לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף קלא.
בתוס' בד"ה תאמר בשתי הלחם וכו' עד א"נ י"ל דהא לא מצי למימר עד וגלי רחמנא וכו' נלע"ד לפרש כיון דהא דממעט קציר העומר היינו מטעם דכתיב ביה מפורש קציר כמ"ש התוס' לבסוף והיינו משום דדבר שאינו מפורש המצוה בו הוי נמי דומיא דחריש דע"כ ודאי משכחת נמי שיהא איזה חרישה מצוה אלא שאינו מפורש בו ואמרה תורה כל מאי שאינו מפורש בו מצוה הוי דומיא דחריש ותשבות מיניה כיון דהוצא הפסוק הלימוד בלשון שביתה דאי כתיב לשון היתר בעומר הוי מצינן למילף מיניה היתר לשתי הלחם אבל כיון שכתוב בלשון שביתה א"כ ודאי גלי קרא שכל מה שהוא דומיא דחריש דלא כתיב בי' מצוה מפורש תשבות מיניה כנ"ל פשוט וא"צ לפי' המהרש"א ודוק: