מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף ו.
גמ' ותו הא דאר"ש ג' שבועות וכו' עיין במקו' משם תוספי הרא"ש דג' שבועות אלו חוץ משבועת השומרין ול"נ דכיון דנשבע שבועת השומרין שנגנבה לא שייך לישבע שאינה ברשותיה וכו' יע"ש ולעד"ן דל"ק דהשבועה של השומרין היא שנגנבה או שנאבדה וא"כ איכא למיחש דילמא חזרה אליו או מצאה הגנב לכך צריך לישבע שאינה ברשותו עתה שו"ר להסמ"ע סי' רצ"ה שרצה לומר כמ"ש ודחה דהיכן שטוען שמתה אמאי משביעין אותו שאינה ברשותו ומדברי הש"ע נר' דצריך לכל שומר שישבע ג' שבועות הללו יע"ש ונ"ל דהש"ע לא מיירי אלא בש"ח וש"ש דמסתמא טוענים שנגנבו או נאנסו דמיתה לא שכיחה ובהשואל שטוען שמתה כבר גילה הש"ע בסי' שד"ם שכתב וישבע כמו שנתבאר בסי' רצ"ד ובסי' רצ"ד לא הביא שבועה שאינה ברשותו ועיין מה שהק' הלח"מ בפ"ה מה' טוען על דברי ה"ה דא"כ הו"ל ד' שבועות ור"ש קאמר ג' שבועות וכפי מ"ש בש"מ הנז' דג' שבועות אלו חוץ משבועת השומרין לק"מ ודו"ק:
שם גמ' אביי אמר חיישי' שמא ס' מלוה ישנה יש לו עליו וכו' עיין במקו' משם מהר"י בן מיגש וז"ל דה"ט דכופר בפקדון פסול לעדות ולא אמרי' שמא ס' מלוה וכו' דדוקא גבי שבועה משום דמורי היתרא אבל לענין עדות פסול משום דאפי' נותן לו דמים עובר על לא תחמוד דלקח אותו הכלי שלא ברצון הבעלים הלא תראה מי שאנס את חבירו למכיר לו את נכסיו גזלן הוא וכו' יע"ש ולא הבנתי דבריו דמאי ראיה מייתי דאין הנדון דומה לראיה דשאני חמסן אע"ג דנותן לו דמים מ"מ עבר על לא תחמוד כליו של חבירו משום דהתם רוצה בגוף הכלי אבל הכא הכופר בפקדון אינו רוצה בגוף הכלי דאם היה נותן לו דמים שחייב לו מחזיר לו הפקדון ואינו רוצה בו אלא משום דכפר לו בעל הפקדון מלוה ישנה שיש לו עליו לפיכך כפר לו בפקדון ועיין להריטב"א והנ"י ז"ל מ"ש בזה יעו"ע:
והנה הרז"ה ז"ל כתב וז"ל מדלא טעין בהדיא שיש לו מלוה ישנה משמע דאי טעין כן לא מהני תפיסת לתפוס בשביל החוב שיש לו עליו ואי תפס מפקי' מניה יע"ש וכן נר' דעת הגמ"ר שכ' וז"ל ומצאתי בשם ראבי"ה דהנו עיזי וכו' אבל בשאר עניינים אין אדם יכול לעכב משל חבירו זה תחת זה יע"ש אך מה שה"ר הגמ"ר שם מהירושלמי בפ' שבועת הדיינים חד בר נש קם על חבריה בשוקא וארים סכונתיה וכו' ולא מהימן במיגו דאי בעי אמר להד"מ יע"ש לעד"ן דליכא ראיה דשאני התם דחטף בפנינו לפיכך לא מצי אמר להד"מ או לקוחים בירי אבל אי ליכא עדים שתפס בפניהם ואמר שיש לו מלוה ישנה עליו אה"נ אפש' דמהני תפיסתו מיגו דאי בעי אמר להד"ם או לקוחים בידי ועיין להרמב"ן במלח' שהק' על הרז"ה מההיא דכתובות דההוא בקרא דיתמי דתפסוה מניה תורא דיתמי בע"ח אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסתיה והמניה לבע"ח מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי והא התם דמידא דבקרא תפסיה שידו כיד היתומים ואפ"ה המניה במיגו ואמאי הא אמרת שאינו נאמן לתפוס בטלית חבירו יע"ש ולפעד"ן דל"ד כלל דשאני הכא דהחוב אינו אמת דהא חבירו טוען עליו שאין לו עליו כלום וכשהתובע מודה שחטף לו מתחייב בזה להחזיר הכלי אבל התם החוב הוא אמת ועוד בהודאתו של זה אינו מתחייב להיורשין דהוא אמר שתפס מחיים א"כ בזה מהני תפיסתו ועיין להתרומות שער מ"ט סי' ד' יע"ש:
שם גמרא תקפה א' בפנינו מהו הרמב"ם בפ"ט מה' טוען פסק דאין מוציאין אותה מידו כיון ששתק מתחילה הר"ז כמודה לו חזר השני ותקפה מא' אע"פ שהראשון צווח מתחי' ועד סוף חולקין ע"כ ע"ש וכתב ה"ה ז"ל כיון דבעיא דלא איפשטא לכך פ' דאין מוציאין מידו ועוד דאמר' התם את"ל אין מוציאין וכו' ודרך רבינו לפסוק כאת"ל יע"ש ולכאורה י"ל דאם תאמר שרבינו פסק כן מכח דאת"ל פשיטותא א"כ איך כ' רבינו אח"ך דאם חזר ותקפה השני שיחלוקו וכת' ה"ה משום דמעיקרא תפיסתו מכח ספק והר' לח"מ ז"ל עמד בזה וכ' דאע"ג דאמר את"ל מ"מ עיקר הדבר בעיא הוא ע"ש ולא הבנתי דבריו דודאי כשהוא אומר את"ל פשיטותא כדאמרי' בכל דוכתי וא"כ הוי ודאי שלו ועיין מ"ש הדרישה בסי' קל"ח יע"ש (א"ה ונ"ל דכוונת ה"ה ז"ל דהוא מפרש דבעיית הגמרא היא ע"ז האופן דהיינו אי אמרי' דשמא כיון דשתק אודויי אודי ליה וא"כ כיון דמספקא לן לא מפקי' מניה א"ד דאין כאן צד ספק לומר דאודויי אודי ליה דהאי דקא שתק סבר דהא קחזו ליה רבנן וכן ראיתי להר"ן שפי' כן א"כ אפי' תאמר דאת"ל פשיטותא היינו כהצד דאמרי' כיון ששתק שמא אודויי אודי ליה ודו"ק) והראב"ד ז"ל השיג על רבינו וז"ל אין כאן טעם לזה עכ"ל וכן דחה הטור סי' קל"ח וז"ל ונר' כיון שתקף התוקף תחילה משים הודאתו של זה אין האחר יכול לתוקפה ממנו בלא ראיה ע"כ וראיתי לרבינו בה' זכיה פ"ד דין ג' וז"ל זיכה לו ע"י אחר וכששמע המקבל שתק ואח"ך צווח ואמר איני מקבלה הר"ז ספק לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו אין מוציאין אותה מידו שמא המקבל זכה ואם חזרו הבעלים ותפסו מזה שקדם וזכה אין מוציאין אותה מידו יע"ש וק"ק אמאי לא השיג שם הראב"ד על רבינו שם בה' זכייה שהוא קודם להלכות אלו ולפי מה שהבין הב"ח דהראב"ד ז"ל לא השיג אלא בשתק מתחי' ועד סוף וסבר שהרמב"ם קאי גם ע"ז א"ש דהתם מיירי דוקא בשתק ולבסוף צווח ובזה מודה הראב"ד דאין מוציאין מיד הבעלים הראשונים דתפיסת הא' מכח ספק אבל הכא דכ' הרמב"ם ז"ל שתק ואע"פ שלבסוף צווח וכתב אח"ך סתם ואם תקף הב' אין מוציאין ולכך הבין הראב"ד דקאי גם בשתק מתחי' ועד סוף ולכך השיגו אבל בהלכות זכיה שם לא כ' אלא שתק ולבסוף צווח:
והנה הטור בסי' הנז' הביא בשם הרא"ש דאפי' אם הביא עדים אח"ך שהיא שלו לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"כ והב"ח ז"ל כ' דהרא"ש ז"ל לא קאי אלא בשתק מתחי' ועד סוף ותמה על מור"ם בהגה' דהביא סברא זו גם על שתק ולבסוף צווח והש"ך ז"ל כ' דליכא השגה על הרב דאם נאמר דהטור קאי על רישא גם הרב בהג"ה נמי קאי על רישא ע"כ ונ"ל דבשלמא הטור שהביא השתי בבות בהדיא וז"ל שתק הרי הודה לו שהיא שלו ואבד זכותו ואפי' אם שתק תחילה ואח"כ צווח הוי כהודאה כיון ששתק תחילה ע"כ הרי לך דהביא בתחלה בבא דאם שתק מתחלה ועד סוף א"כ מה שהביא אח"כ דברי הרא"ש אפשר דקאי ע"ז אבל הש"ע לא הביא בבא זו כלל א"כ לא אפשר לפ' דברי ההגה"ה על חלוקה זו:
ומ"ש הש"ך טעם לס"ז דהרא"ש קאי אפי' על חלוק' דשתק ואח"כ צווח עיין באורים ותומים שדחה דבריו ע"ש וראיתי להט"ז שם שתמה על הרא"ש ז"ל ממאי דפסק לקמן הטור בסי' קכ"ו דאף במודה בפי' הודאה גמורה יכול לומר טעיתי כשיש עדים כ"ש הכא שאין הודאה גמורה שיכול לומר טעיתי בשעה ששתקתי ע"ש ונ"ל דאינה קושי' כלל שאני התם דהיה ביניהם חשבון ועשו החשבון ונשאר עליו חמש איסתירי ואח"כ עשה חשבון בינו ובין עצמו ומצא שטעה בחשבון ואיכא סהדי ע"ז שטעה בחשבון בזה ודאי פטור אבל הכא שזה אומר טלית זו שלי זה אומר שלי ושמטה האחד מיד חבירו וזה שתק הוי הודאה גמורה דהיא של חבירו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"כ לא מהני מה שהביא אח"כ עדים שהיא שלו מאחר שכבר הודה לו שהיא שלו ע"י שתיקתו ולא אמרי' בזה שטעה. ומה שתמה עוד וז"ל ויותר תימה לי ע"ד הרא"ש לפי מאי דבעי ר"נ למפשט בגמ' מבריית' דקתני המע"ה מיירי בתקפה א' לפנינו משמע דאי מייתי ראיה דמהני והלא ק"ו הוא ומה לסברת הפשטן שהיה סבור דהודאה גמורה היא ואפ"ה מהני עדים דאל"כ מאי המע"ה דקאמ' כ"ש לפי מאי דלא אפשיטא הבעיא דנאמר דמהני עדי' וזו קו' עצומה עכ"ד ונר' מדבריו דהבין בדברי הרא"ש כמ"ש הש"ך ודלא כהב"ח שפי' דהרא"ש קאי דוקא על חלוק' דשתק מתחלה ועד סוף מ"מ מדבריו נראה דגם על הב"ח נמי קשי' ממאי דקא ס"ד דהפשטן לפשו' מבריית' דשתיקה הוי כהודאה וקתני המע"ה דמהני הבאת עדים וזה היפך הרא"ש ז"ל דס"ל דאי הוי כהודאה ל"מ עדים ונר' דלדעת הב"ח י"ל דגמ' דקא פשיט מבריית' דאיירי בדשתק וא"כ צווח היינו לומר דמהני תקיפתו ואין להוציאה מידו אבל אם הביא עדים אח"כ מהני דהברייתא נמי מספק"ל כן אי אמרי' כיון דשתק אודויי אודי ליה או"ד כיון דצווח השתא איגלאי מילת' דהא דשתיק מעיקר' סבר הא קא חזו ליה רבנן וכ"נ שכן דעת הריטב"א ז"ל שכת' למאן דס"ל דאם שתק בפני עדים אע"פ דהדר וצווח לא משגחי' ביה דאודויי אודי ליה וכתב הריטב"א לפי ס"ז הא דלא מוקמי' ברייתא דקתני אבל טלית יוצאה מתחת יד אחר מהם המע"ה דאיירי בהכי בתקפה בפני עדי' ושתק משום דאי איירי בהכי לא הול"ל המע"ה דתו לא מהני ליה דהא שתיקתו כהודאה עכ"ד וק' סו"ס לפי מאי דקא פשיט מברייתא דשתיקה כהודאה הוי היכי קתני המע"ה א"ו דס"ל דהגמ' דקא פשיט מבריית' לענין דאין מוציאין מידו דוקא וכמ"ש. אבל לדעת הש"ך ודאי קשיא ואפ"ל בדוחק דה"ה דהו"מ הגמרא למדחי כן דלא איירי בהכי מדקתני המע"ה אלא שפיר קא מדחי ליה והו"מ למימר וליטעמיך. ומה שהקשה עוד מדברי הטור שכתב אח"ז אין יכול לתקוף בלא ראיה משמע דעכ"פ ראיה מהני עכ"ד אשתמטתי' דכבר הרגיש הב"ח בזה וכתב דלא נקט רבי' לשון זה לדיוק' אלא להפלאת ההשגה אמר כך דכיון דהוי הודאה היאך אפשר לומר שיכול לתקפה ממנו בלא ראיה ואה"נ דאפי' ראיה לא מהני. אמנם דברי הש"ך אינם מובנים לי דהא בסימן קל"ט פסק הטוש"ע גבי שנים שחולקין בדבר זה אומר שלי וז"א שלי דאמ' כל דאלים גבר ואותו שגבר' ידו תחלה הוא שלו עד שיביא האחר ראיה ואם לא הביא ראיה אף אם תגבר ידו אין מניחין לו ליקח מזה שגבר' ידו תחלה ע"כ והכא פסק מרן בש"ע דאם חזר ותקפה מידו דיחלוקו כבתחלה והסכים הש"ך כן לדינא בס"ק יו"ד וכתב דמ"ש הטור והראב"ד דלא מהני אם תקפה אחר ממנו איירי בדשתק מתחלה ועד סוף דוק' ע"ש א"כ ק' ולאו ק"ו הוא מה התם דאמרי' דזכה בה הא' דגבר' ידו ואפי' גבר הב' אח"כ לא מהני מ"מ אם הביא עדים יוציא מידו הכא דאמרי' דאם חזר הוא ותקפה מידו דמהני לא כ"ש הוא דאם הביא ראיה דהיא שלו דמהני [א"מ ונלע"ד ליישב דהתם מה שזכה בה הא' הוא משום תקנת חז"ל שלא יהיו כל ימיהם במחלוקת היום יגבר זה ולמחר יגבר זה וכמבואר שם ומש"ה כשיביא האחר ראיה שהיא שלו נוטלה בדין משא"כ הכא דמה שזכה זה הוא משום חשש דשתיקה כהודאה ואין מוציאין מידו מס' א"כ אפילו הביא ראיה ג"כ אין מוציאין מידו מס' דהודאה והודאת בע"ד כק' עדים דמי ול"מ עדים עכ"ה] ומ"מ פשט דברי הטור שסתם וכתב דאפי' אם יביא עדי' אח"כ ל"מ משמע דקאי נמי אדסמיך ליה דאפילו בשתק ואח"כ צווח ל"מ וכד' הש"ך ונ"ל דודאי הטור שמע כן מאביו ז"ל פה אל פה ולא הוציא כן מפסקיו וכמ"ש הב"ח מדקדוק ל' הטור שכתב והיה אומר א"א וכו' א"כ אפש' ששמע נמי מאביו דהבעיא נפשטה מכח את"ל וכמ"ש ה"ה ז"ל א"כ מאחר דס"ל דנפשט' הבעי' והוי שתיקתו כהוד' ל"מ אם הביא אח"כ עדים דהודאתו כמאה עדים וחזר ממ"ש בפסקיו דהויא בעי' דלא אפשט' ואתו דברי הש"ע והרב בהג"ה כפשטן שפיר דהש"ע פס' כהרמב"ם ז"ל דהבעי' לא איפשט' מדכת' אם חזר הב' ותקפה ממנו דמהני וא"כ אם הביא עדים אח"כ מהני אבל הר"ב בהג"ה פ' כהרא"ש ז"ל וכמ"ש ודו"ק:
רש"י ד"ה הקדישה בלא תקפה עכ"ל עיין למהרי"ל ולא"א ז"ל שכת' דרש"י ס"ל דאם הקדישה כשתקפ' מקודשת ע"ש ונ"ל דאינו כן דלא אפשר לומר ס"ז מעולם דהא לקמן פשיט ליה מדר"נ דאמ' כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש וכו' כ"ש הכא דזה שהקדיש אות' אינו יכול לעכב אות' אצלו אלא אדרב' זה הב' יוציא אותה מידו בדיינין א"ו אפי' תקפה והקדיש אותה לא קדש' והא דנקט רש"י כן עיין במהר"ם שיף ז"ל מ"ש בזה:
וראיתי בש"מ בשם מהרי"א וז"ל י"ל היאך עלה על דעתו שיחול ההקדש על מה שביד חבירו דאנן סהדי דמאי דתפיס דידי' הוא וכו' ונאמ' שמה שאמרו הקדישה בלא תקפ' מהו ר"ל שחמור כח הקדש כשהקדישה כי לא תקפ' בין דצווח בין דשתיק אמרי' שחל ההקדש וכו' לפי שאנו רואין חומרא אחרת בהקדש שכ"ד צריך משיכ' להדיוט ובהקדש אמירתו לגבוה וכיון שיש לו חומר' אמרי' שיש לו חומר' אחרת שאע"פ שלא הודה חל ההקדש ע"כ ואחה"מ אינו כן כיון שזה צווח מה"ת יחול ההקדש כיון שלא הודה לו הוי כמו שהקדיש של חבירו דלא חל ההקדש ועוד אמאי לא בעי הגמרא אלא אי אמרי' אין מוציאי' אפי' את"ל מוציאי' נבעי כן מטע' חומר ההקדש וצריך עיון: תוס' ד"ה דתני ר"ח וכו' וי"ל דע"י ר"ח שנאה ר' כדמוכח התם עכ"ל הקו' מבוארת דהתם לא אמרה ר"ח אלא ר"ח א"ל תנינא ונראה דהגמרא דפשיט מר"ח ולא ממתני' משום דר' מספק"ל אי קבלה או לא ואע"פ ששנאה במתני' אפשר דחזר בו אבל ר"ח דפריך לר' חנינא משמ' דס"ל דדין זה הוא אמת ולכך פריך הגמ' מר"ח ודו"ק:
ד"ה שבועה וכו' א"נ שלא שלחתי בה יד אינו נשבע אלא וכו' עכ"ל ראיתי להטור בסי' רצ"ד שהביא ד' ר"י דס"ל דאי איכא עדים שנאנסה אף דלא ידעי' אם בא ע"י פשיעה נפטר משבועה ודלא כהירושלמי ע"ש וק"ק מנ"ל לטור דר"י לא ס"ל כהירושלמי אדרבא מדכתבו התוס' שבוע' שלא שלח בה יד באה ע"י גלגול שבוע' שלא פשע בה משמע דס"ל כהירושלמי דאל"כ הול"ל שלא שלח בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול שבועה שנאנס' וכשיש רואה שנאנס פטו' א"ו דנקט' כן לומ' דשבוע' שלא סלח תלויה בשבוע' שלא פשע דאם צריך לישבע שלא פשע צריך לישבע ג"כ שלא שלח כהירוש' ומ"ש התוס' כשיש רואה שנאנסה ר"ל שנאנס' בלא פשיע' דהתם בגמ' קאמר ואפי' במקום מדרון נמי וכו' היכ' דאיכ' רואה פטו' כאיסי וכו' ור"ל שרואין שנאנס' בלא פשיע' וכ"פ ה"ה ז"ל פ"ו מה' שאלה לדעת רבינו והא דחזרו התוס' מתי' קמא משום דס"ל דהתם דקאמ' כשיש רואה שנאנס' בלא פשיע' פטור משמע דפטור לגמרי ועיין להב"ח שם ובמ"ש א"ש ד' ר"י כהירוש' וצ"ע: ד"ה הקדיש' וכו' או"ד הקדיש לא הוי כתקפה וכו' עיין במ"ש מהר"ם שיף ובמ"ש א"א ז"ל שפי' בכונת התוס' על נכון וכן בדבור שאח"ז ועפ"ד ניח' מה שהק' מהריכ"ץ והר"ן בש"מ על דברי התוס' ע"ש. וראיתי לה' שמחת יו"ט ד' קמ"ד ע"א שהק' ממ"ש התוס' בחולין ד' ט"ל ע"ב ד"ה כי לא אתא לידי' וכו' שכתב דהבעיא דהכא אתיא לכ"ע דתנאי דהתם וזה היפך דבריהם דהכא עש"ב ולפעד"ן דל"ק כלל בשלמ' התם דזיכה לו ע"י אחר ויצאה מרשות הנותן והוא שמע ושתק ס"ל לרבנן מדשתק אודויי אודי ליה דהו"ל למחות כששמע דזיכה לו ע"י אחר אבל הכא צדדי הבעיא היא אי אמרי' מדשתק אודי ליה והוי כמו שתקפ' והיא בידו או"ד סבר דא"ץ לצווח כיון שהוא תופש בה והיא שלו אינו יכול להקדיש א"כ לא אודי ליה ולרשב"ג דס"ל התם מאחר דצווח לבסוף הוכיח סופו על תחלתו ה"נ אתי' צדדי הבעי' לדעתו מאחר דהוא יודע דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ושתק א"כ אודי ליה והוי כתקפ' או"ד השתא מיהא לא תקפ' וכו' והנה הרמב"ם ז"ל השמיט בעי' זה ונ"ל דס"ל דנפשט' הבעיא מדר"נ דאמר כל ממון שאין וכו' וכמ"ש התוס' ומאחר שהביא בה' ערכין פ"ו דין כ"ג דין מסות' דלא הוי הקדש ממילא ידעי' דגם בבעיא זו דלא הוי הקדש ודו"ק:
ד"ה והא הכא וכו' ומפרק הזרוע דאמ' בן לו דחטף וכו' דשמא מיירי כשאכלו וכו' עיין להפר"ח י"ד סי' ס"א ס"ק ל"ג שכתב דט"ס וצ"ל האי כהנא דחטף וכו' עש"ב וק"ל דהתם אמר רבא בדק לן ר"י האי כהנא דחטף מתנת' חבובי קא מחבב מצוה או זלזולי קא מזלזל וכו' ולפ"ד התוס' דהא דחטיף אינו משלם דוקא באכלן הא לא"ה חייב לשלם א"כ היכי ס"ד דקא עביד מצוה הא ודאי אסור לחטוף ולאכול משום דהבעלי' רוצין ליתן לכהן אחר בשביל ט"ה שיש לו וכן אביי היכי הוה חטיף [א"מ ועוד ק"ל על הפר"ח דהוא ז"ל לעיל בס"ק י"ח פי' ולא שיחטוף היינו אפי' שמתרצי' אח"כ הבעלים ע"ש א"כ מאי ק"ל לתוס' לפי הגהתו דהתם איירי כשמתרצי' הבעלי' אח"כ אבל אי לא רצו אה"נ דחייב לשלם וכ"מ מפרש"י שם שפי' דחטיף מתנוקות שנושאים אותם לכהני' ע"כ ור"ל ואביהם מתרצי' ליתן לכל כהן עכ"ה]: