לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף קמח:
בגמ' הא באתרא דקיץ דמי' פירש"י שאם יוקירו יתן דמיהן ע"כ ודאי בככרות היינו יכולין לפרש דקיץ דמיו היינו ככר של נחתום שתמיד דמיו קצובים אלא בעת היוקר הוא הככר קטן וכמו שלוה לעצמו ככר שהוא בדמים אלו כן ישלם לו ככר בדמים אלו שפירש"י הוא דחוק קצת דסתם אם אינו עושה דמים לוה ככר לשלם ככר אלא שהוצרך רש"י לפרש כן דהא קושיא זו היא גם בכדי יין ושם לא שייך זה דהא המדה שוה רק הזול והיוקר הוא במעות מאי מהני קיץ דמו אלא ע"כ שלא ישלם רק דמיהן ודוק:
אמנם ע"פ פסק של הרמב"ם יש לפרש גם שם כן שפסק היכא שיצא השער מותר ללות סאה אף לשלם סאה וא"כ גם ברישא מיירי דקיץ דמי' דהיינו יצא השער מותר ללות אפי' סאה בסאה ואפשר שגם מזה יצא להרמב"ם דין זה וא"כ אין צריך לפירש"י שיתן לו דמים לכשיוקרו דאפי' אם נותן לו ככר נמי שרי אם קיץ דמי' ואפשר שרש"י לא סבירא ליה כן ואע"ג דיצא השער פוסקין היינו מעות דהוי מקח אבל סאה בסאה דהוי הלואה אסור אם לא שישלם דמים אם יוקרו וע"ש ודוק וכ"מ הלשון עד שיעשנו דמים ודוק: ואין להקשות לפי מאי דס"ד דלא קיץ דמי' מאי אמר מתניתין דלא כהלל משמע לרבנן ניחא הא גם לרבנן קשיא רישא דהא רבנן לא שרי אלא בככר שהוא דבר מועט אין מקפידין כמ"ש רש"י שם אבל רישא בכדי יין ושמן הוי כמו סאה בסאה ואסור לכ"ע אם לא קיץ די"ל דאף כדי יין ושמן מה שלוין א' מחבירו לצורך סעודה מיקרי דבר מועט שאין דרך להקפיד ושרי לרבנן וכן משמע הלשון שם של רבנן שאמרו לוין סתם ופורעין סתם ומשמע דלאו דוקא ככר אלא כל שדרך ללוות שכנים וכ"מ לקמן גבי בני חבורה המקפידין ע"ש ודוק:
אמנם אי קשיא הא קשיא דמקשה על סיפא לימא מתני' דלא כהלל למה לא מקשה ארישא ונ"ל דארישא לא היה יכול להקשות דה"א דבאמת הלויני אף בחול אסור והא דתני בשבת היינו שבא להשמיענו דשאלה מותר דס"ד דאסור כמו מקח וממכר דגזרו בו שמא יכתוב קמ"ל דשאלה מותר ומטעם שכתבנו וממילא צריך למיתני שצריך לומר לשון שאלה ולא לשון הלואה דאז אף בחול אסור ומכ"ש דאית בי' תרי איסורי אבל בסיפא דתני גם ככרות דקשה למה לי סיפא השתא כדי יין דחשיב טפי לא חיישינן בשאלה דילמא אתי למיכתב מכ"ש ככרות שהוא דבר מועט אלא ע"כ דאשמועינן דאפי' ככרות אסור בהלואה דאף שהוא דבר מועט גזרינן בהלויני וא"כ שפיר מקשה הא אף בחול אסור ודוק:
וע"פ דברים האלו שכתבנו נ"ל לפרש דברי התו' שכתבו בד"ה וכן הי' הילל וכו' כרבנן קי"ל שהוא תמוה מאי בעי בזה ומאי שייך כאן הלא הוא גמ' מפורשת באיזהו נשך דהלכה כרבנן אלא שבאו לתרץ קושי' חמורה לפי סוגיא שבכאן מאי מקשה לעיל רבא בר רב חנן לאביי מ"ש השאילני וכו' דילמא באמת מש"ה אסור הלויני משום דהלל והא דנקטו כאן משום שואל כמ"ש וא"ת דסמך עצמו אסיפא דככר דע"כ איירי בקיץ וא"כ אף להלל אין חילוק או כמ"ש רש"י או כרמב"ם עדיין לא קשה דאפ"ה בשבת אסור ולא מהני קיץ שהרי הטעם דיצא השער מותר להרמב"ם כיון שיכול לקנות בשוק הוי כיש לו וביש לו מותר להלוות סאה בסאה ובשבת אסור לקנות בשוק לכך אסור דהוי כאין לו עכשיו ויהא לו לאחר זמן דאמרינן שם דאסור בא"נ ואף לפירש"י שפי' כיון דקיץ אם יוקרו יתן דמים וא"כ הוי לי' כקונה לשלם דמים אסור כמו מקח ומאי מקשה לכך כתבו תוס' דקי"ל כרבנן ולא רצה לפרש המשנה אליבא דהלל לבד ומקשה אליבא דהילכתא ודוק:
בגמ' איתמר הלוואת י"ט כו' לא ידענא אמאי נקט י"ט ולא שבת ולכאורה יש לפרש דדוקא בהלואה סבר רב יוסף לא ניתנה לתבוע שמא יכתוב אבל לא בשאלה וכדנקט בלשונו הלואת ובשבת בלא"ה אסור לומר הלויני אבל בי"ט דקיל מותר לומר הלויני רק תקנו שאם יאמר הלויני לא ניתנה ליתבע לרבה ולרב יוסף ולרבה אף ניתנה ליתבע ואפ"ה שרי לומר הלויני וכן לא מצינו בשום מקום בגמ' ופוסקים איסור דהלויני בי"ט אמנם משמע בגמ' דדין אחד להם מדמייתי משבת שאם אינו מאמינו מיירי בשבת וגם לקמן אמר משום לוין ופורעין בי"ט משמע שהוא איסור הלויני כמו שפירש"י ותוס' שם וגם כאן פירשו תוס' אע"פ שמזכיר לשון שאלה משמע לרב יוסף תרווייהו בעינן לשון שאלה וגם לא ניתנה ליתבע א"כ מכ"ש בשבת וצ"ע ויש ליישב שנשאלה לפניהם בי"ט כדאמרינן בעלמא ולכך מייתי הגמ' הפלוגתא כאן שגם בשבת הוא וק"ל:
ברש"י בד"ה לא ניתנה ליתבע בב"ד וכו' משמע אבל בינו לבינו שרי לתבעו שישלם לו וכ"כ הר"ן בהדיא להך מ"ד ונראה שיצא להם כן דא"א אפי' בינו לבין עצמו למה אסרו לומר הלויני שלא יכתוב למה לו למיכתב כיון שאסור לו לתבעו ואם יתן לו בעצמו מה שיתן לו שקיל ע"כ שאסור לתבוע את המותר אלא ע"כ משום לתבוע בינו לבין עצמו יכתוב דא"ל משום שישכח שהוא שבת וי"ט ואסור לתבוע יכתוב דא"כ מאי שייך כאן בגמ' דא"א ניתנה לתבוע אתי למיכתב הא גם אם לא ניתנה לתבוע יכתוב כיון שישכח שהוא י"ט דאל"ה האיך יכתוב אלא ודאי דעיקר חשש שמא ישכח איסור כתיבה וכן משמע קצת לעיל גבי הלויני כמ"ש שם או לא חיישינן דמתחילתו תיכף ישכח את שבת ויכתוב וכן לעיל מתפרש בזה ודוק א"כ ודאי די בזה שלא ניתנה לתבוע ולמה אסרו הלויני אלא ע"כ דבינו לבנו שרי לתבוע ולכך אסרו בהלויני שמא יכתוב שלא ישכח לתבעו בינו לבינו וכן משמע מהא דאערים עירומי ע"כ א"ל שהוא מחמת חוב זה א"כ מכ"ש דשרי לומר לו שישלם לו וכן משמע הלשון לא ניתנה לתבוע דהיינו לא ניתנה לב"ד דאל"ה הל"ל אסור לתבוע וכ"מ בר"ן שמחמת זה כ"כ ע"ש ודוק:
אלא דלפ"ז קשה לי טובא דמאי מקשה בגמ' א"א לא ניתנה לתבוע מאי משמט הא טובא משמט שאסור לתבעו אפי' בינו לבין עצמו דמקרא מלא כתיב לא יגוש את רעהו וכו' וא"ל דלא יגוש היינו לשון נגישה וכפי' ע"י ב"ד אבל לתבעו שרי וכן קרא אשר יהי' לך את אחיך תשמט ידך היינו מלתבעו בב"ד ולנגשו שישלם לו אבל לתבעו בינו לבינו מותר דהא אפי' על אם נותן לו בעצמו משני דאסור לשקול עד שיאמר לו משמט אני ומשמע דע"ז לבד הוא דקא מתמה וצריך לימוד לאסור אבל לזה שאסור לנגשו אפי' בינו לבינו א"צ לימוד וא"כ לישני משמט מלתבעו בינו לבינו וע"ז אין להתמי' וא"צ לימוד וצע"ג אם לא שניישב בדוחק שזה שתובעו בינו לבינו מיקרי יהיב ליה ושקיל כיון שהוא שלא ע"י כפי' אף שאמר לו הוי כאלו נותן מעצמו ואף ע"ז מתמה מכלל וכו' דסתם לא יגוש הוא ע"י כפי' בב"ד אך לבתר דאייתי לימוד דאפי' אם נותן לו צריך לומר משמט אני מכ"ש שאסור לתבעו בינו לבינו ובאמת נ"מ גם לענין זה ודוחק:
אמנם ע"פ זה נ"ל לפרש דברי התוס' שכתבו וכרבה קי"ל לגבי רב יוסף ר"ל שהתוס' גורסים בגמ' רבה ודלא כהרי"ף שגורס רבא וקי"ל בכולה הש"ס הלכה כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה ויל"ד מאי בעו בזה אכן י"ל שמחמת קושיא זאת פירשו הם שאפי' בינו לבינו אסור לתבעו והוקשה להם קושיא הנ"ל א"כ למה אסרו הלויני והיו מפרשין לרב יוסף באמת אסור הלויני משום דהלל וכבר כתבו כרבנן דהלל קי"ל והוקשה להם אליבא דהילכתא למה אסור הלויני לכך כתבו דקי"ל כרבה ואסור משום שמא יכתוב ודוק:
בגמ' אר"י מקדיש אדם וכו' ופירש"י ואע"ג דתנן וכו' והוא תמוה שזה קושיות הגמ' ותירוצו בסמוך ומאי בעי רש"י בזה כאן ואם בא לפרש מאי השמיענו ר"י מה"ת לא יקדיש אלא דזה בא ללמד וא"כ ע"כ כבר ידע מזה ומאי מקשה בסמוך ולכאורה הייתי מפרש דרש"י בא ג"כ לתרץ אמאי מקשה מעיקרא נימא מסייע לי' ואח"כ ומי אמר ר"י הכי מעיקרא הו"ל לאקשוי סתירה וגם שני הקושיות סותרין זא"ז דכיון שהוא עליו קושיא ליכא סיוע כמו דאמרינן בעלמא אדמותבת לי' מרישא וכו' וכן מאי מקשה נימא מסייע ליה וסוגיא הוא בכ"מ מאי אשמועינן כיון דהוא הא איכא משנה להיפך כמו שמקשה ומי א"ר יוחנן וכדי לתרץ כל אלה כתב רש"י דודאי ר"י בא להשמיענו אע"ג וכו' עד קדושתן דוחה ר"ל אע"ג דהוי איסור שבות פסח דוחה אותו ואהא שפיר מקשה נימא מסייע לי' דממשנה אחרת דאין מקדישין אין ראי' לאסור דפסח דוחה כמו שתני הכא וא"כ מאי קמ"ל ר"י מתניתין היא ומשני הב"ע בממנה וכו' א"כ שפיר מקשה אח"כ א"כ איך אמר ר"י שמותר להקדיש הא תנן אין מקדישין דא"ל דפסח דוחה אותו הא קי"ל דכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם אין אחד דוחה את חבירו והכא הרי יכול למנות עם אחרים ומשני כאן בחובות הקבוע וכו' ר"ל לאו משום דחי' אתינא עלה אלא שמעיקרא לא גזרו אין מקדישין אלא בחובות שאין קבוע לה זמן אבל בקבוע זמן לא גזרו תחילה ודוק:
אלא שיש לפקפק דהאיך ס"ד דמחמת דחי' מותר להקדיש הא קי"ל כר"ע דאפי' הזאה דהיא ג"כ שבות וכן הרכבה והבאתו אין דוחה כיון שיכול לעשותו מאתמול אמנם י"ל שההקדש הוא בגופו הוי כמו הקרבתו גם אין מדמין שבותים להדדי כמ"ש הפוסקים וגם הא פריך ליה שפיר בלא"ה:
אמנם יותר נראה ן כל אלה הקושיות ורש"י בדרך היותר קרוב והוא דקי"ל בכל דוכתא אם יש שתי סתמות המנגדין זה לזה ור"י פוסק כאחד שפיר דמי כדאמרינן בעלמא ר"י סתמא אחרינא כו' אכן אם נוכל לתרץ דלא פליגי השני סתמות ודאי יש לתרצם דלא פליגי וא"כ הכא דפריך נימא מסייע לי' ר"ל ומאי אשמועינן ר"י קשה לרש"י הלא יש סתמא אחרינא להפך וקמ"ל ר"י לפסוק כסתמא דהכא לכך כתב דודאי ידע דיש לתרצם דלא פליגי דשם מיירי בהנך שאין דוחין שבת אע"ג דקתני סתם אין מקדישין יש לתרצם שלא יפלגו וא"כ ממילא ידענא דהלכה כסתמא דהכא ומאי קמ"ל ולהכא נמי לא פריך אר"י מהתם דידע מזה שיש לתרצם וגם בלא"ה אפי' אי פליגי לק"מ כמ"ש אבל לבתר דמשני די"ל דהכא מיירי בממנה אחרים וקמ"ל ר"י דאפי' להקדיש מותר שפיר מקשה משם דכלן דקתני סתמא אין מקדישין ולא מפליג ומהכא לק"מ די"ל בממנה אחרים מה"ת לחלק שם הל"ל כסתם דהתם דאין מקדישין ומשני דאף בלא מתני' דהכא קים ליה לרב יוחנן דשם לא מיירי אלא בחובות שאין קבוע זמן ודוק:
בתוס' בד"ה דאיגלאי מילתא דחול הוי ורב יוסף לא מיירי וכו' הוקשה להם דהא ע"כ בר"ה יום ראשון חיוב לנהוג קודש מדאורייתא שמא יבאו עדים היום וא"כ שפיר יש לחוש שמא יכתוב ויש לומר שלא ניתנה לתבוע ג"ב מהך טעמא וגם לחד מ"ד הוי קדושה אחת והיום ולמחר קודש לכך כתבו דר"י לא מיירי אלא בודאי י"ט ומדאורייתא אבל בספק הוי כעין ספק ספיקא לא תקנו וגם אם היום ולמחר קודש הוי מדרבנן לא תקנו וק"ל: