אור ברסלב
מאור המועדים סימן כ"ז - האם נשים חייבות בהגדה, מדאורייתא או מדרבנן › ד. מצות סיפור יצי"מ – האם היא מ"ע שהזמן גרמא

מאור המועדים

סימן כ"ז - האם נשים חייבות בהגדה, מדאורייתא או מדרבנן · ד. מצות סיפור יצי"מ – האם היא מ"ע שהזמן גרמא

ג. דין הנשים בהגדה מכח חיובן באכילת מצה

סתירה בדברי הרמב"ם האם נשים חייבות בהגדה

לעיל (ריש הסימן) נתבאר כי הפוסקים נחלקו בדין נשים במצות סיפור יצי"מ, האם הן חייבות בזה או לא, והאם חיובן מן התורה או רק מדרבנן. והנה, בדברי הרמב"ם בענין זה ישנה לכאורה סתירה, דבהלכותיו (הלכות עבודה זרה פרק י"ב הלכה ג'), כתב: "כל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה, נשים פטורות, חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה, שהנשים חייבות". ומדלא הזכיר גם כן את מצות סיפור יצי"מ בליל ט"ו, משמע דסבירא ליה שהנשים פטורות ממצוה זו.

אבל בספר המצוות (מצוה רמ"ח) מונה הרמב"ם את כל המצוות עשה שהז"ג ואין הנשים חייבות בהן, ולא מנה בכללן את מצוה קנ"ז, 'שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן', וממילא מוכח דסבירא ליה להרמב"ם דנשים חייבות במצוה זו של סיפור יציאת מצרים. וזהו דלא כפי הנראה מדבריו בהלכות.

ישוב הסתירה ע"פ היסוד דמצות הגדה תלויה במצה ולא בזמן

בישוב סתירה זו כתב הגאון ר' יהודה ליב בוגץ זצ"ל ב'קובץ המועדים' (מוריה, פסח חלק ג' עמ' רל"ט), וז"ל: "הנה מצוה זו של סיפור יצי"מ נלמדת מהמקרא והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ובמכילתא שם איתא, שומע אני מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך. וראיתי בהגדה מבית לוי שהגרי"ז מבריסק זצ"ל נוטה לומר שכוונת התנא בזה הוא, דאין מצות סיפור יציאת מצרים תלויה בזמן של ט"ו בניסן, אלא דהוא דין בעצם חובת הסיפור, שיהיה על מצות ומרורים, ולא רק ילפותא על זמן החיוב. ולפ"ז פשוט הוא דאין מצות סיפור יצי"מ נחשבת למ"ע שהז"ג כלל, דהרי אין הזמן גרמא, אלא מצות פסח מצה ומרור, ואף שהמצוות שהיא תלויה בהן, הזמן גורמן וכו'.

"ונראה דגם אי נפרש דברי התנא במכילתא כפשוטם, וכדברי המנ"ח, דהא דקרינן בזמן שיש מצה ומרור מונחים היינו בזמן שמצווים על מצה ומרור, גם כן נמצא דאין הזמן של ליל ט"ו בניסן גורם גופה של מצות סיפור יצי"מ, אלא גורם הוא למצות מצה ומרור, וזמן קיום מצות מצה ומרור גורם לזמן מצות סיפור יצי"מ באותו זמן, ושפיר י"ל דכיון דאין הזמן גורם לן מצות סיפור יצי"מ עצמה, אין היא נחשבת למ"ע שהזמן גרמא. ואף שסו"ס ודאי זמנה הוא בליל ט"ו, אבל מ"מ לא הזמן הזה גורם אותה, אלא הוא מהווה גורם לקיום מצות מצה ומרור. ולהאמור פשוט הוא שלא היה להרמב"ם להזכיר מצות יצי"מ בין המ"ע שהז"ג שהנשים חייבות בה, שהרי באמת אינם בכלל המצוות המנויות שם, שהרי זו היא מ"ע שלא הז"ג, ואין כל חידוש במה שהנשים חייבות בה", עכ"ל.

דברי הרמב"ן דספירת העומר אינה מ"ע שהז"ג

העולה מדבריו לחדש דבאמת המצוה דסיפור יצי"מ אינה כלל בגדר מ"ע שהז"ג, כי המצוה איננה תלויה בזמן דוקא, אלא היא תלויה במצוות אחרות אשר הן תלויות באותו זמן. והנה דבר זה דמצוה שאינה תלויה בזמן מסויים מצד התאריך, אלא מצד שהיא תלויה במצוה אחרת או דבר אחר, אין זה נקרא מצות עשה שהזמן גרמא, הוא חידוש גדול, אבל הביא שם ראיה לזה מדברי הרמב"ן בקידושין (דף ל"ג ע"ב), וז"ל: "במצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא, מורא וכבוד, ביכורים, חלה, כיסוי הדם, ראשית הגז, מתנות, ספירת העומר, פריקה, טעינה, פדיון פטר חמור, ורוב המצוות כן, אלא לא לפרש בא ולמנות את כולן". הנה נקט הרמב"ן בפשיטות כי מצות ספירת העומר אינה בגדר מצות עשה שהזמן גרמא, וצריך ביאור בטעם הדבר, דעל פי פשוטו הרי המצוה תלויה היא בזמן.

ביאור ה'דברי יחזקאל' בשיטת הרמב"ן

וכתב ב'דברי יחזקאל' (סי' מ"ה אות ד') לבאר את שיטת הרמב"ן, וז"ל: "דבריו לכאורה תמוהין, דהרי ספירת העומר הו"ל מ"ע שהז"ג, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מתו"מ הל' כ"ד, וכ"כ החינוך מצוה ש"ו. ולפי מ"ש יש לומר דס"ל להרמב"ן דהא דמונין מיום ט"ז בניסן, אינו מצד עצם הזמן שהוא המחייב במצוה דספירת העומר, כמו ט"ו בניסן דמחייב במצה, אלא משום דכתיב בקרא 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר' וגו'. ואילו היה זמן הבאת העומר ביום אחר, ג"כ היו מחייבינן בהספירה. נמצא דמה דספירת העומר יש לה זמן קבוע, אינו אלא מצד ההכרח, ולא מצד זמנו במצותו, ובכה"ג לא חשיב זמ"ג".

דברי ה'חזון יחזקאל' בביאור שיטת הרמב"ן

כדרכו של ה'דברי יחזקאל' בשיטת הרמב"ן כתב גם ב'חזון יחזקאל' (קידושין פרק א' חידושים אות ח'), ובתוספת ביאור, וז"ל: "והנה הרמב"ן בחידושיו במסכתין כתב ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מתנות, ספירת העומר, פריקה וטעינה, ואילו הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין כתב מצוה זו על כל אחד מישראל ומכל מקום ובכל זמן ונשים ועבדים פטורים ממנה, משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא. ודברי הרמב"ן שכלל ספירת העומר במצוה שלא הזמן גרמא צריכין עיון, ואולי יש לומר שפלוגתייהו תליא בהא, הלא הרמב"ם סובר שספירת העומר בזמן הזה מן התורה, ולדידיה ספירת העומר לא תליא בהבאת העומר, והיום ט"ז בניסן גורם חיובה, והוה מצוה שהזמן הוא גרמא בחיובה ונשים פטורות.

"אבל דעת הרמב"ן היא כמו שכתב הר"ן בשלהי מסכת פסחים, שרוב מפרשים מסכימים שספירת העומר עכשיו דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש, כדאמר אמימר במנחות דף ס"ו זכר למקדש בעלמא הוא, ולדידיהו אין הזמן גורם את המצוה של ספירת העומר, אך יום הבאת העומר הוא מעצם עשיית המצוה של ספירת העומר, שתחילת ספירתה היא מיום הבאת העומר. נמצא דהא דמנינן מיום הבאת העומר היינו שבהכי הוא אופן הספירה שהיא עשיית מעשה המצוה, ואינה ככל שאר מצוות שהזמן גרמא, שהזמן אינו מעצם עשיית מעשה המצוה אך הזמן הוא גורם את חיובה".

דברי ה'טורי אבן' כיסוד האחרונים הנ"ל

לכאורה יש למצוא מקור לסברת האחרונים הנ"ל, דאם יש גורם מסוים לכך שאין המצוה נוהגת אלא בזמנים מסוימים, אין זה בגדר מצוה שהזמן גרמא, מדברי ה'טורי אבן' (מגילה דף כ' ע"ב) לענין מצות ביכורים, וז"ל: "תקשי למה קרא לפטור אשה ועבד מביכורים מ'אשר נתת לי', הא מכל מקום הוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, דהא תנן בפרק קמא דביכורים מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא, לא קשיא מידי, דולטעמיך הא מן חנוכה ואילך אינו מביא לגמרי, כדתניא בספרי ומייתי לה בפרק ב' דפסחים, מקרא דכתיב אשר תביא מארצך, כל זמן שמצוין על פני ארצך, שלא כלו לחיה מן השדה, ואמאי אשה ועבד מביאין, הא הוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא.

"אלא מאי אית לך למימר דלא מיקרי מצות עשה שהזמן גרמא אלא מצוה שאינה נוהג בכל זמן מצד עצמו, כמצוה שיש ימים מיוחדים למצותן, אי נמי שאינו נוהג בלילות אלא בימים לחוד מגזירת הכתוב, אבל הא דמן חנוכה ואילך אינו זמן הבאה אינו מצד עצמן של הימים שגורמין שאינן בני הבאה אלא דבר אחר גורם להם שאין מצויין על פני השדה, ולא פוטרן הכתוב מן הבאה מצד עצמן של ימים, אלא מפני דבר אחר, ואילו היו מצויין עוד על פני השדה היו הימים בני הבאה. והכי נמי הא דמן החג אינו זמן קריה אינו מצד עצמן של ימים, אלא דבר אחר גורם להם, שרחמנא אמר 'ושמחת בכל הטוב', דהיינו בזמן שמחה כדאמר בפרק ג' דפסחים, וזה אינו אלא בזמן קצירה ולקיטה שאדם שמח במעשיו, ואילו היו זמן קצירה ולקיטה אחר החג נמי היו הימים מצד עצמן בני קריה הלכך לאו במצות עשה שהזמן גרמא הוא", עכ"ל ה'טורי אבן'.

דברי הרמב"ן דמילה אינה מ"ע שהז"ג, וביאור ה'קהילות יעקב' ע"ד הנ"ל

על דרך דברי ה'טורי אבן', ה'דברי יחזקאל' וה'חזון יחזקאל' בגדר מ"ע שהז"ג, ואמאי ספירת העומר אינה מ"ע שהז"ג להרמב"ן, כן כתב ה'קהילות יעקב' (קידושין סי' ל"ב אות ב') בביאור דברי הרמב"ן בקידושין (דף כ"ט) לתרץ למה צריך פסוק לפטור נשים ממילה, הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, דמילה אינה נוהגת בלילות, וז"ל הרמב"ן: "איצטריך סד"א כי פטרי נשים ממ"ע שהזמ"ג, ה"מ במצוות גופייהו, כגון תפילין דמהתם גמרינן, אבל במצות מילה דלאחריני והיא לא שייכא ביה, אימא תתחייב מידי דהוה אב"ד שחייבים למולו, קמ"ל". וצריך להבין עומק דברי הרמב"ן, למה מילה אינה מ"ע שהז"ג.

וכתב לבאר זאת ה'קהלות יעקב', וז"ל: "ואפשר דכוונתם ז"ל הוא, דענין חיוב האב הוא, שאחריות מצות הבן מוטל על האב והגורם לחיוב האב הוא חיובא של הבן, דאע"פ שהבן קטן ואינו בחיוב מצוות, מ"מ החפצא דבן הוא מחוייב במילה, ואחריות קיום המצוה מוטל על האב, וענין הזמן המיוחד למילה דוקא ביום הוא מפאת לתא דבן, שיסוד קיומה וכשרותה הוא דוקא ביום, וממילא לא שייך בהאב קיום המצוה דרמיא עליה אלא ביום, אבל לא שהיום גורם חיובא דאב, דחיוב האב נובע ממה שהבן מחוייב, וחיוב הבן אינו אלא ביום.

"דוגמא לזה הא דלדעת תוס' עירובין דפ"ב אשה מחוייבת בחינוך בניה, וכדמשמע פשטות הסוגיא דריש סוכה, שהלני המלכה היתה מחוייבת מדרבנן לחנך הבנים במצות סוכה, והרי מצות סוכה היא מ"ע שהזמ"ג ונשים פטורות, מ"מ לגבי חינוך הבנים לא מיפטרא מטעם מ"ע שהז"ג, משום שאין הזמ"ג לחיוב דאשה, דהאשה מחוייבת דרך כלל להשגיח שהבנים יקיימו מצות דידהו, ומכיון שהבנים אינם חייבים בסוכה אלא בימי החג, ממילא גם האשה אינה שייכא במצות חינוך אלא בימים אלו, אבל לגבי דידה אין זה זמ"ג, אלא לגבי הבנים הוא זמ"ג ונתחייבו בהם, וממילא כל שחל בהם המצוה הדר חיובא עליה לחנכם, דלגבי דידה אין הזמן מחייבתה אלא חיוב הבנים מחייב אותה להשלים חיובא דידהו, שאחריות חיובם על זה שמחוייב לחנכם", עכ"ל הקה"י. דוק ותשכח כי דבריו הבהירים עולים בקנה אחד עם דברי האחרונים הנ"ל בענין מצות סיפור יצי"מ ומצות ספירת העומר.

ביאורו של המקנה בדברי הרמב"ן

המקנה (קידושין דף כ"ט תוד"ה אותו) ביאר את דברי הרמב"ן באופן אחר, ולדרכו אין מהרמב"ן ראיה ליסוד של האחרונים הנ"ל, וז"ל: "הרמב"ן והריטב"א כתבו לתרץ קושית התוס' דנהי שמצות מילה אינה אלא ביום, אבל מצות האב להתעסק למולו, והעסק ההוא אין לו זמן, הילכך הו"א דגם אשה חייבת. ויש להטעים דבריהם לפמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ז ע"א בד"ה אשה לאו בת מילה היא וכו', דלרב דאמר אשה אינה כשירה למול צריך לומר דבפרק קמא דקידושין דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול את בנה, היינו לבקש למולו.

"פירוש דבריהם, כיון דהיא אינה יכולה למול ליכא למימר דה"א שתעשה שליח למול, דכיון דהיא לא מצי עבדי לא מצי משוויה שליח, כדאיתא לעיל בדף כ"ג ע"ב, וע"כ הא דה"א דאשה מחוייבת למול את בנה, היינו שצריכה להדר ולבקש איזה איש שימול את בנה, ולא מדין שליחות כלל. ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל שזה אינו תלוי בזמן, דאי הוי מדין שליחות אכתי הוי מצות עשה שהזמן גרמא, דאינה יכולה לעשות שליח קודם זמנה, וכן בלילה כדאיתא בנזיר דף י"ב, דכל דלא מצי עביד השתא לא מצי עביד שליח, ואם כן גם השליחות תלוי בזמן, אבל כיון דאינה מדין שליחות אלא להדר אחר איש שיעשה המצוה זה בודאי אינו תלוי כלל בזמן", עכ"ל המקנה.

מבואר במקנה דנקט דהביאור בתירוץ הרמב"ן הוא, דהמצוה המוטלת על האב במילת בנו, אין זה רק עצם מעשה המילה, אלא כל ההתעסקות הנצרכת לצורך קיום הברית, ודבר זה אפשר לעשות גם בלילה.

הערת ה'קהילות יעקב' על המקנה

אכן ה'קהלות יעקב' הנ"ל לא הוה ניחא ליה בדברי המקנה, וז"ל: "קצת קשה לומר שלזה נתכוונו הרמב"ן ודעמיה, לומר דלגבי האב אינו זמ"ג, דריהטת לשונם ז"ל משמע לכאורה דאע"פ שהוא זמ"ג מ"מ כיון שאינו מצות בגופייהו, אלא מצוה שעל הבן, הוא שחייבת, אע"פ שהוא זמן גרמא". וקושיתו היא דמהרמב"ן משמע דלעולם אמת נכון הדבר דמילה הוי מ"ע שהז"ג, אלא דאעפ"כ היה מקום לחייב נשים במצוה זו. ואילו אליבא דהמקנה עולה דבאמת אין זו מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן היה לו להרמב"ן לכתוב זאת להדיא.

הסבר נוסף בדברי הרמב"ן

ואפשר לומר ביאור נוסף בדברי הרמב"ן, והוא, דהחיוב שיש על האב הוא לעשות מעשה המילה, ולא רק להתעסק למולו, אבל החיוב שיש על בי"ד, הוא, להתעסק בכל הנצרך לקיום מצות המילה. והנה לגבי אשה, אין צריך למעט אותה מחיוב גמור למול הבן, כמו שיש חיוב על האב, דחיוב זה הוא בגדר מצות עשה שהזמן גרמא, אבל צריך למעט אותה מגדר החיוב שיש על בי"ד, דהיינו ההתעסקות בהכנות למצות המילה, דחיוב זה לא הזמן גרמא.

ובזה מדוקדק לשון הרמב"ן, דאמנם לא כתב דמילה אינה מצות עשה שהזמן גרמא, מכיון שהחיוב שעל האב הוי זמן גרמא, אלא שיש חיוב נוסף שהיה צריך להיות מוטל על האם, והוא להתעסק בהכנות למילה, דחיוב זה אין הזמן גרמא. ובזה אתי שפיר לשון הרמב"ן שכתב שנשים אינן פטורות מידי דהוה אב"ד שחייבים, ולפי דברי הקה"י צריך להבין מה השייכות בין עצם התירוץ לבי"ד, הרי עיקר התירוץ שהחיוב שעל האב זה להשלים את החיוב המוטל על הבן, ולכן אין זה נחשב לזמן גרמא. אבל לפי דרכנו ניחא טפי, דכוונת הרמב"ן היא, שהיה צריך להיות חיוב נוסף אל האם כמו שיש חיוב על בי"ד, להתעסק בברית, וקמ"ל קרא כי גם מחיוב זה שאין הזמן גרמא, בכל זאת נשים פטורות.

סימן כ"ח - 'ספירת העומר' האם היא מצוה אחת, או מצוות רבות והמסתעף מזה לפרטים רבים בדיני 'ספירת העומר'

תוכן העניינים

מאור המועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה