סימן ל' - בגדר ברכות התורה האם ברכות השבח או המצוות · טז. שיטות הראשונים דברכת התורה הן 'ברכת השבח' וגם 'ברכת המצוות'
דרכו של רש"י לברך ברכת התורה בהשכמתו, ופעם נוספת בזמן התפילה
כתב הרשב"א בברכות (י"א: ד"ה השכים), וז"ל: "בשם רש"י ז"ל אמרו תלמידיו, כשהיה משכים לקרות היה מברך לקרות בתורה, וכשהוא הולך לבית הכנסת חוזר ומברך כמו אותן הימים שלא השכים לקרות. ונותן טעם לדבריו, כמו שהקורא בתורה מברך ברכת התורה ולא חשיבא ברכה לבטלה, ואע"פ שכבר בירך קודם פרשת קרבנות ואיזהו מקומן ורבי ישמעאל, והוא הדין דהכא לא חשיבא ברכה לבטלה.
קושית התוס' על דברי רש"י הנ"ל
"והשיבו עליו בתוספות דלא דמי לקורא בתורה, דהתם אפילו בירך על עסק התורה שעסק בפני עצמו, צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בציבור, שכך תקנו לברך שם אשר בחר בנו, כמו שנתקנה לאחריה, וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה. ועוד ואפילו במקום דשייכא ברכה אפילו בס"ת, הקפידו שלא לגרום ברכה שאינה צריכה כדאמרינן ביומא ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה", עכ"ל הרשב"א.
ומבואר דהוקשה להרשב"א כיצד רש"י מדמה מנהגו לברך על התורה כאשר קם באמצע הלילה, ולחזור ולברך שוב בבוקר בזמן התפילה, להא שחוזרים ומברכים על קריאת התורה בציבור, הרי בקריאה בציבור הוי תקנה מיוחדת, כמו שמברכים על הנביאים. ומלבד זאת יש להבין טעמו של רש"י, למה צריך לחזור ולברך בבוקר פעם נוספת, והרי לא הפסיק בין ברכתו הראשונה ללימודו שלאחר מכן.
ביאור ה'ישועות דוד' בדעת רש"י
בספר 'ישועת דוד' (חלק חו"ב בגמרא, רמב"ם ושו"ע, סי' א') כתב לבאר ולישב שיטת רש"י, וז"ל: "הרי בזה שכבר בירך בבוקר ברכת התורה, הרי אין עליו חיוב ברכת התורה כשרוצה ללמוד כל היום, ונפטר בברכתו על כל היום אף במפסיק בינתים, וא"כ הרי כשחוזר אח"כ ומברך ברכת התורה כמו שאר ברכות, הא הברכות אלו לא הוי כלל בשביל לימוד, כיון שכבר נפטר מלברך בשביל לימוד התורה, ואף אם לומד או קורא תורה נמי לא הוי זה בשביל ברכות אלו דחוזר ומברך, וא"כ אין נפ"מ אם לומד או לא אחר ברכות אלו שחוזר ומברך. ומוכרח ברש"י דהוי חיוב ברכת התורה ביחד עם שאר ברכות דכל יום, ואף אם לא ילמד עוד, נמי חייב לברך ברכות אלו בכל יום".
ומבואר בדברי ה'ישועת דוד' לבאר בשיטת רש"י, דאם בירך מתי שקם בלילה, אזי באמת נפטר מהחיוב לברך על התורה מהגדר של ברכת המצוות, ומותר לו להמשיך ללמוד גם ביום, אלא שיש חיוב נוסף של ברכת התורה, והוא כמו שיש חיוב לברך את כל ברכות השחר, שמשבחין בזה את הקב"ה בכל יום ויום מחדש על מעשיו בבריאה ועם הבריות, כמו כן גם ברכות התורה הוי בגדר ברכות השבח, וחייבים בזה כל יום. ולכן אפילו שכבר בירך אדם כאשר קם בלילה, מכיון שנתחייב אז לברך על התורה, מדינא דברכת המצוות, כי היה הפסק מהברכות של אתמול מחמת הלילה, עכ"ז ביום שלאחריו חייב לברך פעם נוספת ברכות התורה, מדינא דברכות השבח שיש בברכות אלו, וזה הוי חיוב חדש בכל יום ויום, ואין זה תלוי בהיה הפסק או לא, כמו ברכות השחר.
וצריך לומר לפי זה, כי מה שרש"י הביא ראיה לדבריו מהברכות שמברכים כשעולים לתורה, היינו, שרואים משם שברכות התורה הוי גם בגדר ברכת השבח, דאם היו רק בגדר ברכת המצוות הרי הוי קשיא למה צריכים לברך על התורה כשעולים לתורה, והלא כבר יצאו בברכת המצוות בבוקר, אלא מכאן מוכח דברכות התורה יש להם גם גדר של ברכות השבח, ולכן תקנו לומר שוב ברכת השבח בקריאה בציבור, אע"ג שכבר בירכו על התורה בבוקר, כי אז הוי ביחיד ועתה הוא על קריאה בציבור. וממילא עד"ז נהג גם כן רש"י שאע"ג שבירך ברכות התורה בקומו בלילה, חזר ובירך שוב בתפילה מחמת החיוב לברך ברכת השבח.
שני דינים בברכות התורה, ברכת המצוות וברכת השבח
העולה מזה שיטה חדשה בגדר של ברכת התורה, דלעיל (ריש הסימן) נתבאר כי ישנן שתי שיטות בגדר של ברכות התורה, או דהוו רק בגדר ברכת המצוות, או דהוו רק בגדר ברכת השבח, ועתה חזינן שיטה שלישית, דבאמת תרווייהו איתנייהו בהו, הן הגדר של ברכת המצוות, שהרי לימוד התורה היא מצוה, וחייבים לברך עליה, והן הגדר של ברכות השבח, כי כך נאה ויאה, לשבח להודות ולהלל למי שנתן לנו את התורה הק'. ועוד למדנו מדברי ה'ישועת דוד', שאין אלו שני הגדרים תלויים האחד בשני, אלא יכול להיות שיהיו חייבים רק בגדר אחד מהם, כמו אחרי שינת לילה, שמצד ברכת השבח אין חייבים עדיין, מכיון שבירך כבר בתחילת היום הקודם, ונפטר בזה לכל היום, אפילו שישן באמצע, והחיוב בזה מתחדש רק ביום שלמחרת. אבל מצד הגדר של ברכת המצוות, נתחדש חיוב אחרי שינה, מכיון דהשינה הוי הפסק. ומאידך, יכולים להיות חייבים בברכת התורה רק מהגדר של ברכת השבח, אף שאין חיוב לברך מצד הגדר של ברכת המצוות, והוא, כאשר בירך כבר בלילה בקומו משינתו, ואתא ובא היום הבא, שמצד ברכת המצוות הוא פטור מלברך, אבל מצד ברכת השבח, הרי הוא חייב כי בהתחדש היום נתחדש החיוב.
יישוב ה'עמק ברכה' בדעת רש"י
ב'עמק ברכה' (ברכת התורה אות א') כתב ליישב שיטת רש"י בדרך אחרת, וז"ל: "לענ"ד נראה בדעת רש"י שסבר דברכה"ת אינה על המצוה של לימוד תורה, דהא גם נשים חייבות בברכה"ת, כדאיתא בשו"ע סי' מ"ז, ונשים הרי אינן חייבות במצות לימוד התורה, ואף שצריכין ללמוד הדינים השייכים להם, מ"מ לא בתורת מצות ת"ת אלא משום ידיעה לידע מה לקיים, אלא עיקר חיובא דברכה"ת הוא משום התורה גופא, דתורה צריכה ברכה, וזהו דילפינן מ'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו', לקמן דף כ"א, דתורה צריכה ברכה, וכל מי שלומד או קורא בתורה צריך לברך. וכן שמעתי מכ' מו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א, בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, וכן כתב ג"כ המנ"ח מצוה ת"ל.
"וזהו כוונת רש"י, שאם הברכה היתה על המצוה של לימוד התורה, כיון דסבר דלא הוי הפסק, א"כ הוי הכל מצוה אחת, ושתי ברכות על מצוה אחת הוי ברכה לבטלה. אבל כיון דהברכה היא על גוף התורה, א"כ כל לימוד ולימוד של תורה הוי דבר בפ"ע ואין כאן ב' ברכות על דבר אחר, ולא חשיבא ברכה לבטלה. וזהו שהביא ראיה מברכה"ת על קריאה בציבור, משום דסבר דגם ברכה זו אינה על מצות הקריאה בציבור, דהא אינו מברך אשר קדשנו במצוותיו וכו', אלא אשר בחר בנו וכו', ועיקר הברכה אינה אלא על גוף התורה, אלא דחכמים תקנו וחייבו בשעת קריאת הציבור לברך על גוף התורה עוד פעם. וא"כ מדמצינו תקנה כזו, מוכח דלא הוי ברכה לבטלה, דאל"ה לא היו חכמים מתקנים תקנה זו", עכ"ל ה'עמק ברכה'.
מבואר מדבריו כי מה שרש"י חזר לברך על התורה פעם נוספת בבית הכנסת, זהו בגלל שמברכים על כל לימוד ולימוד, גם כאשר לא היה הפסק בין הברכה הקודמת ללימוד של עכשיו, כי תקנו לברך על כל לימוד, מכיון שברכת התורה הוי ברכה על הלימוד ולא על המצוה שיש בלימוד, דתורה צריכה ברכה. ואיה"נ אם הגדר של ברכה"ת היה ברכת המצוות, אזי אם לא היה הפסק, ברכה נוספת היתה ברכה לבטלה, אבל מכיון שברכה"ת אינן ברכת המצוות, אפשר לברך בכל פעם שלומדים אפילו בלא שהיה הפסק. וראיית רש"י מקריאת התורה כך היא, דמשם מוכח שברכת התורה אינה ברכת המצות, דאי הוו ברכת המצוות קשיא למה מברכים שוב על התורה בקריאת התורה, הרי לא היה הפסק, ואפילו אם בירך אדם על התורה ממש לפני קריאת התורה, חוזר ומברך שוב. ומכאן מוכח דברכת התורה אינה בגדר ברכת המצוות, אלא בגדר ברכה על התורה, וכל לימוד בתורה מחייב ברכה נוספת.
קושיה על ביאור ה'עמק ברכה'
ולכאורה יש להקשות על דרכו של ה'עמק ברכה' ברש"י, דלפי זה עולה כי בכל אופן של הפסק היה לרש"י לברך פעם נוספת, ומרש"י לא משמע כן, ועד"ז הקשה גם כן ה'דבר אברהם' (סי' ט"ז אות י"ט) לפי דרכו שם, וז"ל: "רחוק לומר דברכה דקה"ת מן הדין היא, משום הפסק שמפסיק בין ברכותיו ביחיד לקה"ת, וסבר שצריך לברך כל שעה כשמפסיק כדמבואר בטור וב"י דאיכא דסברי הכי, דא"כ אין זה תלוי בהליכתו לבהכ"נ דוקא, אלא בכל הפסק הוה להו לתלמידיו לאסהודי". ומבואר מתוך קושייתו דכך יש להקשות גם כן על דרכו של ה'עמק ברכה', דלשיטתו היה רש"י צריך לברך אחרי כל הפסק בלימוד, כי 'כל לימוד ולימוד של תורה הוי דבר בפני עצמו', ותלמידיו העידו כי רש"י בירך פעם נוספת רק מתי שהלך לבית הכנסת, ומשמע שבכל הפסק לא היה רש"י מברך.
ביאור נוסף בדעת רש"י ע"פ הירושלמי
יש מהאחרונים שכתבו ליישב ולבאר מנהגו של רש"י, על פי הא דאיתא בירושלמי בברכות (פרק שלשה שאכלו הלכה א'): "א"ר שמואל בר אבדימא, לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים. ואם לרבים אפילו בינו לבין עצמו לא יברך, א"ר אבא מר' אחוי דר' יוסי עשאוה כשאר מצותיה של תורה, מה שאר כל המצות טעונות ברכה אף זו טעונה ברכה". מבואר בירושלמי דברכות התורה הוו מדאורייתא רק בציבור, אבל מה שמברכים על התורה, ביחיד זהו חיוב מדרבנן, כמו שתקנו לברך על שאר המצוות גם ביחיד.
דברי ה'משכנות יעקב' בדעת הירושלמי
בשו"ת 'משכנות יעקב' (סי' ס"ג) הביא את הירושלמי וביאר היטב העולה עפ"י המבואר שם, וז"ל: "מבואר להדיא דודאי הויין מה"ת, רק דוקא ברבים דומיא דזמון, ופשיט מיניה דהוי כג' שאכלו כאחד שאחד מברך לכולן, הראשון לפניו והאחרון לאחריו, לפי שברכה להוציא כולן היא. אבל ביחיד ס"ל שא"צ ברכה מהתורה רק מדרבנן, דומיא דברכת המצוות שהרי היא מצוה כשאר כל המצוות שצריך לברך עליהם. וזה דלא כסתימת הפוסקים דס"ל דאפילו ביחיד הוי מה"ת. ולהלכה היה נראה לפסוק כדעת הירושלמי כיון שאין סתירה מגמ' דילן. ונפק"מ אם נסתפק לו אם בירך בה"ת, א"צ לברך דהוי ספיקא דרבנן ודוקא ביחיד.
"גם לפ"ז נראה פשוט דמי שבירך ברכת התורה ואח"כ קראוהו לעלות לתורה ברבים, ודאי צריך לברך מה"ת, דלא אתי ברכה דרבנן שבירך קודם ומפיק דאורייתא. ואף שהפוסקים כתבו הטעם שצריך לברך כיון שהברכות נתקנו משום כבוד הציבור, היינו לפי שיטתם ז"ל שסוברים דאף ביחיד הוי דאורייתא, וכיון שכבר יצא ידי ברכה מה"ת, א"כ מה שמברך אח"כ בציבור אינו רק מדרבנן ומשום כבוד הציבור. אבל למ"ש בשם הירושלמי מבואר להיפוך, דעיקר ברכתה היא בציבור מה"ת, וביחיד מדרבנן. וא"כ פשיטא שהקורא בציבור מברך אף שבירך קודם לכן ביחיד", עכ"ל ה'משכנות יעקב'.
הנה קבע ה'משכנות יעקב' מסמרות בשיטת הירושלמי כהמבואר לעיל, דרק בציבור ברכת התורה הוי מדאורייתא. ומכיון דבתלמוד בבלי לא מצאנו להדיא שחולק על זה, לכן הלכה כהירושלמי. ולכן בקריאת התורה מובן היטב מה שחוזרים ומברכים, בשהרי עתה באים לקיים המצוה דאורייתא, ואילו מה שבירכו בבוקר ביחיד, זה היה רק לקיים המצוה דרבנן. כך הוא כפי העולה מדברי הירושלמי. אבל הראשונים שסתמו בזה, משמע דסבירא להו דברכה"ת הוו מדאורייתא גם ביחיד, ולכן הוצרכו לכתוב דהטעם שחוזרים ומברכים ברכה"ת כשעולים לתורה, זהו משום כבוד הציבור.
ביאור ה'דבר אברהם' בדעת רש"י ע"פ הירושלמי
ה'דבר אברהם' (סי' ט"ז אות י"ט) אחר שהביא דברי הירושלמי וה'משכנות יעקב' הנ"ל, הוסיף וכתב כי על פי זה יש מקום ליישב את דעת רש"י המובאת ברשב"א הנ"ל, וז"ל: "לפמ"ש דבריו מחוורים, דיש לומר דסבירא ליה דקריאתו שקורא בביהכ"נ דינה כקורא בציבור דאע"ג דכל אחד קורא בפני עצמו, מ"מ כיון שכל הציבור קורין, דינה כקורא בציבור, וס"ל דברכה"ת בציבור הוי דאורייתא וביחיד דרבנן, ומשו"ה ברכה שבירך בבית ביחיד לא מפקא מידי חובת ברכה של קריאה בביהכ"נ, ולכן חוזר ומברך. ושפיר מסתייע מקורא בציבור דהתם נמי לדעתו לאו משום כבוד תורה חוזר ומברך אלא מעיקר הדין".
הנה זכינו לביאור נאה ויאה בשיטת רש"י, והוא, דמה שבירך כאשר קם משינתו, ושוב חזר ובירך בבית הכנסת, זהו מכיון שהברכות הראשונות היו ביחיד, וממילא חיובן היה רק מדרבנן, אבל בבית הכנסת שיש הרבה אנשים, נתחדש עתה חיוב מן התורה, ולכן נתחייב רש"י לברך עתה שוב, כי ברכה מדרבנן אינה פוטרת חיוב מדאורייתא.
ברם, עיקר דבריו, שאם יש הרבה אנשים בבית הכנסת, נחשב הדבר לקריאה ברבים, זהו חידוש גדול, שהרי סוף סוף כל אחד מתפלל בעצמו, ובפשוטו 'רבים' הוי אם מוסרים דרשה לרבים, כמו שהיה אצל משה רבינו, או קריאת התורה לרבים, אבל מה שכל אחד מתפלל לעצמו, זה נחשב ליחיד אע"ג שיש רבים בית הכנסת.