סימן ל' - בגדר ברכות התורה האם ברכות השבח או המצוות
א. גדר ברכות התורה
ברכות התורה, האם הן ברכת המצוות, או ברכת השבח
יש להסתפק מה הוא הגדר של ברכות התורה, האם הן בגדר ברכת המצוות, דכמו שתקנו לברך לפני כל מצוה שמקיימים, כך יש לברך גם קודם מצות לימוד תורה. או שמא הגדר של ברכות התורה, הוא, ברכות השבח, דכמו שמשבחים את הקב"ה בברכות השחר על כל הטובות שגמל עמנו, כך אנו משבחים את הקב"ה על כך שנתן לנו את תורתו הק'.
שיטת הרשב"א דברכות התורה הן ברכת המצוות
בתשובת הרשב"א (חלק ז' סימן תק"מ. הובא בב"י סי' מ"ז) כתב, וז"ל: "שאלת כשאנו מברכים על התורה בכל בוקר, למה אין אנו מברכים לאחריה. תשובה. קריאת התורה מצוה, ואין מברכים על המצוות לאחריהם, כמו שאמרו בפרק בא סימן. ואל תשיביני מקריאת התורה בבית הכנסת שמברכים לאחריה, דהתם תקנת משה ועזרא היא, ועל תקנות מברכים לפניהם ולאחריהם, וכדמברכים בהלל ומגילה". מבואר בדברי הרשב"א דברכות התורה הן בגדר ברכת המצוות, ולכן אין מברכים לאחר לימוד התורה, דהיינו, בסוף היום, שהרי לעולם אין מברכים בכל המצוות לאחריהם.
שיטת הרמב"ן דברכות התורה הן ברכת השבח
אבל הרמב"ן (סוף ספר המצוות, מצוות ששכח אותם הרמב"ם, מצוה ט"ו) כתב, וז"ל: "שנצטווינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה, על הטובה הגדולה שעשה לנו, בתתו תורתו אלינו, והודיענו המעשים הרצויים לפניו, שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטווינו בברכה אחר כל אכילה, כן נצטווינו בזו". מבואר בדברי הרמב"ן דברכות התורה משמע הן בגדר ברכות השבח וההודאה, דכשם שמודים על המזון, כן יש חיוב להודות לה' על שנתן לנו את התורה.
להלן נציע בס"ד כמה וכמה נידונים שנדונו בראשונים ובפוסקים בעניני ברכות התורה, ונבאר בכל נדון ונדון, הנוגע אליו מחקירה זו בגדרי ברכות התורה, אי הוו ברכת המצוות, או ברכת השבח וההודאה. ולהלן (אות ט"ז) נבאר שיטה שלישית בענין זה, והוא, דבאמת תרווייהו איתנייהו בהו, והיינו שיש בברכות התורה הן גדר של ברכות התורה, והן גדר של ברכות השבח.
ב. ברכות התורה – האם הוו מצוה בפנ"ע
קושית הרמב"ן על הרמב"ם למה לא מנה ברכת התורה למצוה
הרמב"ן, בהמשך דבריו הנ"ל, מקשה על הרמב"ם, למה לא מנה במנין המצוות את מצות ברכות התורה, וז"ל: "מכל זה נתבאר שהברכה הזו מן התורה, ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם קריאתה, כמו שמקרא ביכורים אינו נמנה אחת עם הבאתו, וסיפור יציאת מצרים עם אכילת הפסח". כוונת הרמב"ן היא, דלכאורה היה אפשר ליישב את שיטת הרמב"ם, דלכן לא מנה את ברכות התורה למצוה בפני עצמה, מכיון שמצוה זו היא בגדר חלק מעצם מצות תלמוד תורה. אבל על זה טען הרמב"ן, דאין לומר כן, שהרי מונים את מקרא ביכורים למצוה נפרדת מהבאת ביכורים, וכן מונים את סיפור יציאת מצרים למצוה נפרדת מאכילת פסח, ואם כן, הוא הדין שיש למנות את ברכות התורה כמצוה נפרדת ממצות לימוד תורה.
דברי ה'קרית ספר' בשיטת הרמב"ם והקושיא עליו
ב'קרית ספר' (פרק י"ב) כתב לבאר את דעת הרמב"ם, וז"ל: "ברכות התורה לפניה מן התורה שנאמר, 'כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקנו'. ולהרמב"ם ז"ל שאינו מונה אותה מצוה בפני עצמה, נראה דהיא בכלל מצות תלמוד תורה, ולהכי לא באה במנין, אבל היא מדאורייתא". הרי מבואר בדבריו דנקט לעיקר בדעת הרמב"ם על דרך מה שרמז הרמב"ן, אלא שקשה עליו שאלת הרמב"ן, למה ברכת התורה היא חלק ממצות לימוד תורה, ואילו מקרא ביכורים אינו חלק ממצות הבאת ביכורים, וכן מצות סיפור יציאת מצרים אינה חלק ממצות קרבן פסח.
יישוב ה'אבי עזרי' בדעת הרמב"ם וביאור ה'קרית ספר'
האבי עזרי (הלכות ברכות פרק ד' ה"ב אות ב') מיישב דעת הרמב"ם, ובדבריו נכלל גם ישוב לדברי ה'קרית ספר' מקושית הרמב"ן, וז"ל: "הנה מה שכתב הרמב"ן שאין ראוי למנותה למצוה אחת הקריאה עם הברכה, כמו שאינו נמנה אחת סיפור יציאת מצרים עם אכילת הפסח, ומקרא ביכורים עם הבאתו, אפשר לומר שאכילת פסח, שמצוותה היא אף בלא סיפור יציאת מצרים, וכן מצות סיפור יציאת מצרים הוא אף אם אין פסח ואין מצה, עיין מנ"ח מצוה פ"ו, על כן הם שתי מצוות נפרדות, ונמנו לשתיים. וכן במקרא ביכורים עם הבאתו, אף שהקריאה אין בלא הבאתו, אבל אין הקריאה דין בהבאתו, אלא שבשעת הבאת ביכורים יש מצות קריאה, ועל כן נחשב זאת לשתי מצוות נפרדות. משא"כ ברכה אי ברכת התורה מן התורה, כל ברכה היא דין בהמצוה, שכן צריכים לעשות מצוה, לברך עליה ולעשותה, שהרי ברכה היא ברכה על המצוה, על כן אפשר שאין למנותה לשתיים אלא למצוה אחת, מצות קריאה, ודוק".
וכוונת ה'אבי עזרי' לומר, שמצות מקרא ביכורים היא מצוה העומדת בפני עצמה, אלא שזמן קיומה הוא בעת שמביאים הביכורים, אבל אין היא חלק ממצות ההבאה. משא"כ מצות ברכת התורה, שהיא בגדר ברכת המצוות, הרי על כרחך שהיא מצוה הקשורה לעצם מצוות תלמוד תורה, שכך הוא צורת קיום מצוה, שמברכים לפניה, ולכן אין למנותה כמצוה בפני עצמה. ומעתה מתעוררת השאלה, למה הרמב"ן נקט לדבר פשוט שיש לדמות ברכת התורה למקרא ביכורים, ולמה לא הוי ניחא ליה בהחילוק הנ"ל.
מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בגדר ברכות התורה
והנה בספר 'ברכת כהן' על התורה (פרשת האזינו. סי' ק"ל) כתב, וז"ל: "הנה אילו היתה זו ברכה על קיום מצות ת"ת, אין שום דמיון לביכורים, דשם זהו חיוב אחר. ובפשוטו כוונתו [של הרמב"ן בשאלתו הנ"ל על הרמב"ם] היא כהנ"ל, דזוהי ברכת ההודאה על שזכינו לקבלת התורה ולכן דמי לביכורים, דגם שם אנו מודים על שזכינו שיש לנו קרקע ופירות להבאת ביכורים, וכיון שכן אפשר לומר דהרמב"ם למד דזוהי ברכה על מצות ת"ת ולכן לא הוקשה לו מביכורים ולא מנה זאת כמצוה בפני עצמה".
ומתבאר מדבריו כי דברי ה'אבי עזרי' הנ"ל בביאור שיטת הרמב"ם, תלויה היא בגדר שיש לברכות התורה. ועולה מכל האמור דבאמת נחלקו הרמב"ם והרמב"ן איזה גדר יש לברכות התורה, האם הן בגדר ברכות המצוות או בגדר ברכות ההודאה. הרמב"ם סבירא ליה דהן בגדר ברכת המצוה, וממילא שפיר יש לומר שהן חלק ממצות ת"ת, וכדטען ה'אבי עזרי', ולכן אין למנותן כמצוה בפני עצמה, שאין זה דומה למקרא ביכורים, שמקרא ביכורים הוי שבח והודאה, ולכן הוי מצוה בפנ"ע. ואילו הרמב"ן סבירא ליה כמבואר להדיא בדבריו, דברכות התורה הן ברכות השבח, ולכן שפיר טען שיש למנות אותן כמצוה בפנ"ע, כמו דמקרא ביכורים הוי מצוה בפנ"ע.
דברי המגילת אסתר בדעת הרמב"ם דברכת התורה מדרבנן
ב'מגילת אסתר' כתב בשיטת הרמב"ם, וז"ל: "ונראה לי כי דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום, ולא ידעתי למה לא מנאה הרב, אם לא חשב שמדרשם בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד. אמנם עליו להביא ראיה". הרי שלא מצא ה'מגילת אסתר' מבוא לישב שיטת הרמב"ם, אלא אם נאמר דסבירא ליה דברכות התורה הוי מצוה מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ואי נימא הכי הרי דשוב יש לומר כי גם לפי הרמב"ם הגדר של ברכות התורה הוא כהרמב"ן, דהוו ברכות השבח, ומה שלא מנה הרמב"ם זאת למצוה בפנ"ע, זהו מכיון דנקט דהוי מצוה מדרבנן.
ג. בטעם הדבר שמברכים ג' ברכות על התורה
דברי בעל המאור שמברכים ג' ברכות כנגד תורה, משנה ומדרש
בברכות (דף י"א ע"ב) איתא: "מאי מברך, א"ר יהודה אמר שמואל אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה. ור' יוחנן מסיים בה הכי הערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל וכו', ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה. אמר רב המנונא, זו היא מעולה שבברכות הלכך לימרינהו לכולהו".
וכתב הבעל המאור (דף ה' ע"ב מדפי הרי"ף): "אמר רב פפא הלכך נימרינהו לכולהו. פירוש, שלש ברכות, דרבי יהודה ורבי יוחנן ורב המנונא, כנגד תורה ומשנה ומדרש ר' ישמעאל בי"ג מדות. אבל בספר תורה אנו תופסים כרב המנונא שהיא מעולה שבברכות". ומבואר דג' הברכות אשר מברכים על התורה, הן כנגד תורה, משנה ומדרש.
קושית הראב"ד על הבעל המאור
והקשה הראב"ד בהשגותיו על הבעל המאור: "אטו כל ענין תורה לא ענין אחד הוא, ולמה צריך ברכה לכל אחד ואחד וכו'. אבל לא אמר רב פפא אלא משום דמספקא ליה דהי מניהו עיקר". וצריך להבין עומק המחלוקת בין בעל המאור, לבין הראב"ד, דהבעל המאור נקט דיש לברך שלוש ברכות כנגד תורה, משנה ומדרש, ואילו הראב"ד טען עליו דהכל ענין אחד הוא.
מחלוקת הבעה"מ והראב"ד האם ברכת התורה הוי ברכת המצוות או ברכת השבח
בספר 'דברות יוסף' (ברכות שם) כתב לבאר כי מחלוקת הבעל המאור והראב"ד הנ"ל, תלויה היא במחלוקת שנתבארה לעיל, מה הגדר של ברכות התורה, וז"ל: "ונראה שכל קושית הראב"ד זה רק אי נאמר שברכת התורה הוי בגדר ברכת המצוות על מצות ת"ת שמקיים בעת לימודו, כמו שמברכים על שאר מצוות, וכך ס"ל לראב"ד וכמו שמשמע מהמשך דבריו, שכתב אם צריך ברכה לכל אחד כעין שלש מצוות, ולכן מקשה שפיר שכיון שיש מצות ת"ת אחת לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ ולמדרש, ושלושתם כלולים באותה מצוה, לא שייך לתקן ברכה נפרדת על כל אחד מהם.
"אולם בדעת בעל המאור נראה שס"ל שברכת התורה לא הוי בתור ברכת המצוות על מצוה שמקיים כעת בלימודו, אלא הוי ברכת השבח והודאה שמשבחים את הקב"ה ומודים לו על עצם נתינת התורה, וכמו שכתב הרמב"ן בסה"מ מצוה ט"ו, שנצטווינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו וכו'. וכיון שיש ג' חלקים עיקריים בתורה ששונים אחד מהשני, תורה שבכתב, תושבע"פ, ומדרש דרשות הפסוקים בי"ג מידות, תקנו חז"ל לברך ג' ברכות שבח והודאה, כדי לשבח להקב"ה ולהודות לו בברכה מיוחדת ובאופן נפרד על נתינת כל אחד מג' חלקי התורה בפנ"ע, שמאחר שנתן לנו הקב"ה בנתינת התורה ג' מתנות, שהם ג' חלקי התורה, צריך להודות ולשבח בנפרד על כל אחד מהמתנות.
"וגם תקנו ברכה מיוחדת לשבח ולהודות על כל אחד מחלקי התורה בפנ"ע, כדי להראות שאנו מכירים בחשיבות ובמעלת כ"א מחלקי התורה בפנ"ע, ולכן שפיר שייך לתקן ברכה מיוחדת על כ"א מג' חלקי התורה, הגם שכלולים כולם במצות ת"ת אחת, כיון שהוי ברכת התורה ברכת שבח והודאה, תקנו לברך על כ"א מג' חלקי התורה", עכ"ל ה'דברות יוסף'.
ד. טעם הדבר שמברכים ברכות התורה בכל יום
מחלוקת ראשונים האם ברכת התורה חיובה בכל יום, או שתלוי בהפסק שינה
תוס' בברכות (דף יא: ד"ה ורבנן) כתבו: "והיה אומר ר"ת כשאדם עומד ממטתו בלילה ללמוד, שאין צריך לברך ברכת התורה, מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת, ולא נהירא".
ומבואר דנחלקו בעלי התוס', האם גדר החיוב לברך ברכות התורה בכל יום, הוא כמו החיוב לברך ברכות השחר, ולכן מותר ללמוד תורה גם קודם שבירכו על התורה, או שגדר החיוב בברכות התורה תלוי בהפסק, שאם הפסיק בשינה בין יום העבר להיום, יש חיוב חדש לברך, ואסור ללמוד קודם לכן. וצריך לבאר את צדדי המחלוקת.
דברי המהרש"ג דנחלקו האם ברכת התורה הוי ברכת השבח או ברכת המצוות
בתשובות מהרש"ג (חלק א' סימן ס"ב) האריך בביאור שתי השיטות הנ"ל והנפק"מ העולה לדינא לענין מי שהיה נעור בלילה, ובתו"ד מבואר דנקט כי צדדי המחלוקת הן כהחקירה הנ"ל, מה הגדר של ברכות התורה, האם ברכת המצוות, או ברכת השבח, וז"ל: "הנה בשו"ע או"ח סי' מ"ז הובאו ב' שיטות בענין ברה"ת איך נתקנה, האם על כל לימוד ולימוד כמו כל מצוה, ולפי"ז אפילו באמצע היום אם היה היסח הדעת בין לימוד ללימוד, כגון שישן באמצע היום שנת קבע, צריך לברך מחדש על הלימוד שירצה ללמוד אח"כ. אבל דעת ר"ת אינו כן אלא ברכה"ת דומה לשאר ברכות השחר שרק היום גורם החיוב ולא ההפסק.
"וע"פ השיטות הנ"ל יצא לנו הספק במי שניעור ולומד כל הלילה, דהפסק והסח הדעת לא היה כאן, אך מ"מ הרי יום אחר הוא. ובזה הדבר בהיפוך, לדעת ר"ת דהיום גורם, א"כ כיון שנעשה יום אחר, צריך לחזור ולברך. אבל לדעת הרא"ש והטור כיון דלמד כל הלילה ולא היה כאן היסח הדעת, ממילא א"צ לברך. ובישן ביום שינת קבע הוא בהיפך, דלדעת הרא"ש והטור צריך לברך, ולדעת ר"ת א"צ לחזור ולברך.
"והנ"ל עוד נפק"מ ביניהם, דלדעת הרא"ש והטור הוא ברכת המצוה כמו ברכת שופר ולולב ומצה, א"כ אסור ללמוד כלל קודם ברכה"ת, דכמו דאין להניח תפילין קודם הברכה, או לקבוע מזוזה קודם הברכה, כמו כן אין ללמוד תורה קודם ברכה"ת. אבל לדעת ר"ת דאינו כמו ברכת המצוה, רק כמו ברכת השחר, נהי דגם לדבריו יש להקדים בבוקר לברך תיכף ומיד ברכות התורה, וכדאיתא בנדרים דף מ"ז על שלא ברכו בתורה תחילה, ובפשטות משמע דיש להקדים לברך ברכה"ת קודם כמו שאר ברכות, מכל מקום הוא רק מפני חשיבותה של תורה. אבל מ"מ איסור ליכא באם לומד תורה קודם הברכה, כמו לגבי שאר ברכות השחר אין איסור באם מקדים איזה דבר קודם הברכה, כמו בדרך משל בברכת שעשה לי כל צרכי שנתקן על לבישת מנעלים, וע"ז אין איסור באם לובש מנעליו קודם הברכה, וכדומה לזה.
"והשתא נראה דבליל שבועות והדומה לה, עדיף טפי לקרות ק"ש ולישן ואח"כ שיעור משנתו יברך ברה"ת, משום שאם מה שאנו רוצין לברך ברכה"ת אף שהיינו נעורים ולמדנו כל הלילה, הוא רק משום שחוששים לדעת ר"ת דסובר שברה"ת אינו כמו ברכות המצוות, דבעינן דוקא עובר לעשייתן, אלא כמו שאר ברכות השחר, וא"כ חשש איסור בלימוד אין כאן, דהרי לדידיה אין איסור בלימוד קודם ברכה"ת. ולהיפך אם נברך ברכה"ת קודם ק"ש ואח"כ נלך לישון שינת קבע, נהי דלשיטת ר"ת לא יהיה בזה שום צד חסרון, הרי מ"מ הרי לדעת הרא"ש והטור אחר שינת קבע אפילו אם השינה היא ביום צריך לברך מחדש.
"וכיון שאנו חוששים לכתחילה לדעת הרא"ש והטור, שהרי מה"ט כתבו דאם אפשר לשמוע ברכה מאחר עדיף טפי, והוא לצאת ידי שיטת הרא"ש והטור, א"כ מה"ט עדיף טפי לומר ברה"ת לאחר השינה, דכיון דהוא רוצה אח"כ לישון שינת קבע, א"כ נכון יותר להמתין מלברך ברה"ת עד אחר השינה, דבזה יצא גם דעת הרא"ש והטור הסוברים דלעולם שינת קבע חשוב היסח הדעת, ולעולם צריך לברך אחריו ברה"ת אפילו באם הוא ישן באמצע היום, ולכן שפיר דמי לגמור התרי"ג מצוות וכן לומר ק"ש של יום בלי ברכת התורה ואחר השינה יאמר ברכה"ת", עכ"ל המהרש"ג.
מבואר בדבריו שצדדי המחלוקת בין ר"ת לבין תוס', הן, האם ברכת התורה היא בגדר ברכת שבח כמו ברכת השחר, וממילא חיובה תלוי ביום, ואין נפק"מ כלל אם הפסיק בשינה וכדו'. או שגדר ברכת התורה הוא ברכת המצוות, שאז אם הפסיק בין הברכה למצוה, צריך לברך שוב. והוסיף המהרש"ג לבאר כי יש נפק"מ לדינא, חדא, מה שכתבו תוס' במי שישן שינת קבע בלילה, או ביום, האם צריך לברך, אם לא עבר עדיין היום, דלר"ת אינו מברך, ולהתוס' מברך. ועוד נפק"מ, אם לא ישן בלילה ולא היה הפסק, אבל הגיע יום חדש, ובכה"ג הדין הוא הפוך, דלפי ר"ת יברך, שעתה הוא יום אחר. אבל לפי תוספות שהדבר תלוי בהפסק, מכיון שכאן לא הפסיק, לא יברך.
נפק"מ נוספת יש, האם אסור ללמוד לפני ברה"ת, דאם היא כברכת המצוות, אסור ללמוד לפני שמברך, כמו שאסור לעשות מצוה קודם הברכה. אבל אם היא כברכת השבח, אזי כמו שמותר לפני ברכות השחר לעשות פעולות כאלו שהברכה עולה עליהם, כמו נעילת נעלים, כך גם מותר ללמוד לפני ברה"ת. ולכן העלה המהרש"ג להלכה שאם למד כל הלילה אין איסור להמשיך ללמוד, שהרי לדעת התוס' אין בזה הפסק ולא נתחייב בברכה חדשה, ואילו לדעת ר"ת שתלוי החיוב במה שעתה הוא יום חדש, הרי חיוב זה הוא כברכת השבח, ואין איסור ללמוד לפני ברכת השבח. ולכן כותב שעדיף לברך אחרי שישן ביום, שאז הוא חייב גם לדעת התוס' והרא"ש שתלוי החיוב בהפסק, ואילו אם יברך מיד בבוקר, אזי אחרי השינה לא יברך שוב מספק, והפסיד הברכה לפי הרא"ש ותוס'.
דברי ה'ערוך השולחן' והעולה עפי"ז בנדון ברכת התורה, אי הוו ברכת המצוות
על פי דברי המהרש"ג עולה כי החקירה אשר בה פתחנו את דברינו בגדר ברכת התורה, האם היא ברכת המצות או ברכת הנהנין, במחלוקת בעלי התוס' היא תלויה. אכן, באמת אין הדברים מוכרחים, דבאמת אפשר לומר בדעת ר"ת דגדר ברכת התורה הוא כברכת המצות, ומה דבכל זאת סבירא ליה שאין שינה הפסק לברכת התורה, היינו כדאסבר לה ה'ערוך השולחן' (סי' מ"ז סעיף כ"ב), וז"ל: "בהפסק שינה ומרחץ ובה"כ דלא הוי הפסק, צ"ע, דכיון דאינו יכול ללמוד אז לא מהני דעתו כמו בתפילין. ויש מי שכתב משום שיש כמה דינים במרחץ ובה"כ, ואין זה ענין לברכה"ת, דזה אין צריך ברכה. וצריך לומר דת"ת לא דמי גם בזה לכל המצוות, דבכל המצוות כיון שאין חובה עליו על כל היום, שפיר הוי הפסק המקום שאינו יכול לקיים בו המצוה, משא"כ ת"ת דחובה עליו כל היום וכל הלילה כשיש לו שהות ללמוד, אין שום דבר מפסיק".
על פי זה המשיך ה'ערוך השלחן' (סעיף כ"ג) וכתב: "וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף י"א שינת קבע ביום על מיטתו הוי הפסק, וי"א דלא הוי הפסק וכן נהגו. ולכאורה העיקר כדעה הראשונה. אמנם לפי הטעם שביארנו אתי שפיר, דכיון דהוא מוכרח ללמוד לא הוי שום דבר הפסק, וכל שמברך ברה"ת דעתו על מעת לעת כברכת השחר. וזהו שכתב בסעיף י"ב, אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחרי יום שעבר וא"צ לחזור ולברך כל זמן דלא ישן, עכ"ל. כלומר דבכל מעל"ע צריך לברך ברה"ת, ורק כשהולך לישון בלילה נגמר המעל"ע, והיינו כשיקום משנתו בלילה, אף אם עדיין לא נגמר מעל"ע בשלימות מזמן ברכה דאתמול, מ"מ בקומו כשישב ללמוד צריך לברך ברה"ת דדעתו עד זמן קימה, כמו כל ברכות השחר, ואם לא יישן כל הלילה אינו מברך עד אור הבוקר", עכ"ל ה'ערוך השלחן'.
העולה מכל דברי הערוה"ש דשינה אפילו בלילה, אין זה הפסק לענין הברכה, אלא שדעתו של האדם שלא תחול הברכה על הזמן של אחרי שינת לילה. ואיה"נ דהערוך השולחן האריך לבאר את טעם הדבר שההלכה היא דלא כר"ת [שחיוב הברכה תלוי ביום הבא, וגם בקם משנתו אינו מברך], אלא פוסקים שאם קם אחרי שינת קבע בלילה מברך. אבל בהסבר דעת ר"ת אפשר שהביאור דשינה מצד עצמה לא הפסק, ודעתו של האדם תמיד בברכה עד היום הבא, ולא עד אחרי שינת לילה. ועולה לפ"ז דלעולם אפשר שסובר ר"ת שברכת התורה הוי בגדר ברכת המצוות, אלא דסבירא ליה רק דשינה אין זה הפסק, ומה שצריך בכל זאת לברך ביום הבא, זה בגלל שדעתו לפטור רק יום אחד. ויעלה לפ"ז כי גם לפי ר"ת אם עבר היום דאתמול, אפילו שלא ישן כלל בלילה, אסור לו ללמוד בלי ברכה, כי גם אליבא דר"ת ברכות התורה הוי ברכת המצוות ודלא כהמהרש"ג.
ה. טעם הדבר שאין מברכים ברכות התורה אחר שינה ביום
דברי הב"י שאחר שינת היום אין מברכים דחוששים לדעת ר"ת
כתב הב"י (סי' מ"ז אות י"א), וז"ל: "כתב עוד האגור שאביו ז"ל הנהיג שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע, וכן ראוי לעשות, כי המקל בברכות במקום שיש מחלוקת הרי זה לא הפסיד כי הברכות אינן מעכבות, עכ"ל. ויש לתמוה דהא בין להרא"ש בין לרבינו שמחה בין להר"ם שינה הוא הפסק, ולא חזינן מאן דפלוג עליהו, וא"כ האיך הנהיג האב דלא כמאן, והבן ייפה כח האב משום דיש מחלוקת בדבר ואנן לא אשכחן מאן דפליג בהא. ואפשר דטעמם משום דלר"ת אפילו שינת כל הלילה לא הוי הפסק כמו שאכתוב בסמוך, ואע"פ שאין הלכה כמותו, מפני שכל הפוסקים חולקים עליו, היינו בשינת לילה אבל בשינת יום מיהו יש לחוש לדבריו וכן נוהגים העולם שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע". מבואר בב"י דמעיקר הדין היה צריכים לברך אחר שינה ביום, דשינה הוי הפסק, והטעם שאין מברכים אחר שינת היום, הוא בגלל שחוששים לדעת ר"ת לענין שינת יום, אע"ג דלענין שינת לילה אין קיי"ל כר"ת, שהרי לדינא אחר שינת לילה מברכים, מ"מ בשינת יום חוששים לשיטת ר"ת.
ביאור ה'מאמר מרדכי' בדברי הב"י
ולכאורה צריך להבין את דברי הב"י, דמכיון שאין הלכה כר"ת בשינת הלילה, למה בשינת יום בכל זאת חיישינן לשיטתו. וביאר בזה ה'מאמר מרדכי' (ס"ק י"ג), וז"ל: "לעולם אימא לך בהפסק שינה תליא מילתא, אלא דביום אפילו שינת קבע לא הוי הפסק, ובלילה הוי הפסק, והיינו טעמא דלקמן סעיף י"ג דאמרינן המשכים ללמוד קודם אור היום צריך לברך ברכות התורה, דשאני שינת יום משינת לילה. וכן ראיתי בהדיא בב"י שחילק בהכי וכתב דנהי דלא קמ"ל כר"ת דס"ל דשינת לילה לא הוי הפסק וא"צ לברך, מ"מ ביום חוששים לדבריו, ע"ש".
ולמדנו מדברי ה'מאמר מרדכי' דהביאור בב"י הוא, דבאמת מסברא יש לנו לחלק בין שינת יום לשינת לילה, ולכן אע"ג דבשינת לילה נקטינן לעיקר דלא כר"ת, אלא העיקר לדינא דשינת לילה הוי הפסק, עכ"ז לענין שינת היום חוששים לדעת ר"ת שאינה הפסק. ואגב אורחא למדנו מדברי ה'מאמר מרדכי' דנקט לדבר פשוט כי הביאור בשיטת ר"ת דשינת לילה לא חשיב הפסק, וכדרך הערוה"ש, ואנחנו חוששים לדבריו בשינת יום, כי שינת יום מסברא הוי פחות הפסק. אבל לא דסבירא ליה לר"ת דברכות התורה הן בגדר ברכות השבח כהמהרש"ג הנ"ל, דאם הביאור בר"ת דברכת התורה היא בגד ברכות השבח אזי פשוט דאין לחלק בין שינת לילה לשינת יום.
ביאור ה'מחצית השקל' בדברי הב"י
ה'מחצית השקל' (שם ס"ק י"ב) כתב לבאר את דברי הב"י באופן אחר, וז"ל: "הקשה הרב ב"י דלא מצינו מחלוקת בזה ולכו"ע צריך לברך, וכתב ואפשר טעמו משום דלר"ת אפילו שינת כל הלילה לא הוי הפסק ואע"ג דלא קיי"ל כוותיה היינו בשינת לילה אבל בשינת יום יש לחוש לדבריו, עכ"ל הב"י. והן הי"א שהובא בשו"ע בסעיף' י"א, ולזה כתב המ"א דהא לר"ת דס"ל אפילו שינת לילה לא הוי הפסק, ע"כ מה שמברכים כל יום ברכות התורה היינו שקבעו חכמים ברכה זו כל יום דומיא דכל ברכות השחר שמברכים כל יום, וא"כ לדידיה אפילו השכים קודם עלות השחר א"צ לברך עד עלות השחר, א"כ י"ל דלסברת אבי האגור, והיינו הי"א דבסעיף י"א, דחששו לסברת ר"ת, ס"ל כוותיה דר"ת דאין שינה הפסק בין ביום ובין בלילה, אלא דחכמים תקנו ברכת התורה כל יום דומיא דכל ברכות השחר, אלא דבזה אנו חולקים על ר"ת כשהשכים קודם ע"ה צריך לברך מיד, כמ"ש סעיף י"ג, דס"ל דלא פטר רק ליום אחד, וכיון שהשכים אף דלא עלה ע"ה מיקרי לענין זה יום אחר שצריך לברך", עכ"ל ה'מחצית השקל'.
מבואר בדבריו על דרך דברי המהרש"ג הנ"ל, דהביאור בשיטת ר"ת הוא, דברכות התורה הן כמו ברכות השחר, ואנחנו חוששים לדבריו רק לענין שינת היום. אבל בשינת לילה, אע"ג דהחיוב תלוי במה שהוא יום אחר, עכ"ז אפשר לברך אחרי שינה, דזה נקרא יום חדש, כמו שאפשר לברך כל ברכות השחר אחרי שינה, ובזה אנו חולקים על ר"ת הסובר שצריך לברך רק אחר עלות השחר. אבל על עצם דבריו דחיוב ברכה"ת תלוי ביום, ולא בהפסק, בזה חוששים אנו לדבריו, כי אולי ברכות התורה הן בגדר ברכות השבח כמו ברכות השחר. ונמצא מבואר מכל דברינו הנ"ל, דה'מאמר מרדכי' וה'מחצית השקל', נחלקו בביאור שיטת ר"ת, האם סבירא ליה דברכה"ת הן ברכת המצוות, אלא דשינה לא הוי הפסק [שיטת ה'מאמר מרדכי'], או דסבירא ליה לר"ת דברכת התורה הן ברכת השבח [שיטת ה'המחצית השקל'].
ו. דין הישן ביום והיה ניעור בלילה שלאחריו
דברי הגרעק"א שאם ישן ביום וער בלילה שלאחריו, לכו"ע מברך
בהגהות רעק"א (סי' מ"ז ס"ק ב') כתב, וז"ל: "להדיא מבואר ב"י שורש המנהג דנהגו שלא לברך כשישן דמקורו מהאגור שכתב שאביו הנהיג כן, וכן ראוי לעשות, כי המקל בברכות לא הפסיד. ופירש הב"י דבריו דלר"ת אפילו שינת לילה לא הוי הפסק, ואע"פ שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים, היינו בשינת לילה אבל בשינת יום יש לחוש לדבריו וע"ש, הרי דמפני חשש ברכה לבטלה נהגו שלא לברך בישן ביום ולחוש לדעת ר"ת, אבל בניעור כל הלילה אין לברך, דהעיקר דלא כר"ת זולת בישן בלילה צריך לברך כשיאיר היום בממה נפשך, דלר"ת היום גורם לברך ולהרא"ש השינה גורם לברך. והוא הדין בישן ביום וניעור כל הלילה שלאחריו, דמברך בבוקר בממה נפשך, לר"ת צריך לברך דלא נפטר רק מעת לעת, ולהרא"ש גם שינת היום הוי היסח הדעת". מבואר מדברי הגרע"א דהמחלוקת בין ר"ת להרא"ש היא, האם מה שנעשה יום חדש הוא שגורם את החיוב לברך פעם נוספת על התורה, או שהפסק הוא הגורם את החיוב. ונפק"מ באופן שלא ישן בלילה, דלהרא"ש אינו מברך כי לא היה הפסק שינה, אבל לפי ר"ת מברך דמה שעתה הוא יום חדש, הוא המחייב בברכה. ועוד כתב הגרע"א עפי"ז דמי שישן ביום ולא ישן בלילה, ביום הבא יברך לכל השיטות, דהפסק יש על ידי שינת היום, וגם הוי עתה יום חדש.
דברי החזו"א לפקפק על דברי רעק"א
בספר 'אשי ישראל', בשאלות להגר"ח קניבסקי שליט"א (שאלה ל"ז) כתב: "במשנ"ב סי' מ"ז ס"ק כ"ח כתב בשם רעק"א שאם ישן ביום שינת קבע ובלילה שאחריו היה ער כל הלילה לכו"ע צריך לברך בוקר ברה"ת, ושמעתי שמרן החזו"א זי"ע פקפק בזה על רעק"א. האם נכונה שמועה זו ולמה. תשובה, נכון, שכל שינת היום נחשב לארעי". ומבואר דהחזו"א סבירא ליה דאין חיוב ממה נפשך, כי אם מצד מה שישן ביום, אין זה מחייב בברכה, מכיון דשינת יום לעולם נחשבת לשינת ארעי, ולכן אם החיוב לברך ברכת התורה תלוי הוא בהפסק, בכה"ג אינו יכול לברך אם היה ער בלילה, דשינת יום הוי שינת ארעי ולא נחשבת להפסק, ובלילה הרי לא ישן כלל, ונמצא שאין הפסק מברכה דאתמול. וצריך להבין במה נחלקו הגרעק"א והחזו"א.
דברי משנת יקרה בביאור במה נחלקו רעק"א והחזו"א
בספר 'משנת יקרה' (ברכות דף י"א) כתב לבאר בזאת, דהגרע"א סבירא ליה דהא שאין אנו מברכים אחר שינת היום, הוא מכיון שחוששים לדעת ר"ת, אבל אחרי שינת לילה מברכים מיד כאשר קמים, ואין צריך לחכות לבוקר כשיטת ר"ת, והטעם בזה, דאפילו אליבא דר"ת דחיוב ברכות התורה מתחדש מחמת היום, אין צריך שיהיה ממש יום חדש, אלא מכיון שקם משנתו בלילה, נחשב לו כיום אחר, וכמו שאפשר לברך ברכות השחר אחרי שינת לילה אפילו שלא הגיע עלות השחר. אבל בשינה של יום, שאין כאן יום חדש, חוששים אנו לר"ת דברכות התורה מברכים רק פעם ביום, כמו ברכות השחר. ולכן שפיר כתב הגרע"א כי אם ישן ביום ולא בלילה, מברך ממה נפשך, שהרי יש הפסק בשינת היום, ויש גם יום חדש.
אבל החזו"א סבירא ליה דהביאור בשיטת ר"ת הוא, דשינה לא הפסק כלל, ומה שמברכים ביום הבא, זהו בגלל שדעתו היתה מתחילה על יום אחד. ואליבא דהרא"ש שינה הוי הפסק, אפילו שינת יום. והאגור עשה כעין פשרה בין השיטות, דבשינת יום צריך לחשוש לר"ת דלא הוי הפסק, ולכן לפי שיטת אביו של האגור אין ממה נפשך כאשר ישן ביום ולא בלילה, שהרי לשיטה זו שינת יום לא הוי הפסק, אז איך יברך אם לא ישן בלילה.
ז. דין הישן שני פעמים בלילה אחד
דברי הפר"ח שהישן פעמיים בלילה, מברך פעמיים ברכה"ת
כתב ה'פרי חדש' (סי' מ"ז ס"ק י"ג): "כבר כתבתי בריש הלכות אלו שהקם בחצות הלילה ודעתו לחזור ולישון, שיברך ברכת המעביר וברכת התורה, ויחזור ויברכם בבוקר, ושאר ברכות השחר יניחם עד הבוקר".
דברי השערי תשובה שאין מברכים פעמיים ברכת התורה
ב'שערי תשובה' (שם ס"ק י"ב) הביא מדברי המטה יהודה, וז"ל: "וכתב עוד שמדברי המקובלים מהר"ש מזרחי שכתב לענין הברכות דאפילו רוצה לחזור ולישן אין בכך כלום, והווה ליה כישן ביום, נראה מדבריו דכשחוזר לישון אין צריך לברך בקומו ברכות התורה פעם שני, ע"ש". הרי לפנינו מחלוקת הפוסקים כיצד הדין במי שקם באמצע הלילה וברך ברכות התורה וחזר לישון, האם צריך לחזור ולברך פעם נוספת בקומו בבוקר, להפר"ח צריך לחזור ולברך, ולה'מטה יהודה' אינו צריך לברך. וצריך להבין צדדי המחלוקת.
ביאור המשנת יקרה בצדדי המחלוקת הנ"ל
וכתב בספר 'משנת יקרה' (שם) לבאר מחלוקת זו, וז"ל: "ונפק"מ נמי בישן ב' פעמים בלילה ובירך בנתיים, האם בפעם השניה שניעור מברך שוב, דלהמג"א בס"ק י"ב ורע"א לא יברך, דנוקטים שרק על יום חדש מברך, ורק סוברים שיום הוי לפני עה"ש, וא"כ כשברך פעם א' הרי נפטר כל היום הבא. אבל להנ"ל לכאורה נוקטים אליבא דהב"י ששינת לילה היא הפסק ורק זה גורם שוב לברך, ולא יום חדש, ולכן אם ישן ב' פעמים בלילה, חייב לברך פעמיים מחמת שהפסיק בשינת לילה ב' פעמים".
ביאור הדברים, דאם מה שלא מברכים אחר שינת היום, הוא מפני שחוששים לשיטת ר"ת הנ"ל, ולדעת ר"ת ברכת התורה הוי בגדר ברכות השבח, שמברכים אותם רק פעם ביום, אז פשוט דהוא הדין שאין מברכים ברכה"ת פעמיים, גם אם ישן פעמיים בלילה, כמו שאין מברכים ברכות השחר פעמיים. אבל אם מה שלא מברכים ברכה"ת אחר שינת היום, הוא מפני דנקטינן כי שינת יום לא הוי הפסק, ואילו שינת לילה הוי הפסק, ואין פוסקים כר"ת דאפילו שינת לילה אין זה הפסק וכמבואר לעיל, אזי מי שישן פעמיים בלילה צריך לברך פעמיים.
ח. במחלוקת הפוסקים האם צריך ללמוד אחר ברכת התורה
מחלוקת ראשונים האם צריך אחרי ברכת התורה להגיד דברי תורה מיד
ז. כתב בשו"ע (שם סעיף ט'), וז"ל: "יש אומרים שאם הפסיק בין ברכות התורה ללימוד אין בכך כלום. והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכות התורה". מבואר דיש מחלוקת בפוסקים, האם צריך ללמוד מיד אחרי ברכות התורה או אין צריך. המקור למחלוקת זו הוא בתוס' (ברכות דף י"א ד"ה שכבר), וז"ל: "בירושלמי יש הא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה, והוא ששנה על אתר, פירוש, לאלתר, שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדים מיד לאחר תפילת השחר שאנו טרודים והולכים כך בלא לימוד עד אמצע היום או יותר, אמאי אין אנו מברכים ברכות התורה פעם אחרת כשאנו מתחילים ללמוד, והשיב ר"י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי, הואיל וגמרא שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד, ועוד אפילו לפי הירושלמי אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן, ובשביל הא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת, אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכות התורה פוטרת כל היום. והצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים, וגם 'אלו דברים שאין להם שיעור', שהיא משנה, ו'אילו דברים שאדם אוכל פרותיהם', שהיא ברייתא, מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר, אבל אין צריך כמו שכתבתי כבר". העולה מדברי תוס' שדעת ר"י דאין צריך ללמוד מיד אחרי ברכות התורה, אבל הצרפתים נהגו ללמוד אחרי ברכות התורה. וצריך להבין מה הטעם שבכל שיטה מהשיטות הנ"ל.
דברי הגר"א דדין הפסקה בברכה"ת הוא כמו בברכת המצוות
בביאור הגר"א (אות ז') כתב, וז"ל: "אבל בין ברכות התורה ללימוד אין שום הו"א לרא"ש שיכול להפסיק, אלא צריך לחזור ולברך דבזה אין מועיל אם אין מסיח דעתו כמו בברכת המוציא שם מ. וכן בכל ברכות של מצוות או הנהנין דדוקא באמצע המצוה או הסעודה אין הפסק מפסיד ומועיל שאין מסיח דעתו, מה שאין כן בין ברכה למצוה כיון שאין עדיין על מה לחול, כמו שכתבו הפוסקים". מבואר מדברי הגר"א כהשיטה שאין להפסיק בין הברכה לתלמוד תורה, כשם שכך הוא הדין בכל ברכות המצוות וברכות הנהנין שאסור להפסיק בין הברכה למצוה או להנאה, בכדי שהברכה תחול על המצוה ועל מה שנהנה. וצריך להבין השיטה הסוברת דמותר להפסיק בין ברכות התורה ללימוד התורה.
דברי המגן גיבורים דברכה"ת הן ברכת השבח ולכן אין צריך ללמוד אחר הברכה
ומצאנו ביאורם של דברי בספר 'מגן גיבורים' (ס"ק ז'), וז"ל: "אמנם לדעתנו נראה ביאור הענין, דדוקא אם היה בה"ת ברכת המצוות, מהראוי היה לתכוף הברכה להלימוד כמו בכל הברכות, רק כיון דבה"ת כפי הנראה עיקרה נתקנה על הודאה למקום שנתן לנו תורה, כמש"כ הרמב"ן ז"ל בספר המצוות מצוה ט"ו שנצטווינו להודות לו על הטובה הגדולה שעשה איתנו בתתו תורתו לנו, ואף דתקנו גם כן בלשון 'ציוונו', אבל עכ"פ עיקרה נתקנה על הודאה, אלא משום דמסתמא אין אדם מייאש עצמו מללמוד ואסמכהו על הלימוד ותקנוהו בלשון 'וציוונו'. ודע דהרי אמרו בש"ס שם, אמר רב המנונא וזהו מעולה שבברכות, ופרש"י, לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל, הרי בהדיא דעיקר כוונת הברכה הוא בשביל ההודאה, ומעתה ממילא אין צריך לתכוף הברכה להלימוד, דהרי הוא שבח בפנ"ע, ואין לה קשר עצמי להלימוד, ולכך בברכה"ת אין צריך שישנה על אתר וז"ב.
"ובזה יישבנו אל נכון מה שהקשה בתוס' ברכות שם, אמאי נפטר כל יום בברכה אחת, מאי שנא מסוכה דצריך לברך על כל סעודה וסעודה ע"ש, ולפמ"ש אתי שפיר, דבשלמא בסוכה דהברכה נתקנה על עשיית מצוה, א"כ בכל סעודה וסעודה שבא לקיים המצוה, יש לברך עליו. אבל כאן שהברכה אינה עיקרית לעשיית המצוה דלימוד, אבל היא הודאה ושבח וממילא בכל יום די בהודאה אחת ודו"ק", עכ"ל ה'מגן גבורים'.
סיכום הדברים בביאור המחלוקת אם צריך ללמוד אחר ברכה"ת
העולה מן הדברים הנ"ל, דהביאור בהשיטה הסוברת שאין צריך ללמוד מיד אחרי ברכת התורה, הוא, משום דסבירא לה דברכת התורה הוי בגדר ברכת השבח, ורק בברכות המצוות ובברכות הנהנין נאמר הדין שצריך להסמיך הברכה להמצוה, או להנאה. אבל בברכת השבח לא נאמר דין זה. ונראה כי על פי זה יש להוסיף ולבאר דבזה גופא נחלקו שתי הדעות בתוס' ובשו"ע הנ"ל, דאי נקטינן דברכה"ת היא בגדר ברכות המצוות, ודאי צריך ללמוד תיכף אחר הברכה, וכמו שאמנם כתב הגר"א אבל אי נימא דברכה"ת הוי בגדר ברכות השבח, אין צריך ללמוד אחר הברכה, וכמו שכתב המגן גיבורים.
ביאור הב"י למה לא צריך ללמוד מיד אחר ברכת התורה
והנה המגן גיבורים הרגיש בדבר, שעל פי דבריו מיושבת קושיית תוס', מאי שנא ברכה"ת מסוכה, דבסוכה צריך לברך אם יצא מהסוכה, ואילו בת"ת אין מברכים אחר הפסק בלימוד. ומהא דתוס' לא תירצו כדבריו, דברכה"ת הוי ברכת השבח, מוכח דסבירא להו לתוס' דברכה"ת הוי בגדר ברכת המצוות. ומעתה חוזרת השאלה הראשונה למקומה, איך אפשר להפסיק בין ברכה"ת ללימוד. ואיה"נ דהגר"א נקט דמחמת האי טעמא אין להפסיק בין ברכה"ת ללימוד. אבל צריך לדעת מה יענו על זה העומדים בהשיטה שמותר להפסיק בין הברכה ללימוד.
וכבר הקשה זאת הב"י, וז"ל: "וקשה לי דמאי שנא מברכת המוציא שאם הפסיק בין הברכה לאכילה צריך לחזור ולברך, ומשמע שכן הדין בברכת המצוה, שאם הפסיק בין הברכה לעשיית המצוה צריך לחזור ולברך". וכתב הב"י לישב: "ויש לומר דאכילה ועשיית המצוה, שאם רצה שלא לעשותן עד אחר שעה הרשות בידו, כשמפסיק בין ברכה לאכילה או לעשיית המצוה נראה שאותה ברכה אינה חוזרת על אותה אכילה, או אותה עשיה. אבל ת"ת שחייב לעסוק בה תמיד, כשמפסיק בין ברכה ללימוד לא הוי הפסק מאחר ובאותו זמן שהפסיק היה מחויב ללמוד". וביאור דבריו, דהא שאסור להפסיק בין ברכה למצוה, אין זה מחמת שהברכה צריכה לחול על משהו, כמו שכתב הגר"א הנ"ל, אלא שמכיון שאין צריך לקיים את המצוה כל הזמן, לכן מחמת ההפסק אין נראה שהברכה עולה על המצוה שמקיים עתה. אבל ת"ת מכיון שחייבים לעסוק בתורה כל הזמן, לכן אפילו אם יש הפסק בין הברכה ללימוד, אין זה מגרע, ושפיר עולה הברכה על הלימוד שלומד עתה, כי גם בשעת ההפסק היה חייב מעיקר הדין בלימוד, אם לא שהיה עסוק באיזה ענין.
ביאור מחלוקת הראשונים לפי הנ"ל
העולה לפי ביאור זה, דלעולם איכא למימר דשתי השיטות שנחלקו האם חייבים ללמוד תורה תיכף אחרי ברכות התורה, סבירא להו דברכה"ת הוי ברכת המצוות, אלא דהם נחלקו מה הוא טעם הדין שאין להפסיק בין ברכה למצוה, השיטה שצריך ללמוד אחר ברכה"ת סבירא לה דהטעם הוא, שצריך שהברכה תחול על משהו, ולכן תמיד צריך לקיים המצוה אחר שברכו עליה, וממילא כך הוא הדין גם בדברי תורה, צריך ללמוד מיד אחר שברכו ברכה"ת. אבל השיטה שאין צריך ללמוד מיד אחר ברכה"ת סבירא לה דהטעם שאסור להפסיק תמיד בין ברכה למצוה הוא משום שאם לא כן אין התייחסות בין הברכה למצוה, וטעם זה לא שייך בברכה"ת, כי גם אם אינו לומד מיד אחר הברכה, מכל מקום חייב הוא בלימוד התורה.
ט. ברכת התורה על הרהור בדברי תורה
מחלוקת הפוסקים האם הרהור מחייב ברכת התורה
כתב השו"ע (סעיף ד'), וז"ל: "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך". המקור להלכה זו הוא באגור, ומובא בב"י, וז"ל: "כתב האגור שמי שמהרהר בליבו תורה קודם שברך ברכות התורה שפיר דמי דהרהור לא כדיבור דמי לענין ברכה וכן לענין בעל קרי מותר להרהר ק"ש". ומבואר מדבריו דהטעם שמותר להרהר לפני ברכה"ת הוא, משום שהרהור לא הוי כדיבור. אבל הגר"א הקשה על זה, וז"ל: "אבל כל זה צריך עיון דכאן מברך על המצוה, וכי ליכא מצוה בהרהור, והלא נאמר והגית בו כו' ר"ל בלב, כמ"ש והגיון ליבי". ותמיהת הגר"א מבוארת, דאפילו אי נימא דבעלמא הרהור לאו כדיבור דמי, היינו כגון לקיים מצות קר"ש בהרהור, אבל קיום מצות ת"ת מוכח דיש גם בהרהור, ואם כן למה שלא יהיה חיוב לברך גם על הרהור.
ביאור ה'ערוך השולחן' למה אין מברכים על הרהור
ב'ערוך השולחן' (סעיף י') כתב לישב שאלת הגר"א, וז"ל: "ונלע"ד דס"ל לרבינו הב"י דאין שני דינים אלו סותרים זה את זה, דנהי דוודאי יש מצוה בהרהור תורה, מ"מ עיקר מצות ת"ת הוי לימוד בפה, דהרבה פעמים מצינו בתנ"ך דהגיון הוא על דיבור פה, כמו 'ולשוני תהגה צדקך', 'פי צדיק יהגה חכמה', 'לא יהגו בגרונם', 'כי אמת יהגה חיכי', ובמקום שהכוונה על הלב כתיב שם לשון לב כמו 'והגיון ליבי', 'והגות ליבי תבונות', ובמשלי 'לב צדיק יהגה לענות', 'כי שוב יהגה ליבם'. וא"כ בתורה כתיב 'והגית בו יומם ולילה', היינו בפה, כיון שלא הזכיר לב.
"וברכת התורה עצמה תוכיח שאומרים 'והערב נא וכו' בפינו ובפיות עמך, וכן 'לעסוק בדברי תורה' היינו בדיבור פה. ובעירובין הקפידו אף על מי שלומד בלחש ודרשו 'ערוכה בכל ושמורה', שתהא ערוכה ברמ"ח איברים שלך, ע"ש. ולכן לא נתקנה ברכת התורה על הרהור תורה, רק על לימוד בפה, אך כתיבה שאני שהרי זהו עיקר קיום התורה, ולא מבעיא תורה שבכתב, אלא אפילו תורה שבע"פ אחר שהתירו לכותבה הוי כמלמד תורה לרבים, שהרי עיקר קיום התורה הוא ע"י כתיבה, ואלמלא כתיבה כבר נשתכחה תורה מישראל. ולכן כיון שבשעת הכתיבה מהרהר בליבו ומוציאה לחוץ ע"י כתיבה, הוי כדיבור וחייב לברך, וכן נלע"ד עיקר לדינא", עכ"ל ה'ערוך השלחן'.
מבואר מדבריו דאע"ג דמקיימים מצות תלמוד תורה גם בהרהור, אעפ"כ מכיון שעיקר ת"ת הוי בפה ולא בהרהור, לכן דוקא על אופן זה של לימוד נתקנה ברכת התורה. ולכאורה הענין עדיין טעון ביאור, דגם אם נקבל דבריו שכתב 'עיקר מצות ת"ת הוי לימוד בפה', עדיין צ"ב למה לא תקנו ברכה גם על הרהור בלבד, והרי הערוה"ש מודה ד'וודאי יש מצוה בהרהור תורה', ומה בכך שאין זה עיקר מצות ת"ת.
ביאור המחלוקת בחקירה האם ברכה"ת הוי ברכת המצוות או ברכת השבח
בספר 'משנת יעב"ץ' (או"ח סי' ל"א אות ד') כתב לבאר טעמי השיטות במחלוקת זו, על פי החקירה שנתבארה לעיל בגדר ברכות התורה, וז"ל: "ונראה דהגר"א לטעמיה דכתב שם בשו"ע ס"ק י"ח הנ"ל דנשים פטורות מברכת התורה, משום שהם פטורות ממצות ת"ת, והיינו שברכת התורה ברכה על קיום מצוות ת"ת, וכיון שגם בהרהור הוא מקיים מצות ת"ת לכן גם על הרהור יש לברך ברכות התורה. אבל השו"ע לטעמיה דפסק שנשים מברכות ברכת התורה, וכמ"ש המג"א שם משום שחייבות ללמוד דינים שלהם, והיינו שברכת התורה אין הברכה על קיום המצוה של ת"ת, רק דהוא דין ברכה מתורת הודאה על עצם נתינת התורה, א"כ אין זה דין ששייך להמצוה כלל, רק דתורה עצמה טעונה ברכה, ונשים פטורות רק מהמצוה של ת"ת אבל אינן מופקעות מהחיוב להודות על עצם נתינת התורה, כיון שהם חייבות ללמוד דינים שלהם, א"כ יש להם לברך ברכת התורה שהיא מתורת הודאה על עצם נתינת התורה.
"ולפי זה שפיר פסק השו"ע שהמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך, כיון שברכת התורה היא לא ברכה על עצם קיום מצות ת"ת, אלא היא ברכת הודאה על התורה עצמה, וילפינן לה בברכות כ"א ע"א מקרא 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו', ופרש"י, כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחילה ואתם אחרי אמן. כי שם ה' אקרא בברכה איתם הבו גודל לאלוקינו - באמן. וא"כ רק האופן אמירת השירה שהיא בדיבור ולא בהרהור יש חיוב ברכה מתורת הודאה", עכ"ל ה'משנת יעב"ץ'.
דברי ה'משנת יעב"ץ' מבוארים ומוטעמים היטב, דטעם השיטה שאין מברכים ברכה"ת על הרהור, הוא, מכיון שברכת התורה אינה ברכת המצוות, אלא ברכת השבח, והמקור בפסוק לברכה כזו הוא באופן של דיבור, וממילא אין לנו מקור לחייב ברכת הודאה על הרהור. דאיה"נ אי הוי סברינן דברכה"ת היא בגדר ברכת המצוות, אזי שפיר היה צריך לברך גם על הרהור, מכיון שאין הבדל בין מצוה שהיא בדיבור, למצוה שהיא בהרהור, אבל מכיון שברכה"ת הוי בגדר ברכת השבח, שפיר אפשר לחלק דרק על דיבור כמו שהיה אצל משה, נתחייבנו להודות, אבל לא על הרהור בלבד. כל זה הוא בטעם האגור והמחבר שאין מברכים על הרהור, אבל הגר"א סבירא ליה שברכת התורה הוי ברכת המצוות, ולכן שפיר טען דצריך לברך גם על הרהור.
ביאור ה'שאגת אריה' למה על הרהור לא מברך
עיקר דברי ה'משנת יעב"ץ' דאין לנו להוסיף על המקור, אשר שם היה דיבור, כן כתב כבר ב'שאגת אריה' (סי' כ"ד), וז"ל: "ובעל כרחך צריך לומר לדעת הרמב"ם דברה"ת לא דמי לשאר מצוות, דלא נאמר בהם דיבור, אלא דמי לק"ש דהרהור לאו כדיבור דמי, משום דכיון דילפינן לבה"ת לפניה מקרא ד'כי שם ה' אקרא', כיון דכתיב 'אקרא' היינו כמאן דכתיב דיבור דמי, ד'אקרא' היינו דיבור, ואין חייב בבה"ת לפניה אלא בעוסק בתורה ע"י קריאה ודיבור ממש, אבל לא ע"י הרהור. לר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי כל היכא שנאמר בקרא דיבור".
על פי דברי ה'שאגת אריה' עולה דאין אנו צריכים לומר בשיטת האגור והמחבר דסבירא להו דברכה"ת הוי ברכת ההודאה, אלא לעולם יתכן דסבירא להו דהוי ברכת המצוות, וגם סבירא להו דמקיימים מצות ת"ת בהרהור, ואעפ"כ אין מברכים על הרהור מכיון שבפסוק כתוב שרק על דיבור מברכים, והוי כגזירת הכתוב שאין מברכים על הרהור בדברי תורה.
דברי השאגת אריה זה לפי ביאור המהרש"א בגמ' ולא לפי פרש"י
והנה דברי ה'שאגת אריה' וה'משנת יעב"ץ' הנ"ל, שכתבו כי אין לנו מקור לחייב לברך על התורה כי אם על דיבור, מכיון שבפסוק 'כי שם ה' אקרא' מדובר על דיבור דוקא, ולא על הרהור, אין הם עולים בקנה אחד עם פירושו של רש"י שם (ד"ה כי שם ה' אקרא), דז"ל: "כשבא משה לפתוח בדברי שירה, אמר להם לישראל אני אברך תחלה, ואתם ענו אחרי אמן. כי שם ה' אקרא בברכה, אתם הבו גודל לאלוקינו, באמן, הכי מפרש לה במסכת יומא". ומבואר כי תיבת 'אקרא' קאי על הברכה גופא, ולא על התורה, ואם כן אין לנו מקור כלל שחיוב הברכה הוא דוקא על דיבור בתורה.
ברם, דברי ה'שאגת אריה' וה'משנת יעב"ץ' מתבארים היטב על פי ביאורו של המהרש"א שם, וז"ל: "מצאתי כתוב דהכי משמע ברכת התורה, 'כי שם ה' אקרא', דהיינו, כשאני קורא בתורה שהיא כולה שמות של הקב"ה, שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקב"ה, כדאיתא במדרשות, וק"ל". ולפי זה עולה דאמנם תיבת 'אקרא' קאי על הקריאה בתורה, וממילא אין לנו מקור לחייב לברך ברכה"ת על הרהור בלבד.
המחלוקת האם מברכים על הרהור תלוי בביאור הפסוק 'כי שם ה' אקרא'
על פי זה יש לומר דלעולם לכו"ע ברכה"ת הוי ברכת המצוות, והמחלוקת האם מברכים על הרהור או לא, היא תלויה בשני הפירושים הנ"ל בפסוק 'כי שם ה' אקרא', דאם ה'אקרא' קאי על התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה, אזי צריך לברך על דיבור דוקא, מכיון שכתוב 'אקרא'. אבל אם ה'אקרא' קאי על הברכה, אזי יש חיוב לברך גם על הרהור, כי גם בהרהור מקיימים המצוה דתלמוד תורה.
ביאור ה'מנחת חינוך' למה אין מברכים על הרהור
ה'מנחת חינוך' (מצוה ת' אות ה') כתב אופן נוסף בביאור השיטה שאין מברכים ברכה"ת על הרהור, וז"ל: "עיין בשו"ע, המהרהר אין צריך לברך והכותב צריך לברך. ועי"ש באחרונים. ומהרהר בדברי תורה אף אם נאמר דמצות עשה של לימוד התורה הוא בהרהור ג"כ, דכתיב והגית בו וגו', מכל מקום לא מצינו להוסיף ברכה על הרהור, כמו ביטול חמץ בלב, עיין בב"י סימן תל"ב".
על פי זה עולה כי גם אי נימא דגדר ברכה"ת הוא ברכת המצוות, וגם אי נימא דאין לנו מקור מהפסוק הנ"ל דאין חיוב ברכה רק על דיבור, עם כל זאת אין מברכים על הרהור בתורה, ומשום דלא מצאנו ברכת המצוות על הרהור, כמו בביטול חמץ שכתב הב"י (סי' תל"ב), וז"ל: "וא"ת יברך על ביטול חמץ. וי"ל משום דביטול הוי בלב, ואין מברכים על דברים שבלב".
דברי ה'קהילות יעקב' שאין מברכים על דברים שבלב רק בברכת המצוות
והנה לכאורה היה נראה דעל פי דרכו של המנח"ח יכולים אנו לומר דבעלי השיטות במחלוקת האם מברכים על הרהור, יכולים לסבור כשני הצדדים בחקירה בגדר ברכה"ת, והיינו, דיכולים הם לסבור דהוי ברכת ההודאה, או ברכת המצוות, ומה שאין מברכים על הרהור, הוא ענין אחר לגמרי, שאין מברכים על דברים שבלב.
אבל ה'קהלות יעקב' (ברכות סי' כ"ב) נקט דהאי כללא שאין מברכים על דברים שבלב, היינו דוקא בברכת המצוות, וז"ל: "ונראה דגם לפמש"כ הב"י דאין מברכים על דברים שבלב, היינו דוקא ברכת המצוות, אבל ברכת השבח וברכת הכהנים ודאי מברכים גם על דברים שבלב, דהא ברכת הטוב והמטיב וברכת שהחיינו הם על שמחה, סי' רכ"ה. וכן ברכת הראיה, כגון על ברקים ועל הימים וכו' והרואה חכמי ישראל וכו' והרואה את הגיחור ואת הלבקן וכו', כל הני וכיוצ"ב עיקר ברכתו היא על הכרת השכל והלב ויש לפלפל".
על פי דבריו עולה כי בעלי השיטה שאין מברכים על הרהור, ודאי סבירא להו דברכה"ת הוי ברכת המצוות, על פי דרכו של המנח"ח, כי רק בברכת המצוות אמרינן האי כללא.
ביאור במה נחלקו השו"ע והגר"א אם מברכים על הרהור
כללם של דברים, על פי דרכו הנ"ל של המנח"ח, עולה כי בדעת השו"ע שאין מברכים על הרהור, על כרחנו לומר דסבירא ליה דברכת התורה הוי ברכת המצוות, כי רק בברכת המצוות איכא להאי כללא. ואילו בדעת הגר"א הסובר שמברכים על הרהור, לכאורה היה לנו לומר דסבירא ליה דהוי ברכות השבח, וברכת השבח והודאה מברכים גם על הרהור. אכן אי אפשר לומר כך בדעת הגר"א, שהרי כתב שנשים אינן חייבות לברך ברכה"ת משום שזו מצות עשה שהזמן גרמא, ומוכח דסבירא ליה דברכה"ת הוי ברכת המצוות. וגם סבירא ליה להגר"א שאין להפסיק בין ברכת התורה ללימודה, ומוכח גם מזה דסבירא ליה דהוי ברכת המצוות.
דברי ה'קהילות יעקב' בביאור דעת הגר"א
ומכיון שכן, צריך לדעת למה סבירא ליה להגר"א שמברכים על הרהור בד"ת, דאיה"נ יש מצוה גם על הרהור, אבל הרי מביטול חמץ מוכח שלא תקנו ברכה על הרהור, וכדברי המנח"ח.
וכתב הקה"י לבאר דעת הגר"א, וז"ל: "אך בב"י כתב שם עוד טעמא בהא דנוסח הברכה על ביעור ולא על ביטול, לפי שהביטול בכלל ביעור, ואין ביעור בכלל ביטול, ומברכים על הלשון הכולל יותר, ע"ש. ולפ"ז אין לנו יסוד לחדש דאין מברכים על דברים שבלב, והגר"א ז"ל שפוסק שם בסי' מ"ז שמברכים על הרהור בד"ת, ודאי תפס לעיקר שגם על מצוות שבלב מברכים".
ביאור נוסף של ה'קהילות יעקב' בשיטת הגר"א
ה'קהלות יעקב' (סי' י"ד) כתב לבאר את שיטת הגר"א באופן נוסף, וז"ל: "וקצת י"ל עפמש"כ הגרע"א ז"ל שם סוף סי' ל' שמשו"כ מברכים אתרומה אע"פ שישנו במחשבה לפי שסופו לבוא לידי מעשה דהפרשה ונתינת ע"ש וה"נ ההרהור בד"ת סופו לבוא לידי דיבור שמחויב נמי ללמד לאחרים דכתיב ושננתם אלא יש לחלק וקצרתי". והיינו דהגרע"א הביא להק' על הב"י הנ"ל דכלל לו האי כללא שאין מברכים על הרהור, מהא שמברכים על הפרשת תרומה, אף שאפשר להפריש במחשבה, וכתב, וז"ל: "ולענ"ד בלא"ה לק"מ, כיון דשרש ענין הפרשה הוי ליתנו לכהן, אף שעתה אינו עושה מעשה, מ"מ מחשבתו לקרא בשם תרומה שסופו בא לידי מעשה, משא"כ בביטול בלב דנגמר ונעשה הכל במחשבה".
ומבואר דאיה"נ שאין מברכים על מצוה שבלב, אכן, בכל מקום שמהחשבה יבוא האדם לידי מעשה, אזי אפשר לברך גם על המחשבה. על פי זה כתב הקה"י לומר דגם בד"ת אפשר לברך על הרהור, מכיון שמן ההרהור יבוא לידי מעשה, במה שילמד לאחרים. אך הוסיף ופקפק בדבר, וכנראה כוונתו לחלק, דמה שילמד לאחרים זה הוי בגדר מצוה בפני עצמה, וגם זה אין ודאי שילמד מתורתו זו לאחרים, שלאו כל אדם זוכה.
דברי ה'מועדים וזמנים' ביאור שיטת הגר"א
ב'מועדים וזמנים' (חלק ג' סי' קצ"ג) כתב לבאר שיטת הגר"א באופן נוסף, וז"ל: "נקדים חידוש האחרונים שהעלו דאפילו במקום שמהני במחשבה לחוד, כמו בתרומה, היינו דווקא אם לא אמר כלל, רק חשב דרצה שיחול במחשבה, שפיר חל כבר לחוד דין תרומה. אבל אם רצה לומר, ע"כ נתכוון שיחול באמירתו, ולכן לא חל כבר במחשבה אלא באמירה. וכל זה רק בתרומה דאיכא חלות, וכיון דנתכוון שיחול רק באמירה, שפיר לא חל אלא באמירה. אבל בביטול חמץ אין שום חלות, רק גילוי לחוד שהחמץ שברשותו כעפר, או אינו רוצה הא דאוקמיא רחמנא ברשותו, כיון שכן ברגע שמחליט לבטל בפה יש כאן גילוי דעת גרידא מצידו, שאינו רוצה ברשותו, או שהחמץ אצלו כעפר, וא"כ בזה גופא נתבטל, דסגי בגילוי דעת לחוד, ולכן נראה דבביטול חמץ, אפילו רצה לומר בפיו, חל תמיד במחשבתו, שהרי לפני שאומר על כרחך הסכים בליבו לבטל, ומדין תורה מושבת בכך וסגי, וא"כ ביטול חל תמיד אך ורק בלב. ואתי שפיר למה תקנו ברכה בתרומה אף שחל במחשבה, כי בתרומה שייך נמי בדיבור, ועל כן תקנו בזה ברכה, וכיון ששייך בזה ברכה אף במקום שחל רק במחשבה, מברכים עליה, אבל ביטול חמץ שחל תמיד רק בלב לא תקנו ברכה.
"ולפי"ז ניחא נמי הא דמברכים להגר"א על הרהור בד"ת, כי ת"ת אין המצוה תמיד רק בהרהור, שאם מדבר בדברי תורה המצוה מתקיימת בדיבור, וא"כ שפיר תקנו ברכה בהרהור כמו בתרומה, משא"כ בביטול חמץ חל תמיד רק בלב ולכן לא תקנו על זה ברכה כלל", עכ"ל ה'מועדים וזמנים'. ומבואר בדבריו שמצוות כאלו שמתקיימות גם בדיבור, תקנו ברכה גם על הרהור, ולכן בת"ת שמקימים המצוה גם באופן של דיבור, צריך לברך גם על הרהור, ואין זה דומה לביטול חמץ שהמצוה מתקיימת תמיד רק במחשבה.
י. נשים האם חייבות בברכות התורה
שיטת הפוסקים והשו"ע דנשים מברכות ברכת התורה
בשו"ע (סעיף י"ד) נפסק כי 'נשים מברכות ברכת התורה'. בב"י מבואר כי המקור לזה הוא מספר האגור, וז"ל: "עוד כתב האגור בשם מהר"י מולין שנשים מברכות ברכת התורה, אע"פ שאינן חייבות, ולא עוד אלא שהמלמד בתו דברי תורה כאילו מלמדה תיפלות, זה בתורה שבע"פ אבל לא בתורה שבכתב. ואע"פ שלשון ברכה 'לעסוק בדברי תורה' משמע תורה שבע"פ, מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות. ועוד כי הן מברכות על קריאת קרבנות, ותפילה כנגד הקרבנות תיקנום, והן חייבות בתפילה, ואם כן ג"כ בקריאת העולה והקרבנות. וכל שכן לדברי הסמ"ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להם". מבואר מדברי האגור שיש לחייב את הנשים בברכות התורה מחמת שלשה טעמים: א. שמותר להם ללמוד תורה שבכתב. ב. שחייבות הן לומר פרשת הקרבנות. ג. שחייבות הן ללמוד את ההלכות ששייכות להן.
דברי המהרי"ל דנשים מברכות על התורה
המקור לדברי האגור הנ"ל הוא בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' מ"ה), וכך הוא לשונו שם: "שוב תמהת על הנשים שמברכות ברכת התורה, וחלקת דלא דמי לשופר ולולב, משום דכתב הרמב"ם כאילו מלמדה תפלות, הא לאו פירכא היא ותשובה בצידך, דווקא תורה שבעל פה ולא שבכתב, ודווקא המלמד לבתו אבל היא שלמדה בעצמה יש שכר כאינה מצווה ועושה, שהיא מכוונת לטובה. ועוד הרי בהקדמת סמ"ק כתב שיש להן ללמוד מצוות הנוהגות בהן ויש לה שכר טובה, ראיה מגוי העוסק בתורה וכו'. ועוד נראה דעדיף משאר מצוות שפטורות מהם, דרבנן תקנו פרשת וידבר ה' וגו' נגד התמיד, כדאמר מר כל העוסק בפרשת עולה כו', ואטו נשים מי לא מחייבי בתמיד וקרבנות כמו אנשים, הא חייבות בתפילות וכנגד תמידין תקנו, וא"כ מחייבי נמי לסדר ענייני קרבנות, קראי, ושמא נמי מתניתין דאיזהו מקומן. ותפילות אין שייך, דאינן מבינות, ומ"מ הוי כאילו הקריבו משום עקימת שפתים, דליגרוס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר. ופשיטא דאיש חייב לברך אע"ג דאין מבין קריאתו וגרסתו. ועוד הרי מכניסות את עצמן לק"ש ולפסוקי דזמרא נמי מחייבות בהו וכמה שבחות דאית בהו קראי, הלכך לר"ת פשיטא דמצוה לברוכי כמו בשאר מצות דפטירי, כגון לולב ושופר וכה"ג, דברכת התורה עדיף טפי כדפירשתי".
ביאור דברי המהרי"ל
המעיין היטב יראה כי כל דברי המהרי"ל הם אליבא דהשיטה שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, אלא שבת"ת היה מקום לומר שבכל זאת לא יברכו מכיון שאסורות הן בלימוד, ועל זה נאמרו התירוצים הנ"ל, שיש כמה דברים שאינן אסורות בהם, כמו תורה שבכתב, או אם לומדת בעצמה, או שלומדת הלכות הנוגעות לה, או מצד פרשת התמיד וק"ש ופסוקי דזמרה שהן אומרות. ולכן יכולות הן לברך להשיטה שתמיד יכולות הנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא.
אבל אי הוי נקטינן כהשיטה דנשים אינן יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, אזי אין לנו במהרי"ל מקור שנשים יכולות לברך על התורה. וכך נקט ה'בית הלוי' (חלק א' סי' ו') יובאו דבריו להלן. אבל מפסקי השו"ע מוכח דנקט כי גם להשיטה שאין הנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, יכולות הן לברך על התורה מחמת הטעמים המבוארים במהרי"ל. והראיה לזה, שהרי השו"ע פוסק שלא יברכו הנשים על מצות עשה שהזמן גרמא, ועכ"ז פסק הכא שיברכו הנשים על ת"ת. וע"כ דנקט כהמבואר לעיל, דיש בדברי האגור טעם שנשים יברכו על התורה, אף שאינן מברכות על כל מ"ע שהז"ג.
שיטת הפוסקים דנשים אינן מברכות ברכת התורה
הגר"א (ס"ק י"ח) כתב ג"כ שהנשים יכולות לברך על התורה, אבל נחלק על הטעם שבדבר, וז"ל: "עיין מ"א בשם אגור, ודבריהם דחויין מכמה פנים, וקרא צווח 'ולמדתם את בניכם', ולא בנותיכם, האיך תאמר 'וציוונו, 'ונתן לנו', אלא העיקר על פי מה שכתבו תוספות ושאר פוסקים שנשים מברכות על כל מצוות עשה שהזמן גרמא, וכמו שכתבתי לעיל סימן י"ז סעיף ב'. ואף דקיימא לן כאילו מלמדה תיפלות דווקא בתורה שבע"פ כמו שכתוב ביו"ד סימן רמ"ו סעיף ו'".
ונראה דכוונתו להקשות על הטעמים של האגור, כי מה שנשים יכולות ללמוד תורה שבכתב, ומה שהן חייבות לומר קרבנות, וללמוד הלכות הנוגעות להן, אין זה בגדר מצות לימוד תורה, דמצד מצוה זו הן פטורות לגמרי, אלא שיש חיוב אחר מצד מצות תפילה לומר פרשת קרבנות, ומצד ידיעת ההלכות שתכשיר אותן לקיים את המצוות, אבל אין הן חייבות מצד מצות ת"ת. ולכן כתב הגר"א דמה שהן בכל זאת יכולות לברך, זהו לפי שיטות הראשונים שמותר לנשים לברך על כל מצוות עשה שהזמן גרמא שהן פטורות מהן, כמו שהן מברכות על לולב אף שאינן חייבות בזה. והנה בשיטת המחבר אי אפשר לנו לומר כדרכו של הגר"א, כי שיטת המחבר בכל מקום כהשיטה שנשים אינן יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, ומעתה חוזרת קושיית הגר"א למקומה, דכיצד פסק המחבר שנשים מברכות ברכה"ת, והלא אין מצוות בלימוד תורה. בישוב וביאור שיטת המחבר נאמרו דרכים שונות בספרי האחרונים, ומקצתם הלכו בדרך דומה, ונבוא להציע כאן בס"ד מדבריהם, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, דסדרנו הדברים כפי תוכנם, ולא כפי סדר הזמנים.
דברי ה'מגן גיבורים' בביאור מחלוקת השו"ע והגר"א
ב'מגן גיבורים' (ס"ק י"ד) מבואר דנדון זה האם נשים חייבות בברכה"ת, הוא תלוי בחקירה הנ"ל, מה הוא הגדר של ברכות אלו, וז"ל: "אמנם לפענ"ד נראה הדבר נכון דלפי מה שהארכנו לעיל בס"ק ז' להוכיח דבה"ת הוא רק ברכות הודאה למקום על התורה הנתונה לנו, כמ"ש הרמב"ן ז"ל, ואף מה שבירך בלשון 'וציוונו' לא קאי על מצוה זו שלומד כעת, רק שהוא הודאה על שצווה אותנו ללמוד תורה, דאל"כ לא שייך ברכה על זה כמש"כ שם, א"כ ממילא גם נשים כיון דאתנייהו עכ"פ בכלל התורה, שצריכים ללמוד דינים שלהם, ממילא יש להם להודות לו יתברך על הטובה שעשה איתנו בנתינתו להם תורתו כמו אנשים. ושפיר מברכות וצוונו על עסק לימודם דינים המחוייבות בהם וז"ב".
מבואר בדבריו כי מה שנשים מברכות ברכות התורה, זהו משום שברכות התורה הן בגדר ברכות השבח להמקום ית' על התורה שנתן לנו, ובזה גם נשים חייבות, שהרי יש להם קשר לתורה, שהן חייבות בלימוד הדינים הנוגעים להם, ובפרשת קרבנות ובתורה שבכתב. ומה שכתב באגור אין זה טעם לכך שהן חייבות המצות לימוד תורה, אלא רק להסביר מה השייכות שיש לנשים עם התורה, עד שאנו אומרים כי גם הן צריכות לשבח עליה. ונמצא כי אם גדר ברכה"ת הוא כברכת המצוות, אזי שפיר טען הגר"א דנשים אינן מצוות על לימוד תורה, אבל אי נימא דגדר ברכה"ת הוא ברכת ההודאה והשבח, שפיר מובן כי גם הנשים חייבות בהודאה זו מכיון שגם להן יש שייכות עם התורה, ולכן גם כן צריכות לשבח להקב"ה על טובה זו. ועולה לדרך זו כי השו"ע והגר"א נחלקו מה הוא הגדר של ברכות התורה, השו"ע סובר שהן ברכות השבח, אבל הגר"א סובר שהן ברכת המצוות ולכן נשים רק יכולות לברך אם רצונן בכך, אבל אינן חייבות לברך.
דברי ה'ביאור הלכה' שיש נפק"מ בין השו"ע להגר"א, אם אשה מוציאה איש
הביאור הלכה (ד"ה נשים) כתב כי יש נפק"מ בין השו"ע להגר"א, וז"ל: "נשים חייבות. הטעם דהא חייבות ללמוד הדינים שלהן, ועוד שחייבות לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבות בתפילה, אם כן קאי הברכה על זה. בית יוסף מג"א. לפ"ז הטעם, יכולה להוציא בברכת התורה את האיש, וכן כתב הפרי מגדים בהדיא. והגר"א בביאורו חולק על זה הטעם עיי"ש, אלא הטעם שמברכות הוא דאף דפטירי מתורה, מכל מקום יכולות לברך ולומר וציוונו, דלא גריעה מכל מצוות עשה שהזמן גרמא שקיי"ל שיכולות לברך עליהם וכדלעיל בסי' י"ז סעיף ב' עיי"ש, ולפי זה אין יכולות להוציא את האיש".
וביאור דברי הבה"ל הוא, דלפי השו"ע נשים חייבות בברכת התורה חיוב גמור, כמו האנשים, ולכן הן יכולות להוציא את האנשים בברכות התורה. אבל לפי הגר"א נשים אינן חייבות בברכה"ת, אלא שהיא רשות כמו בכל מצוות עשה שהזמן גרמא, וממילא פשוט שאינן יכולות להוציא את האנשים. עוד נפק"מ יש במחלוקת זו, כהנרמז בדברי הבה"ל, דלפי השו"ע אם הנשים לומדות תורה הרי הן חייבות לברך ברכה"ת, אבל לפי הגר"א תמיד הוי רשות.
דברי ה'ברכי יוסף' שנשים אינן חייבות בתלמוד תורה רק בתורת הכשר מצוה
מדברי החיד"א בספרו 'ברכי יוסף' (סי' מ"ז ס"ק ז') יש ללמוד דרך נוספת בביאור מחלוקת השו"ע והגר"א, וז"ל: "נשים מברכות ברכות התורה, שחייבות ללמוד הדינים דשייכי להם, כ"כ מרן בב"י בשם סמ"ג בדין זה, וביו"ד סי' ש"מ, ומור"ם ביו"ד סי' רמ"ו. וק"ק דא"כ מאי פריך בשבת דף ל"ג א"ר שמעון דאמר דאסכרה בעוון ביטול תורה, נשים יוכיחו, אימא מפני שמבטלות דת הנשים מדינים דשייכי להו. והיה אפשר לומר דמ"ש חייבות ללמוד דיני נשים, לאו דווקא חייבות, אלא הכי קאמר דטוב וישר להן ללמוד מידי דשייך להן, אבל אינו חיוב גמור, וכן משמע מדברי הרב ב"ח, ע"ש, ובמג"א כאן (ס"ק י"ד) וסי' קפ"ג. אבל היותר נכון דחיובם אינו מצד מצות ת"ת, דודאי פטורות הן, אמנם חייבות מיהא למען דעת הדינים שלהן ואי בקיאי בהן תו ליכא עלייהו שום סרך חיוב ללמוד וק"ל".
מבואר בדבריו דבאמת יש להסתפק בגדר הדין שנשים חייבות ללמוד ההלכות הנוגעות להן, האם בלימוד זה יש עכ"פ חיוב מצד מצות ת"ת, והגם שכתוב בגמרא שנשים פטורות מתורה, היינו באותם חלקי התורה שאינם נוגעים אליהן למעשה, אבל בחלקי התורה שנוגעים אליהן הרי הן חייבות בלימודם ממש כמו האנשים. או שמא לעולם נשים פטורות ממצות ת"ת מכל וכל, ומה שחייבות ללמוד ההלכות הנוגעות אליהן זהו רק בשביל שתדענה לקיים המצוות, אבל הוי כאמצעי בעלמא, ואין בזה קיום מצות ת"ת. ומסיק הברכ"י דכך נראה יותר.
דברי ה'משמרות חיים' בביאור השיטה שנשים מברכות ברכת התורה
ועל פי הנ"ל כתב בספר 'משמרות החיים' (חלק ב' ברכות אות ז') לבאר דעת השו"ע, וז"ל: "הנראה מוכרח מדברי האגור בשם מהר"י מולין דס"ל דאף שנתמעטו נשים ממצות לימוד תורה מקרא דולימדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, מ"מ כיון דמסברא חייבות ללמוד דיניהם, אמרינן דמיעוט הקרא הוא רק על תורה שאינה לימוד דיניהם, אבל מתורה של לימוד דיניהם לא נתמעטו, וא"כ חייבות ללמוד דיניהם משום מצות ת"ת ולא משום הכשר בעלמא, כדי שיוכלו לקיים דיניהם, כמו שלמד המנח"ח, דע"ז בודאי לא היו מברכים, כמו שאין מברכים על כל הכשר מצוה, אלא חייבות משום מצות ת"ת, דמתורה זו לא נתמעטו וכיון דהוי מצות ת"ת, הרי שפיר מברכות עליו".
העולה מכלל הדברים שהובאו לעיל, דהדרך הפשוטה לבאר מחלוקת השו"ע והגר"א, היא, דהשו"ע סבר שנשים חייבות בת"ת, עכ"פ בהלכות הנוגעות להן, ולכן הן חייבות לברך ברכות התורה כמו אנשים. אבל הגר"א סבר שאינן חייבות בת"ת כלל, אלא שהן צריכות ללמוד אותם חלקי התורה הנוגעים להם בשביל לדעת איך לקיים את המצוות, ולכן אינן צריכות לברך.
ביאור הגרש"ז אויערבך זצ"ל, בהא דנשים מברכות ברכות התורה
בספר 'הליכות שלמה' (פרק ששי 'דבר הלכה' אות ז') כתב ביאור נוסף בהא דנשים יכולות לברך ברכות התורה אף שאינן חייבות בלימוד תורה, וז"ל: "ונראה דהרי גם להמחבר אשה הנוטלת לולב מקיימת מצוה בכך כיון שקבלו עליהם והכניסו עצמן לקיום המצוה, אלא שסובר שכיון שאינה מחוייבת, אינה מברכת על קיום מצוה כזו. וכיון שכן יתכן דשאני ברכת התורה, שהברכה עצמה היא מצוה דאורייתא, להודות להשי"ת על שנתן לנו את תורתו, ובכה"ג הו"ל הברכה כגוף המצוה, כמו נטילת לולב ויכולה לברך לכו"ע, דמהיכ"ת נפקיע אותה מקיום מצוה זו. ולפי"ז נמצא דעיקר הטעם שאין הנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא, אינו משום שנוסח הברכה הוא 'וצוונו', כמ"ש הצל"ח בברכות (כ"ו ע"א ד"ה ומוספין), כי נוסח זה שפיר מותרות לומר כהודאה על עצם הצווי של המצוה וכנ"ל, אלא הוא מפני שלא תקנו חכמים לברך על מצוה כזו שאינה מחויבת בה. אבל במקום שהברכה עצמה היא המצוה, שפיר יכולים לברך משום דמכנסת עצמה לקיום המצות הברכה".
העולה מדבריו, דלעולם איכא למימר שנשים אינן חייבות כלל בלימוד תורה, וגם אפשר לומר כהשיטה שנשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, ועכ"ז ברכות התורה יכולות לברך, והביאור בזה הוא, דבכל המצוות הברכה אינה מצוה בפני עצמה, אלא היא לשלימות המצוה שעליה מברכים, ובזה נקטינן דלא תקנו ברכה למי שאינו מצווה על המצוה, אבל באופן שהברכה היא גופא המצווה, אזי כמו שיכולות נשים ליטול לולב, כמו כן יכולות לברך על התורה. ואע"ג שאומרים בברכה 'וצוונו', ונשים אינן מצוות בתורה, באמת אין בזה חסרון, ולא זה היה הטעם של הראשונים שלא בירכו על מצות עשה שהזמן גרמא, אלא הטעם היה שלא תקנו למי שאינו מצווה ברכה, וברכת התורה שזו מצוה בעצמה, יכולות שפיר לברך, כמו שיכולות ליטול לולב.
דברי הצל"ח שנשים אינן מברכות על מ"ע שהז"ג, שאין יכולות להגיד 'וצוונו'
ה'הליכות שלמה' מציין כי דבריו אינם כדברי הצל"ח בברכות (דף כ"ו ע"א ד"ה ושל מוספין), וז"ל שם: "כיון שעלה בידינו שתפילת מוסף אינה חיוב בנשים מטעם שהיא מ"ע שהזמ"ג, נדבר עתה אם הם מותרות להתפלל מוסף. ונלע"ד שהרשות בידם לא, מבעיא לדידן שאנו נמשכים אחר דברי הפוסקים שהנשים יכולות לברך על כל מ"ע שהז"ג אף שהן פטורות, וכדמבואר באו"ח סי' תקפ"ט סעיף ו' בהגה"ה ע"ש, פשיטא שיש רשות להנשים להתפלל תפלת מוסף. אלא אפילו לדעת הרמב"ם והיא דעת המחבר שם בשו"ע, שנשים לא יברכו על מ"ע שהז"ג, מ"מ נלע"ד שמודה המחבר שיכולים להתפלל תפילת מוסף, שהרי מבואר שם בב"י הטעם שאינן מברכות, שאיך יאמרו 'וצוונו' והרי לא נצטוו רק שמקיימות מעצמן, וזה שייך בברכת המצוות, אבל בתפילה לא אמרינן 'וצוונו', אלא שברכות התפילה הם עצם המצוה עצמה, וכיון שנשים רשאיות לקיים כל מ"ע שהז"ג, גם תפלת מוסף רשות להן להתפלל, מ"מ ליכא חיובא עלייהו לגמרי".
מתבאר מדברי הצל"ח בשם הב"י, דהטעם שנשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא [להשיטה שאינן מברכות], זהו מכיון שאינן יכולות לומר תיבת 'וצוונו'. ועפי"ז כתב הצל"ח, דברכה כזו שאין מוזכר בה תיבת 'וצוונו', שפיר יכולות לברך, ולכן יכולות להתפלל תילת מוסף.
וממוצא דבר עולה דנחלקו האחרונים מה הוא טעמם של הראשונים הסוברים שנשים אינן יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. להב"י והצל"ח הוא מחמת שאינן יכולות לומר 'וצוונו'. ול'הליכות שלמה' הטעם הוא, שלא תקנו למי שאינו חייב במצוה לברך עליה, ואף שיכולות לקיים המצוה, מכל מקום ברכה לא תקנו על זה. והנפק"מ הוא בברכות התורה, דלהב"י גם כן אין הנשים יכולות לברך לפי טעם זה, ואילו ל'הליכות שלמה' יכולות לברך, מכיון שברכות התורה הן בגדר המצוה עצמה, ולא ברכה על המצוה דלימוד תורה.
מחלוקת ראשונים למה נשים לא יברכו על מצות עשה שהזמן גרמא
בספר 'מורשת משה' (ברכות סי' ט') כתב בשם מהר"ח פינקל שליט"א, דבאמת מצאנו שהראשונים כבר נחלקו בענין זה, למה שנשים לא יברכו על מצוות עשה שהזמן גרמא, האם כטעמו של הצל"ח בשם הב"י, או כטעמו של ה'הליכות שלמה'. דהנה הרא"ש בקידושין (פ"ק סי' מ"ט) כתב: "ותימה הוא היאך תאמר וצוונו במילתא דלא מחייבא ליה מדאורייתא ולא מדרבנן". מבואר שהטעם שלא יברכו הנשים הוא, מחמת תיבת 'וצוונו'.
אבל בתוס' בר"ה (דף לג. ד"ה הא רבי יהודה) כתבו, וז"ל: "ור"י ב"ר יהודה מביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא, מדאמרינן הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה ואפילו קטן, ואע"ג דאשה אינה מצווה לעסוק בתורה, כדאמרינן בפרק קמא דקידושין ובריש בכל מערבין". ומוכח להדיא מדברי התוס' דהטעם שלא יברכו הנשים, אינו מחמת שאינן יכולות לומר 'וצוונו', שהרי בזה שעולים לתורה אין אומרים וצוונו, ומה ראיה הביאו מהתם להכא, אלא ע"כ דתוס' נקטו כי הטעם שלא יברכו נשים על מ"ע שהז"ג, הוא כמש"כ ה'הליכות שלמה', שלא תקנו ברכה למי שאינו חייב במצוה.
ומעתה אפשר לומר דהשו"ע והגר"א שנחלקו האם נשים מברכות על התורה, נחלקו בשני הטעמים הנ"ל, דשו"ע נקט דהטעם שאינן מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, הוא מכיון שלא תיקנו ברכה על מצוה שאינן חייבות בה, וטעם זה לא שייך בברכה"ת, מכיון שהברכה היא עצמה המצוה. אבל הגר"א כתב להדיא דהטעם שלא יברכו על מצות עשה שהזמן גרמא, הוא מכיון שאינן יכולות לומר וצונו, וטעם זה שייך גם בברכת התורה.