אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף קמב.

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף קמב.

דף קמא:

בגמ' אי הכי אפי' דינר נמי לשון א"ה תמוה כמ"ש התוס' ופירושם דחוק דמשמע שהתרצן הוא מחדש הסברא וגם העיקר חסר והל"ל טילטול בידים לא שרינן משום גיעגועין דהא סברא זו דיש חילוק בין אבן לדינר דאתי לאתוי כבר ידע ונלע"ד לפ' ויתפרש ג"כ מאי שמקשה לעיל ממשנתינו בתר דאקשי מן חי במטה שהוא ממקום אחר והוא דמעיקרא הוי ס"ד דאבן לא חשיב ובטל אגב תינוק וכלכלה דמבטל לי' לאבן להם משא"כ דינר וכיס אבל לבתר דאקשה ממטה שהוא ג"כ חשוב שג"כ לא מבטל ליה תמיד אפ"ה נעשה טפילה בשעת הוצאה ה"נ כיס שצריך עכשיו לשחק בו התינוק ומשני דוקא מטה טפילה שצריך לו כמ"ש רש"י שא"א לו עכשיו זולתו משא"כ כיס אפשר לו בלא שחוק לא בטיל וכיון שתלוי רק בזה ולא בחשוב מקשה שפיר מאבן ומשני משום געגועין התירו טילטול שלא בידים א"כ א"ה דינר נמי וע"ז מחדש התירוץ דילמא אתי לאתוי וק"ל:

בגמ' בכלכלה פחותה עסקינן וכו' משמע בדברי התוס' שע"פ גי' מהרש"ל שודאי מצא זו הגי' והיא העיקר כמו שנבאר שאפ"ה מוקמינן בכלכלה מליאה פירות ומסופקין אם צריכין להך אוקימתא דמיירי בפירות המטנפין וצ"ל דס"ל להתוס' דאין האבן נעשה כלי רק כיון שפחותה א"א לנער הכלכלה שאז יפול האבן ולא יוכל לישא את הפירות בכלכלה לשלחן ע"ש בתוס' אבל הרמב"ם פסק פ' כ"ה מה' שבת בכלכלה פחותה אפי' בלא פירות שרי דאבן נעשה דופן לכלי וכן משמע הלשון בגמ' דאבן גופא נעשה דופן לכלכלה וצ"ל דהתוס' הוצרכו לפרש כן דאל"כ קשה למ"ד בעינן מעשה לעיל דף קכ"ה באבן שע"פ החביות ובנדבך של אבנים וכן בדף נ' בחריות של דקל האיך מוקי המשנה דהתירץ הראשון מוקשה בגמ' דמקשה לינערי נעורי וביותר דברוב ספרים הגירסא אמר רב חייא בר אשי אמר רב ורב ס"ל לעיל דף נ' דצריך לקשר וזה תלוי בזה כמו שכתבו התוס' לעיל דף קכ"ה אבל הרמב"ם אזיל לשיטתי' דלא גרס בגמ' הקושיא ולינערי נעורי רק שהוא עוד תי' ופסק כשני התירוצים ע"ש פ' כ"ה מה' שבת כמ"ש המ"מ שם וא"כ לק"מ דהך מ"ד דס"ל בעינן מעשה ס"ל כתירץ הראשון אמנם הוא פוסק כמ"ד לא בעינן מעשה ובחרויות לישב אף שלא חישב ולא קישר לכך פוסק גם כתירץ זה אע"ג שפסק בנדבך דבעינן עכ"פ למדום וכן במניח אבן ע"פ חביות לא נעשה כיסוי לחביות היינו כמ"ש המפרשין דאע"פ דלא בעינן מעשה עכ"פ הוכחה וגילוי דעת בעינן כמו ישב ולמדום והכא נמי מיירי שלא הניחו ע"פ פחת אלא סתם בו את הנקב כמ"ש הרמב"ם אין לך הוכחה גדולה מזה והוי כמו ישב ולמדום וצ"ל דלא גרס הכא רב דלרב לעיל פ' במה טומנין לא מהני ישב אלא צריך למעשה לקשר אלא גרס רבא כמו שהוא בספרים שלפנינו והתוס' גרסי לנערי נעורי הוצרכו לפרש כן כמ"ש ודוק:

ברש"י בד"ה פטור דבטלי' לגבי' ועליו הוא פטור כר' נתן בכאן הוא תימה גדולה למה כר' נתן הלא לעיל אסיק בפ' המצניע וכן בפ' מפנין דף קכ"ח פירש"י והוא מוכרח שם בברייתא דבאדם מודו רבנן לר' נתן בשלמא לעיל בגמ' דאמר רבא כרב נתן ס"ל פי' תוס' לעיל פ' המצניע משום דבתינוק לא מודים אע"ג דמה שפירשו תינוק בן יומו הוא דחוק שהרי הכוס צריך לו לשחוק צ"ל דבן יומו לאו דוקא אלא הוא קטן יותר מהך דמדדה את בנה בפ' מפנין כיון שנקט תינוק וגם יש לו געגועין שיטלו אביו במשנה דהוא דומיא דרבא מיירי בקטן ונ"ל דלכך נקט במשנה נוטל את בנו ולא נקט אדם או תינוק כרבא כיון דלא שרי אלא משום געגועין אבל הכא דקתני אדם למה לי' לדחוקי דאתיא כרב נתן וצ"ע:

ואפשר דס"ל לרש"י דרבא לא אמר כן בפ' המצניע אלא לדחות הא דמקשה לימא מתניתן רב נתן ולא רבנן אמר שאין זה הוכחה דנוכל לומר שאף רבנן מודו באדם ומתניתן אתיא אפי' כרבנן אבל באמת אין לחלק ומתניתן אתיא כרב נתן כיון שרבא פוסק כרב נתן ואפשר משום זה ס"ל כר"נ מכח משנה דלעיל אע"ג דדחי הרי כתבו כל הפוסקים אין למידין מן הדיחוי והא שכתב רש"י כן בפ' מפנין היינו לפרש ע"פ פי' יותר מרווח לפי סברא זאת אבל באמת י"ל דאתיא כרבנן ואדם אין דרך להגביהו כמו בהמה חי' ועוף כשאין רוצין לילך לכך כתב רש"י כאן אליבא דרבא ע"פ האמת דס"ל כר"נ וכ"כ לתרץ הא דאמר לעיל רבא כר"נ ס"ל וא"צ לדוחק התוס' לעיל ודוק: בתוס' בד"ה ונישדינהו לפירי וכו' עד א"ת מ"ש דלא שרינן וכו' עד וא"ת אפי' אין הכלכלה וכו' עיין במהרש"א שהקשה היכי שייך הני קושיתם הכא וכ' ויש ליישב ונ"ל ליישב דודאי גם לעיל שמקשה ארבא דאמר כיס לא מבטל משום דלא צריך לה לתינוק וצ"ל אע"ג דצריך לי' לשחוק אין בטל משום זה רק כמו מטה שא"א לנושאו זולתו ומכ"ש לפי' התוס' שכ' שאם ישליכו מידו יצעק ק' ליהוי כמו מטה דצ"ל זה החילוק ומקשה ממתניתן דא"כ שאינו בטל אמאי שרי לטלטל תינוק עם האבן ומשני משום גיעגועין התירו קשה האיך משני הך דכלכלה לרבא כיון דלא בטל ליה לתינוק מכ"ש לכלכלה וצ"ל דסמך אסוגיא דהכא דמשני בפירות המטנפין וכלכלה פחותה דא"א להשליך האבן והוא צריך לישא את הפירות לשלחן הוי כמו געגועין דשרי או בטל האבן אגב חשיבות הפירות משא"כ בתינוק אי לאו דל"ל געגועין א"צ לא לתינוק מכ"ש לאבן ולא בטיל האבן כמ"ש רבא ממילא לק"מ הך וא"ת מ"ש דלא שרינן וכן א"ת השני לק"מ די"ל דסוגיא זו ג"כ אליבא דרבא כמ"ש לעיל דסמך אכאן ורבא הא אית לעיל דלא תליא בחשיבות אלא כל מה שאין צריך לו שא"א לו זולתו כמו מטה או פירות המטנפין וסוגיא דביצה ע"כ דלא כרבא והא דרבא שרי לטלטל כנונא אגב קיטמא נמי מיירי שא"א לטלטל הקיטמא בלא כנונא כמ"ש התוס' באמת פ' כירה דף מ"ז ע"ש אבל השתא שתירצו התוס' דאם ישליך מידו יבכה וודאי משום זה לא שרינן טילטול אלא כיון שהוא צריך לו קצת הוא בטל אגבו וקשה א"כ למה מחייב רבא גבי כיס הא נמי יבכה כשישליך מידו ולהא בטל אגב תינוק וצ"ל דלענין חיוב דאוריי' לא בטיל אבל לענין טילטול דרבנן בטל אגבו אף בצריך קצת א"כ שפיר הקשו דאף בלא געגועין לישרי כיון דהתינוק שרי לטלטל והאבן יהא בטל אגבו לענין טילטל כיון שצריך קצת שלא יבכה אף דלענין חיוב דאורייתא לא בטיל כמו ביש לו געגועין כנ"ל ובזה מתורץ נמי דלפי פשוטו קשה מאי מקשין תוס' דאף בלא געגועין לישתרי הא הגמ' מקשה מרבא דלעיל שמחייב בכיס וע"כ הוצרך לתרץ ביש לו געגועין ולפמ"ש ניחא וכן קושיא השנית מקשין שפיר לפ"ז כיון דרבא מודה דלענין טילטול שפיר בטיל אף בצורך קצת א"כ סוגיא דביצה אתיא ודאי אפי' אליבא דרבא כמו שמשמע שם שמקשה מרבא וגם שם יש צורך קצת או משום דלא חשיבי כלל בטלי אף בלא שום צורך לענין טילטול כמ"ש התוס' בפ' כירה הנ"ל דאל"ה לא מקשה מן כנונא דשם צריך לקיטמא ע"ש וא"כ ה"ג גבי אבן דלא חשיב כלל יהא בטל אף בלא שום צורך דשאני טילטול מחיוב כנ"ל ודוק: בתוס' בד"ה ה"נ בפירות המטנפין וא"ת וכו' העיקר הגירסא כמ"ש מהרש"ל דברי תוס' כולו ובודאי מצא כן בספרים המדויקים וכן הוא לפנינו בספרים חדשים ודברי התוס' שבספרים ישיני' הם מוטעים כמ"ש מהרש"ל ומהרש"א אלא שנראה מדברי מהרש"א שמחמת קושיא מחקם ורוצה לתרץ הקושיא ולהליץ לקיים הגי' ולענ"ד בלא"ה משום קושיא אין למחוק אלא שאין מקום כלל לדבריהם מתחילה ועד סוף שאם יכול להניח ע"ג כלי או טבלא מאי משני בפירות המנטפין וגם שסיימו בהא ודאי לא אמר למה לא אמר כיון שאפשר ליטול הטהורה אלא דברי תוס' לפי גי' חדשה הם עיקר ודוק: בא"ד א"כ ה"נ לישקלינהו לפירות בידיו וא"ל דילמא ה"נ אבן למעלה ופירות מלבד שי"ל שק' התוס' הוא אמאי לא קאמר רב חסדא הכא ל"ש שאבן למעלה אמנם נלע"ד ברור שדברי התוס' הם הכל על המסקנא שמשני הכא בכלכלה פחותה וכו' וכן משמע ממ"ש והשתא לא צריכנא וכו' וא"כ הרי אבן למטה או מן הצד בכלכלה ויכול ליטול הפירות וק"ל:

בא"ד והשתא לא צריכנא לשינויא קמא ר"ל לתירוץ השני של תו' אבל לתירוץ הראשון שפיר צריכין לפירות המטנפים דאל"ה אף שאינו יכול להכניס ידו ינער הכל לארץ אף שהכלכלה תהי' פחותה יטול הפירות בידו לשלחן אבל לתי' השני שכיון שהם בלא כלי א"א ליטלם בידו שפיר כתבו ששוב אין צריכין לשינויא קמא וק"ל:

בא"ד לעיל שפי הכלכלה צר והא דקאמר רב חסד ל"ש דילמא גם שם מיירי בפי הכלי צר י"ל דסתם כלכלה פיה צר משא"כ התם דלא תני כלכלה ומשמע באיזה כלי שהוא שפיר אמר ל"ש וק"ל וע"ל דף קנ"ה ע"א בגמרא: בגמ' דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' תימה לי מאי מייתי מסיפא וגם אינו דומה שהכא מיירי שנפלה למאה ושם הוא לפחות ממאה ויש לחלק ולומר שנעשה הכל כמו תרומה אמאי לא מייתי מרישא דתני סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי ויותר תימה שה"ל לאתוי מריש פירקא דלשם סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין רא"א תירום ותשרף ושם מפורש הטעם שאני אומר היא שנפלה היא שעלתה ומזה הוציאו מפרשים טעמא דר"א בהך שני משניות וצ"ל משום דשם יש לדחות דילמא אחר שעלתה הוא דהוי תרומה ממש לר"א כיון שכן דינו לעלות אבל קודם עלייתו הוי מדומע אף לר"א וא"כ הוי תיקון מעלייא יותר לר"א כמו שמפריש תרומה אבל מהכא מיירי ממדומע דלא מועיל עליי' אפ"ה בעינא מחתא ודוק:

בגמ' אלא הוא דאמר כרשב"א עיין פירש"י דלאו הטעם משום דתרומה בעינא מחתא ומזה תימה על הרב ברטנורה ותי"ט וכן הרמב"ם פירשו כולם הטעם ר' יהודא משום דס"ל בעינא מחתא כר"א והוא דלא כמסקנא וצ"ל לדידהו דפירשו דגם הטעם של רשב"א הוא דס"ל כר"א בעינא מחתא אף לקולא וכן ר"י עדיפא מהאי טעמא וק"ל:

ברש"י בד"ה וחכ"א אין המדומע וכו' עד ומדמע עד צ"ט כנגדו ואם יש בחולין יותר מק' כנגדו עולה והוא תמוה ונלע"ד לפרשו ע"פ דאי' במס' תרומות דר"א ור"י דהיינו חכמים דהכא פליגי בי' דר"א סבר בעינן מאה חולין ור"י סבר צ"ט ועוד ג"כ עולה לכך פי' אליבא דחכמים הכא דאם יש צ"ט בלא ועוד ודאי אינו עולה אבל אם יש ק' ועוד כנגדו היינו עם החולין עולה ודוק:

או יותר נראה כיון שאיירי הכא ר"א ור"י לכך פירוש אליבא דכ"ע דהיינו לשון כנגדו סובל או עמו או בלעדו לכך כתב סתם צ"ט כנגדו ודאי אינו עולה לר"א אפי' יש ועוד ולר"י אם אין בו ועוד הוא שהוא צ"ט עמו ובק' ועוד כנגדו עולה היינו לר"א בלעדי התרומה אף בלא ועוד ולר"י עם התרומה כיון שיש בו ועוד ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה