' שהרי התוס' כתבו בתחילת דבריהם דמבע"ל כיון דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייכא בכלים לא יקנה וכו' ואי איירי בכפותה הרי משיכת הבהמה והכלים שוין מיהו עיין להרא"ש ז"ל שכתב וז"ל אבל משיכת הבהמה ע"י הילוך ומשיכת הכלים על ידי גרירה ואע"ג דבכפותה איירי מ"מ סתם קניית הבהמה ע"י הילוך ע"ש א"כ זה ג"כ כונת התוס' הכא ועיין במהרמ"ש ז"ל ודו"ק:
רש"י ד"ה מי שליקט את הפאה אדם בעלמא וכו' עיין להר"ש במסכת פאה פ"ד מ' ט' שדחה דברי רש"י מהירושלמי ע"ש ולכאורה דברי הר"ש ז"ל אינם מובנים דמתחילה הביא הא דדרשי' בגיטין לר"א לא תלקט להזהיר עני על שלו וזה עיקר הכריח רש"י הכא ואח"כ הק' עליו מהירושלמי דמשמע אפי' בעל השדה יכול לזכות לעני א"כ ע"כ דהירושלמי פליג אגמרא דידן ומאי מק' על רש"י ונ"ל דהר"ש ס"ל דהירושלמי אית ליה האי דרשה דגיטין אלא דס"ל דדוקא בעוד השדה שלו הוא דמוזהר ליתן אבל אי בעי מפקיר נכסיה ושדה זו בכלל והדר זכי בה מודה דבעל השדה יכול לזכות בלקט לפיכך פי' מתניתין דפ"ה דר"א לדבריהם דרבנן קאמר ואע"ג דאמר בחולין ד' קל"ד ע"ב המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו דחייב בלקט שכחה ופאה ופטור מהמעשרות שאני התם דאיירי דלמחר זכה בגוף השדה דהוי השדה שלו וחייב בלשו"ף אבל אי בעי מפקיר את השדה ואת נכסיו ואח"כ יחזור ויזכה במה שגדל בגוף השדה פטור וכ"כ התוס' בתמורה ד"ו ד"ה המפקיר וכו' וכ"כ הריטב"א ז"ל הכא הובא בש"מ וז"ל ובתוס' דחו ראיה זו דאנן הכי אמרי' דאי בעי מפקיר נכסי' ושדה זו בכלל ההפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזיא ליה ואע"פ שאמר שהמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפאה התם הוא לפי שחזר וזכה בו אבל בכאן שלא חזר וזכה בו אינו מוזהר עליו עכ"ד ונראה דכונתו כמ"ש אמנם לפ"ז צ"ל דהירוש' אית ליה דדרשה זו דגיטין דוקא לר"א אבל לרבנן ל"ל דרשה זו שהרי בירושלמי דפאה גבי מתניתין דמי שליקט את הפאה איתא הכי ריב"ל אמר בבע"ה עשיר נחלקו אבל בבע"ה עני מאחר שהוא ראוי ליטול זכה ע"כ ואי איתא דרבנן אית להו דרשה זו דעני מוזהר על שלו א"כ איך מצי לזכות בע"ה בעצמו דהא רבנן אית להו תרי מיגו לא אמרינן א"ו דדרשה זו לא אתיא אלא לר"א ולפ"ז מתני' דפ"ה מ"ה דקתני ב' שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מע"ע אתי' כר"א דוקא ודלא כהתי"ט ז"ל שם מיהו ק' דא"כ מתניתין אתיא דלא כהלכת' דר"א שמותי הוא ולית הילכת' כותיה:
ברם ראיתי בירושלמי בסוף פ"ק דפאה דהביא דרשה זו לא תלקט להזהיר עני על שלו לר"י הנשיא וכן ר' ס"ל כן מדפריך התם ומ"ט דר' וכו' א"כ מתני' אתי' אליבא דהלכת' ולית הילכת' כרבנן דר"א בהא דלא דרשי לא תלקט להזהיר עני על שלו [א"מ ק"ל לפ"ז א"כ מנ"ל לריב"ל בירושלמי לומר מחלוקת בבע"ה עשיר אבל בבע"ה עני זכה לו דמיגו דזכי לנפשיה וכו' ול"ל האי דרשה דאימא דרבנן פליגי גם בבע"ה עני משום דלא מצי זכי לנפשיה דעני מוזהר על שלו ותרי מיגו לא אמרי' ואפשר דמתניתין דקתני מי שליקט וכו' משמע ליה בין בבע"ה בין איניש דעלמ' ובאיניש דעלמ' ע"כ דוק' בעשיר דאי בעני מודו רבנן דזכה לו דחד מיגו הוא וא"כ דומי' דהכי נמי בבע"ה דוקא בעשיר אבל בעני מודו רבנן דזכה לו מיגו דזכי לנפשי' ול"ל דרשה זו דעני מוזהר על שלו עכ"ה] א"נ כמ"ש בש"מ וז"ל ומיהו בירושלמי משמ' דמתני' סתמ' בין בבע"ה ובין באיניש דעלמא דאפי' בע"ה עני ראוי ליטול בפאה דעלמא שפיר קרינ' ביה דהא חזיא ליה ואי בעי זכי בה לנפשיה דהא ראוי הוא לזכות בה אלא דרחמנ' חייביה למיזכה לעני מפני שהיתה שלו הילכך שפיר מצינן למימר מיגו דאי בעי זכי לנפשיה כדי ליתנה לעני זכי בה נמי מעיקר' לחבריה עני עכ"ד א"כ מתני' דהתם כ"ע:
שוב ראיתי בתוספת' דפאה פ"ב והביא אותם הר"ש בספ"ק דפאה וז"ל גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכח' ופאה ופטור מן המעשרות ובתוספתא שלפנינו היא משובשת כמ"ש הר"ש ועיין לה' חסדי דוד ז"ל דאישתמיטי' הר"ש הנז' וכתב עוד הר"ש ולפ"ז הא דאמר בחולין המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו דחייב בלשו"פ ופטור מן המעשרו' איירי בזכה בקמה ולא בגוף השדה ע"ש הרי לך להדיא דאע"ג דלא זכה רק מה שגדל בשדה חייב בלקט וכו' וזה היפך דברי התוס' דתמורה והריטב"א הנז' וראיתי בתי"ט בפ"ה דפאה ה' ה' כת' מסבר' דנפשי' דלא זכה בגוף הכרם דאי זכה בגוף הכרם אמאי פטור ממעשרות וה' בית דוד על המשניות דחה דבריו משום דליכא תעזוב יתיר' במעשרו' כמו בלקט ושכח' וכו' ע"ש ואשתמיט מנייהו הר"ש הנז' שהכריח כן מהתוספתא ואחר כתבי ראיתי להפ"ח ז"ל כמ"ח בליקו' על הרמב"ם בפ' מה' מת"ע ה"ט שהק' על התוס' דתמורה כמ"ש ע"ש א"כ לדאתן עלה דברי הר"ש הנז' ברא"ש אמיר הם תמוהים והדק"ל דמאי מק' על רש"י מהירושלמי דהירושלמי פליג אגמרא דידן וס"ל דר"א לא דריש לא תלקט להזהיר העני על שלו וצ"ע:
והנה הרמ"ז ז"ל על המשניות הק' על התי"ט אימ' הא דאמ' דעני מוזהר על שלו היינו דוקא אם זכה בפירות שבשדה אבל אם אחר שהפקירו רוצה לזכות בלקט דוקא אה"נ דמהני וגמרא דמציעא איירי דאי בעי זכי בלקט זו ע"ש ונ"ל דאינו כן דזיל בתר טעמא דאמ' דאע"ג דחזר וזכה בהפקר ואפי' זכה בפירות דוקא דחייב בלקט משום דמאחר דכבר נקרא עליה שם פאה אפילו חזר וזכה מתורת הפקר לא מהני דלא יצא מתורת פאה וכ"כ בא"ז ע"ש א"כ אין חילוק בין זכה בפירות של לקט דוקא או זכה בכל הפירות דלא מצי לזכות בה:
ברם לדעת רשיי ז"ל נראה דהכריחו לפ' באדם אח' מברייתא זו דקתני אע"פ שזכה בקמה חייב וכו' ור"א דריש לא תלקט להזהיר עני על שלו א"כ לא אפש' לחלק בין בשדה שלו ובין ע"י הפקר ודלא כהריטב"א ז"ל בש"מ דכתב דרש"י ס"ל דליכא חילוק בין זכה בגוף השדה בין זכה בפירות דחייב בפאה וברייתא דחולין איירי בין זכה בגוף הקרקע בין בפירות ע"ש דודאי אישתמיט מניה תוספת זו ולפמ"ש א"ש דברי רש"י על נכון:
והנה ראיתי לה' דרך המלך ז"ל ד' ס"ה ע"ב שהק' לדעת רש"י מסוגי' דנדרי' דפ"ד ע"ב דאמ' אביי טעמא דר"א דאמר הלוקח דמאי מע"ה א"ץ לקרות שם למעשר עני משום דלא נחשדו ע"ה על מ"ע כיון דאי בעי מפקיר נכסיה וזכי ליה ורבנן דאמרי דצריך לקרות שם סברי נכסי לא מיפקר איניש דמרתת דילמ' זכי בהו איניש אחרינא ע"ש ואי איתא לדברי רש"י היכי קאמר ר"א דאי בעי מפקיר נכסיה והוי חזי ליה הא לא חזי ליה כיון דאיהו ס"ל לא תלקט להזהיר עני על שלו והאי אזהרה לאו דוקא בלקט אלא ה"ה במ"ע כדילפי' בחולין ד' קל"א ע"ש ואחה"מ לק"מ דטעמא דרש"י דאפי' הפקיר נכסיו וחזר וזכה ביה דחייב בפאה הוא מדאמר בחולין המפקיר את כרמו ולשחר בצרו דחייב בפאה ופטור מן המעשרות ומפ' הש"ס בפ"ק דתמורה משום דבהני כתי' בהו תעזוב יתיר' לרבויי הפקר כה"ג אבל גבי מעשרות דליכא רבוי פטור לפ"ז אתי' דברי רש"י על נכון דהכא איירי בפאה צ"ל דאיירי באדם בעלמא אבל התם דאיירי במעשר א"ש דאמר מיגו משום דאיכא לחלק דהא דאמר בגיטין להזהיר עני על שלו ה"ד בשדה שלו אבל אי בעי מפקיר וזכי בהו שפיר משום דפנים חדשות באו לכאן וכ"כ מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' פ"ה ודלא כה' דרך המלך שהביא דבריו וכתב עליו וז"ל ואני תמיה על גודל רבנותו ורוב בקיאותו איך נעלם מעיני ה' ז"ל דברי רש"י הללו והוא פלא וצ"ע עכ"ד ובודאי שטעה בזה כמ"ש דמהרימ"ט ז"ל איירי התם במעשר ורש"י אה"נ דמודה בזה וליכא מאן דפליג בהא ומה שהק' מהרימ"ט ז"ל שם על רבינו דכתב בפ"ה מה' מת"ע המפקיר את כרמו וכו' פטור מן והול"ל דחייב מדרבנן כמ"ש בגמרא דנדרים ע"ש עיין להלח"מ ז"ל בה' נדרים פ"ב ודו"ק:
וראיתי בש"מ שהביא משם הרא"ש ז"ל וז"ל פי' רש"י ז"ל בשדה אחר ונ"ל דבעיקר מחלוקתן דפליגי אליבא דעולא דמעשיר לעני מחלוקת איירי אפי' בשדה שלו כיון דלא זכי אליבא דר"א אלא מט' הפקר דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני חזי ליה לאחר שיפקירם אין השדה שלו אלא דבשביל מעני לעני הוצרך רש"י לפ' דבשדה אחר ע"כ וק"ק לפ"ז הו"ל לרש"י לקבוע לקמן גבי מעני לעני ולא ברישא ונקט נמי בלשונו דאלו בעל השדה ל"א ר"א זכה לו וכו' ולר"א ליכא הוכח' משום דר"א ס"ל דאמר תרי מיגו וראיתי לה' דרך המלך שם ע"ד שהקשה כן ותי' וז"ל הא ודאי לק"מ דרש"י ז"ל לא יוכל להכריח זה אלא מדר"א דאית ליה האי דרשה לא תלקט להזהיר עני על שלו אבל לרבנן לק"ח דאינהו לא דרשי ליה להאי דרשה כדאמר בהדיא בגיטין די"א ע"ש [א"מ אשתמטתיה לה' ז"ל דברי התוס' לקמן ד' י"ב ע"א ד"ה ואבוה וכו' שכתב דרבנן נמי אית להו להאי דרשה ותרתי ש"מ ודבריהם מוכרחים דאל"כ לא הק' הגמרא שם מידי ע"ש עכ"ה] ודבריו תמוהים דאי איתא דלרבנן איכא לפרושי בבע"ה עצמו א"כ אמאי הוצרך רש"י לומר דאיירי באדם אחר דלעולם בבע"ה עצמו וטעמא דר"א משום תרי מיגו דאי בעי מפקיר גם שדה זו וחזי ליה זכי נמי לאחריני ובעני לעני מודו רבנן דזכי ליה משום דליכא אלא חד מיגו ול"ל דרשה זו להזהיר עני וכו' וצ"ע:
ובעיקר דברי רש"י לכאורה דסותרין אהדדי דהכא פי' דאיירי באדם אחר ובגיטין פי' דאיירי בבע"ה עצמו ונראה דהתם מפ' כן משום דעדיין הגמ' שם לא ידע דרשה זו מדפריך ולר"א לא תלקט מאי עביד ליה אבל הכא פי' לפי האמת. תו י"ל למה לא הביא רש"י מסוגיא דגיטין דקאמר בהדיא דרשה זו אליבא דר"א ונראה שבא לומר כמו שכתב התי"ט ז"ל במסכת פאה פ"ה דמסוגיא זו דחולין משמע דליכא מאן דפליג אפילו רבנן ס"ל כן מדהביא בגמרא דרשה זו בסתם לפיכך רש"י סוגיא דחולין לומר דדרשה זו לכ"ע ושלא תטעה לומר דבסיפא דקאמר אבל מעני לעני ד"ה זכה לרבנן איירי אפי' בבע"ה אלא בין לרבנן ובין לר"א איירי באדם אחר וק"ל:
שם בגמ' ורבנן סברי חד מיגו אמרינן וכו' ראיתי למ"ז ז"ל בס' חק נתן במס' תמורה ד' י"א ע"ב גבי הא דבעי רבא הקדיש אבר א' לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף אי אמרי' כיון דנחת' ליה קדושת דמים נחת' ליה קדושת הגוף ומדאקדשיה לחד אבר וכו' איד חד מיגו אמרי' תרי מיגו ל"א ופסק רבינו פ"ה מה' ערכין דהוי דבר בס' והק' מ"ז ז"ל אמאי לא פשיט ליה מהכא דפי' עולא טעמא דרבנן דמעשיר לעני לא משום דלא אמרינן תרי מיגו וכ"פ רבינו פ"ב מה' מת"ע א"כ איך פסק דהוי דבר בס' ע"ש מה שתי' ולפעד"ן בהקדים קו' אחרת דמהכא משמע היינו טעמא דרבנן מעשיר לעני לא זכה משום דלא אמרינן תרי מיגו הא חד מיגו אמרי' אפי' מיגו דאי מפקר לנכסיה והתם בנדרים ד' פ"ד מפ' אביי טעמא דרבנן דאמר הלוקח דמאי מע"ה דצריך לקרות שם מע"ע משום דס"ל דלא אמרינן דאי בעי מפקיר נכסיה דמירתת דילמא זכי בהו איניש אחרינא הילכך נחשדו וזה היפך גמרא דהכא וכן הק' ה' מוצל מאש סי' כ"ה ע"ש ועוד יש קושיה אחרת מה שהק' התי"ט ז"ל פ"ד דדמאי מ' ג' על רבינו שפסק פ"ט מה' מעשר כרבנן דצריך לקרות שם למע"ע ונתן טעם גזירה משום מע"ב וכו' כירושלמי והקשה עליו ה' הנזכר למה לא פסק כהש"ס דידן וכו' ע"ש שהניח בצ"ע ולעד"ן דרבינו מכח קושיה דגמרא דהכ' עם גמ' דנדרים מספק"ל בפי' הגמ' דהכא אי אמרינן דכונת עולא דאמר טעמא דרבנן דלא אמרינן תרי מיגו היינו משום דמיגו דאי בעי מפקיר נכסיה לא אמרינן כמו שאמרו בנדרים אבל בעלמא אמרי' תרי מיגו וכ"כ בס' דרך המלך ד' ס"ד ע"ג וכ"פ בא"ז לדעת רש"י ע"ש א"ד פי' הגמרא דלא אמרינן תרי מיגו היינו בכל מקום אבל חד מיגו אמרינן ואפי' מיגו דאי בעי מפקר נכסיה ופליג אדאביי לפיכך פסק רבינו בה' ערכין דספק אי אמרינן תרי מיגו משום דהילכתא כעולא כמו שפסקו כל הפוסקים ובפי' דברי עולא יש ס' שמא פי' עולא כמו שפי' בצד הא' לפיכך פי' התם דהוי הדבר בס' ולפי הצד הב' דילמא עולא פליג אאביי לפיכך לא הביא הטעם שאמר אביי בנדרים והביא טעמא דירושלמי שהוא מוסכם לכל ודו"ק:
תוס' ד"ה ולימ' מר מעני לעני מחלוקת וכו' ויחלוקו בתופס לב"ח וכו' עכ"ל נראה דאין זה מוכרח דאיפשר דר"ן ס"ל דכ"ע התופס לב"ח במקום שחב לאחרים ל"ק והכא דפליגי ר"א ורבנן משום דאיכא מיגו ורבנן דס"ל דלא זכה לעני משום דלא אמרינן מיגו והא דקאמר לקמן המגביה מ"ל ל"ק כרבנן דלא אמרינן מיגו אלא דהתוספות ס"ל מאח' דר"ן ור"ח ס"ל כחד' שיט' דהמגביה מ"ל ל"ק ור"ח אמר בגיטין דפליגי בתופס לב"ח א"כ ר"ן נמי הכי ס"ל ולא נעשה מחלוקת בזה אמנם אה"נ לדעת רש"י דפי' דפליגי אי אמרי' מיגו או לא מפ' כמ"ש ודו"ק: