לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף קיא.
בגמ' כי תנן נמי מתני' וכו' הלשון מיותר דהל"ל מתניתן במגמע ופולט ונ"ל דבא לתרץ דא"כ למה נקט סתמא לא יגמע דודאי אינו מגי' המשנה ומתרץ דלשון יגמע משמע דפולט מדלא קתני לא ישתה כדקתני לעיל מיני' כל המשקין שותה אלא דמרמז דמיירי תפולט דמיקרי רק גמיעה ולא שתי' ושם דקתני אבל מגמע ובולע משום רישא והא דקתני חלב כדי גמיעה היינו משום שיעורא לא יכול למיתני שתי' ודוק:
בתוס' בד"ה כי תנן וכו' עד אורחא דמילתא נקט והוא דוחק דהל"ל היא גופא רבותא אבל שותה הוא אע"ג דלאו אורחא הוא שרי ונלע"ד דהתוס' כ"כ לפי הס"ד אבל למסקנא א"ש והוא דמסיק דרבא שרי לאחר טיבול משום לפני טיבול משום הואיל ושריותא דלפני טיבול מיקרי זהו טיבולו כמ"ש רש"י והיינו דשותה חומץ ואוכל אח"כ הוי טיבולו לכך נקט אבל מטבל לאשמועינן דינא וטעמא כאחד דלהכי שרי אף לשתות כיון דמטבל הוא כדרכו לפני טיבול וזהו ג"כ טעם אביי ואפשר זה גם כן כוונת התוס' אורחא דמילתא נקט ר"ל דאשמועינן טעם השריותא משום אורחא דמילתא לפני טיבול ודוק:
ברש"י בד"ה ונימא וכו' עד מתקן עור צבי וכו' ר"ל אף דבאדם לא שייך משום תיקון מנא שייך בי' תיקון עור צבי וק"ל:
בתוס' בד"ה ורבא כמ"ד לאו מצוה ר"ל רבא דאוקי שם טעמא דאדם שרי לטבול משום דנראה כמיקר בשבת ובי"ה משום הואיל משמע הא לא"ה אסור כמ"ד לאו מצוה ועיין במהרש"א שהקשה לכאו' ק' חזקה ותירוצו אינו עולה מכמה טעמים חדא דלא מצינו בכל הש"ס טבילה בזמנה מצוה בכלים וגם שם לא מיירי כלל בטבילה בזמנה דקתני במשנה חל להיות ר"ל הרגל אחר השבת מטבילין הכל ר"ל שחייב לטהר עצמו וכליו ברגל משמע שאינו זמנה אלא משום רגל דמאי שייך זמן טבילה לרגל וגם לסברתו דשם ג"כ י"ל דמיירי בזמנה א"כ ל"ל טעמא באדם נראה כמיקר וצ"ל דהדר בי' גם מטעם נראה כמיקר א"כ הדר הוי תרתי מקמי חדא טעמא דהואיל וטעמא דנראה כמיקר ומאי התחיל להקשות וגם מאי דחי מכלים הא תנאי פליגי בה נוקי המשנה כהך תנא דלאו מצוה ואדם משום מיקר וגם עכ"פ יש לומר דהמשנה מיירי שלא בזמנה כיון דמיירי ברגל סוף סוף אינו תירוצו עולה כלל ונשאר קושיתו חזקה דליקשו דרבא ג"כ סבר כך דמותר לטבול משום מצוה בזמנה ולא הדר אלא מטעמא דהואיל וטעם מתקן ומיקר קאי משום דשם ודאי לא איירי בזמנה כמ"ש משא"כ הך ברייתא דקתני כל חייבי טבילות וכו' משמע ודאי בזמנה והי' נ"ל לתרץ לפום פשטי' דמשמע שהתוס' אומרים שרבא סובר כמ"ד לאו מצוה לכך אמר משום הואיל שרי וכן הוא ריהטא דלישנא דמהרש"א וא"כ אם נאמר דרבא השתא סבר כהך ברייתא דמותר לטבול משום דמצוה והדר מהך דסבר שם לאו מצוה א"כ שוב הוי הדר מתרתי מטעמא דהואיל ומסברתו דבזמנה מצוה דזו הוי חזרה חזקה מדין הסברתו ודוק:
אמנם אחר עיוני אין נראה לי כלל שיהא הפי' בתוס' שכ' ורבא כמ"ד לאו מצוה היינו שסובר כן דמה לנו פה ושם לסברתו הלא הוא רק מפרש המשנה ובריי' ודבר זה הוא מחלוקת התנאים מה לנו להכניס ראשו בין הרים אין לנו לפרש אלא שמוקי הברייתא כהך תנא או כאידך וגם התוס' לא כתבו כלל שרבא סובר כמ"ד לאו מצוה וא"כ התוס' מקשין ממש קושית המהרש"א ובסיגנון ופי' שכתבתי והוא דילמא באמת הדר בי' רק מטעמא דהואיל וברייתא דמתרת לטבול בי"ה היינו משום דטבילה בזמנה מצוה לכך בברייתא דתני כל חייבי טבילות דהיינו בזמנה לכך שרי ואין חוששין משום מתקן אבל משנה שם בביצה ואיירי שלא בזמנה ומחמת הרגל קאי טעמא דרבא משום מתקן אסור ואדם שרי אף שלא בזמנה משום מיקר ורבא דאמר שם טעמא דברייתא משום הואיל ולא אמר משום בזמנה כמ"ד לאו מצוה ר"ל דבעי לאוקמא ככ"ע אף כמ"ד לאו מצוה ומשום הואיל שרי אבל עכשיו פה הדר מטעמא דהואיל וע"כ ברייתא אתי כמ"ד בזמנה מצוה ולכך שרי ולק"מ מברייתא ואימא מהואיל הדר ודוק:
בא"ד וא"ת דתניא בפ"ב דיומא וכו' עד טמא מת היכי טביל וכו' לכאורה אינו שייך לכאן אך י"ל דלולי דברי התוס' לעיל היינו אומרים מה דשרינן משום הואיל היינו משום טבילה בזמנה מצוה ואע"ג דליכא תועלת אבל כיון שכתבו דאפי' למ"ד לאו מצוה שרינן משום הואיל דשבת ובשבת גופא שרינן שם לטהרת הרגל אבל ללא תועלת למה נתיר כיון דלאו מצוה וע"ז מסקי שאפ"ה הוי תועלת שיטהר למחר בלא טבילה דקודם הזאה אע"ג דלאו מצוה ויוכל לטבול למחר שפיר אמרי' הואיל ומהרש"א כתב דלהכי שרי שיוכל להזות למחר דטבילה בזמנה מצוה ואשתמיטתי' דברי התוס' לקמן דף קכ"א ע"א שהביאו מגמ' דיומא דאף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה טמא מת טובל בי"ה והיינו הך ברייתא שהביאו כאן אלא שקיצרו ולדבריו לא היתה התחלת קושיא ודוק:
סליק פרק שמונה שרצים ואלו קשרים פרק חמשה עשר