מאורות נתן· רבי נתן בורגיל
מציעא · דף ד:
גמר' והאי שטר דקמודי הילך הוא הק' מהר"ם שיף לפי מאי דקי"ל וכ"פ בש"ע סי' פ"ז סעיף ב' תבעו ר' והודה לו ק' והוא בענין שלא יכול לכפור באותו מנה כגון שאותו מנה הוא מעשה ב"ד לא מיקרי הודאה במקצת ע"כ א"כ מאי מקשה דילמ' לעולם הילך חייב והא לא משום הילך נגעו בה והדין בא מהרא"ש פ"ב דכתובות יע"ש ואה"ר לא ידעתי מאי ק"ל דהא כתב הרא"ש בעצמו שם דטעמא דאם אינו יכול לכפור פטור הוא משום דהוי הילך וכן העתיק לשונו הב"י בסי' פ"ז ע"ש ואישתמטיה מניה ג"כ הנ"י ז"ל במכילתין שהק' קו' זאת על הר"ם במז"ל בפ"ד מה' טוען שכתב דאם אינו יכול לכפור פטור משבועה דמ"מ ותי' דטעמא דאם אינו יכול לכפור פטור משום דהוי הילך יע"ש וצ"ע:
ועיין לה"ה מ"ש על דברי הרמב"ם הנז' וכ' מרן הכ"מ שם וז"ל הר"ן והנ"י לא ירדו לסוף דעת רבינו ולא דקדקו בדבריו ולפיכך השיאו לדעת אחרת וה"ה ז"ל כיון יפה לדעת רבינו ודקדק יפה בלשונו ושי' ע"ש ותמה עליו המש"ל וז"ל ולא ידעתי כוונתו בזה כלל כי אין חילוק בין הרב הנ"י לה"ה כלל דדברי ה"ה הוא דסובר בדעת רבינו דכל שאינו יכול לכפור פטור משבועת התורה אע"פ שלא יהיה שעבוד קרקעות וכו' יע"ש ולע"ד נראה דודאי מעולם לא עלה על דעת מרן דטעמא דרבינו דאם הודה במה שבשטר פטור משו' ש"ק וכמו שנראה מדבריו בפכ"ב מה' עדות וכמ"ש הש"ך ז"ל סי' פ"ח סקכ"א ודלא כמ"ש הלח"מ במ"ב ולא לפרש נמי הכי בדעת ה"ה דהא דברי ה"ה ז"ל מורים באצבע דאפי' היכא דליכא שיעבוד קרקעות אלא דאינו יכול לכפור בלבד פטו' משבועת התורה מדכתב אבל אם היו החמשים בעדים או בכתב ידו שהוא נאמן לו' פרעתי וכו' משמע הא בכת"י שאינו נאמן לו' פרעתי כגון שהוא בנאמנות אע"ג דליכא שעבוד קרקעות פטור משבועת התורה אלא דמרן ס"ל דמ"ש רבינו והרי כל נכסיו משועבדין כוונתו כמ"ש הלח"מ במ"ק א"כ מה שדחה הגמ' א"נ משום דהו"ל שטר ש"ק אתיא אפי' למ"ד הילך פטור ודלא כהר"ן והנ"י דכתבו דלא אתיא אלא למ"ד הילך חייב ולא דקדקו בדברי רבינו אבל ה"ה כיון יפה וכו' ור"ל מדכתב ה"ה וממ"ש שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין וכולי דלכאורה ראיה זאת סותרת משמעות דבריו הראשונים וכמ"ש דאדרבה נשמע מינה דטעמא משום ש"ק ולא הו"ל לומר אלא וממ"ש שהשטר לא תועיל בו כפירתו וכו' ותו לא ועיין להש"ך שם אלא ע"כ להורות נתן דפי' כמ"ש הלח"מ ואז אתיא דחיית הגמ' אפי' למ"ד הילך פטור ודלא כהר"ן והנ"י ודו"ק:
ועיין להלח"מ במ"ב שכ' בת"ד וז"ל והנ"י ז"ל כתב שם דהרי"ף ורבינו סוברים דלפי המסקנא אפי' למ"ד הילך פטור צריכנן להאי טעמא ול"נ דרבינו אין סבור כן שלא כ' כדברי התרצן וכולי יע"ש והוא פלא דהא הנ"י כתב להדיא בדעת רבינו כדבריו אם לא שנאמר שיש ט"ס בדברי הלח"מ וק"ל:
גמר' א"נ משום דהו"ל שטר ש"ק וכו' עיין לה"ה בפי"ו מה' אישות שכ' דאע"ג דאין נשבעין על טענת כפירת ש"ק דוקא כשאינו גובה אלא ממקרקעי אבל כשגובה ויש בשעבודה מטלטלי ומקרקעי לא מיפטר משום כפירת ש"ק ועיין מה שתמה עליו הלח"מ שם מהאי דשמעתין דאע"ג דמדינא דגמ' נמי גובה מן המטלטלין ואפ"ה קאמר אין נשבעין על כפירת ש"ק ותי' דיש לחלק בין היכא דאיכא שטר להיכא דליכא שטר יע"ש אמנם המש"ל בפ"ד מה' טוען העמיס דברי ה"ה הנז' בדברי הרמב"ם שם האמורים גבי שטר וא"כ ק' מה יענה להאי דשמעתין ואפשר לישב בדוחק דלמאי דדחי הגמ' א"נ משו' דהו"ל שטר ש"ק וכו' איירי בדלית ליה מטלטלי אלא מקרקעי ודו"ק (א"ה ועיי' להב"י בסי' פ"ח סעי' ל"ה ד"ה אבל יעויין שם):
גמר' הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב עיין מ"ש במקו' משם הר"ן ותירץ דפירכת הגמ' מסיפא דקתני מודה במקצת קרקעות פטור מודה במקצת מטלט' חייב דמש' דאיירי בכלים מונחים לפנינו דומיא דקרקעות דאל"ה מאי קמ"ל יעש"ב ולע"ד אין לשון הגמ' מורה כן מדקאמ' הא כלים וכלים דומיא דקרקעו' וכלים משמע דהדיוק מרישא דאי מסיפא לא הו"ל לאורוכי כולי האי והו"ל למיפרך בפשיטות מודה מקצת מטלטלין אמאי חייב הילך הוא ודו"ק:
רש"י ד"ה
דומיא וכו' שכלים שהודה עליהם מונחים לפנינו וכו' עכ"ל כתב הריטב"א במקו' וז"ל ולא היה צריך לרבינו לכך דכיון דכלים דהדרי בעין הא אמר מרן דלא בעי הנחה בב"ד יע"ש ואפשר לישב דמ"ש רש"י מונחים לפנינו אינו ר"ל מונחים לפני ב"ד אלא ר"ל דעדיין הם מצויין בעין ולא נאבדו דומיא דכלים וקרקעות (א"ה וכה"ג כ' מרן בכ"מ בפ"ג מה' טוען ובב"י סי' פ"ז בדברי הרמב"ם ע"ש) וע"כ צ"ל הכי בדברי רש"י לקמן ד"ה לאו דקיימא לקמן ואמ"ל קחנה בכ"מ שהיא וכו' ע"כ דקיימא לקמן ר"ל שהיא מצויה בעין ודו"ק:
תוס' ד"ה אין נשבעין וכו' וא"ת למ"ד בפ' ג"פ ש"ד מ"מ הטענה למה נשבע הא כופר ש"ק עכ"ל (א"ה עיין להתוס' בשבועות דל"ז ע"ב ד"ה אין שהק' כה"ג גבי שבועת הע' ושבועת הפקדון ושבועת ע"א ושמיטה יע"ש ולא הקשו נמי דל"ל למעוטי שטרות הא כל שטר ש"ק ואין נשבעין על כפירת ש"ק די"ל דאיצט' למעוטי כ"י או שטרות ולא תבעו במה שכתוב בהן אלא שיחזיר לו שני שטרות והודה לו בא' וכ"כ הסמ"ע בסי' פ"ח סקכ"ב ע"ש איברא דראיתי להג"א בכתובות דפ"ז שהק' כן משטרות דל"ל קרא וצ"ע וגם ק"ל ע"ד דהא ליכא קרא מיותר אלא כלל ופרט ואיצט' למעוטי קרקעות עצמן וכמ"ש התוס' לקמן בדף ה' ד"ה אמאי יע"ש):
בא"ד וי"ל שמחל השעבוד וכו' עכ"ל ראיתי לא"א ז"ל בספר מגד"ן שפירש דבריהם שר"ל שמחל לו השעבוד הטרפה אם מכרה ונתנה לאחר אבל אם עדיין היא ברשות לוה או ברשות יורשיו שפיר גובה ממנה ובכה"ג לא מיקרי ש"ק ונסתייע מהט"ז סי' פ"ח שכ"כ להדיא יע"ש ואני תמיה לי על שניהם דהא כתבו התוס' בסוף הדיבור וז"ל ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בני חרי אפי' יש עדים פטור ע"כ הרי לך להדיא דס"ל דליכא ש"ד אלא אם דוקא ל"ל קרקע כלל או מחל לו כל שעבוד ר"ל דמחל לו שלא יקח מן הקרקע כלום אלא מן המטלטלי ובודאי דזה נמי כוונת דבריהם מ"ש מעיקרא שמחל לו השעבוד ודלא כהט"ז וא"א ז"ל וק"ל:
בא"ד או שאין לו קרקעות כלל וכו' עכ"ל כ' מהר"ם שיף מכאן נ"ל סתירה למקצת פוסקי' מה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד"א וכו' שאין לך אדם שאין לו ד"א בא"י דאי מקרי קרקע זה שלו לענין קנין לא מצינו מ"מ יע"ש ולעד"ן דליכא שום סתירה דמקצת פוסקים הנ"ל ס"ל כתי' הא' של התוס' והתוספות להאי תירוצה ס"ל כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' שלוחין דודאי דבר זה שקר ואין כותבין כן בהרשאה אלא כדי לאיים על הנתבע יע"ש (א"ה א"נ כמ"ש התוס' גופייהו בשם ר"ת בפ' חזקת הבתים דמ"ד ע"ב ד"ה דלא דטעמא הוא כיון שמודה שיש לו קרקע וחוב הוא לו שהרי ע"י קרקע מקנה לחבירו אפילו יש כמה עדים שמכחישין הודאת בע"ד כמאה עדים דמי יע"ש וק"ל):
והנה ראיתי להשער"ה בפ"ט מה' מלו"ל דין ה' שהק' על התוספות בשם הרב המובהק מהרי"א מהא דדרשינן בעלמא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין והשתא אי איירי בדלית ליה קרקע הא מדינא לא גבי מן היורשין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואי בדאית ליה קרקע ליתי בשבועה כלל דאין נשבעין על כפירת ש"ק ע"ש ולפעד"ן דלא קושי' דהתוס' ס"ל למ"ד שעבודא דאורייתא לא דריש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין אלא דריש לה כמו שדרשו רב ושמואל בשבועות דמ"ז ע"ב לענין שהשבועה חלה על שניהם אבל ביורשין בלא"ה לא שייכא שבועה כלל עוד אני תמיה על שני צנתרות הזהב איך אישתמיט מינייהו רש"י בכתובות דפ"ד ע"א שכ' הא דאמרי' דמטלטלי' דיתמי לא משתעבדי וכו' היינו דוקא היכא דקיימי ברשותייהו דיתמי אבל היכא דליתנהו ברשות יתמי אלא ביד אחרים אה"נ משתעבדי לב"ח (א"ה וכ"כ הרא"ש בפ' י"נ דקכ"ח ועיין להמח"א הל' גביית חוב סי' ט' יע"ש עוד נ"ל בקו' הר' הנזכר דאה"ר נעלם מהם הרמב"ן והרשב"א בחי' לשבועות שם יע"ש) ע"ש וא"כ לזה איצט' קרא לדרוש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ודו"ק. וזאת חזיתי להט"ז בח"מ סי' פ"ח שהק' על התוס' מהא דאמרי' בפ' י"ן דקכ"ח ע"ב שלח ליה ר"א לר"י ב"ח המוציא שט"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומ' פרעתי מחצה והעדי' מעידין שפרע כולו ה"ז נשבע וגובה מחצה מנכסי' ב"ח אבל ממשועבדי' לא דאמרי אנן אעדים סמכי' והשתא ק' ע"ז קו' התוס' דהא אפי' במלוה ע"פ הוי ש"ק וליכא לתרוצי כמ"ש התוספות ע"ש ולעד"ן לומ' דר"א ס"ל הא דאין נשבעין על הקרקעו' היינו דוקא כפירת והודאת קרקעות אבל כפירת שעבוד קרקעות אה"ן דנשבעין ודלא כר"י דס"ל לא ישבע אפי' על כפירת שעבוד קרקעות אלא כר"א דפליג עליה התם גבי משביע עדי קרקע וכל זה לס' התוס' אמנם לענין דינא בלא"ה א"ש דהא דקי"ל אין נשבעין על כפירת ש"ק היינו דוקא בשטר שטורף מן המשועבדים כמ"ש הטור והסמ"ע בסקכ"ג אדברי מר"ן יע"ש:
והנה ראיתי לא"א ז"ל בס' מגד"ן שתי' קו' הט"ז ע"פ מ"ש התוס' בפ' ג"פ דקע"ה ע"א שתי' דמשכחת לה שבועה דמ"מ בדליכ' עדי' דהא דש"ד היינו ע"פ עדי' אבל ע"פ עצמו לא יע"ש וא"כ ההיא דר' אבא נמי כיון דאיכא עדים שפרעו כולו איתרע שטרא והו"ל מלוה ע"פ ע"י עצמו ולא אמרי' ש"ד ע"ש וכן ראיתי להר' פני משה מפרש הירוש' שתי' כן יעו"ע ולע"ד אה"ר ליתא לתי' זה והוא מדמקשו התוס' התם אמימרא דר"א אמאי נשבע ש"ד והא הך שטרא כיון דקמודי ביה הולך יע"ש הרי לך להדיא דס"ל להתוס' דלא איתרע ליה להאי שטרא ועוד מה יענו לדעת הרא"ש בשבועות שהביא קו' התוס' גבי מ"מ ותירוצם והביא ג"כ דברי הרמב"ן ז"ל שכ' דהא דאין נשבעין על כפירת ש"ק היינו דוקא בדאיכא עדים ודחהו בשתי ידים וכתב למ"ד ש"ד ליכא חילוק במלוה ע"פ בין ע"פ עדים או ע"פ עצמו אלא כל הלואה נשתעבדו נכסיה יע"ש אלא הנראה כמ"ש מעיקרא ודו"ק:
והנה ראיתי להב"י סס"י פ"ח שהביא דברי התוספו' דשמעתין וכתב ולענין דינא לא נפק"ל מידי אפי' מחל לו השעבוד או אין לו קרקע למ"ד הילך פטור לא מתחייב בזה ש"ד משום דשטר מיקרי הילך ע"ש ואה"ר אישתמיטיה התוס' דב"ב שהבאתי לעיל דכתבו דלא חשיב שטר הילך אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי וצ"ע (א"ה אע"ג דכבר הקשה הש"ך כה"ג על הב"י מד' רש"י בשמעתין ותי' יע"ש מ"מ לא יתורץ קו' המחבר דהא התם הוא מודה לו בשטר וקאמר פרעתי מחצה וכמ"ש התוס' בקושי'):
וזאת חזיתי להגד"ת ז"ל בדף ד"ן ע"ג שהק' על דברי התוס' וז"ל וק"ט א"כ למ"ד ש"ד מתניתא דסלעין דינרין דאיפלגו רשב"א ור"ע לא מצי לאוקמי בשום חד דהיכי מיירי אי כדאית ליה קרקע וכו' א"כ במלוה אומר ה' ולוה אומר ג'. היכי מחייב רשב"א לישבע הא הנהו תרי דכפר אע"ג דנחשבינהו כע'"פ כפירת שעבוד קרקעו' צינהו דהא ש"ד וכו' ואי דהך בריית' מיירי וכו' או שאין לו קרקע וכולי יקשה ה"ק בגמ' משום דהו"ל שטר ש"ק וכו' הא לאו מילתא היא כיון וכו' או שאין לו קרקע וכו' יע"ש ולכאורה דבריו תמוהים וכנר' שלא סיימוה קמיה דמר' מ"ש התוס' אליבא דר"י דבמלוה ע"פ כיון שהפקיעו חכמים השעבוד משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד ולעולם דאית לית משעבדי ולא מחל השעבוד אבל אחר העיון נראה דכוונתו דאחר שתירצו התוס' דאיירי דמחל וכו' והקשו לר"י מ"ש שטר מעדים אמאי איצטריכו להקשו' מר"י ולא הקשו ממתניתא דסלעין דינרין איך מיתוקמא אבל אה"נ אחר מה שתירצו התוס' דבמלוה ע"פ כיון שהפקיעו וכולי ודאי א"ש גם מתניתא דסלעין דינרין האמנ' מה שדחק לתרץ ולומ' דא"נ של הגמרא קאי למ"ד שעבודא לאו דאורייתא לע"ד ל"נ דכיון דמן התורה אפי' מלוה בשטר לא משתעבדי א"כ הוי מודה מקצת וא"ל דאחר דתקנו רבנן מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים לא הוי מודה מקצת דדוחק הוא לומר דמן התורה חייב ש"ד ורבנן הפקיעו אותה בשלמא למ"ד שי"ד ניחא דאיירי במלוה ע"פ דמחל לו השעבוד ועוד דהא עדיין לא ס"ד התוס' לו' דאיירי אחר דתקנו רבנן ודו"ק:
אמנם מה שנ"ל בדברי התוספות דמאי דלא הקשו' ממתניתא דסלעין דינרין משום דס"ל כמ"ש התוס' בפ' ג"פ שהבאתי דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא ה"ד במלוה ע"פ עדים אבל ע"פ עצמו לא יע"ש ולפ"ז א"ש פלוגתא דרשב"א ור"ע דמנה ג' ליכא עדים לפיכך נשבע ש"ד ואה"נ דהו"מ לתרוצי נמי הכי בקושייתם אלא דלא הוצרכו ובלא"ה א"ש אמנם לר"י דאמר חילוק בין מלוה בשטר למלוה בעדים מקש' התוס' שפיר כנ"ל:
בא"ד ואי לית ליה אפי' משועבדים אפי' יש עליו שטר חייב עכ"ל ועיין למהר"ם מלובלין שהק' דדבריהם דהכא סותרי' למ"ש בשבועו' יע"ש והסכמנו בישיבה דכוונת התוס' דשבועות כמו שפי' ידי"ן החו"ש כמה"ר נתן בן מר דודי זלה"ה והוא דהתוס' מקש' על דברי תורה דוקא היכי משכחת לה שבועה לר"י דס"ל שיעבוד קרקעות כמו כפירת קרקעות ואין נשבעין על שעבוד קרקעות וס"ל נמי דמדאורייתא אפי' מלוה ע"פ גובה ממשועבדים ולזה תירצו דמשכחת לה כשמחל לו השעבוד אבל אר"י דאמ' דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן ובשטר פטור לא ק"ל דפשוט די"ל כמ"ש הכא דאיירי אחר דתקנו רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים הוי כמו שמחל השעבוד והכא בשמעתין חדשו התוספות דאיירי דלית ליה ב"ח וכו' וכן מצינו בכ"מ דהתוס' עשירים במקום א' ועניים במקום א' והכל אמת ולא פליגי: ולפ"ז ליתא למה שהק' הר' שמחת יו"ט דק"מ ע"ג על דברי התוס' דשבועות וז"ל ולכאורה ק' דמאי קו' נהי ש"ד ואפי' במלוה ע"פ מ"מ כיון דחכמים הפקיעו שעבודיה דבע"ח במלוה ע"פ הפקר ב"ד הפקר ומן התורה נמי שייך שבועות הפקדון ושבועות העדות השתא דמדרבנן ליכא שעבודא וכו' יע"ש די"ל דקו' התוס' על מה שאמרה תורה שבועת הפקדון ושבועת העדות ומודה מקצת ושביעית משמטת למ"ד ש"ד היכי משכחת אבל אה"נ האידנא דהפקיעו רבנן וכו' ליכא קושיא כלל ואף התוס' הכא לא תירצו תירוץ זה אלא לר"י אבל לדין תורה לא תירצו כן אלא דמחל לו השעבוד ודו"ק:
תוס' ד"ה אין נשבעין וכו' ואע"ג דרשב"א היה תלמידו של ר"ע אין לחוש מה שהי' עמו והוזכר קודם וכו' עכ"ל אין להקשות מהא דכתבו התוס' בסנהדרין דס"ב ע"א ד"ה רבא וז"ל ובריש הגולין וכו' גרם רבה דעני אביי בתריה וכו' יע"ש אלמא יש קפידא בקדימה (א"ה דברי התוס' שם תמוהים ועיין להמגד"ן בחי' למכות יע"ש) די"ל דגבי הרב עם התלמיד או אב עם בנו ליכא קפידא אבל גבי אחריני איכא קפידא ודו"ק ע"כ הג"י הג"ד: