לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף קמה.
בגמ' במאי איתכשר לכאורה י"ל מאי מקשה דילמא מיירי שכבר הוכשרו הזיתים וענבים אבל כד דייקת מקשה שפיר אליבא דכ"ע והכא מקשה ע"פ המסקנא דגמ' דפסחים בפ' כל שעה ותוס' מביאם וא"כ פריך ממ"נ דלמ"ד משקה מיפקד פקידי אף שהוכשר ענבים לא הוכשר המשקה כמו שלענין טומאה לא נטמאו בטומאת ע"ש ולמ"ד מבלע בליעי ע"כ מיירי בענבים שלא הוכשרו דאל"ה אמאי המשקה טהור כדפריך ומשני התם ע"ש ודברי המהרש"א תמוהים כמ"ש בסמוך ודוק:
ברש"י בד"ה וא"א וכו' דקס"ד אפי' סוחט לתוך הקדירה לכאורה תמוה דלעיל גבי חלב כתב רש"י הוכחה דמיירי אפי' לקדירה מדלא קמפליג וכאן כ' סתם קס"ד בלא הוכחה וגם באמת לא משני דמיירי לקערה והיינו מחמת הוכחה דרש"י וכאן משני כן אמנם כד דייקת לק"מ דבשלמא התם תני החלב טמא פריך שפיר מדקפסיק ותני טמא ולא מפליג משמע דאין חילוק אבל הכא הא מקשה מרישא דתני טהור וזה שפיר תני דבין לקערה ובין לקדירה אלא דהדיוק הוא הא יותר מכביצה טמא שפיר י"ל דכביצה מכוונת תמיד טהור אבל יותר מכביצה זימנין טמא כגון לקערה וק"ל:
והא דלא מקשה מן הסיפא דתני בי' בהדיא יותר מכביצה טמא ולא יצטרך לדיוק וגם התירץ לא שייך דהא תני בהדיא טמא ולא מפליג י"ל דעל המקשן לא קשה כמ"ש התוס' בעלמא דדרך לדייק מן רישא אע"ג דתני סיפא בהדיא ועל התרצן לא קשה די"ל אגב דתני רישא סתמא תני נמי סיפא סתם ולא מפליג וק"ל:
בגמ' אמר רב פפא דכ"ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא כן הוא הגירסא שלפנינו וכ"כ רש"י ה"ג וכ"כ התוס' שא"א לגרוס הפך וצ"ל מאי משני אשמואל דמקשה לימא שדינו הוא כתנאי ולא אליבא דכ"ע ומשני דאין סובר כשום תנא א"כ קשה יותר שמואל כמאן ונראה לפרש דקושיתו הוא לימא כתנאי וא"כ מה לו לומר הדין מעצמו הוי ליה למימר הלכה כת"ק ומשני די"ל דכ"ע לא סברי כן וא"כ אי הוי הלכה כת"ק לא הוי ידעינן זה הדין קמ"ל דאינו כן אלא דפליגי במשקה הבא לאוכל והלכה כת"ק וכן צריך לפרש גם על מה שאמר רב הונא ברי' דר"י היינו אי לא אשמועינן שמואל אבל לבתר דאשמועינן שמואל דמשקה הבא לאוכל כאוכל הוא שוב לא שייך למימר דפליגי במשקה העומד לאיבוד או לצחצחו פליגי דהשתא הבא לאוכל לאו משקה הוא מכ"ש העומד לאיבוד או לצחצחו דלאו משקה כמ"ש התוס' וכ"מ ברש"י דמש"ה גרס לאו אוכל:
אמנם הוא דוחק שיהא שקלא וטריא דרב פפא ור"ה ברי' דר"י שלא אליבא דאמת ויותר נראה דלגירסת רש"י ותוס' באמת אין הלכה כשמואל ורב וכמו שהביאו תוס' לקמן בשם ר"ח משום דרב יוחנן פליג אע"ג דתוס' פליגי אר"ח וכ"מ ברש"י דרב יוחנן לא פליג י"ל דאפ"ה אין הלכה כמותם משום דרב פפא ורב הונא ברי' דר"י לא סברי כוותייהו דאינהו הם בתראי אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והנמשכים אחרי' כולהו פסקו כרב ושמואל ולכך באמת גורסים כלם בגמ' דכ"ע משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ע"ש ברי"ף ורא"ש שגורסין כן בפי' וצ"ל דלא חיישו לקושית התוס' ורש"י שאין תלוי זה בזה די"ל אע"ג דאם בא לאוכל ואוכל הוי אוכל ולא משקה אבל אם הולך לאיבוד או לצחצחו הוי משקה דהא סתמא נמי הוי משקה אפי' לקערה שיש סברא לומר שיאכלו אח"כ ואפי' אכלו אח"כ כבר הוי משקה ה"נ כן ודוק: בגמ' מיתיבי' סוחטין כבשים וכו' עד וזיתים וענבים וכו' לכאורה הא דמייתי זיתים וענבים הוא מיותר וכן בתירץ מפרש גם סיפא דזיתים וענבים שהוא למותר דהא לא מקשה ומשני אלא מרישא אבל כד דייקת עיקר קושיא ופרוקא הוא מסיפא דודאי ידע המקשה שי"ל דמיירי לגופן דסתם כבשין סוחטין לגופן אלא דקשה דאמאי נקט בסיפא זיתים וענבים לא יסחוט והתם ודאי הוא למימיהן מדנקט חייב חטאת וגם סתם זיתים וענבים הם למימיהן וא"כ גבי לא יסחוט הוי לי' לפלוגי בדידי' בד"א בגופן אבל למימיהן לא יסחוט אף דלא מצי למיתני חייב חטאת עכ"פ בלא יסחוט הוי ליה לפלוגי בדידיה ולמיתני חייב חטאת בזו"ע ולרב יוחנן אף בחיוב חטאת הוי לי' לפלוגי בדידי' אלא ע"כ דאפי' למימיהן מותר בכבשין שפיר מקשה וע"ז משני לרב דה"ק כבשין לגופן מותר משום דלמימיהן פטור אבל אסור לא שייך למיגזר גופן אטו מימיהן גם שלקות אטו חיין כיון דשם גופא אינו אלא איסור אבל גבי זיתים וענבים לא יסחוט ר"ל לגופן או שלקותן לא יסחוט לכתחילה ואם סחט חיין למימיהן חייב חטאת לכך גזרינן לאסור בשלקות ובלגופן ובזה מתורץ הבריי' דנקט לא יסחוט שהוא מיותר לא הל"ל אלא חייב חטאת אבל לפי מ"ש בפי' התירוץ מתפרש היטב כנ"ל ובזה מתפרש היטב מה שלא קאמר חסורי מחסרא דהא מזה שום רמז מה שמוסף בהברייתא ולפמ"ש מדיוק בהברייתא היטב מדקתני בסיפא שני מיני סחיטה בזו"ע בא' לא יסחוט ובא' חייב חטאת ש"מ שגם ברישא יש שני מינים בא' מותר ובא' אסור ונקט סיפא נגד רישא מה ששם מותר הכא אסור ומה ששם פטור הכא חייב והיינו ודאי ע"כ דסוחטין היינו כדרכן חיין ולגופן והדיוק הא למימיהן אסור ורב יוחנן משני נעשה ר"ל דהך לא יסחוט קאי גם אכבשין ומימיהן ובגופן לא גזר ומשום דקתני ברישא מותר לא שייך בסיפא חייב כדאמרינן לעיל לכך קתני לא יסחוט ואם סחט נעשה או אפשר בזו"ע אף לר"י גזר לגופן ותני לא יסחוט לגופן ודוק:
בתוס' בד"ה כביצה מכוונת טהור פי' בקו' וכו' עד ומה שהקשה ר"ת וכו' ע"ש במהרש"ל ומהרש"א ממ"ש רש"י אע"פ שהוא טמא וכו' אין ראי' שרש"י סובר שמקבל טומאה בכל שהוא די"ל שהוא נטמא מעת שנגע בהם הזב קודם סחיטה שהי' כביצה ולמ"ד מפקד פקידי מיירי אף בענבים שהוכשרו והא דפריך במאי איתכשר היינו המשקה שנעשה אוכל והא שכתב רש"י והוכיח שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא אין ראי' לאוכל אלא שהתו' סמכו עצמם שרש"י כ"כ בפסחים מפורש שמקבל טומאה בכל שהוא ולמה לן לדחוקי נפשין שרש"י כ"כ לחד מ"ד וגם דוקא בענבים שהוכשרו כיון דאליבא דרש"י אף בלא הוכשרו האוכל טמא רק שאינו מטמא אחרים בכל שהוא כתבו כן וכ"כ התוס' בכל מקום בשם רש"י ודוק:
בא"ד אבל למ"ד מבלע בליעי וכו' עיין במהרש"ל שהגי' להוסיף תירץ הגמ' דלשם ולענ"ד נראה אף שכוונת התוס' כמ"ש הוא להקשות לפי תירץ הגמ' אין צורך להגי' כי סמכו עצמם על המסקנא דלשם ומה צורך להם לפלפל בדבר שכבר הקשה הגמ' ותירץ וכן קושית הגמ' במאי איתכשר ע"כ סמך אתירוצא לשם דאל"כ מאי פריך דילמא ענבים כבר הוכשרו ומבלע בליעי ומהני ההכשר להיוצא אלא ע"כ כמ"ש לעיל דסמך אלשם דלמ"ד מבלע בליעי ע"כ מיירי בענבים שלא הוכשרו כמ"ש לע"ל וא"כ גם התוס' קיצרו במובן ע"פ הגמ' דלשם דלא ניחא למ"ד מבלע בליעי אף שלא הוכשרו מתחילה דכיון שיצאו טפה ראשונה הרי הם מוכשרין ונטמאו הם והמשקין שבתוכם וק"ל: בא"ד ומה שהקשה ר"ת וכו' נ"ל ברור לפי פשוטו כמ"ש המהרש"ל בפי' דבריהם שקושיא זו וגם מה שהקשה ר"ת ר"ל שהקשה בפ' המצניע על פירש"י מגמ' דאלו עוברין ועי"ז פליג ארש"י וכ' שם שגם רש"י חזר בו הכל פירשתי בפ' המצניע והמהרש"א כתב לפום ריהטא שמהרש"ל הגי' ועוד הקשה ר"ת ואינו כן עיין בו היטב רק כתב ר"ל ועוד כלומר ויו זו של ומה שהקשה הוא ו' הנוסף:
אכן מה שפירש המהרש"א תמה אני אם יצאו הדברים מפיו שאין לו מקום כלל חדא איך יקשו התוס' ק' הגמ' ולא כתבו בגמ' פריך וגם לא כתבו התי' וגם הלשון אינו סובל כלל דא"כ למה כתבו משיצתה טיפה ראשונה הלא קודם יציאתה נמי טמא וגם למה סיימו שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא הלא נטמא בעוד שהי' בכביצה כיון שס"ד שכבר הוכשרו וגם מ"ש שקושית ר"ת הוא זה הקושיא שאנו מפרשין למעלה דמאי מהני שלא הוכשרו הלא בפ' המצניע לא הקשה זה ר"ת לקושיא אדרבא כתב דא"ש אף לפירש"י רק מאלו עוברין הקשה אך בפסחים הקשה כן קודם שידעו תי' הרב פור"ת אבל כאן הראו מקום לפ' המצניע ושם כתבו כן בפשיטות שלק"מ ארש"י וכמ"ש הרב פור"ת בשם רש"י בעצמו אמנם בר מן כל דין תימה גדולה על המהרש"א שהאיך יכול להיות שהתוס' רצו לפרש כאן כמו המקשה דלשם בפסחים שאף למ"ד מיבלע בליעי מיירי שהוכשרו הענבים לכך הקשו ק' הגמ' דלשם היכי ס"ד כן א"כ מאי מקשה הגמ' כאן במאי איתכשר הא כבר הוכשרו בהכשר הענבים למ"ד מבלע בליעי כמו לענין טומאה אף דהוי אוכל הלא גם ענבים אוכל לכן ודאי לפי פשוטו פי' מהרש"ל עיקר אף שהוא דוחק קצת בלשון ודוק:
אמנם לפענ"ד נראה שגם לדוחק מהרש"ל אין אנו צריכין רק דברי התוס' מתפרשין היטב לפי פשוטן של דברים כי מעיקרא לא הקשו שום קושיא שהרי לא כתבו וא"ת או תימא אלא כתבו האי טעמא לא ניחא וכן בפ' המצניע לא עשו מזה קושיא אדרבא כתבו שזה לא קשה אף לפירש"י שכתב הרב פור"ת בשם רש"י שאף שמקבל טומאה בכל שהו אינו מקבל הכשר פחות מכביצה ע"ש מילתא בטעמא וא"כ איך יעשו מזה קושיא ותירץ כיון שרש"י בעצמו פירש דבריו וכן מוכח בפסחים בגמ' שפירש רש"י שם על מה שאמרו בגמ' בתירוץ על מ"ד מיבלע בליעי לאימת איתכשר לכי סחיט להו ואז בצר משיעורא פי' רש"י כיון שיצתה טיפה ראשונה אף שנוגע אח"כ באוכל אינו מקבל טומאה כיון שהוא פחות מכביצה והוא תמוה מאד לפי פשוטו שהרי רש"י פי' שם בעצמו קודם סמוך לזה שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא והוכיח מת"כ:
והי' נ"ל לפום ריהטא לומר שרש"י לא פי' כן מתחילה אלא משום דאזלא למ"ד מפקד פקידי אבל למ"ד מבלע בליעי דאזלא לדידי' התירץ ע"כ ס"ל שאינו מקבל טומאה אלא כביצה דאל"כ האיך מוקים המשנה דכביצה מכוונת טהור ופי' קושיות ר"ת מפ' א"ע ארש"י מתורץ וגם מ"ש רש"י חזר בו לא הי' חזרה דהכל אזלא להך מ"ד מבלע בליעי והי' נ"ל לפ"ז לפרש גם דברי התוס' שבכאן בריוח שכ' אבל למ"ד וכו' לא ניחא רק ע"כ גם לרש"י אליבי' אין מקבל טומאה בכל שהו אבל אין נראה לפרש כן לעשות פלוגתא חדשה וגם איך יפלוג על ת"כ וכ"ש שכאן בתוס' אין לפרש כן דא"כ איך יפול ומה שהקשה ר"ת דלפ"ז לא קשה ק' ר"ת וא"כ אמאי לא כתבו התוס' זה בפירוש שהרי לא כתבו כן בשום מקום אלא נ"ל שגם כוונת רש"י בפסחים מאי שכתב בסוף אין בו שיעור לקבל טומאה למ"ש הרב פור"ת בשמו דכיון שאין בו כביצה אינו מקבל הכשר משא"כ בתחילה דמיירי בענבים שהוכשרו לכך כתב שמקבל טומאה בכל שהוא וזה כו' וממילא אין מקבל טומאה וזה כוונת התוס' כאן בריוח בלי פיקפוק שכתבו האי טעמא ר"ל מה שכתב שמש"ה המשקה טהור שאין מטמא אחרים פחות מכביצה אינו ניחא אלא למ"ד מפ"פ אבל למ"ד מבלע בליעי לא ניחא בהאי טעמא אלא בטעם אחר שסובר רש"י שאין מקבל הכשר פחות מכביצה וקיצרו שכבר כתבו כן בפ' המצניע ואין כאן שום קושיא ארש"י וא"ש מה שהקשה ר"ת ר"ל שזה היא קושיא ארש"י כמ"ש פי' בפ' המצניע ונמצא לפ"ז דברי התו' כאן הם ממש כמו שם אלא שקיצרו כאן וסמכו אשם והם הכל בסיגנון אחד זה נ"ל ברור ואמיתי בפי' דבריהם וא"צ לשום הגה"ה ולא פי' ולא הוספת של מהרש"ל ודוק היטב: ודע שתירץ זה של הרב פור"ת וכל השקלא וטריא שכתבו לפירש"י לא על הרש"י לבד תלונתם כי גם לפי' ר"ת צריך לכל זה שהרי ר"ת מודה שמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא ואיך קתני כאן טהור והא שמקשה על רש"י מפ' אלו עוברין ממקפה משמע שעליו לא קשה עיין מה שכתבתי בפרק המצניע: בתוס' בד"ה דכ"ע משקה הבא לאוכל וכו' לא מצי למימר וכו' ר"ל דלא תוכיח מכאן שהלכה לאו אוכל מדאמר דכ"ע לאו אוכל הוא דכן סוגית התוס' והפוסקים דכל היכא דהוי מצי לומר איפכא ואמר כן מוכח דהלכה כן אבל הכא לא מצי לומר איפכא לא מוכח ובאמת תוס' מסופקים בהל' כמ"ש לקמן בשם ר"ח וכמו שכתבתי לעיל אמנם לגירסת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש ואינך שהבאתי לעיל שפיר מוכח דהלכה דהוי אוכל דודאי הוי יכול לומר איפכא דלאו אוכל הוא וכגי' רש"י ותוס' לכן פסקו הלכה כן וממילא רווחא שמעתתא דרב פפא ורב הונא ברי' דר"י ששקלו וטרו אליבא דאמת ואליבא דהלכה דלא כמה שמוכרח לפירש"י ותוס' וכמ"ש לעיל ודוק:
בתוס' בד"ה כבשים שסחטן וכו' עד רב לטעמיה וכו' עד ולפי' הקונטרס וכו' עד ליכא איסור דאורייתא וכו' ר"ל בשלמא לפי' תוס' מיירי אפומא דשישא ביין ושמן שאם יסחוט איכא איסורא דאורייתא אף בבא מעלמא ותימה בעיני דא"כ היכא נקט הכא כבשין פטור הא פירש"י שכבשן ביין וא"כ ליחייב אף שהתוס' לא ס"ל פירש"י שכבשן ביין עכ"פ היכא נקט סתם כבשין פטור הא ביין חייב ושם נקט סתם אפומא דששא ומיירי דוקא ביין ושמן וצ"ל דס"ל להתוס' דאין דרך לכבוש ביין ושמן והוא דוחק ורש"י נשמר מזה שכ' שכבשן ביין ר"ל אף ביין מדנקט סתמא והוצרך לפרש טעם אחר דלא כהתוס' ודוק:
ובר מן דין לק"מ ארש"י שלא פי' בתוס' שאדרבא מזה הטעם דרש"י נפיק להו לרב ושמואל דאינו חייב אלא על זיתים וענבים דהא רש"י כתב טעם לקמן משום דשאר דריכות לאו אורחא בהכי והוא מוכרח דאטו זיתים וענבים כתיבי באורייתא ואף דכתיב לענין תרומה היכי מוכח לענין מלאכה תדע לשהרי אף החולב חייב משום מפרק כמ"ש הרמב"ם והוא מהגמ' לעיל אף שיש לדחות שגם שם כתיב דהוי משקה כמ"ש לעיל היכי שייך לענין מלאכה וגם לפי זה אף מים הוי עיקר משקה א"כ ליחייב בסוחט למימיהן אלא ודאי תלי באורחא והכא בכבשין הוי נמי אורחא לכך הוצרך רש"י לפרש טעם אחר דפטור ומש"ה אמרו דאינו חייב אלא על זו"ע ולא בכבשין ודוק: בתוס' בד"ה ורב יוחנן אמר וכו' עד ויש שמעמידין דברי רב ושמואל בי"ט וכו' עיין במהרש"א שהקשה היכי ס"ד לומר כן דא"כ מאי מקשה בגמ' דשמואל אהדדי כיון דדג לצירו מיירי בי"ט והך דשלקות ע"כ בשבת איירי ע"ש שתי' דהך מעמידין היינו להלכה אבל אינהו ודאי בשבת מיירי ע"ש שהחליט את הדבר וכתב ותו לא מידי ואני בעניי רואה להחליט שאין כן מלבד שאין לשון התוס' סובל זה הפירוש אין הדין והסברא האמת דכיון שהם מיירי בשבת ג"כ ואין הלכה כמותם בשבת גם בי"ט אין הלכה כמותם כמו שסיימו התוס' בהדיא וז"ל אלא ודאי בשבת קאמר רב ושמואל ואין הלכה כמותם לא בשבת ולא בי"ט ע"כ ולדבריו קשה מנ"ל לדחות דבריהם בי"ט הא אינהו ודאי ס"ל מכ"ש בי"ט וכן רב חסדא ור"י לא פליג אלא בשבת דהאמר חייב חטאת אלא ודאי כיון שאין הלכה כמותם בשבת דר"י פליג אין לנו על מי לסמוך להקל בי"ט דאין לפסוק הלכה לחצאין בשגם דאשכחן בכמה דוכתי אמוראי דאסרי אף בי"ט כמו שהביאו הרי"ף והרא"ש בשלמא אם נאמר דרב ושמואל מיירי רק בי"ט ולא פליג רב יוחנן כלל עלייהו יש לנו לפסוק כר' ושמואל דאינהו מרא דשמעתתא טפי משא"כ עכשיו וגם קשה לדבריו מה דחה ר"ח שאין לנו לאפוקי שמעתא מדוכתא אם מיירי גם בשבת שפיר הוי דוכתא כאן ובר מן דין אשתמיט ליה דברי הרי"ף והרא"ש שהביאו ג"כ זה הדיעה קודם פי' ר"ח וכתבו בפירוש שבי"ט איירי רב ושמואל ולא בשבת ומסתמא גם ר"ח כיון לזה אף אם לא כיון לזה קשה לדבריו על זה הדיעה והוא גם ה"ג וגם בדברי ר"ח כתבו להיות דבריו הלכה משמע כל אמנם לא ידעתי מה זה כל הרעש למשכוני נפשן שלדעתי עיקר קושיתו אף לפי פשוטו לק"מ דודאי כל מה שאסור בי"ט אין חילוק בין י"ט לשבת דבשלמא בלתוך האוכל דהוי אוכלא דאפרת להך סברא מודים רב ושמואל דבשבת אסור ואפ"ה שרי בי"ט שפיר יש לחלק דבשבת דהוי עכ"פ סחיטת זו"ע למשקין דאורייתא גזרו בכולהו אף הבא לאוכל משא"כ בי"ט דאף סחיטת זו"ע הוא רק מדרבנן דהא הוי אוכל נפש רק מה שהי' יכול לעשות מאתמול גזרו רבנן כמ"ש בריש פרק תולין לא גזרו באינך אלא דומיא דזו"ע ממש שדרך להוציא משקין מאוכל ולא אוכלא דאפרת אבל לתוך הקערה דהוי משקה שאסרו בי"ט אין חילוק ודאי בין שבת לי"ט וא"כ אם שמואל שרי דג לצירו ע"כ ס"ל דבהוא לא שייך כלל סחיטה ה"ה בכל שלקות דהא הגמ' מדמי להו ואי אסור בשלקות בשבת ה"ה בי"ט לקערה דהא בלקערה שוי י"ט לשבת וא"ל דילמא בשלקות ודג לצירו אף לקערה הוי אוכל כמו שפירש"י לכך שרי בי"ט ואסור בשבת ז"א שרש"י פי' כן לפי פירושו דרב ושמואל שרו לתוך האוכל אפי' בשבת אבל להך סברא ע"כ דשלקות למאן דשרי גרע מלתוך אוכל דהא לתוך אוכל אסור בשבת אלא הוי כמו לגופן דשרי בשבת אף להך סברא לרב ושמואל דלא הוי סחיטה כלל ואם ס"ל לשמואל דהוי סחיטה בשבת בשלקות ה"ה בי"ט לתוך הקערה דעכ"פ יום טוב לתוך הקערה הוי כמו שבת לתוך אוכל ושפיר פריך ודוק:
בא"ד ואין לנו להדורי אפירכא ולאפוקי שמעתא מדוכתא ברי"ף הוא הגירסא להדורי אפירוקא וא"ש טפי ר"ל אין לנו להדר לתרץ שלא יפלוג ר"י ארב ושמואל בהא ובשביל זה נפיק שמעתא דשמואל מדוכתא שהביאו פה במס' שבת ולומר שמיירי רק בי"ט דמאי בכך שפליגי הרי פליגי בלא"ה פליגי נמי בהא אבל אפירכי אין לו פי' וצ"ל שגם זה קורא פירכא שיפלוג ר"י עליהם וק"ל: