מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף ה.
גמ' איצט' קרא היכא דחפר וכו' ה"ה בפ"ה מה' טוען הביא ב' פירושים לדעת רבינו וא' מהם הוא דאיירי היכא דתבעו ב' שדות ובא' מודה לו ובאותה שמודה חפר וכו' וכ' ולפ"ז ליכא ראיה לדין רבינו משום די"ל דאיירי היכא דאינו תובעו מן החפירות ע"ש והר"ן בפ' שבועות הדיינין כ' וז"ל כי איצט' קרא וכו' מכאן נר' דכל תביעה שהיא באה מחמת קרקע הרי היא כקרקע ואין נשבעין עליה וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כ' דוקא שתבעו למלאת החפירות אבל אם תבעו דמים נשבע ואין זה מחוור וכו' יע"ש וכ"כ הנ"י ז"ל בשמעתין וכ' הריטב"א ז"ל בחי' לשמעתין וז"ל וא"ת הא לאו תביעת קרקע היא וכו' וי"ל דכל שתובעו בגוף הקרקע כמקרקעי דמי עכ"ל וביאור דבריו דהוא ז"ל ס"ל דהתביעה היא בחפירות כמ"ש הה"מ לדעת רבינו ולא בקרקע כלל ולזה מק' דבאמת אמאי מיעטיה רחמנא משבועה ולכאורה יש לדקדק דמנ"ל דין זה הא איכא לדחויי כמ"ש ה"ה ז"ל דאיירי שאינו תובעו מן החפירות ואיירי בב' שדות ובא' מודה לו והא דמיעטיה רחמנא משום דכופר בקרקע ואע"פ דהודה לו במטלטלי מ"מ זה לא תבעו א"כ אין כאן הודאה במטלט' אלא מקרקעי ועיין להש"ך בח"מ סי' צ"ה סקי"ח (א"ה מ"ש הש"ך שם על הלח"מ ולא דק דמה שכפר לא חפר וקרקע היא ע"כ דבריו אינם מובני' דכיון דהתביעה היא מקרקעי ומטלט' דהיינו החפירות והוא הודה לו במטלט' ומקצת מקרקעי א"כ אפילו לא חפר בקרקע שכפר בה מ"מ משום הודאת המטלט' הוי מודה מקצת שאינו הילך גם מ"ש דבלא"ה לא דק דאיירי שתבעו למלאת התפירו' אה"ר לא דק דא"כ מאי ראיה מביא ה"ה מדברי הגמר' הא איכא למימר דדוקא שתבעו למלאת החפירות א"ו ה"ה לא בא להוכיח אלא דלא כהחולקים על הרמב"ם והוא הרשב"א ז"ל בחי' לשבועות בפ' כל הנשבעין דס"ל דאפי' תביעת התפירות חשיב מטלט' ודלא כהש"ך ז"ל שכתב דהרשב"א ס"ל כהראב"ד וכ"כ הב"י ז"ל וכבר הושג מהמש"ל מדברי הרשב"א בתשו' יע"ש וא"כ יפה כ' הלח"מ דמדברי רש"י היה לו להוכיח דלא כהחולקי' על הרמב"ם ז"ל וסברת הראב"ד ז"ל כבר כתב ה"ה דאין סברא לחלק אבל דברי הלח"מ הם דחוקים מצד עצמם ואין כאן מקום להאריך) ונר' דהם ס"ל אפי' לא תבעו החפירה בפי' ודאי כשתובעו השדה כמו שהייתה ממילא אתיא לה תביעת החפירות וא"כ הוא תובעו מקרקעי ומטלטלי וא"ת דהפיטור הוא מכח כפירת הקרקעות היינו תירוץ שני של הגמ' א"כ עדיין יש להוכיח דהחפירות הם מקרקעי ולכך תפסו הראשונים במושלם דהתביעה היא בחפירות בלבד ולא בקרקע ומשום דהוי במקרקעי: ועיין במקו' דהביא משם הראב"ד דבשמעתין איירי דתבעו למלאת החפירות ועיין להש"ך סי' הנז' במ"ש דהראב"ד מפ' הש"ס כמ"ש ולא בתבעו למלאות יע"ש ואשתמטיה הראב"ד ז"ל דמפרש כן והיינו דהוכרח לאוקמי כשתבעו למלאות ולא אוקמ' כשאינו תובעו כלל מן החפירות כמ"ש דממילא אתיא לה ודו"ק:
והנה הש"ך ז"ל שם הק' לדברי הא' הנז' דאי תביעת קרקע הויא כקרקע אמאי לא משני בפשי' ל"צ בטוענו דמי קרקע ע"כ וכוונתו מבוארת בטוענו דמי היזק קרקע דאם טוענו דמי קרקע שמכר הא כבר פסק מרן דלא הוי כקרקע וא"כ ל"ק דהוה טעינן לומר דאף דמי קרקע שמכר ומוכרח לו' דמי חפירת קרקע ולזה אמר בקצור ל"צ דחפר בה וכו':
והנה ה"ה ז"ל דחה דברי הראב"ד משו' דאינו מחוייב אלא דמים ואפילו תבעו למלאת והש"ך הסכים לס' הראב"ד וכ' דאם תבע אותו לתקן היזק הכלי מחוייב לתקן הכלי ואינו נפטר בדמים וכ"כ בסי' שפ"ו ע"ש וק' דהא אמרי' בקמא דמ"ח ע"א אמר רבא הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות וכו' בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור וכו' ע"ש וא"א דחייב למלא' החפירות אמאי בעל החצר חייב בנזקי הבור הו"ל לחייב בעל השור דהוא חייב לסתום הבור א"ו אינו חייב אלא דמי ובעל החצר הוא דחייב לסתום הבור ודו"ק (א"ה עיין במקו' שם שכ' משם הראב"ד וז"ל הכא כיון דאית ליה עליה דהאיך לאתויי עפרא וממליא דהא בעל השור שלים ליה לבעל החצר נזקי החפירה וכמאן דמליא דמי וכו' יע"ש מלשון זה נר' דבעל השור כבר שלים ליה לבעל החצר נזקי החפירה וא"כ לק"מ דהתם מיירי שכבר שלים הדמים אבל אם לא שלים יש לו לבעל החצר למלאת החפירות אם תובעו לסתום אלא דהתם מיירי שהוא תבעו דמים וכבר שלים ובעל החצר נכנס תחתיו ודו"ק):
גמרא אר"ז א"א לדר"ח עיין להלח"מ בפ"ד מהלכות טוען שהק' על הרמב"ם שפסק כר"ח מדפסקו הגאונים כך והלא מוכרח הוא מהגמ' מדאוקמיה כרבנן דר"ג וקי"ל כרבנן יע"ש ואשתמיט מניה התוס' בשבועות דמ"ו ע"א ד"ה בטוענו כלים שכתבו דליכא הוכחה מהגמ' דהלכה כר"ח יע"ש:
תוספות ד"ה אמאי וכו' תימא וכו' עכ"ל עיין מה שהקשה מהרי"ל ז"ל וי"ל דהתוספות דהכא אזלי לשיטתייהו לעיל ד"ה אין נשבעין דלא ס"ל כמ"ש בהזהב כמו שנר' מדבריהם ודו"ק:
ד"ה מסרה ליה וכו' ומיירי דאמ' אל תחזיר אלא בעדי' עכ"ל צ"ל דאיירי דאמ"ל אל תחזיר אלא בפני פ' ופ' דאל"כ מה הועילו בעלי חיותא הרי עדיין יכול לומ' להם החזרתי לכם בפני עדים והלכו להם למ"ה או מתו כדאמרי' בשבועות דמ"א ע"ב וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מה' מלוה וש"ע סי' ע"ו יע"ש: