לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת
דף ב.
הרב זאב וולף בן אלעזר מליזנסק ז"ך:
בעזה"י אתחיל לכתוב חידושי מסכת שבת שנת תקכ"ח לפ"ק:
ברש"י בד"ה יציאות השבת. וגם ד"ה שתים עד וכן בכל מלאכת שבת. נ"ל המשך דברי רש"י דכל היכא דתני שתים שהן ד' קאי אידוע דהיינו אקרא שתים דכתיבין הן ד' וגם לשון השבת בה"א משמע הידיעה ר"ל יציאות השבת הידועין שתים שהן ד' והכא לא מצא קאי אקרא דבקרא לא כתיב רק הוצאה ובהך שתים הוא הכנסה והל"ל אחת שהן ד' כמו בשבועות ואינך דקאי אקרא כמו שמבאר רש"י דבקרא קאי רק בהוצאה לכך כ' רש"י האמורות לשבת ר"ל שנאמרו בפ' כלל גדול באבות מלאכות המוציא מרשות לרשות הן שתים כמו שמפרש הכא בגמ' ע"ב דשם מיירי אף בהכנסה מי לא עסקינן ושהן ד' מה שהוסיפו עליהן לאסור אבל קשה מנ"ל דשם לא מיירי אף בהנך דאסורין כיון דקתני סתמא המוציא וכו' לכך כתב רש"י ועל ב' אלו וכו' עד וכן בכל מלאכת שבת ר"ל מדאחשבי' בהדי שאר מלאכות ש"מ דמיירי דוקא בהנך שתים דחייב עלי' ושפיר שייך שהן ד' וק"ל ובזה שייך טפי ק' התוס' דליתני שם כיון דקאי עלה וק"ל:
ברש"י בד"ה ב' שהן ד' בפנים לאותן העומדין בפנים ובשבועות פירש"י בפנים היינו הכנסות ובחוץ הוצאות והוא תימה ונראה לפע"ד לתרץ דשם מקשה כמו הכא דליתני בפנים ובחוץ כי הכא אמאי תני ב' שהן ד' ותו לא וקשה אמאי לא מקשה סתירה היכא תני בשבועות שתים שהן ד' הא איכא ד' שהן ח' והאיך תני דבר שאינו וצ"ל דהי' מפרש דשם מיירי מחדא או בפנים לחוד או בחוץ לחוד וליכא יותר אלא דפריך ליתני גם האידך אלא דקשה דא"כ ליתני בפנים או בחוץ היכא תני סתמא יציאות השבת ב' שהן ד' משמע דכולהו ליכא יותר רק הוצרך רש"י לפרש דהמקשה כדי שלא יוקשה סתירה הי' מפרש בשבת בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות וא"כ שפיר מיירי רק בחוץ דהיינו הוצאות והא דלא תני בחוץ הא תני לה יציאות והכא ר"ל בשבועות הוצאות ממש אע"ג דבשבת קרי תנא גם להכנסה הוצאה אין זה קושיא גם אם יקרא להוצאה לבד הוצאה והוי כמו דתני בחוץ ולא קשה סתירה רק מקשה ליתני גם בפנים כמו בשבת אבל למסקנא דגם שם תני הכנסות רק כולה לחיובא תני ודאי מפרשינן הכא פירוש מרווח יותר כמ"ש התוס' ודוק ועיין בחידושים בגמ' בע"ב שכתבתי עוד תירוץ אחר בטוב טעם:
שם ברש"י וכן בכל מלאכות שבת נ"ל לפי פשוטו משום דרש"י מפרש דנפיק מויעבירו קול וקשה דלפי זה אינו חייב אלא מלקות מאל יביא עוד נדבה שהוא לאו לכך פי' משום דגלי קרא דהוי מלאכה הוי כמו בכל מלאכת שבת דכתי' מות יומת וקרא אתי לגלוי רק דהוי מלאכה וק"ל:
ברש"י בד"ה שניהם פטורין מה שמייתי רש"י ק' הגמ' ותירוצו נ"ל דבא להכריח פירושו דלא כרבותיו וכריב"א רק דקא חשיב עקירות כמ"ש רש"י קודם חד לעני ולבע"ה חדא והיינו עקירות מדחשיב להו שהן ד' משמע שהוסיפו לאסור משום שקרוב לבוא הכא גופא לידי חטאת והוי קצת דומיא דשתים שחייב חטאת והנה אסורין לחודא ג"כ משא"כ בהנחת לחוד לא מיסתרי אלא אם נעשה כל המלאכה כמו הכא כמו שאבאר בגמ' בעזה"י לכך לא קחשיב להו לאיסורא הכא ואף א"ת דאף לחוד אסור היינו ודאי דגזרינן משום מקום אחר שמא יעשה כל המלאכה אבל כאן בהנחה לא יכול לבוא לידי חיוב חטאת ולא הוי כלל דומיא דשתים לכך לא קחשיב וזה מביא מהגמ' דקאמר דקאתי לידי חיוב חטאת ומדוקדק כל זה היטב בלשון רש"י ודו"ק: אמנם עיקר דברי רש"י שכ' כאן במשנה מתחילה דעקירות קחשיב דהיינו אחת לעני ואחת לבעה"ב הוא למותר כאן במשנה והו"ל לפרש כן בגמ' כמו שמפרש שם ולא יצטרך להביא כלום ולהניח על פירוש הגמ' וביותר מה שמבאר שבבבא זו היא אחת לעני ואחת לבע"ה דהוי כמתנגד לפירושו כמו שהקשו תו' באמת בגמ' דלא תני תרתי בעני באחת ועכ"פ הוי לי' לכתוב בקיצור דעקירות קחשיב ולא לפרש דבר המתנגד והוא למותר וביותר תמוה בגמ' גבי דאתי לידי חיוב חטאת מבאר ג"כ רש"י בפירוש עוד הפעם בבא זו שהוא אחת לעני ואחת לבע"ה וכ' פי' רבותיו שהוא תרתי לעני משמע שבא לסייע פירוש רבותיו ואנן חזינן דרש"י תופס פירושו עיקר לכן נלענ"ד דאדרבה זו הטענה מסייע לפירושו שבזה מתורץ קושיא במשנה ולזה כתבו רש"י הכא במשנה והיינו דעכ"פ הו"ל לתנא לפרש כל בבא דב' שהן ד' בפ"ע כמו שתנא ברישא דהיינו אחר שפירש השתים לחיוב דעני הוי לי' לפרש הד' לפטור דעני ולא לערב ולחלק לפרש בכל אחד השתים דחיוב כאחת ואח"כ הפטורין לזה כ' רש"י משום דתנא בכל בבא חד לעני וחד לבע"ה לכך צריך למיתני אחר שתיהן כיון דכל בבא מיירי משתיהן ולמיתני תרתי פטורי דעני כאחת לא הי' יכול שהי' צריף להאריך כיון דעקירות קא חשיב והיינו משום דגמ' פריך וכו' וזה מדוקדק היטב גם בגמ' דכ' ורבותי פירשו וכו' וזה סתר לי' דהא הוי תרתי דעני באחת וא"כ הו"ל למיתני ברישא כל חד אחר החיוב ולזה פירושו עיקר ודוק ועיין בגמ' שכתבתי עוד ישוב לפירש"י בדרך יותר מתקבל בדרך לימוד תלמידים אמנם זה נראה לי קרוב לפשוטו יותר:
בתוס' בד"ה יציאות וכו' וקתני הוצאה לבסוף ר"ל דא"ל דעיקר הוצאה חביבא לי' לאקדומי שהוא חידוש שהיא מלאכה גרועה ואפ"ה אסורה כתבו דז"א דהא התם קתני לה לבסוף וק"ל:
בא"ד והוי לי' להתחיל כסדר עיין במהר"מ ול"נ דהמשך דבריהם הוא כן דר"ל דוודאי אחר המשנה זאת הוא סדר נכון כמו שמבארים תו' רק על זה המשנה קשה ולא תימא דגם על זה המשנה לק"מ כיון דכל הסדר הוא נכון ויש להתחיל בלא יצא החייט והיכי שייך למיתני לא יצא החייט בע"ש ועדיין לא תני שיש שבת בעולם לאיסור המלאכות והוצאה דליתני דלא יצא בע"ש אטו שבת והוצרך למיתני קודם דין שבת באחד ויותר טוב לשנות הוצאה שהוא מעין ההתחלה לכך כ' והוי לי' להתחיל כסדר ר"ל אף על גב דעדיין לא תני שום דין שבת כמו בפסחים ויומא ששונה כן אע"ג שעדיין לא שנה דין פסח ויו"כ אעפ"כ התחיל בקודם לו. וק"ל:
אמנם מדברי הנ"י למדתי פי' אחר שהקשה אמאי לא התחיל באבות מלאכות בפ' כלל גדול שהוא כלל ועיקר דיני שבת ותירץ דתנא רצה להתחיל כסדר לא יצא החייט כמו שמתרצין התו' לבסוף אלא ששינה קצת בסוף כמו שאביאו בסמוך וא"כ י"ל דהתוס' הקשו ג"כ כן אלא שהקשו יותר חזקה ממ"נ דהיינו ודאי ע"ז לחוד שאינו מתחיל כסדר לא קשה אף דחזינן באיזה מקומות שמתחיל כסדר מצינו ג"כ כמה מסכתות המתחילין בעיקר דינים לכך הקשו דדיני הוצאות הוי לי' למיתני בפ' כלל גדול ר"ל ואם הי' רוצה להתחיל בעיקר דינים הוי לי' להתחיל באבות מלאכות ההם והוצאה לבסוף כמו שם ואם רצונו בסדר הוי לי' להתחיל לא יצא כמו בפסחים ויומא ודו"ק: בא"ד דממשנה זו שמעינן כמה דברים וכו' ר"ל אע"ג דגוף הוצאה אין חביב עליו מדתני לי' בפ' כלל גדול לבסוף וטעמא משום דכתיב בקרא יותר משאר מלאכות משנה זו חביב עליו לאקדומי וק"ל:
בא"ד דתני יציאות משום דבעי למיתני לא יצא אע"ג דלא תני המלבן וכו' הא דלא תירצו מפסחים ויומא שהיו עיקר קושיתם משם כמ"ש היינו משום דשפיר שייך למיתני הסדר מקודם דאיסור אכילת חמץ וכן יום כיפור מפורש בקרא בהדיא משא"כ הוצאה דאתי רק מדרשא אבל ממלבן הקשו שפיר דג"כ אינו מפורש רק דילפינן ממשכן ואהא תירצו דהוצאה הוצרך לשנות טפי ר"ל מלבן ואינך הוי כמו מפורש כיון דכתיב לא תעשה כל מלאכה ואלו הם מלאכות מסברא משא"כ הוצאה והא דלא כתבו מעיקרא עיקר תירוץ לחלק בין הכא לפסחים ויומא היינו משום דלא די בזה דקשה ממלבן והוצרכו לתרץ וממילא מתורץ פסחים ויומא מכ"ש ותדע שהרי נ"י תירץ ממלבן ואינך דתני איידי הוצאה ולא כתי' התוס' וא"כ ק' מפסחים ויומא אלא ע"כ כמ"ש ודו"ק:
ועיין במהרש"א שהקשה בא"ד אמאי שכתבו ואח"כ במה אשה דברים הנוהגים בשבת עצמו וכו' ע"ש ול"נ דלק"מ שהוא דבר הנוהג שכל אדם צריך לצאת בבגדים ותכשיטין וכן בהמה ומרישא שייך למיתני דבר הצריך להמנהג ואח"כ דינים מה שאדם עבר ועשה מה שחייב מה שפטור וראי' דהרי עיקר דיני הוצאה תני אחר פרק כלל גדול ואפ"ה תני במה אשה ובמה בהמה קודם וכן מנהג כל מחברים בהלכותיהן וק"ל:
גם מה שהקשה דלא נקטי אין שורין ואינך ג"כ אינו קושיא דאטו כי רוכלא לחשובי' אמנם מה שהקשה דלא נקטי מבעיר משום במה מדליקין וכירה זו קושיא גדולה וגם יש להקשות עוד אמאי נקטו מבעיר הא הבערה מפורש בקרא לא תבערו והוי כמו פסחים ויומא ויש לדחוק ולתרץ חדא באידך דהיינו מבעיר דנקטי משום דעיקר במה טומנין משום שמא יחתה וזה אינו ידוע דהמחתה הוי מבעיר דבגמ' הוצרך לתת טעם לכך לא נקטי משום במה מדליקין דשם הטי' הוא הדלקה ממש והוא מפורש וגם כירה י"ל הטעם משום מבשל כמ"ש רש"י שם והם לא רצו לפרש הכל ודוחק:
בד"ה יציאות הוצאת ה"ל למיתני ר"ל אע"ג דבקרא כ' לא יצא היינו משום דמיירי שיוצא עם הכלי אבל התנא דמיירי שהוא עומד במקומו ומוציא החפץ לא שייך רק לשון הוצאות ולא יציאות אלא משום לשון קרא דדרשינן אל יצא עם הכלי וא"כ בקרא שייך שפיר נקט תנא ג"כ האי לישנא אע"ג דלא שייך שפיר וק"ל:
בד"ה ב' שהן ד' בפנים ואין נראה מדמפרש מילי וכו' ר"ל לפי' ריב"א א"ש דהשתא לפירש"י דהכא תני כן חיובי ופטורי מילי דעני לחוד אמנם לפירש"י דחשיב עקירות אף לפירושו דהכא הוא מעורב הפטורין אלא דעכ"פ רישא א"ש ותני סיפא אגב רישא משא"כ לפירושו דהתם אף הרישא מעורבב וק"ל:
בא"ד ולא דייק מדקתני בפנים וא"ל דזהו כוונתו הו"ל וקתני ולא קמפרש דהא עדיין אינו פירוש וק"ל:
אמנם לכאורה אין זו ראי' דהא ודאי לפי מאי דס"ד דמיירי הכל בהוצאות כמ"ש רש"י ותו' שם דמשכחת אף בהוצאות לחוד שנים שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ע"כ הוי מפרשינן בפנים היינו לבע"ה ולא הכנסות דהא לא מיירי בהו וא"כ היכי הי' יכול למידק מבפנים אבל לפי המסקנא דמיירי גם בהכנסות שפיר אנו יכולין לפרש בפנים היינו הכנסות פנים וצ"ל דבאמת כך היא הוכחת תו' מזה גופא דאמאי לא דייק דא"א יציאות היינו הוצאות ומשכחת כולה בהוצאות היכי נפרש בפנים ע"כ דהיינו לבע"ה וכיון שלפי הה"א היינו מפרשין כן ע"כ הוא סובל פי' זה מאיזה טעם לא נפרש לפי המסקנא כן דהא אין סתירה לפירוש זה אף לפי המסקנא וי"ל שתו' הכריחו זה הסברא מהגמ' דאל"כ לא הוי פריך רב מתנא תריסר הויין כמו שאכתוב שם והא דלא הוכיחו מזה היינו משום דהוי קשה הוא גופא מאי פריך דילמא היינו בפנים הכנסות אלא ע"כ דדייק מרבינא וכסברת התוס' וא"כ הוכחה זו מוכרחת לכך כתבו התוס' ודוק:
בתוס' בד"ה פשט וכו' עד וכן בשבועות וכו' עד מאי שייך לקרותו שתים מ"ל עני וכו' הך וכן הוא קשה להולמו דאם לא הי' שונה אותו ודאי לא הי' תני שתים כיון שלא הי' שונה אלא אחת ואם שונה שניהן ע"כ הוצרך מאיזה טעם שיהי' כבר שייך לקרותו שתים כמו בהכנסה דג"כ מנאו לשתים עם הוצאה אע"ג דנפיק מהוצאה מ"ל אפוקי מ"ל עיולי אפ"ה כיון דהוצרך לילף מיני' דפריך בהזורק הכנסה מנ"ל וכו' מנאו לשתים ה"נ אע"ג דמ"ל עני ומ"ל עשיר כיון דהתנא הוצרך לשנותו ע"כ עכ"פ יליף לחד מחברי' דהוצרך לשנותו לכך מנאו שתים וגם הקושיא ראשונה לפ"ז לא א"ש כיון דאף הכנסה הוצרך לשנות כנ"ל ואף שהתו' סברי השתא שזהו יותר קרוב זה לזה מהכנסה להוצאה אין זה קושיא חזקה וגם מ"ל דהלא חזינן במסקנת התוס' ע"כ עני ועשיר יותר רחוקים זה מזה כמו שנבאר ומנ"ל להתוס' השתא לעשות סברא שהמה יותר קרובים ולהקשות וגם קושי' המהרש"א בתי' התוס' היא חזקה ל"ל להביא מתרי קראי מחד קרא נמי מוכח כיון דהי' במשכן ל"ל קרא וכן הוכיחו בשבועות אע"ג דלפי פשוטו יש ג"כ לתרץ קושיתו דהתו' רצו להוכיח כל סברת התירוץ שהוא מ"ג ושמשום זה לא ילפינן חד מחברי' שלא תימה ודאי הוא מ"ג אם לא הי' שום לימוד לא הי' מחייבינן מסברא שיהא מלאכה אבל בתר דגלי לן קרא שהוא מלאכה שפיר יש ליליף חד מאידך לכך הביאו כאן ראי' ליתר עוז להכריח דגם מהאי טעמא לא ילפינן חד מחברי' כיון דצריך תרי קראי ושם לא כתבו רק עיקר הוכחה שהוא מ"ג וסמכו אהכא שכ' ואין להאריך ע"ש. אמנם נלע"ד שיתורץ ממילא בטוב טעם אחר שנפרש ק' התוס' ויתורץ גם מה שכ' וכן כל תולדות שהוא למותר ואי להוכיח עוד שהוא מ"ג קשה ועוד לקרא וגם אין הלשון משמע שיהא הוכחה בפ"ע רק שהוא מתירוץ הראשון לכך נלענ"ד שק' משבועות מאי שייך לקרותו שתים הוא חזקה מאד אף אם תאמר שהוצרך לשנותו וכסוגיא בכל הש"ס היכא שמקשה שני קושיות שמשמעו אף שהא' לא קשה יוקשה הב' ויתורץ ג"כ סברות הפוכות שברש"י שמתחלה ודאי ר"ל שעני ועשיר יותר קרובים בסברא מהכנסה עד שהקשו ובסוף מסקנתייהו ע"כ יותר רחוקים כמו שאבאר והוא תימה אמנם נראה לע"ד לתרץ הכל והארכתי קצת בקושיות שתבין ותראה שנלע"ד שירדתי לעומק פשטן של דברי' והיינו זה יצא ראשונ' שהקשו משבועות ממ"נ אין שייך לקרותו שתים כיון דבפסוק לא כתיב אלא עיקר הוצאה שהוא יוצא עם הכלי וא"כ גם הוצאה דעשיר שהוא עומד בפנים ומוצא לא מוכח מקרא אלא צ"ל או דמשמע לי' לתנא שאין חילוק בין יוצא הוא או לא כיון דהוי במשכון דמסתמא כשהורידו הקרשים מעגלה לקרקע מסתמא הי' עומד על עגלה כמ"ש התוס' לקמן בהכנסה מסתמא גם קרא מיירי נמי בהכי סוף סוף הוצאה דעני לא כתיב ולא הוי במשכן מנ"ל ע"כ צ"ל דליכא שום ה"א לחלק ולא צריך אף למילף או דילפינן מעשיר משום מ"ל עני ומ"ל עשיר כמו הכנסה וא"כ קשה ממ"נ אי לא צריך למילף והוי חדא ממש מאי שייך לקרותו שתים אי ילפינן חד מחברי' א"כ מאי שייך לקרותו שתים דהא הוי אחת שהן ארבע דשם מפרש שתים היינו אבות שהם הוצאה דעני ועשיר ושהן ד' הכנסות דילפינן ממ"ל הוי תולדה וא"כ אף דהעני הוי תולדה כמו הכנסה וע"פ זה גם קושיא ראשונה א"ש טפי מדחזינן עכ"פ דקרי לה הכא בכל הגמ' אב משמע דהוי ממש כמו הוצאה דעשיר ועיקר הוצאה וע"כ הוא קרובה מאד יותר מהכנסה שאין צריך אף למילף א"כ ל"ל לתנא לשנותו ובשבועות קשה יותר כמ"ש והוי כמו חדא קושיא דמשם עיקר הוכחה אף לקושיא דהכא כיון שהוא אב לכך לא כתבו ועוד קשה על זה הוצרכו לתרץ שהוצרך למילף משום שהוא מ"ג והא דקרי לי' אב משום דתדע שהוצרכו תרי קראי משום שהוא מ"ג לכך הוי אבות דכתיבי תרווייהו בקרא אלא שלא יוקשה לך סוף סוף אף דהוי מ"ג למה הוצרך קרא הא ודאי הוי ילפינן מהדדי כמו הכנסה ושאר תולדות ואי כי היכא דליהוי אב מאי נ"מ לדינא בין אב ותולדה דידי' או שהוא אב דהא ודאי אי עביד הוצאה דעני ודעשיר לא חייב אלא חדא דאל"ה הוי מ' חטאת להך כ' דתולדה דהוצאה בעינן שיהא במשכן והוצאה דעני לא הי' במשכן כמ"ש ושלא תקשה א"כ מחד קרא הוי נפיק הוצאה דעני דהא הוצאה דעשיר הי' במשכן לכך כ' שם בשבועות דהוצאה כיון שהיא מ"ג אף שהי' במשכן לא היינו מחייבי' מתחלה בלא קרא וכן כ' בהזורק וכן מוכח שם דפריך הוצאה גופא היכא כתיבא א"כ צריכין לשני ההוכחות שבכאן ולשם וזה סוגר וזה פותח אלא ששם לא רצו להאריך והקשו רק חדא קושיא ותפסו עיקר הוכחה שהיא מ"ג אלא שלא תקשה לך בשלמא שאר תולדות אינו דומה ממש כמו מושיט וזורק רק הוא מעין בעינן שיהא במשכן אבל הכא הוא דומה ממש שפיר הוי נפיק אף דלא הוי במשכן ול"ל קרא לכך כתבו וכן בהכנסה אע"ג דהוא דומה ממש דגמ' אמר מ"ל אפ"ה בעינן שיהא במשכן לכך בעי תרי קראי ודוק: אמנם לפ"ז יוקשה כיון דסופם להביא ראי' מהכנסה שהוא יותר מוכרחת לכאורה ואף לפי המסקנא הוא עכ"פ כשאר תולדות כמו שנבאר למה הביאו משאר תולדות אפס יש לאל ידי בדרך אחר שהוצרכו להביא מתולדות והוא לחזק תירץ הראשון שלא יוקשה א"כ שהוא מ"ג וא"כ אף לגוף עיקר הוצאה שהוא יוצא עם הכלי דאל"ה לא הי' חייב מתחלה כלל על הוצאה כמ"ש וא"כ דילמא חד קרא לעיקר הוצאה וחד קרא להוצאה דעשיר שאינו דומה כלל לעיקר הוצאה כמ"ש התוס' בשבועות ואכתי הוצאה דעני מ"ל וצ"ל דא"כ לא ליכתוב אלא חד קרא לעיקר הוצאה ויהא הוצאה דעשיר כמו תולדה וקשה דילמא לא הי' חייב משום תולדה כיון שאינו דומה ממש והוא מ"ג לכך כתב וכן כל תולדה דהיינו מושיט ואינך ומעביר ד"א שאינו דומה ממש רק הוא מעין בעינן שיהא במשכן ועכ"פ כיון דהוי במשכן והוא מעין הוצאה הוי תולדה וה"נ הוצאה דעשיר כיון שהי' במשכן הי' עכ"פ תולדה ואין נ"מ לתולדה לאב וא"כ אידך קרא להוצאה דעני ודוק:
ולפ"ז מתורץ קצת קושי' התוס' בסוף אמאי שאומר הם הורידו אף אתם אל תוציאו אע"ג דכתיב בקרא ע"ש בתוס' בדיבור זה בסופו ולפמ"ש לק"מ דאל"ה לא היינו יודעים הוצאה דעני אלא שהתו' מתרצים יותר בטוב דלישנא דברייתא משמע דאתי ללמוד משם עיקר הוצאה ודוק:
בא"ד וכן גבי הכנסה נמי אמרינן וכו' וא"ת כיון דהכנסה היתה בהמשכן מה צריך תו בהזורק וכו' וא"ת כיון דאיכא סברא וכו' וי"ל וכו' ועיין במהרש"א שדחק א"ע ונ"ל שכוונתו לתרץ מ"ש הוכחה מהכנסה מדנקט שהי' במשכן ובאמת מסקי התו' דהוא איידי ומפרש שבאמת הוכחה זו אינה לפי המסקנא וגם בא לתרץ קצת מה שייך הנך שני קושיות לכאן ולענ"ד לא הועיל ואינו נכון ודחיק מאד ול"נ לפרש הכל בטוב טעם והוא דבודאי אף לפי המסקנא מוכח שפיר מהכנסה דהא ע"כ חד סברא משמע ודאי מהגמ' דצריך להכנסה או מ"ל אפוקי מ"ל עיולי או דהוי במשכן כמו שמסקי התוס' ובשאר תולדות משאר מלאכות אף דליכא אף סברא שאינו דומה ממש רק הוא מעין האב וגם לא הוי במשכן הוי תולדה אלא ודאי משום דהוי מ"ג והא דנקטי התוס' השתא להוכיח ממאי דאמר שהי' במשכן היינו משום לפי שתירצו עכשיו מוכח לכאורה דבעינן תרוייהו והיינו סברא דמ"ל אפוקי וכו' ושהי' במשכן דהא הקשו מ"ל עני ומ"ל עשיר ותירצו משום דהוי מ"ג לא נפיק מחמת מ"ל לכך איצטרך תרי קראי וקשה הלא זו סברא דמ"ל עני ומ"ל עשיר הוא לכאורה יותר קרובה מהסברא מהכנסה להוצאה דאמר מ"ל אפוקי מ"ל עיולי תדע שהתו' סוברים השתא כן מדהקשו ל"ל למיתני כלל ומהכנסה והוצאה לא קשה להו והרי אפי' הגמ' הקשה הכנסה מנ"ל וא"כ קשה כיון דאעני ועשיר איצטרך ב' קראי וא"כ מנ"ל הכנסה מכח סברות מ"ל כיון דליכא קראי ע"כ צ"ל משום דהכנסה הי' ג"כ במשכן ואיכא סברא מ"ל שפיר נפיק אף בלא קרא משא"כ הוצאה דעני לא הי' במשכן לכך צריך עוד קרא כמ"ש לעיל וא"כ שפיר תפסו עכשיו זו הוכחה דאע"ג דאיכא סברא מ"ל בעינן שיהא במשכן כמ"ש לעיל ובזה יומשך גם הב' קושיות וקושיא שני' אחר תירוץ הראשון דוקא והוא דודאי שני אלו התירוצים מ"ש במקום אחד שהי' במשכן ובמקום אחר מתרץ מ"ל אפוקי וכו' אין זו קושיא גדולה כ"כ שמתרץ על קושיא אחת ב' תירוצים וודאי שכיח טובא בש"ס אלא דלפ"ז שכ' הכא היא קושיא חזקה מאד דלפמ"ש מוכח הכא דהך סברא לחוד מ"ל אפוקי לא מהני דהא אפי' עני ועשיר צריך תרי קראי וא"כ מאי משני שם מ"ל וצ"ל דלהכי מהני שם משום דהוי במשכן ובמשכן לחוד ע"כ מהני אף בהוצאה כמו שכ' התוס' הוכחה מזורק ד"א דליכא מ"ל וא"כ למאי נ"מ משני מ"ל כיון דאיהו לא מהני וע"כ צריכת למשכן ומשכן לחוד מהני ואהא תירצו דאיצטרך סברא להכנסה דבע"ה דלא הי' במשכן וא"כ ע"כ הך סברא לחוד מהני והא דעני ועשיר צריך קרא ע"כ לומר דהך סברא דמ"ל אפוקי הוא יותר חזקה מעני ועשיר וא"כ הקשו שפיר ל"ל למימר דהי' במשכן וג"כ בסיגנון זה דהא לפ"ז הך סברא דהי' במשכן לחוד לא מהני דהא אכתי לא ידעינן הכנסה דבע"ה וצריכת לסברא דמ"ל וסברא דמ"ל לחוד מהני ולמאי נ"מ אמר שהי' במשכן ודו"ק:
ואחרי הודיע את כל זאת יש כאן מקום קושיא למסקנא דאהכנסה לא צריך לא קרא ולא משכן שהרי הכנסה דבע"ה לא הי' במשכן וליכא קרא אפ"ה ילפינן לה מהוצאה דבע"ה משום מ"ל אפוקי ומ"ל עיולי וא"כ קשה ל"ל קרא להוצאה דעני אף דלא הי' במשכן אפ"ה ליחייב דליליף מהכנסה דעני דהי' במשכן ונאמר להיפך מ"ל עיולי ומ"ל אפוקי ויש ליישב דהא ע"כ אם נאמר שעני ועשיר לא יליף מהדדי משום מ"ל ואע"ג דהוצאה והכנסה יליף מחמת מ"ל וצ"ל דעני ועשיר לא שייך מ"ל דבעשיר עומד ברשות זה ומוציא לרשות אחר וכן בהכנסה כשעומד בר"ה ומכניס לרה"י שפיר שייך מ"ל משא"כ בהוצאה דעני דעומד בר"ה ומכניס ידו לרה"י ומוצא הוא דבר אחר לכך לא נפיק כיון שהוא מ"ג וא"כ ע"כ דלא יליף ג"כ הכנסה דבע"ה מהוצאה דבע"ה דהוא ג"כ תרי מילי כמו עני ועשיר דהא הכנסה דבע"ה ג"כ עומד ברה"י ומוציא ידו לרה"ר אלא ודאי דיליף הכנסה דבע"ה מהוצאה דעני וה"נ קאמר דפריך הכנסה מנ"ל והיינו ע"כ דבע"ה כמ"ש התו' דהכנסה דעני היתה במשכן וצ"ל סברא מ"ל אפוקי ר"ל הוצאה אין חילוק וחייב ג"כ על הוצאה דעני מ"ל עיולי והיינו הכנסה דבעה"ב וג"כ אין חילוק זו לבתר דכתיב תרי קראי אבל אי לאו קראי לא הוי ידעינן לא הוצאה דעני ולא הכנסה דבעה"ב ובזה מתורץ ג"כ מ"ש בזה הסברא דהכנסה יותר קרובה מעני ועשיר היפך הה"א שבתוס' ודו"ק:
בד"ה שבועות ב' שהן ד' וכו' והוי אתיא כולה כר' ישמעאל וכו' ר"ל משום דלפי פשוטו לא קשה אגמ' דלפרש המשנה באזרוק ולא אזרוק די"ל דהגמרא הוכיח דלא מיירי באזרוק דא"כ ליתני שמנה דהא איכא ג"כ אכלתי ולא אכלתי משא"כ אם מפרש אכלתי די"ל שאינו שונה אלא דבר וחילופו או כר"י דמתרץ בסמוך אלא שהתוס' מקשים כאן מנ"ל להגמ' לפרש כן המשנה ובזה שפיר י"ל דאל"כ הוי שמנה לזה כתבו והוי אתיא כר"י ולא הוי שמנה והוי ניחא טפי דא"צ לדחוק ולתרץ דלא הוי קשה כלל ליתני שמנה וק"ל: בא"ד וא"ת וגבי שבת וכו' ר"ל דבלא"ה ה"א דלא שייך שהן ד' אלא בהך שתים כמו הכא אבל כיון דבשבועות מפרש אכלתי וכו' שהוא דבר אחר ק' גם הכא ליתני וק"ל:
בתוס' בד"ה התם דלאו עיקר שבת וכו' עד וגם המקשה לא הקשה הוא תמוה מאי שייך לכאן ונ"ל משום שלא תאמר גם כאן לק"מ כיון דלא הוי דומיא דמ"נ למה לא ליתני פטורי ע"ז מפרשין דע"כ הוא כן דהא גם המקשה וכו' וא"כ מאי מקשה אלא ע"כ דסברא הוא כיון דתני שם לחיוב הו"ל למיתני גם כאן רק החיוב ודוק היטב:
דף ב:
בגמרא מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וכו' עד תנא הכנסה נמי הוצאה קא קרי לה הסוגיא זו כולו מוקשה וא"א להולמו ונ"ל לפרשה דבשבועות לחוד לק"מ אף לפי מאי דס"ד דיציאות היינו הוצאת דב' היינו דעני ועשיר לחיוב ושהן ד' פטורי של הוצאה דאתי לידי חיוב חטאת ולא הי' קשה הא דומיא דמראות נגעים דבשביל זה אין לו להניח מליתני ב' שהן ד' כיון דלא משכחת בענין אחר כמ"ש התוס' סברא זאת בשבועות וא"ל דליתני ב' שהן ד' בהכנסות ולא ליתני לשון יציאות י"ל דקאי אקרא דכתיב הוצאה וגם לא קשה דליתני גם הכנסות ב' שהן ד' כיון דלא קאי אלא אקרא כ"ש לפי המסקנא דהכנסה נמי קרי הוצאה ותני כולהו לחיובא לק"מ דליתני יותר. וגם אמתניתין דהכא לחוד לק"מ אף לפי דס"ד דיציאות ממש קתני דמשכחת כולהו ביציאות כמ"ש רש"י ותוס' בסמוך אבל מעיקרא מקשה כיון דתנא הכא ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ אלמא דשייך לשנות כולם אמאי לא תני גם שם כן תיתי מהי תיתי מ"ש וא"ל משום דשם תני דומיא דמ"נ הא ע"כ ז"א דהא השתא ס"ד דיציאות ממש לא הוי אף ב' שהן ד' לחיובי אלא ע"כ בשביל זה אין לו להניח מלשנות ב' שהן ד' א"כ ליתני עוד ב' שהן ד' ומשני הכא דעיקר שבת תני אבות ותולדות או דידע מהמסקנא דנקט גם הכנסות או דפטורי קרא תולדות כמ"ש התוס' בד"ה והא יציאות קתני התם דלאו עיקר שבת ר"ל אלא אגב אינך נקט לה לא קתני אלא דומיא דאינך שיהא הב' שהן ד' כמ"ש התוס' אבות וגם כולהו לחיובא ומקשה אבות מאי ניהו וכו' ר"ל דע"כ מוכח דתני דומיא דמ"נ דאי משום דלישכח ב' שהן ד' תני אע"פ שאינו דומה ליתני עוד ב' שהן ד' כמו הכא ואף ביציאות גופא משכחת אלא ע"כ דלא רוצה לשנות אלא חיובי ואבות דומיא דמ"נ א"נ לא משכחת ומשני דבאמת לא הוי דומיא אלא דחיובי תני דומיא דמ"נ ומקשה שפיר הא יציאות קתני דא"ל דתני גם פטורי אע"פ שאינו דומיא בחיובי רק באבות א"כ ליתני ח' ומשני הכנסה נמי הוצאה והוי דומיא כחיובי ודו"ק:
או י"ל יותר קרוב לפשוטו דהקושיא אבות מאי ניהו לא קאי אמשנה דלשם דידע דממ"נ כבר מיתרצא המשנה אלא י"ל שהוא רב פפא כסוגיין בעלמא שהתרצן הוא הקשה והתרצן הראשון הוא סתם גמ' תירץ דתני אבות לחוד ובזה הוי דומיא דמ"נ ולא בחיובי ואית לי' דשם הוא יציאות ממש ואפשר גם הכא כמ"ש רש"י ותוס' לקמן והקשה לו רב פפא אבות מאי ניהו והיינו למה אתה מתרץ כך הא ודאי איכא סברא כיון דלאו עיקר שבת הוא אלא דומיא לא שייך למיתני אלא כולה לחיובא אלא אמר רב פפא תריץ כך התם דלאו עיקר שבת חיובי תני וכו' והקשה לו התרצין הראשון האיך אתה יכול לומר כן דתני דומיא דמ"נ לחיובא הא יציאות קתני ומשני תנא הכנסה וכו' וק"ל ובתוך דברינו מתורץ ממילא ק' התוס' בד"ה התם דלאו עיקר שבת ע"ש וכ"כ התוס' בעצמם סברא זו בשבועות ע"ש דמש"ה תני דומיא כיון דלאו עיקר שבת הוא ודו"ק:
ברש"י בד"ה מי לא עסקינן דהא אהכנסה נמי חייב כדקתני פשט העני וכו' והא דלא מפרש כדמסקינן בשבועות והביאו התוס' כאן דאל"כ ליתני המוציא לר"ה משום דהך לישנא מי לא עסקינן ואם משום זה קאמר מי לא עסקינן לא הוי פריך כלום אלא ודאי מסברא קאמר מי לא עסקינן כיון דחייב עלה מה"ת לא ליתני ואהא פריך ואימא הוצאה לחודא אע"ג דחייב גם אהכנסה לא רצה לשנותו דלא תני אלא אבות ולא תולדות ואהא משני דהכא מוכח דתני גם הכנסה ודו"ק:
אמנם אחר העיון נ"ל לתרץ בטוב דרש"י הוכיח הכא הוכחה מכרחת דזהו דוחק לפרש כאן דלא כמסקנא משום הך דשבועות והיינו משום דמילת שתים של יציאות השבת היינו האמורות לשבת דהיינו הנאמר באבות מלאכות המוציא מרשות לרשות כמו שפרשתי בריש מכילתין וכן משמע בהדיא ברש"י שם ועלה קתני דמה הן שתים פשט העני את ידו אלמא דשם מיירי מזה החיוב והוא מדוקדק היטב ברש"י דמייתי ראי' מפשט העני דחייב אהכנסה אין זה אלא תמה וכי צריך ראי' לזה דחייב הלא אין מפלפל אלא אם קוראו הוצאה אבל ודאי חייב ולפמ"ש הוא מדויק היטב אלא דבשבועות לא רצה לדייק מזה דהי' צריך להביא מתניתין דהכא דפשט עני ויותר ניחא להוכיח ממשנה גופא דהמוציא דקאי עלה אבל הכא דקיימינן אמתניתן דילן שפיר פירש"י מהכא נמי מוכח ודו"ק ובזה מתורץ מאי דלא פריך הכא כמו בשבועות ודו"ק:
ברש"י בד"ה דקתני יציאות וכו' עד ומה שהן ד' חיובי ופטורי ועיין בתוס' שכ' דפי' זה לא א"ש אלא לפי' ריב"א וא"כ ק' לרש"י שהכריע בכולהו שמעתין דלא כריב"א והיכי מפרש כאן כן דא"ל דהכי קאמר רש"י מזה אין להוכיח דה"א חיובי ופטורי וה"א כפי' ריב"א ז"א כיון דהוא סברא לפי ה"א למה לא נפרש כן לפי המסקנא ונ"ל דרש"י לא מפ' דחשיב עקירות אלא לפי האמת דאינך לא חשיב ואפשר דאפי' מותרין הם כמו שאפרש ודאי יותר יש לגזור בעקירות מהנחות אף שעשה עיקר המלאכה דהכא איכא למיגזר שמא יגמור ואף את"ל דאף הנחות אסורי הכא אסורי טפי וכן משמע הלשון דאתי לידי חיוב חטאת אבל לפי ה"א עכשיו דחשיב כולהו ודאי יותר יש למנות הך דעשה עיקר המלאכה בשתים בהדי זה שעשה כל המלאכה שהוא דומה והך שלא עשה עיקר רק טילטול בהדי ד' ודו"ק:
אמנם הוא דוחק קצת ואחר עיוני בסמוך ברש"י בד"ה רשויות קתני לתרץ דברי רש"י נלע"ד שגם דברי רש"י דהכא מתורצין שפירש שם לרבא דה"ק רשויות שבת שתים ובתוכן הן ד' בפנים וד' בחוץ וקושיות התוס' תימה עליו מאי שייך ושתים השני ונלע"ד לפרש לדברי רש"י דה"ק ושתים ר"ל ובשתים רשויות האלו יש ג"כ ד' בחוץ דאי לא נקט ושתים לא הוי ידענא אמאי קאי שהן ד' בחוץ ואף אם הוא קצת למותר תני אגב רישא וק"ל ולפ"ז מתפרש גם הכא לדברי רש"י ביותר נאות דפי' התוס' דחוק דליחלוק הפטורי דליחשוב חדא בשתים ובפרט לפירש"י דשתים קאי אהנך האמורות לשבת באבות מלאכות כמו שפירש"י בריש מכילתין פעמים ודאי אין לחשוב בהם פטורי אלא דלפי ה"א ה"ק יציאות השבת ר"ל החיובים הם שתים דעני ודעשיר והן ד' בפנים לעשיר ושתים ר"ל ובהנך שתים הן ד' כנגדן בחוץ והוי ממש כפי' רבא לפי האמת מכ"ש שיש לפרש כן לפי ה"א כאן דהוצרך לומר וקמפרש הכנסה לאלתר ודו"ק:
וא"ל לפירש"י ותוס' היכי ס"ד למיחשוב כולהו הא פטור ומותר לא קחשיב ז"א הוכחה די"ל דקחשיב גם פטור ומותר רק לתירץ קושיא אמרינן כך ואף אם אין זו סברא ליחשוב יציאות מה שהוא מותר י"ל ע"פ ק' התוס' לקמן דעכ"פ אסור משום לפני עור אלא שהתוס' תירצו דמיירי בחפץ של עכו"ם והוא עכו"ם א"כ ה"א דחשיב היכי שהוא של ישראל ובישראל ומכ"ש לתי' הנ"י דודאי הוא אסור אלא משום שבת הוא מותר לא קחשיב א"כ אין זה קושיא אם מחשיב לאיסור וק"ל:
בגמרא א"ל רב מתנא לאביי הנך תמני הויין וכו' לכאורה יש לפרש לפי פשוטו מאי תלי הך קושיא כאן ולא תיכף אמשנה דהי' יכול לומר דמיירי כולהו ביציאות ולא הוי יותר אבל עכשיו דדייק דמיירי נמי בהכנסות מקשה ובזה מתפרש יותר הלטעמיך ר"ל כיון דהוי שיתסרו לק"מ די"ל דמיירי רק בהוצאת והא דקמפרש אין חושבו לקושיא כ"כ דמצינו כמה פעמים דתני רישא אגב סיפא ג"כ או י"ל דה"ק יציאות השבת היינו הוצאות והכנסות יש בכל אחד ב' שהן ד' בפנים וכן בחוץ וע"ז אמר לי' פטורי דרישא פטור ומותר לא קחשיב וא"כ קשיא י"ב הויין ותו לא מצית לתרץ כן וק"ל:
אמנם לאחר העיון יש לפרש הקושיא להכא בדרך נאות ויתורץ גם סתירת דברי רש"י שפי' הכא בפנים ובחוץ היינו להבעה"ב ולעני ובשבועות פירוש דהיינו הכנסות והוצאות ועיין בתוס' במשנה שהביאו והוא דהנה לכאורה קשה מאי מקשה י"ב הויין דילמא חשיב כל המלאכה שלימה לאחת אף שעשאוה שנים ומתפרש היטב דהוי ד' דומיא דב' דמיירי בכל המלאכה והיכא שעשאן אחד חייב והיכא דכל המלאכה עשאוה ב' המה פטורין וא"כ ליכא אלא תמני וצ"ל דשפיר מקשה דבשלמא אי הוי חשוב בכלל אחד א"ש אבל כיון דפורט בע"ה בפ"ע וכן עני שפיר מקשה דלכל אחד הוי ו' דלבעה"ב הוי פטורים ד' ב' עקירות מן הוצאות וב' הנחות מן הכנסות והאיך תאמר דחשיב עקירה מהוצאה והנחה מעני לאחת וא"כ הוי ד' פטורים וב' חיובים לבעה"ב וכן לעני ומדוקדק היטב בלשון תמני הויין שהוא למותר והל"ל י"ב הויין או הל"ל ח' קאמר וי"ב הויין מאי תמני הויין ולפי מה שכתבתי א"ש דבא לפרש קושיתו שלא יתרץ כן וקאמר באמת תמני הויין ר"ל מלאכות שלימות לא הוי אלא ח' על כל פנים כיון דפורט לבע"ה ולעני י"ב הויין כמו שכתבתי אלא דעדיין יש לומר דילמא כמו שכתב רש"י בשבועות בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות וא"ש דליכא אלא ד' הכנסות וד' הוצאות שלימות אלא כיון דרבינא דייק מדמפרש הכנסה לאלתר ע"כ מפרש בפנים ובחוץ היינו דעני ועשיר כמו שהוכיחו התוס' במשנה שפיר מקשה והוצרך לדחוק ולתרץ דלא חשיב אלא דאתיא לידי חטאת והיוצא מזה דבמשנה גופא לחודא ודאי יותר נאות לנו לפרש בפנים ובחוץ הכנסות והוצאות שלא נצטרך לדחוק דזה חשיב וזה לא חשיב אלא דהכא הוצרך לדחוק מרבינא ואיהו גופא אפשר מפרש הכא משום דמוכח כן מפרט דפשט העני ואיהו ל"ל הך סברא שהי' צריך להאריך ועיין בתוס' במשנה אבל בשבועות דלא מייתי רק המשנה כצורתה ומקשה דליתני אף בשבועות כן ודאי יותר נאות לנו לפרש כן שלא יוקשה כן בפרט בשבועות אם הי' שונה בפנים ובחוץ כמו שמקשה בלא שום פרט ודאי היינו מפרשין כן ולא תפול קושיות רב מתנא והכי הוצרך רש"י לפרש שיפול קושיות רב מתנא ודו"ק:
אמנם זה הדיקדוק דאמר תמני הויין נלע"ד לפרש בטוב טעם ויתורץ גם זה הדיקדוק דקאמר פטורי דאתי לידי ח"ח קחשיב הל"ל פטורי דיכול למיתי לידי ח"ח דהא לא אתי לידי ח"ח ויותר הל"ל עקירות דאיכא למיגזר קחשיב או פשיטת יד או לשאר פירושים לכן נ"ל דודאי ידע רב מתנא שיש לחלק בינייהו ולומר דלא חשיב אלא עקירות או כשאר פירושים אלא דמקשה מאי לו לתנא לשנות כאן הנך פטורי דלא קחשיב לעיל כיון שאינו אלא פרט על הכלל דלעיל לא ליתני אלא פשט העני את ידו לפנים ולא הניח וכן כל אינך ואהא קאמר תמני הויין ר"ל דפתח הכלל בתמניא ותרתי סרי הויין ר"ל ומפרש י"ב ואהא משני שפיר פטורי וכו' ע"פ שאקדים לך מה שנ"ל ברור דהנך אסורין כל חד לחודא שרי דהיינו עקירה לחוד או הנחה לחוד אלא שבין שניהם נעשה המלאכה הוא דאסור כיון שעכ"פ נעשה מלאכה אלא שהתורה מיעטה מחטאת להכי אסור ודאי היכא שעשה גוף המלאכה אלא שחיסר מעט הטילטול י"ל דאסור מדאמר אביי לקמן דקנסוה היכא דהושיט ידו מחשיכה דעביד איסור או י"ל גם שם הוא הקנס שודאי לכתחילה הושיט ידו כדי להניח ג"כ ויש לי ראיות חזקות הרבה ע"ז ואביא לך קצת מהם דבעי אביי לקמן מאי להחזירה ה"ה הנחה וקתני פטור אבל אסור וכן לקמן במקום פטור מותר לכתחילה ליטול מר"ה ולהניח במ"פ הלא היא עקירה שלימה וכן ליטול מן מ"פ ולהניח ברה"י או בר"ה הלא היא הנחה אלא ודאי כל חד לחודא שרי אלא היכא דעביד שניהם גם שם אסור מדרבנן ע"ש והא שכתב רש"י בע"ב דאי שדי לי' זה שהוציא מבע"י הוא אסור מדרבנן ומביא ראי' ממשנה התם נמי הוי נעשה כל המלאכה ע"י אלא שהתחיל מבע"י הוי כמו ב' שעשו אבל חד לחודא שרי וא"כ שפיר משני בדיקדוק דהוצרך לשנות שניהם דפטורי דאתי לידי ח"ח ר"ל שנגמרה כל המלאכה ע"י שני דאז עביד הראשון איסור בעקירה אבל דלא אתי לידי ח"ח לא קחשיב שאינו איסור כלל בעקירה לחוד ובזה מתורץ קושי' התוס' ארש"י דהא לא הוי אלא טילטול דבאמת הך לחודא שרי ועיקר האיסור על שנגמרה המלאכה לכך ודאי יותר יש לחשוב עקירה כיון דעיקר איסור מאי שבא לידי ח"ח ויש לגזור אטו אחד שעשאה יותר יש לגזור בהאי דעביד עקירה וראי' מפורשת לזה הסברא דהא רבותיו מפרשים דקאי אהך דפשט ידו לחוד קחשיב ובוודאי לפשוט יד ריקנית לחוד אינן איסור לכתחילה אלא ודאי כיון דנגמרה המלאכה הוי איסור להך דהתחיל דגזרינן שמא יגמור אלא שאין נראה לרש"י לחשוב איסור אף בנגמרה לפשט יד ריקנית ודו"ק:
דף ג.
ובזה מתפרשים דברי רש"י שכ' כל חיובי ופטורי דשבת בשוגג קאי שאין לו שייכות כאן וזהו דוחק לפרש דקאי אמאי דפריך והא אתעבידא מלאכה בינייהו דאין שייך קושיא זו אלא על חיוב חטאת וכן משני באמת אחטאת אמנם הוא דוחק דהוי לי' לפרש שם ולא כאן אמנם לפמ"ש יש לפרשו דה"ק שלא תקשה לומר דלכתחילה אינו איסור אלא אחר שנגמר והלא עקירה לכתחילה מותר וא"כ אחר שנגמר האיך שייך לומר אסור והוא לא תני לה אלא להורות דאסור ומכ"ש לפי' רבותיו קשה טפי לכך כתב דמיירי בשוגג וא"כ ק' קושי' התוס' בשבועות איך שייך למיתני דהוא אסור כיון דמיירי בשוגג וצ"ל כתירץ התו' שם דאשמועינן דאחר כנודע לו עשה איסור דבריהם וא"כ שפיר שייך לומר עקירות קחשיב וגם פי' רבותיו דכיון לאחר שנודע כבר נגמרה המלאכה י"ל דעביד איסור אעקירה או אפשיטות יד כיון שהתחיל ויש לגזור שמא יגמור בעצמו וגם אתעביד מלאכה על ידו אבל במזיד באמת אין שייך למיחשב עקירה לחוד לאסור דהוי רק טילטול ומכ"ש פי' רבותיו ומתורץ קושית התו' היטב ודוק:
אמנם צריך לתת טעם מאי שנאיד רש"י מפי' רבותיו דודאי אינו כפי' ריב"א שחשיב מאי דעביד עיקר המלאכה והם פירשו דחשיב לי' משום דפשט ידו אף ריקנית אף לדינא הם אחד אין פירושם אחד תדע דלפי' רבותיו קאי אתי לידי ח"ח מה שהתחיל ותו' הוצרכו לדחוק ע"ש ובמ"ש אמנם רבותיו ושיטת רש"י הם בסיגנון אחד ואמאי נאיד מפירושם וביותר תימה שכ' בעצמו דברים נגדיים לפירושו ומחזק פי' רבותיו שכ' פשט העני וכו' הא חדא ר"ל לעני או שנתן לתוכה וכו' הא אידך ר"ל לבע"ה ואח"כ כתב בפי' רבותיו דהוי להו תרתי בעני וכו' דהוא יותר מסתבר לפרש שמפרש תרתי דעני באחת כמ"ש התוס' ואם באמת בא לחזק פי' רבותיו קשה חדא למה מפרש כלל פירוש אחר כיון שהי' לפניו פי' רבותיו וגם חזינן במשנה שמפרש פירושו ועמ"ש בחידושי במשנה לתרץ זה שהוא סיוע לפירושו ובזה הסיגנון אוסיף שנית ידי לתרץ שאדרבא בזה א ומוכיח פירושו והיינו שנ"ל לומר דלפי' רש"י הנחות ליכא שום איסור וכן משמע לשון רש"י שכ' בעקירות איכא למיגזר וכו' ע"ש וא"כ למה יהא אסור וגם זו דוחק לומר שאסור ולא קחשיב ואף את"ל שגם הנחות אסורין עכ"פ אינו סברא שישנה האיסור במשנה כיון שהוא פי' לב' שהן ד' אלא דלכאורה ז"א דהא קתני שניהם פטורין וכל פטורי דשבת הוא אסור כשמואל אלא דלפירש"י י"ל שניהם פטורין קאי אעקירות לחוד דקחשיב דהיינו בראשון העני פטור אבל אסור ובשני הבע"ה אבל הנחות לא מיירי ויכול להיות מותר או לא מיירי מהם משא"כ לפי' רבותיו דקחשיב תרתי לעני לא שייך שניהם פטורין ע"כ מיירי גם מאידך וקתני לאיסור מאי דלא קחשיב והוא דוחק לכך בזה סיוע לפירושו ובזה נדחה נמי פירוש ריב"א ודוק:
בתוס' בד"ה בבא דרישא פטור ומותר לא קתני וכו' ע"ש מה שתירצו ועיין בנ"י שתירץ דהכא קתני מותר מחמת איסור שבת דהוצאה ובאיסור לפני עור לא מיירי והוא סברא נכונה איך לחשוב י"ב איסורים בהוצאה כיון שזה אינו אסור מחמת הוצאה ותירץ התוס' דחוק יותר דודאי מתניתן לא מיירי בנכרי אלא דהכי מתרצי דלא יכול לחשוב זה לאיסור כיון דמשכחת לה שמותר כגון בנכרי ובזה הסיגנון תירץ הנ"י יותר נאות ונלע"ד שהי' קשה להם דא"כ מאי פריך משמואל דילמא שמואל לא קחשיב אלא מאי שמותר לגמרי משא"כ הכא דעכ"פ הוא אסור לכך תירצו דמשכחת שהוא מותר לכך פריך שפיר דה"ל לשמואל לחשוב כיון שהוא מותר עכ"פ בנכרי ואפשר הנ"י ג"כ ס"ל ע"כ כפי' התוס' אלא שבא לתרץ הרי"ף מאי שלא הביא הך אוקימתא דהכא פטור ומותר שהוא נ"מ לדינא לכך כתב דאין נ"מ לדינא כיון דהגמ' לא אמר אלא משום שבת מותר אבל משום לפני עור אסור וא"כ אין נ"מ לדינא ואי דמשכחת בנכרי זה כ' הרי"ף שם הך ברייתא נותנין מזונות וכו' וק"ל:
בתוס' בד"ה בר מהני תלת וכו' עד ותי' דהא לא איצטריך לשמואל וכו' עד כדמשני בגמ' לכאורה הוא מיותר הך כדמשני וגם הוא תמוה דעדיין לא מיתרצא מילתא דשמואל דאמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור הא איכא הני בשלמא אגמ' לק"מ די"ל דה"ק כל פטורי דשבת היינו דעביד מעשה אבל כאן קשה וצ"ל דבאמת אשמואל גופא לק"מ הא איכא הנך היכא קאמר כל פטורי וכו' דקי"ל אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ אפ"ה איכא למימר דשייר אלא דק' הגמ' והתוס' הוא אשמואל למה שייר הנך ולא חשיב להו דאמורא צריך לפרש דבריו וע"ז תי' הגמ' כיון דלא איצטריך לאשמועינן דאל"ה מאי תירץ פטורי דלא עביד מעשה וכו' עדיין אינו מתורץ עיקר הקושיא דלחשבי' להודיענו שהוא מותר אלא ע"כ דלא איצטריך לי' לאשמועינן כיון דלא עביד מעשה ה"נ כיון דאיכא סכנה לא צריך לאשמועינן וק"ל:
בא"ד דהא מוקי לה כר"ש נ"ל דמש"ה מוקי התם כר"ש ובאין בו סכנה משום ק' התוס' ודוק:
בתוס' בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וכו' ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה קושיא חמורה ופירושו בדברי התו' אף שהוא סברת המאור והוא סברא נכונה אין במשמע דברי התוס' שיהא סובל זה הפירוש וגם נלע"ד לפי סברת התוס' לעיל גבי עני ועשיר כיון דלא הוי מוכח חד מאידך שפיר יש לחשבו בשתים וה"נ לא נפיק חד מאידך דבעקירה קטנה קמ"ל אע"ג דלא הוי רק טילטול אפ"ה אסור ובעקירה גדולה קמ"ל אע"ג דעשה כל המלאכה רק חיסר מעט הנחה ברה"י או בר"ה אפ"ה פטור וזה עיקר חידוש של המשנה דאע"ג דעביד הוצאה אינו חייב בלא עקירה והנחה וא"כ שפיר חושבו בשתים אכן נלע"ד לפרש ק' התוס' כפשוטו ואי משום קושיתו דהי' צריך להאריך כמ"ש התוס' לעיל לק"מ דהכא קשיא להו למה חלקן לב' בבות הוי ליה למיתני פשט העני וכו' וכן פשט בע"ה את ידו וכו' שניהם פטורין למה לי' לאפלוגי ליערבנהו וליתננהו אלא ע"כ כדי למיתני תרתי דעני באחת ודבע"ה באחת לפרש כל בבא בפ"ע כמו ברישא ולפירש"י הא לא תני לה באחת וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ליערבנהו וליתננהו וא"ל דתני דומי' דרישא כיון דלא הוי דומיא דהתם הוי לעני בבבא אחת וכן לעשיר אבל במשנה ארישא שפיר כ' התוס' שהי' צריך להאריך והתם לא הי' יכול לערבינהו דבחדא העני חייב ובאידך בע"ה חייב משא"כ הכא דשניהם פטורין ודוק:
ולתרץ קושיא זאת ארש"י צ"ל דאפ"ה תני כל פשט יד בפ"ע דעני ודעשיר אגב רישא אע"ג דלא הוי ממש דומיא דרישא וק"ל:
בא"ד ומפרש ריב"א וכו' עד דכוותי' ברישא חייב חטאת ר"ל דמה שאמר הגמ' דאתי לידי חיוב חטאת ועל הנחה לא שייך זה אלא דה"ק דאתי לידי חיוב חטאת ברישא לזה חשבו הכא בסיפא וק"ל:
בתוס' בד"ה שניהם פטורין עיין במהרש"א שמפרש ולא ביאר היטב דודאי היינו יכולין לומר במשנה דבאמת חייב חטאת ופטורין קאי אמזיד דודאי פטורין ממיתה והא דהוי ב' שהן ד' ה"א באמת כולהו לחיובא ב' לחיובא כשעשה כל המלאכה ושהן ד' שלא עשה כל המלאכה ואפ"ה חייב חטאת אבל על הגמ' מקשה שפיר כמ"ש התוס' ובזה נלע"ד לתרץ היטב מ"ש התוס' ולא פריך שיתחייב הראשון וכו' דמשמע הלשון שזה מן התירוצים ואינו שייך לעיל ולפמ"ש הוא נכון דכיון שיש לפרש המשנה כן א"כ היא גופא קשה למה לא מפרש הגמ' כן ולא יוקשה כלל ולכך כת' ואין לפרש ר"ל אפי' היכא שהראשון עושה כל המלאכה רק שחיסר הוצאה אין סברא שיתחייב הוא אלא על השני פריך וא"כ לא נוכל לפרש כולה לחיובא בהנחות דיוקשה כל הקושיות שהקש' תו' אפירש"י להיפך דהרי יהא ג' הוצאות לעני וג' הכנסות לבע"ה וגם לא חשיב דעני באחת כמו שהקשו תוס' אפירש"י שמפרש בעקירות כן אם נפרש בהנחות יוקשה להיפך וכפי' ריב"א לא נוכל לפרש שיהא זה שעשה עיקר המלאכה חייב אף הראשון כמ"ש התוס' ודוק:
ולפירש"י לפמ"ש נ"ל לפירש בטוב טעם הקושיא לכאן כיון דע"כ כיון שמשני דעקירות קחשיב לפירש"י ע"כ מיירי בשוגג כמ"ש בסמוך לפירש"י דעקירה לכתחילה לחוד אינו אסור במזיד מכ"ש לפי' רבותיו דפשיטת יד לחוד ודאי אינו אסור וכמ"ש לפירש"י דלהכי מפרש כל חיובי ופטורי דשבת בחטאת קאי ולהכי נמי הגמ' נקיט הלשון לידי ח"ח ולא נקט חיוב סקילה וא"כ כיון דמיירי בחטאת פריך שפיר והא אתעבידא אבל אי ה"א דמיירי במזיד ודאי לק"מ שיתחייב חצי מיתה אבל חטאת י"ל דמקשה שיביאו חטאת בשותפות ודו"ק:
בד"ה בעשותה וכו' עד ואינו אלא כפל מילי ונ"ל ליישב למה נקט כפל הלשון ויתיישב קצת ק' התו' לקמן אמאי דקאמר איתמר נמי והיינו דבאמת לשון הבריי' שמביא אינו אלא ר' אומר בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה אלא שהגמ' מפרש כן דהיינו יחיד ועשה אותה וכו' שלא תאמר דממעט רק העושה את מקצתה ולא נעשית קצתה השנית כלל ולא אתעבידא מלאכה מבינייהו לכך קאמר דז"א והיינו משום דלזה לא צריך קרא מה"ת ליחייב אחצי מלאכה אלא ע"כ דהיינו שנים שעשו שכל אחד עשה מקצתה ועל זה מייתי ראי' מאיתמר נמי דאמר נזרקה מפי חבורה וכו' ומסתמא לא פליגי אר' דאמר דקאי למעט עושה מקצתה אלא ע"כ דעושה מקצתה דר' היינו שנים שעשאוה זה עוקר וזה מניח ודוק:
בא"ד אך ק' דבפ' המצניע משמע וכו' ר"ל דלפום פשטי' י"ל דה"ק מדעשותה מוכח דעושה מקצתה פטור מכח הנפש דאל"ה הוי מוקמינין הנפש לשנים שעשאוה בבת אחת אבל כיון דבעשותה קאי אשנים שעשאוה בבת אחת דקאי אנפש וא"כ מוכח דהנפש קאי אזה עוקר וזה מניח והוי מדוקדק היטב בלשון הגמ' וגם בלשון איתמר נמי אבל עכשיו שתו' דחו זה הפי' קשה נ"ל לתרץ דהש"ס מייתי דרשה הפשוטה משום דאי לאו הנפש הוי מוקמינין דעשותה אזה עוקר וזה מניח די"ל בזה מסתבר יותר לפטור מב' שעשאוה בבת אחת לכן מייתי הש"ס דרשה זאת אע"ג דהשתא דכתיב הנפש מוקמינין בעשותה אב' שעשו בבת אחת כיון דזה נפיק נמי לפטור מייתי הש"ס דרשה הפשוטה וכן מתרצינין התו' בכמה מקומות וק"ל:
בתו' בד"ה עקירת גופו כעקירת חפץ נראה לר"י דה"נ וכו' עד וא"ת ואמאי לא פשיט ממתניתן וכו' עד וי"ל דאפ"ה אסרו רבנן לפי פשוטו מתפרש דק' התו' היא דאי לא הוי כעקירת חפץ הוי גזירה לגזירה ותירצו דה"א אפ"ה אסרו והיינו דה"א דגזרינן גזירה לגזירה אבל נלע"ד שאין זה במשמע דברי התו' דעיקר חסר דהל"ל דה"א דגזרינן גזלג"ז למה כיסו הדבר וגם האיך ס"ד להקשות הא לאביי אף אליבא דאמת גזרינן גזירה לגזירה וצריך למיפשט אף אליבי' וגם אליבא דרבא אף דאית לי' כן אליבא דאמת מזה לא הי' יכול למיפשט דדילמא גזרינן גזירה לגזירה וגם האיך תלוי הך קושיא כאן אחר שפירשו דגם בהנחה תיבעי לכן נלע"ד דס"ד דתו' דלא אסר מדרבנן אלא היכא שעשה חצי המלאכה או עקירה או הנחה אבל היכא שלא עשה לא עקירה ולא הנחה אף שהוציא אינו אסור אף מדרבנן וכן משמע פשט לשון משנתינו וא"כ שפיר הקשו דא"א דעקירת גופו וכן הנחה לא הוי הנחה ולא עקירה א"כ אף אם יצא משחשיכה עם המחט לא הוי אפי' איסור דרבנן ולמה גזרינן מבע"י אטו משחשיכה כיון דאפי' משחשיכה אפי' איסור דרבנן ליכא ולכך תלוי הקושיא בכאן דאי ה"א דלא בעי אלא בעקירה אבל הנחת גופו פשיטא לי' דהוי הנחה וא"כ אם יצא במחטו משחשיכה עכ"פ מדרבנן אסור דהא עביד הנחה לכך גזרינן אף מבע"י די"ל דגזרינן גזלג"ז אלא כיון דהשתא פירשו די"ל דבעי' אף בהנחה שפיר הקשו כמ"ש ותי' דאפ"ה אסרו רבנן ר"ל אף דלא עביד עקירה ולא הנחה אפ"ה אסרו רבנן לעשות כן משחשיכה כיון דעכ"פ הוציא מרה"י לר"ה וא"כ י"ל דמש"ה גזרינן מבע"י משום גזירה לגזירה ודו"ק:
בתו' בד"ה ידו לא נייח ע"ש מה שהוקשו על פירש"י ופי' פי' אחר ולענ"ד תמי' לי טובא כי פירש"י הוא כפתור ופרח דלפי' התוס' יוקשה הא לקמן אמר אביי דלא אמרינן ידו בתר גופו גריר היכי דידו ברשות אחרת דליהוי כרשות הגוף שם לחיוב וצ"ל דלפטור אמרינן שפיר בתר גופו גריר דלא להוי כרשות זה שהיד שם וכן משמע לכאורה לקמן מדבעי מה לעשותה כרמלית והיינו משום דאינו לא רה"י ולא ר"ה אבל הוא דוחק גדול כיון דגריר בתר גופו לפטור אמאי לא לחייב לכך נ"ל דברי רש"י מוכרחים דודאי אם גופו וידו ברשות אחת שפיר הוי הנחה ע"ג ידו כמו על כתיפו דס"ל כמ"ש התוס' והיינו אע"ג דידו לא נייח ע"ג קרקע כיון דגופו עומד ע"ג קרקע וידו וגופו אחד הוי כמונח ע"ג קרקע כמו בזיז לקמן אבל היכא דידו ברה"י וגופו בר"ה או איפכא אז לא הוי הנחת ידו כלום משום דלא נייח ע"ג קרקע ואנן בעינן הנחת קרקע רק ע"כ אם תרצה לומר דהוי הנחה צריכת לומר כיון דהגוף נייח ע"ג קרקע מועיל לידו ותשדי' בתר גופו ואז הוי כמו הנחה בר"ה כיון דהגוף נייח בר"ה וידו בעצמו אינו נייח ע"ג קרקע לכך לא שדינן כלל בתר גופו וא"כ לא הוי הנחה דבאמת ס"ל לרש"י דלא שדינן לענין רשות כדאמר אביי בסמוך וגם לקמן גבי זיז לא פירש"י דנשדי' לענין רשות וע"ש במ"ש מהרש"ל שם ודוק:
לכך פירש"י דיש גורסים ידו בתר גופו גרירא ויתירא הוא לכאורה הוא סותר פי' זה אבל לפמ"ש א"ש גם זה הגי' נכון לפי' והיינו משום דלא נייח ע"ג קרקע ע"כ בתר גופו גריר אבל הוא למותר כיון דבלא"ה פטור משום דלא נייח ואת"ל בתר גופו גריר לחייבו ג"כ פטור ל"ל למגרי' לכך פי' דיתירא היא אבל הוא הוא ודוק היטב כי נכון לענ"ד:
י"ל דתו' נאדו מפירש"י כי יוצא לנו עוד מפירש"י אפי' לפמ"ש דהיכא דידו נייח ע"ג קרקע אע"ג דגופו ברשות אחר והטעינהו על ידו והוציא חייב והתו' הוכיחו לקמן מר' אבהו דמשני ששלשל ידו למטה דסבר ר' אבהו דאגד יד שמי' אגד ואע"ג דהוי כמונח ע"ג קרקע כיון דהוא למטה מג' אפ"ה שמי' אגד דהיינו בתר גופו גריר דאגיד לגוף שהוא בר"ה ע"ש ומסתמא ר' אבהו לא פליג אר' וגם היא מברייתא אבל לפי המסקנא דהתם אין ראי' לסתור פירש"י למחוק הגירסא ידו לא נייח וי"ל לפי וודאי דהוי סבר ר' אבהו הוי מפרש הברייתא אינו דומה לידו משום דבתר גופו גריר והיינו אגד יד כמו שמוכח מהמשנה כמ"ש התוס' פי' לקמן אבל למסקנא דידו של אדם חשיבה לו כד' י"ל באמת היכא דידו של עני מונח ע"ג קרקע העני חייב דלא שמי' אגד וגם סברת התוס' דלשם אינו מוכרחת ע"ש ודוק:
בא"ד ואינו נראה וכו' עד כדקתני במתניתן פשט העני וכו' ועיין במהרש"א שהקשה שני פעמים דליפשוט בעיין מזה ותמה אני אם יצא מפיו האיך נדמה עקר מידו או נתן לידו להיכא דעקר עם גופו וזהו עיקר בעיין כיון שלא עקר והניח גוף החפץ רק המקום והתוס' כ"כ למסקנא ולא רציתי להאריך לפי שמצאתיו במהר"מ ודוק:
ועיין מ"ש לעיל בסמוך לפרש פירש"י וגם זה הקושיא לא תפול ולפי הגי' שלפנינו ידו לא נח ע"כ אנו מוכרחין לפרש כפי' רש"י דלפי' התוס' הוי הטעם מחמת שאינו רה"י ולא מחמת הנחה ובאמת משמע שאינם גורסין לא נח רק בעי עקירה ודוק:
אמנם אף לפי פירושם בדברי רש"י דמשום טעם לא נח אף אם ידו וגופו ברשות אחת והטעינו על ידו ועקר גופו פטור נלענ"ד דלא קשה מהמשנה אף לפי המסקנא דעקירת גופו כעקירת חפץ י"ל דהתם על ידו לא הוי הנחה מתחילה משום דלא נח ע"ג קרקע וא"כ לא שייך לחייב אם הטעינו על ידו והא דחייב במשנה כשנתן לידו או הניח לק"מ אף דידו לא נח ע"פ הא דאמרינן לקמן דף ה' ע"ב אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים מאי ע"כ ר"ל היכא דעקר אגוז מן הכלי או הניח לתוך הכלי אי אזלינן בתר אגוז הוי הנחה אע"ג דהכלי צף כיון שאגוז מונח בכלי א"כ ה"נ אע"ג דידו אפי' אם הוא ברשות אחת עם הגוף לא הוי הנחה אפ"ה אם הניח לתוך ידו חפץ או נטל מידו הוי עקירה והנחה לבתר חפץ אבל היכא דעקר ידו עם החפץ או הניח ודאי לא הוי הנחה ועקירה כמו התם אם עקר הכלי והאגוז ממים לא חייב בודאי ואין דומה כלל לעקירת גופו דהגוף מונח ע"ג קרקע הוי הנחה ועקירה ממש גם לחפץ ואפשר זהו כוונת המהרש"א בקושיתו דאם עלה על דעת התוס' לחלק כמ"ש מהר"ם גם בתר פשיטות יש לחלק ודוק וא"ל א"כ לפרש"י לפשוט רבא מהמשנה דבתר אגוז אזלינן כמו במשנה בתר חפץ דיש לחלק בכמה גווני דהחפץ לא נייד בידו כמו אגוז וגם מחובר עכ"פ לגוף ובפרט לפי' התוס' דהתם דתלי באורחי' ובידו ודאי טפי אורחי' מאגוז בכלי אלא עכ"פ זה הסברא מוכח משם דיש לחלק בין עקר היד עם החפץ ובין עקר החפץ מיד אף אם ידו לא נייח ואפ"ה יכול להיות חייב בחפץ ודוק:
דף ג:
בתוס' בד"ה הי' טעון וכו' ונקט מבע"י ר"ל כיון דמיירי בעומד לפוש אפילו אי הוי נקט טעון עצמו משחשיכה הוי מוכח עקירות גופו הוי עקירה דאל"ה אמאי יתחייב דעקירה ראשונה כבר בטלה אהא תי' ע"פ מ"ש לעיל דה"נ ה"מ למבעי אהנחה ר"ל דהא בהא תליא אי עקירות גופו הוי עקירה גם הנחת גופו בעומד לפוש הוי הנחה ובטלה עקירה ראשונה אבל אי לא הוי עקירות גופו עקירה גם הנחת גופו כשעמד לפוש לא הוי הנחה ולא בטלה עקירה ראשונה וא"כ לא הוי מוכח מידי די"ל דלא הוי עקירת גופו וא"כ גם הנחת גופו לא הוי הנחה וחייב משום עקירה ראשונה וק"ל:
בגמ' אמר אביי פשיטא לי ליישב גי' רש"י מי קנסוה וגי' תו' שרוצים לגרוס מי אסרוה וגם מה שפירשו בד"ה מהו שתעשה כרמלית דאזלי לשיטתייהו וגם סמיכות אביי לכאן נ"ל דע"פ פירש"י שפיר גרסינן מי קנסוה דהא לפירושו לעיל הוי ידו ממש כרשות שהיד שם אלא דפטור משום דלא נח ע"ג קרקע ולכך קאמר אביי כאן דלפי פשטי' דמתניתן ה"א שהוא ממש בכל דיני חיוב כרשות שהוא שם והא דפטור במשנה העני המוציאו כשהניח הבעה"ב בתוך ידו משום שלא עקר החפץ ממקומו וא"כ האיך נאמר שתעשה ככרמלית אבל עכשיו דפשט עקירת גופו כעקירת חפץ וא"כ ע"כ ידו לא נח וא"כ אף דהוא כרשות שהוא שם אינו חייב עליו וכיון דעכ"פ איפלוג מרשות גוף רק שפטור משום דלא נח וא"כ כרשות שהיד שם אינו ממש לחיוב כיון דלא נח וא"ת אפשר משום דלא נח שם שדינן בתר הרשות שהגוף שם כמו היכא שהיד והגוף ברשות אחד דהוי הנחה אף לפירש"י דשדינן לה בתר הגוף כמ"ש וכן משמע כמה פעמים מפירש"י דשמעתין הנ"ל היכא שהגוף ברשות נשדיי' בתר הגוף לזה הוצרך אביי להוכיח שאינו כן וא"כ חזינן אף דלא נח אפ"ה איפלוג רשותא דיד מהרשות שהגוף שם לכך יש לנו לומר שתעשה ככרמלית שלא להחזירה כיון דאיפלוג מרשות הגוף הוי כמוציא מרשות לרשות אלא שאינו חייב מן התורה כיון דלא נח אבל מדרבנן אסור אלא דעדיין קשה כיון שהוא ממש רשות אחר מדאורייתא אלא דהפטור הוא משום דלא נח מכ"ש אם היא כרמלית אינו אסור בלא הנחה דהא גבי כרמלית אמרינן לקמן שהוא מקולי רה"י ור"ה ולא מחומר מהם וגם היכא שייך למיעבד מרה"י או ר"ה דאורייתא כרמלית לכך קאמר מי קנסוה היינו שקנסו שיהא לה דין כרמלית לאסור אבל לאו משום כרמלית ממש אסרינן וכי הדר מסיק לחד אבע"א דלא הוי כרמלית רק מקנסא אסור להחזירה היינו דלא עשאוה מקנס דין כרמלית ונ"מ בשוגג ומבע"י כמ"ש התוס' ודוק וכן אין להקשות לפירש"י למה מותר לטלטל בידו ברשות אחר כמ"ש התוס' בד"ה מהו שתעשה כרמלית דהא שם הוי ממש מדאורייתא כרשות שהוא שם ולא איפלוג כלל והיכא תעשה שם כרמלית ודוק:
אבל התו' אזלי לשיטתייהו שכתבו לעיל דמש"ה לא חייב לעיל משום דשדינן גם לענין רשות היד בתר הגוף שלא תהא כרשות שהיד שם וא"כ ודאי ה"א דיהא ממש כרשות שהגוף שם כמו שכתבו התוס' לקמן גבי שדינן גופו בתר עיקרו דשדינן לי' ממש שיהא כרשות שהעיקר שם וע"ז אמר אביי דמוכח ממשנתינו שאינו כן ובאמת צריכין אנו לחלק לפי' התוס' בין ידו דהכא לנוף דלקמן או אפשר דמתניתן כרבנן דר' דאית להו לקמן לא שדינן אף בנוף וא"כ הוי האי יד לא רה"י ולא ר"ה דלענין זה שדינן ודאי שלא יהא כרשות שהיד שם ולענין הרשות שהגוף שם לא שדינן וא"כ יש לנו לומר שתהא כרמלית ממש כמו כל רשות שהוא ד' ואינו לא רה"י ולא ר"ה הוי כרמלית בגבוה ג' אע"ג דיד אינו רחב ד' הא אמרינן לקמן דחשובה כד' על ד' לכך שפיר גרסו מי אסרוה דאסור מן הדין והא דמסקי די"ל מחמת קנס ר"ל דאל"ה כמו דשדינן בתר גוף דלא ליהוי רשות ממש כמו שהוא שם ה"נ הוי לן למשדי' בתר גוף דלא ליהוי כרמלית אלא משום קנס לא אמרינן הכי סוף סוף כיון דיש לו דין כרמלית ממש לענין לאהדורה ה"נ יש לו להיות דין כרמלית ברשות שהיד שם דהא לא הוי ג"כ כרשות ההיא ומש"ה הוי כרמלית א"כ שפיר קשה אמאי אמרינן עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה הא כיון שאינו רה"י ור"ה הוי כרמלית ממש אף לרשות ההיא ומכ"ש להך גי' מי אסרוה קשה טובא אף להך גי' מי קנסוה נמי קשה דהא כיון דעשאוה ככרמלית משום קנס הוי כרמלית אף במקום דלא שייך קנס כגון בשוגג ומבע"י וא"כ ה"נ שם והוצרכו לדחוק דשם אינו דומה להיות כרמלית לכך לא הוי ממש כרמלית אף שאינו כרשות ההיא לא החמירו כיון דכרמלית מדרבנן משא"כ לגבי רשות שהגוף שם דומה יותר ודוק הארכתי קצת בפשטן של דברים לבאר לתלמודים:
ברש"י בד"ה מבע"י דאי שדי להו וכו' עד ואיסורא דרבנן הוא דאיכא וכדתנן שניהם פטורין וכו' היא תימה גדולה הא ע"כ הנחה לחודא היכא שלא נעשה כל המלאכה ע"י אחר כדמוכח גם מהכא בפירוש מדבעי אם מותר להחזירה ואף לפי פשיטות ולא הוי ס"ד לאסור אלא משום קנס וכ"כ רש"י בהדיא בסוף העמוד בד"ה בשוגג לא קנסוה וכו' עד והחזרת ידו אינו אפי' שבות אי לא קנסוה וא"כ הכא דלא שייך קנס למה יהא איסור דרבנן כן כתבתי בחידושי בעמוד הקודם והוא מוכרח וצ"ל דדוקא הנחה דחזרת ידו דלא איתעבידא מחשבתו לא מיחזי כמלאכה שרי וכן כל עקירות או הנחות לחוד לא משכחת היכא דלא נעשה חציו השנית ע"י אחר או מבע"י שאיתעביד מחשבתו לכך שרי כאשר כתבתי למעלה אבל היכא שנעשה חציו השנית ע"י אחר איתעבידא מחשבתו לכך אסור והכא שנעשה חציו השנית מבע"י הוי כמו ע"י אחר כמ"ש רש"י כאן בתחילת העמוד טעון מבע"י הוי כמו הטעינו חבירו לכך אסור הכא כמו במשנה ודוק:
אמנם עדיין צריך ביאור למה הוצרך רש"י לזה וליכנוס בדוחקי' דעדיין לא ס"ד לחלק בין איתעביד מחשבתו ללא וזה א"צ כאן לשום פירוש דאיסור דרבנן מיהא איכא ונ"ל שהוצרך לפרש כן דוקא השתא דקשה היכי יכול לתרץ כן מבע"י קנסוה למה נקנסי' הא לא התחיל לעשות שום איסור דאף לכתחילה שרי להושיט ידו מבע"י ואף שהחזיק ידו עד שתחשך והי' דעתו להניחה משחשיכה ליכא איסורא וא"ל דהכי פריך לשני דככרמלית דמיא ומש"ה אסור אף מבע"י כמ"ש רש"י ותוס' דאי אמרינן ככרמלית אף דגרסינן מי קנסוה אפ"ה אסור אף מבע"י ז"א דהא לגי' רש"י דגרס מי קנסוה הא דאסור מבע"י כיון דלא שייך קנס היינו משום דלא פליג כיון דמשחשיכה ראוי לקנסו וכיון דעשאוה ככרמלית משום משחשיכה שוב לא פליג ואסור אף מבע"י אבל לפי מאי דס"ד השתא דמשחשיכה לא קנסוה אין לנו לעשותה כרמלית בשביל מבע"י כיון דלא שייך למיקנסי' מבע"י לחוד וכרמלית לא הוי אלא משום קנס ואף להך גי' מי אסרוה הא קאמר הכא מבע"י קנסוה משמע דלאו משום איסור ליהוי כרמלית ורש"י אינו מפרש שהוא חוכא ואיטלולא כפי' התוס' שנאמר דבאמת מש"ה הוי חוכא כמו שאכתוב לקמן לכך כ' רש"י דאיסורא דרבנן מיהא הוי היכא דנשדי' ולכך יש לומר דקנסוה שבא לעבור אדרבנן שהחזיק ידו עד שתחשך להניח אף שהוא סברא דחוקה למיקנסי' משום איסור דרבנן הא באמת לא קנסינן לי' משום זה כמו שמשני מבע"י לא קנסוה וכ"כ רש"י ותוס' דאי לאו ככרמלית דמיא לא קנסוה מבע"י אלא דמקשה לישני הכי דקנסוה אף משום איסור דרבנן כדי לתרץ הברייתות אף לפי הך סברא דהתירו ולדחות שלא נפשוט בעיא דאביי ודרב ביבי ודוק:
בתוס' בד"ה מי קנסוה וכו' עד ונ"מ בשוגג מבע"י והגי' מהרש"ל או מבע"י ותפס עליו המהרש"א ע"ש דגם זו גי' נכונה אמנם אין זו תפיסה כיון דגם חד לחודי' נ"מ למה לי' לאשכוחי נ"מ דוקא בתרוייהו אמנם לענ"ד נראה גי' שלפנינו נכונה בדווקא דכל חד לחודי' אסור אף אם קנסינן לחודי' ולאו ככרמלית דמיא והוא מוכרח דהא למאי דמשני משחשיכה קנסוהו ולאו ככרמלית דמיא והתם מיירי בשוגג מדאמר דאתי לידי חיוב חטאת וגם סתם בעיא דאביי מיירי בשוגג דאל"כ למה הושיט ידו ואי רצה לעבור במזיד למאן התירו להחזיר והוא דוחק שתוך כדי דיבור עשה תשובה אלא ודאי בשוגג ואפ"ה קנסוהו משחשיכה רק מבע"י דהוא שוגג ג"כ לא קנסוהו וכן לקמן משני במזיד קנסו בשוגג לא קנסו והתם מיירי מבע"י כמ"ש התוס' שם ואפ"ה במזיד קנסו אלמא דמבע"י לחודא במזיד קנסו רק בשוגג והוא מבע"י ג"כ לא קנסו ודוק:
בגמ' מדלא משנינן הכי וכו' עד סוף העמוד ועיין היטב בדברי רש"י ותוס' ומהרש"ל ומהרש"א ומהר"מ ודבריהם מגומגמין מעצמן וגם חוץ לזה נופלים כאן הרבה קושיות בדברי הגמ' ורש"י ותוס' ורי"ף ורמב"ם ואבארם אחת לאחת כיד ה' הטובה עלי כי נלע"ד שיש בדברי הגמ' זו ארבע שיטות וכל אחת צריכה פירוש כאשר אבאר בכל אחת:
שיטה אחת כפי מה שהבינו תוס' בדברי הגמ' מה שהקשו בד"ה ואב"א וצריך ביאור כפי מה שהבינו שקשה מלבד קושייתם חדא למה ל"ל למימר מדלא משנינן ולא פשט מהברייתות כפי מה שתירץ משחשיכה קנסוהו הל"ל ואמאי הא אתי לידי חיוב חטאת וגם מה משני לא תפשוט דכאן בשוגג כאן במזיד כמו שמוכח מתירץ זה דכאן מבע"י מדקנסו משחשיכה כן מוכח מדקנסו במזיד כמ"ש לקמן ודוק ונלע"ד דהתוס' היו מפרשים דודאי מהברייתא לא מוכח מידי די"ל באמת איפכא או שינויא קמא ומיירי מבע"י אלא עיקר קושייתו אבני ישיבה שהחליטו לומר משחשיכה קנסו אף דאתי לידי ח"ח ואם הוצרכו לומר תירוץ לדחות בעיא דאביי למה לא אמרו איפכא ואם אמרו דרך ספק למה לא אמרו גם איפכא עכ"פ אלא ע"כ שהוחלט להם דלא התירו ואהא משני דאב"א ומשני כאן בשוגג כאן במזיד ושוב לא תפשוט דאם התירו י"ל דמיירי שניהם מבע"י ואם לא התירו מיירי משחשיכה ואהא הקשו שפיר מה שהקשו וק"ל:
שיטה שנית צריכין אנו לבאר לפירש"י לתרץ ק' התוס' וגם לתרץ ק' שכתבתי לרש"י שכ' דממזיד לא מוכח דהכא ספק א"כ היכי מוכח ממאי דאמר משחשיכה קנסוהו דילמא ג"כ משום שהוא ספק אם ישדנה ולרש"י א"א לומר גם פי' התוס' אמאי דקאמר אב"א לא תפשוט חדא דלא הוי שתיק רש"י מלפרשו וגם להתוס' ע"כ ליכא למימר סברת רש"י דהתוס' מסקי דמוכח מהברייתא ולסברת רש"י היכא מוכח דילמא משום שהוא ספק אם יבא לידי ח"ח לכך קנסוהו ומכאן סתירה מפורשת לפירוש מהרש"ל שמפרש דתוס' אית להו ג"כ סברת רש"י במזיד דא"כ היכא מוכח מהברייתא ודאי לא נעלם מאתי די"ל לפי פשוטו דגבי מזיד הוא ספק דיותר יש לומר שלא ישדנה שלא יבא לידי חיוב סקילה מיתת ב"ד משא"כ לעיל דמיירי בשוגג וכן צריך לפרש ע"כ לפי' מהרש"ל וכ"כ מהר"מ ומתורץ גם מה שהקשיתי אמנם הוא דוחק גדול דעכ"פ גם בשוגג הוא ספק וכן הקשה מהר"מ וגם הא יבא לידי איסור חטאת כמו במזיד ליכא מיתת ב"ד אלא איסור סקילה כן נמי בשוגג איכא איסור חטאת כמ"ש התוס' לקמן אפס נלע"ד לפרש לפי שיטת רש"י על נכון שלא יוקשה שום קושיא והוא דודאי מהברייתא אף לפי תירוצם משחשיכה קנסוהו ליכא למיפשט דלא התירו דשאני הכא שהוא ספק וגם למה לא משני איפכא ליכא לאקשוי כפשוטו די"ל דהם ג"כ היו מסופקים ותירצו כן את"ל דלא התירו ולא הוצרכו לפרש דממילא משמע כן ואטו כי רוכלא וכו' ואת"ל התירו תשני איפכא או תשני תירץ קמא וזיל הכא קמדחי לי' אלא קושית הגמ' דהא השתא עכ"פ נפשט עיקר הבעיא שלאביי דאסור להחזירה משחשיכה בין לתירץ קמא בין לתירץ בתרא אלא דנ"מ מבע"י ועיקר בעייתו הי' משחשיכה דגרסינן מי קנסוה והוא ס"ד דליכא עוד תירץ כמ"ש התוס' וע"כ צ"ל דבאמת ע"כ נפשוט עיקר הבעיא וע"ז מקשה ה"ל לשנוי איפכא כדי שלא נפשוט דהא באמת לא נפשוט בעיא דרב ביבי ויש לומר דהתירו א"כ אף בעיא דאביי לא נפשוט די"ל איפכא משחשיכה שרי להחזירה וממילא לקש"מ אף דכאן אינו אלא ספק לבוא לידי ח"ח דעכ"פ יש לחלק הברייתות ולומר דאף בספק חששו משא"כ מבע"י דאף ספק ליכא לכך אסור להחזירה אלא ע"כ מדלא משנינן הכי ואסיק דנפשוט בעיא דאביי ע"כ דנפשוט להם דלא התירו אף בוודאי לכך לא תירצו איפכא לדחות בעיא דאביי ואהא משני שפיר ואב"א לא תפשוט דבלא"ה יש עוד תירוצים דלא נפשוט בעיא דאביי וא"כ למה להם לפרש גם איפכא כיון דבלא"ה לא נפשטה בעיא דאביי ותירצו כן דרך את"ל ומהברייתות לא נפשוט אף אם תירצו כן דהכא הוי ספק משא"כ התם כמו שאסיק רש"י ודוק היטב כי קצרתי ונכון הוא לענ"ד:
שיטה שלישית לפירוש התו' כמו שתירצו ולא רציתי להאריך בפשטן של דברים כי כבר פי' מהר"מ אמנם אבארנו בקוצר בקצת נופך שחדשתי והוא כי לדברי התו' עיקר פשיטות מהברייתא דחזינן דמשחשיכה אסור להחזירה אע"ג דאתי לידי ח"ח ואין לדחות הא הכא לא הוי רק ספק מש"ה לא חששו כסברת רש"י י"ל דס"ל להתו' דזה הוי ג"כ ודאי דמסתמא לא יחזיק כן כל היום את ידו וכיון שנאסר לו להחזירה יאמר מ"ל זה איסור ומ"ל זה מוטב לו לעשות מחשבתו לשדותו שם וכ"כ נ"י וכן מצאתי בת"י אלא מהברייתא יש לדחות דילמא מיירי מבע"י ומשחשיכה לא קנסוהו אע"ג דהוי חוכא י"ל דלא חיישינן לזה אלא מדלא משני איפכא ר"ל לשנות שניהם בדרך את"ל או איפכא לחוד לדחות יותר בעיא דאביי דלא נפשוט דקנסו משחשיכה אלא ע"כ משום דהוי חוכא אלמא דהוי סברא דחיישינן לחוכא והוי לן שלא לאסור אף מבע"י אם חיישינן לביאתו לידי ח"ח וא"כ ע"פ סברת בני המדרש מוכח מהברייתא דאסור להחזירה אלמא לא חששו לח"ח דא"ל דהברייתא דאסור מיירי מבע"י דא"כ הבריית' דשרי במאי מוקמת לה אי משחשיכה הוי חוכא ואי למעלה מי' אלמא כל למטה מי' אסור להחזירה א"כ תפשוט בעיא דאביי דאסור להחזירה דאיהו מיירי ודאי למטה מי' ואסור אף מבע"י לפ"ז אלמא ככרמלית דמיא אע"ג דאיכא למידחי וכו' מ"מ חדא מיפשט וכו' ר"ל ואם נפשוט בעיא דרב ביבי דהתירו ממילא נפשוט בעיא דאביי ככרמלית דמיא דהא ע"כ צריך לשנויי כאן למטה מי' וכן אם נפשוט בעיא דאביי דמבע"י שרי להחזיר וא"כ ע"כ הך דאסור מיירי משחשיכה ותפשוט דלא התירו ואהא משני דלא תפשוט שניהם דהך ברייתא דשרי מיירי בשוגג ומבע"י לכך שרי דלמה לקנסו דודאי בחדא שייך לקנסו או מבע"י במזיד או בשוגג משחשיכה אף דאינו ככרמלית משא"כ בשוגג מבע"י ולאו ככרמלית דמיא ודאי אין לקנסו כמ"ש למעלה והך דאסור מיירי במזיד ולאו ככרמלית דמיא אלא משום קנס דאל"כ הוי אסור אף בשוגג מבע"י ולא נפשט דאביי וגם דרב ביבי לא נפשט די"ל דמיירי מבע"י ולא יכול לבוא לידי ח"ח לכך קנסו ומשחשיכה לא מיירי הברייתא ואם תפשוט דלא התירו קנסו אף משחשיכה בין בשוגג בין במזיד ואפ"ה לא נפשט דאביי דאיהו בעי אם הוא ככרמלית ואז אסור אף בשוגג מבע"י כמ"ש התו' למעלה וזה עיקר דחוי דהגמ' ואם תפשוט דהתירו י"ל משחשיכה לא קנסו או אפ"ה קנסו משום חוכא כמ"ש התו' במסקנא אלמטה מי' ודוק היטב כי הוא נכון:
אמנם עדיין צריך ביאור רחב לתרץ לשיטת התו' כמה קושיות חדא מה שנתחבטו בו מהרש"א ומהרש"ל דלמה לא הקשו תו' אזה התירץ גופא דמשני כאן בשוגג כאן במזיד האיך דחה הפשיטות ממזיד אף אם מיירי מבע"י ע"כ משחשיכה נמי קנסו כמו שהקשו אתרץ קמא דלמטה מי' ומה שתי' מהרש"ל דהתו' אית להו סברת רש"י במזיד ז"א כמ"ש מהרש"א ומכ"ש לפמ"ש דע"כ לית להו הך סברא דא"כ היכי מוכח מהברייתא לפי תירץ דמשחשיכה קנסו הא הוי ספק בשלמא לרש"י כתבתי לתרץ דמקשה הכי לישני כן דאף בספק חששו משא"כ לפי' תו' ואף שנראה מדברי מהרש"ל שיש חילוק בין שוגג למזיד דבמזיד הוי ספק משום דלא ישדיי' שלא יבא לידי מיתות ב"ד וכן כתב מהר"מ כבר דחה מהר"מ בעצמו ואני דחיתיו לעיל יותר ומה שתירץ מהרש"א דבאמת קאי קושייתם אף לזה התירוץ הוא תימה גדולה בעיני דשבקו הך תירוצא דקאי בי' ואדרבא סיימו אב"א לא תפשוט לא דרב ביבי ולא פירשו האיך לא נפשוט דהא לפי פשוטו נפשוט דרב ביבי כמו שהקשו והקשו אתירוצא קמא מכ"ש לפי מ"ש מהר"ם דלא ק"מ אתירוץ קמא דלמטה מי' ע"ש כי סברתו נכונה והוצרך לפרש דק' התוס' קאי אלשון רשב"א ולמה לא הקשו כן סתירה מפורשת אהך דהכא וגם ק' המהרש"א לפי תירץ התוס' דא"כ גבי רדיית הפת נמי נימא דלא התירו משחשיכה משום מבע"י אף שנראה בעיני דאין כאן מקום קושיא דהא ודאי הך דהתירו לחוד אין כאן חוכא אף דרדיית פת הוא שבות דזמנין דהתירו שבות לצורך וא"כ הך דלא התירו מבע"י נמי אין כאן חוכא דלמה נתיר שבות בחנם בשלמא הכא דלא הוי אלא קנסא שפיר הוי חוכא כיון דלא קנסו היכא דעביד איסור מה"ת לקנוס היכא דלא עביד איסור וגם יש לחלק דהתם הטעם פשוט שודאי יבא לידי מיתת ב"ד משא"כ הכא שאין הטעם פשוט לכך הוצרכו לאסור אף משחשיכה אמנם אחרי שנבאר כל הצורך בעזה"י בדברי התוס' נראה שיתורץ הכל ויבואר ג"כ מה שהוצרכו לפרש לפי' הרשב"א דעיקר מאי דקאמר מדלא משנינן הוא כדי להוכיח הך דחוכא ואיטלולא מאי הי' מסופק אם הוא סברא ממ"נ אם הוא סברא לומר כן למה לא נימא בלא הוכחה מבני המדרש אם אינו סברא יותר יש לומר דמש"ה לא משני איפכא משום דלא התירו לכן נלענ"ד דעיקר חוכא ואיטלולא שכתבו התוס' לאו לאותם הבריות שלא ידעו הטעם דיבוא לידי ח"ח דא"כ היכי ס"ד היא גופא דהתירו לרדותה וכן קי"ל באמת דהתירו הא הוי חוכא משום דעביד איסורא נתיר לו שבות אלא ודאי לא חיישינן לזה שלא ידעו אלא החוכא היינו אפי' לדידן והוא ע"פ מ"ש התוס' לעיל אי גרסינן מי קנסוה היינו דעביד ככרמלית משום קנס והא דאמרינן לאו ככרמלית דמיא רק דקנסוה היינו דנ"מ בשוגג מבע"י ר"ל דאי עביד כרמלית משום קנס אף בשוגג מבע"י דלא עביד איסורא ולא שייך למיקנסי' אפ"ה אסור דלא פליג בכרמלית משא"כ אי לא הוי כרמלית רק קנס לחוד בשוגג מבע"י שרי א"כ לעיל דאמר מבע"י קנסו משחשיכה לא קנסו ע"כ קשייתו הוא דלישני ככרמלית דמיא דאל"ה למה לקנסו מבע"י אף לגי' שלנו כפי' המהרש"א וכפי מה שכתבתי בתוס' לעיל דוקא בשוגג ומבע"י תלי בכרמלית אבל בחד לחודי' אסור אף משום קנס לחוד אף אי לא הוי כרמלית הלא כל התירוצים והבעיא עד הנה מיירי בשוגג כמ"ש מהר"מ ושאר מפרשים וכן משמע להדיא א"כ הא דמקשה איפכא מסתבר מבע"י קנסוהו היינו גם בשוגג מבע"י וא"כ למה למיקנסי' וצ"ל דהכי מקשה לפי' התוס' לישני דכ"ע ככרמלית דמיא לכך אסור בשוגג ומבע"י ג"כ והא דמותר משחשיכה משום שיכול לבוא לידי ח"ח אמנם אף אם נאמר ככרמלית דמי הוא שפיר חוכא ואיטלולא דהא כרמלית נמי הוי רק משום קנס להך גירסא מי קנסוהו אלא דאסור גם בשוגג מבע"י דלא שייך קנס משום לא פלוג דמחשיכה ומשחשיכה לא קנסו וא"כ למה נקנס מבע"י בחנם והיינו חוכא אבל במקום דיש לקנסו מבע"י בלא טעם לא פלוג משחשיכה כגון במזיד מבע"י לפי מאי דמשני לפי' התוס' דעביד איסורא במזיד להחזיקו עד הלילה או הדביק פת בתנור מבע"י במזיד שפיר יש לקנסו ולא התירו אבל משחשיכה התירו ובשוגג התירו כיון דמיירי מבע"י לפי' התוס' ולאו ככרמלית דמיא לכך לא קנסוהו בחנם וא"כ לק"מ לתי' הגמ' כאן בשוגג וכו' לפי' התוס' רק לשינויא קמא דלמטה מי' דמיירי בשוגג שפיר הקשו האיך קנסוהו הא אתי לידי ח"ח ואי מיירי מבע"י ג"כ יוקשה למה נקנסי' הא הוי בשוגג ומבע"י וצ"ל משום משחשיכה וא"כ ע"כ גם משחשיכה קנסוהו דאל"ה הוי חוכא כמ"ש ואהא תירצו דלפ"ז קנסו שפיר אף משחשיכה להאי תירוצא אבל למסקנא שפיר לא קנסו משחשיכה לכך כ' התוס' דמיירי מבע"י משא"כ לפי' המהרש"א יהי' בדברי התוס' סתירה מעצמם דלפי המסקנא מיירי אף משחשיכה ומתחילה כתבו דמיירי מבע"י ודוק היטב כי נלע"ד נכון מאד:
ועפ"ז מבואר למה הוצרך המקשה להוכיח מבני המדרש הך סברא דחוכא דעפמ"ש דהוכחה אינו אלא במקום שקנסו מבע"י משום משחשיכה אמנם להך גירסא דמי אסרוה משמע דמדינא הוי כרמלית לא הוי חוכא כלל דשפיר י"ל מבע"י אף בשוגג אסור להחזירה מן הדין כיון דהוי כרמלית ומשחשיכה שרי אף דהוי כרמלית כמו שהתירו רדיית פת להך סברא ודמי ממש להתם וליכא חוכא אלא שאין תופסין גירסא דמי קנסוה וכן תופס הגמ' לומר מבע"י קנסו אלא דמברייתא לא מצי להוכיח בלא בני המדרש דה"א דבאמת מדינא הוי כרמלית ויכול באמת לשנות איפכא מבע"י אסור ומשחשיכה שרי אלא מבני המדרש מדלא משני איפכא ש"מ דאין סברא שיהי' כרמלית בלא קנס כמ"ש התוס' לעיל במסקנא ומטעם שכתבתי לכך לא משני איפכא מוכח שפיר מברייתא ודוק:
שיטה רביעית שיטת הרמב"ם ונלע"ד שהוא המחוור שבכלן לפי מה שאבאר בעזה"י לדעתו הנה הרי"ף לא הביא מסקנת הגמ' רק דגרם אידי ואידי בשוגג וכאן לאותה חצר וכאן לחצר אחרת והרמב"ם פוסק כן להדיא פי"ג מה' שבת דבשוגג מותר להחזירה לאותה חצר ולא לחצר אחרת אבל במזיד אסור אף לאותה חצר והיינו משום דגרסינן כגי' הרי"ף ואף לגירסתם משמע דמיירי בשוגג דנקט סתמא משמע כמו כל התירוצים הקודם אמנם צריך ביאור האיך לא התירו במזיד הא אתי לידי איסור סקילה וא"כ תפשוט דרב ביבי ובפרט לדידן פסקינן בדרב ביבי דהתירו כמסקנא לקמן וצ"ל דס"ל חילוק רש"י דהכא הוי ספק משא"כ ברדיית הפת והוא דחוק מלבד שקשה עליו עוד דא"כ למה לא קנסו בשוגג ואי משום שלא עביד איסור במזיד א"כ אף לחצר אחרת למה נקנסי' אף דאתעביד מחשבתי' מה לנו לזה שיתעביד מחשבתי' ובאמת דברי הגמ' צריכין ביאור ולא די בזה אלא שאף מתמי' א"ע ואמר לכי תיכול כורא דמילחא ושורש טעם החילוק אין אנו יודעים וגם יש לדקדק בגמ' דלא אמר אלו התירוצים תיכף אברייתות טרם בואו לדרב ביבי וגם מעיקרא משמע שאף בשוגג יש לקנסו שהוא עיקר בעיא דאביי מי קנסוהו וכן כל התירוצים ומיירי בשוגג כמ"ש כל המפרשים וכן הרמב"ם ולבסוף מסיק דאין לקנוס כלל בשוגג ועוד יש כמה דוחקים וגימגומים לפירש"י ותו':
אמנם דברי הרמב"ם בעמוד שאח"ז המה תמוהים ויתורץ חדא באידך ועיין בעמוד שלאח"ז דמסיק דבעיא דרב ביבי במזיד דוקא וגם אסיק לחד גירסא שנפשטה דהתירו ואין להקשות היכי קאמר לעיל הא לא קשיא ותפשוט דלא התירו הא אסיק דהתירו די"ל להך סברא בני המדרש לא ס"ל הך פשיטות ובאמת הוי הלכה כבני המדרש ולא כרב אחא ברי' דרבא אלא משום דאסיק דאב"א לא תפשוט לא שבקינן פשיטותא דרב אחא משום ספיקא דבני המדרש ואף דתוס' רוצים למחוק לא תפשוט הא הדרי בהו. ולכך פסקו הרי"ף והרמב"ם כרב אחא דהתירו אמנם מה שמשמע לכאורה במסקנא דדוקא במזיד מבעי' לי' ופשיט לי' אבל בשוגג ואידכר ודאי לא התירו לפ"ז יוקשה טובא מאי שמקשה לעיל תפשוט דרב ביבי הא לעיל מיירי בשוגג ואידכר כמ"ש כל המפרשים ורש"י כ' להדיא בד"ה מבע"י קנסו וז"ל ונמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא וכולה סוגיא נקט ח"ח וכן אביי משמע ודאי דמיירי בשוגג וא"כ מאי מקשה ואף אם תרצה לדחוק דמיירי במזיד מאי מקשה לישני דמיירי בשוגג וזהו סברא זרה שנאמר דשם קאי לפי ה"א ולא כמסקנא ויהא למסקנא כל הסוגיא ליתא אמנם כד מעיינת לק"מ דהגמ' לא קאמר אלא לישנא דרב ביבי ע"כ מיירי במזיד אבל ודאי לענין הדין כמו שבעי במזיד כן יש לבעי' בשוגג ודינם שוה דמ"ל איסור סקילה או איסור חטאת ואף בשוגג ואידכר הוא איסור סקילה כיון שאינו חייב סקילה שייך לומר איסור וכ"כ התוס' שם בד"ה אלא דאידכר דהוי מצי לשנוי הכי אלא דניחא לי' להגמ' כיון דנחית להגי' יותר טוב לאוקמא במזיד ולא באידכר וגם משום רב אחא אבל דינם שוה והן דברי המ"מ שכ' על הרמב"ם בפ' ט' על מ"ש הרמב"ם שכח והדביק פת מותר לרדותה וכ' עליו אע"ג דבגמ' אסיק דרב ביבי במזיד איירי משמע בגמ' דה"ה בשוגג כיוון למ"ש ודאי והלח"מ כתב עליו ואיני יודע איזה מקום משמע בגמ' ואשתומם על המראה איך נעלם ממנו סוגיא זו הסמוכה ויליף משם אמנם אי קשיא לי הא קשיא טובא מה שכ' דוקא שכח והדביק ולא כתב מזיד דג"כ התירו עכ"פ כמסקנת הגמ' והמ"מ תירץ זה בדבריו וכתב ונקט שוגג וכ"ש מזיד ולא ידעתי מה כ"ש אי משום שיבא לידי איסור חמור הא פשט סברא להפך הא עביד איסור חמור במזיד למה נחוס עליו וגם איך לא יכתוב עיקר הדין הנאמר בגמ' ויסמוך על כ"ש וגם הא חזינן בפי"ג גבי הושיט ידו מליאה פירות שהתיר בשוגג ולא במזיד והגמ' מדמה אותן לפי פשוטו ואם הוא מחלק ביניהם כחילוק רש"י לא הוי שתיק מיני' ועכ"פ הי' לו לכתוב סתמא הדביק פח בתנור ולא לכתוב דוקא שכח לכן נלע"ד דהרמב"ם מפרש הסוגיא כפשטי' ולא נצטרך לשום דוחק דרש"י או תוס' דודאי דין דאביי ודרב ביבי המה שוין לגמרי כמו שמדמה אותן פשטי' דגמ' ומעיקרא בעי אביי בין בשוגג בין במזיד או בשוגג מיירי עכ"פ דינם שוה ותירץ משחשיכה קנסו ס"ד מיירי ג"כ בתרוייהו דגם בשוגג יש לקנוס טרם ידע מהך דרב ביבי ומקשה תפשוט דרב ביבי ע"פ בני המדרש דשני הברייתא משחשיכה קנסו וע"ז קאמר הא לא קשיא ותפשוט ובאמת דלא כרב אחא אלא דסברי דלא התירו ורב אחא באמת משני איפכא או באמת נסתור רב אחא ואהא שני אב"א לעולם לא תפשוט לגמרי דרב ביבי אלא דיש חילוק בין שוגג למזיד דבשוגג לא קנסו משום דרב ביבי שלא יבוא לידי איסור חטאת או איסור סקילה כיון דלבסוף הוי מזיד ואיהו לא עביד איסורא במזיד לכך חסו עליו שלא יבא לידי איסור חטאת וסקילה אבל במזיד קנסוהו הכא וגם בדרב ביבי דדינם שוה ולא משגחינן במאי שיבוא לידי איסור סקילה כיון דעביד איסור במזיד ופשע וכ"ש שלא התירו לו שבות דרדיית פת כיון דהכא אפי' קנסוהו בלא שבות ובהכי משני הברייתות וא"כ גם מבני המדרש לא מוכח די"ל דאינהו דשני משחשיכה קנסו מיירי במזיד ולא תפשוט בשוגג דלא התירו אלא י"ל דהתירו ורב אחא י"ל ג"כ דמיירי בשוגג וקרי לי' איסור סקילה כיון בשעה שתאפה יהי' מזיד או אם תאמר דרב אחא איירי אף במזיד לא ס"ל כבני המדרש בזה והא דאסיק הגמ' לעולם במזיד היינו בעיא דרב ביבי מיירי אף במזיד אבל באמת במזיד כבר איפשוט לעיל דלא התירו ואהא אסיק שפיר דאף בשוגג יש לחלק בין אותה חצר לחצר אחרת והוא חילוק נכון כמו שמשמע בגמ' והיינו כיון דמדינא יש לקנסו אף לאותה חצר אלא כדי שלא יבא לידי א"ח התירו כמו דרב ביבי א"כ לא התירו אלא לבטל מעשיו כמו שם שלא יאפה תתיר לו אף לגמור מעשיו ולעשות מחשבתו דלמה לא נקנסי' הא בזה לא יבא לידי א"ח כיון שיכול להחזיר לאותו חצר וא"כ א"ש פסקי הרמב"ם דבמזיד לא התירו בין בדאביי בין בדרב ביבי ולא הוצרך לכתבו בהדביק דבמזיד אסור חדא דכתב דוקא שכח וגם סמך אדינא דהושיט ידו שכ' בהדיא דבמזיד אסור והיינו משום דעכ"פ במזיד נפשוט מבני המדרש אף דאיכא שינויא אחרינא וזו אפשר טעם הרי"ף שכ' אידי ואידי בשוגג ולא נצטרך לומר שהי' לו גירסא אחרת ובשוגג הותר בשניהם אלא בפירות יש חילוק בין אותה חצר משא"כ בפת לכך כתב הרמב"ם דין שוגג בשניהם ומהכא איפשט לן דבשוגג התירו מן דהתירו לו לאותה חצר וגם מן רב אחא דבשוגג לא נסתר פשיטותו ודוק היטב כי הוא נכון: