לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף קלב.
ברש"י בד"ה וביום השמיני וכו' עד אמרינן לקמן הלכה וכו' ר"ל דע"כ הא דאמר עולא ור' יצחק הלכה וכדי שלא יוקשה עליהם המיתיבי' וגם ברייתא דת"כ כר"י ע"כ צ"ל ודאי דאינהו מפרשי אליבא דר"א דהא הגמ' מקשה ע"כ לא פליגי וכו' עד מילה גופא מנ"ל קאי אקושיא לתרווייהו ואינהו מתרצי אליבא דר"א וסברי ג"כ לדרשא דביום כר"י אלא דבהא פליגי ר"א ורבנן דר"א סבר דהלכה למילה וביום למכשירין ורבנן ל"ל הלכה ובעינן ביום למילה גופא וליכא לימוד למכשירין וכן פירש"י לקמן וק"ל:
אמנם אי קשיא לי הא קשיא דלעיל בפ' האורג יליף מהכא לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למישרי מילה וע"כ הוא כרבנן הוא גופא קשיא לר"ש אליבא דרבנן דילמא באמת מקלקל בחבורה פטור ולא צריך קרא למילה עצמו ונימא דאייתר קרא למכשירין דנידחי שבת וצ"ע וע"כ נ"ל לפרש דגם בכולהו דפליגי לולב וסוכה ואינך יל"ד מנ"ל לרבנן לידרוש קראי דר"א אמילי אחריני נימא דקאי אמכשירין אלא ודאי דאית להו לרבנן דליכא למימר כלל דמכשירין ידחו שבת כיון דאפשר לעשות מע"ש אין סברא כלל שידחו שבת ואפשר דהכי הוי גמירי להו כמ"ש ר"ע הכלל במשנה משמע דהכי גמור ליה לכך מוכח דמקלקל בחבורה חייב וגם לידרוש קראי דאינך למילתא אחרנייתא ובזה מתורץ היטב במשנה מאי דאמר ר"ע הכלל כיון דפליגי בקראי ולית להו לרבנן לימוד אמכשירין מה"ת לידחו אלא ודאי משום הני קושיות שכתבתי צ"ל הכלל ודוק:
בתוס' בד"ה ת"כ ע"ש במהרש"א שדחק ליישב הגירסא ישינה והוא דוחק גדול וגם איך אפשר לאוקמא הברייתא כר"א וביום אמכשירין מה או אינו כמ"ש התוס' בהדיא דאיצטריך למילה גופא וגם מה"ת לומר דהברייתא כר"א ולא כרבנן וגם לא ידענא מאי קשיא ליה אהך גירסא שלפנינו שהיא נכונה ומאי שמקשה דכרב אחא נמי י"ל דהברייתא כרבנן דהא מוכח בברייתא דאין לדרוש שמיני והיינו ע"כ משום דאיצטרך למעוטי תשיעי ומנ"ל למידרש לר"א משא"כ לר"י ור"נ פליגי בהלכה וג"ש ר"א גמיר ורבנן לא גמרי ודוק ונ"ל שהוצרכו תוס' לפרש זה ואע"ג דלר"י אית ליה הלכה משום דלא יוקשה כיון דטעמא דר"א מאות ברית ודורות היכי קאמר לעיל לר"א מביום לכך כתבו אע"ג וכו' ור"ל ולעיל מפרש אליבא דר"י ודוק:
בגמ' שמעתתא המתחלת אמר רבא וכו' עד סוף של הענין בדף שלאח"ז עיין היטב עם התוס' כיפה תרצתי בע"ה כמה קושיות חמורות של התוס' וגם קושיות המהרש"א וגם קושיות הנופלת בדברי התוס' ורש"י אמנם עיקר ורוב בנין שחדשתי כבר כתבתי בפ' במה מדליקין בדף כב ע"ב בגמ' ומה שלא כתבתי שם נבאר כאן בעזה"י:
בגמ' אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי קא ניחא לי' וכו' לכאורה הוא תמוה אמאי לא אמר כאן כמו בסמוך לישנא אחרינא בצרעת וכאן מתיישב יותר והוא דמעיקרא אמר אבל מילה דחי משום דאתי עשה ודחי ל"ת הדר אמר אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי דחי וכן מפרש ביבמות גבי לא תבערו וצ"ל דשם מפרש כן לפי מאי דס"ד להוכיח מיני' דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אבל לפי המסקנא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת לא שייך לומר או אינו דליכא ה"א דלידחי והא דמפרש כן בצרעת אע"ג דבאמת אין עשה דוחה ל"ת ועשה ואפ"ה הי' ה"א דלידחי אפשר דאין זה פשוט כ"כ וגם הל"ת ועשה דצרעת אינה פשוטה כ"כ עיין בסמוך ברש"י ותוס' ודוק: