לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף קח:
בגמ' לירקונא וכו' עד ומי שרי פירש"י שתות כוס עיקרין משמע ודאי שר"ל שמקשה אמשנה והוא תמוה דהא בגמ' נקט הקושיא על ר' יוחנן דאמר לירקונא וכו' ומאי בעי רש"י בזה הפירוש ויותר תמוה שרש"י כ' במשנה על כוס עיקרין כוס של עיקרי ירקות וכו' וא"כ לק"מ אמשנה וגם כפי משמעותו ופירושו כאן נראה שסותר דברי עצמו ונ"ל לפרש דודאי אהך דר' יוחנן לחוד לא ק"מ דהיא גופא קמ"ל שהך רפואה הוא מיעקר ואסור לעשותו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שלהכי קרא לי' התנא כוס עיקרין ומביאו התי"ט ור"ל כדי שנדע שלא לשתותו אלא באשה זקינה ועקרה כמסקנת הגמ' ועל ר"י י"ל שלא לעשותו לכך הוכרח רש"י לפרש דהקושיא קאי אמשנה דמשמע ודאי שמותר בחול מדתני שאסור בשבת משום שחיקת סמנין קשה טובא הא אסור מדאוריי' אף בחול והא דהמתין עד הכא וגם נקט לירקונא וכו' משמע דמקשה אר' יוחנן זה תירץ רש"י בפירושו אמשנה ר"ל דאמשנה לחוד לא הי' יכול להקשות די"ל כוס של עיקר ירקות ולכך פירש"י כן במשנה כדרכו תמיד לפרש המשנה כפי הס"ד אבל ר' יוחנן דמפרש את המשנה ואמר ומעיקר משמע ודאי דמפרש כן המשנה תיבת עיקרין וכן הוא אליבא דאמת כמ"ש שאר המפרשים הרע"ב ורמב"ם ותי"ט דאל"כ למה נקט דוקא בזה עיקרין ולא בשאר הרפואות אמנם אף אם לא נפרש כן מקשה שפיר אמשנה כיון דעכ"פ מיעקר אלא האמת יורה דרכו ודוק:
אמנם עדיין אינו מתורץ למה המתין עד פה ולא הקשה מיד אר' יוחנן ונ"ל לתרץ דה"א מש"ה שרי דהוי סכנה חולי ירקון והא דאסור בשבת משום שיכול לשתות למחר אבל שלא לשתותו כלל הוי סכנה והוא מדוקדק בלשון המשנה דקתני מפני שהן לירוקה שהוא מיותר וגם אף לזבה הוא זה כוס לפירש"י במשנה אבל לפמ"ש ניחא דנקט טעמא למה שרי בחול ואסור בשבת אבל עכשיו דקאמר ואי לא לייתי רישא דשיבוטא וכולהו עד פה ומהנך ודאי לא מיעקר א"כ שפיר מקשה מי שרי כיון שיכול לעשות שאר הרפואות הנ"ל וק"ל:
אלא שלפ"ז לפי האמת ישאר הדיקדוק במשנה מאי דקתני מפני שהן לירוקה ודאי זה לא קשה הא הוא גם לזבה דלפי האמת מודה רש"י שכוס עיקרין הוא פירושו שמיעקר משא"כ בזבה וזה ג"כ הוכחה למ"ש לעיל שלפי האמת מודה רש"י אלא מה שהוא מיותר נ"ל דלזה פי' הרמב"ם דנקט כוס עיקרין כדי להרחיק ממנו אף בחול לכך נקט דוקא לירוקא שהוא בשיכרא משא"כ בזבה כדפירש"י לעיל:
או יותר נ"ל דלשון מפני הוא טעם לאסור דאפשר בזבה שאינו מיעקר הוא משקה ושרי בשבת אבל זה לירוקה שהוא מיעקר אין דרך לשתותו ולא הוי משקה ומוכחא מילתא לרפואה לכך אסור ודוק:
ברש"י בד"ה לא תעשו קרי בי' לא תעשו ר"ל דבא לפרש דפשוט לא תעשו משמע דקאי אלעיל ומעוך וכו' שזה אסור שהוא מסרס בידים אבל לשתות משקה המעקר זה אינו במשמע דקרא אם לא כמו שכתב רש"י קרי בי' וכו' דמשמע אף עשי' דממילא אסור אבל ודאי גם רש"י מפרש שדרש מן כ"ם כמ"ש התוס' והוא מוכרח ע"ש בתוס' והא דדריש הכי קרי בי' מנ"ל נ"ל לפרש וגם הדיקדוק דאמר מנין לסירוס באדם שאסור ולא אמר אף באדם וגם קשה טובא כיון דדרשינן מארץ כל שבארץ כמ"ש התוס' תו למה לי כ"ם אאדם מה"ת לישתרי לכן נ"ל ברור דה"ק מנין להחמיר באדם לאסור אף סירוס ר"ל ע"י השקאת כוס שזה נקרא סירוס שאינו עושה מעשה באיברי הזרע כמ"ש כל הפוסקים ע"ש ודוק בהם ת"ל כ"ם ואי למעשה לא צריך דלא נפקא אדם מכלל דכל אשר בארץ אלא להחמיר אף במסרס ממילא ע"י כוס וע"ז פירש"י קרי בי' היינו להיותו קאי נמי על כ"ם ולכך כ' הפוסקים שבשאר בהמה וחי' מותר מן התורה אלא שמסופק מהראי' שטיין אם אסור מדרבנן אטו אדם ובמעשה ודאי עיקר חיוב בבהמה אלא סירוס הוא ד"א ונפקא מכ"ם וזה דוקא באדם הזכרים ותדע שהוא קיל דהא דנקבות מותר השקאת הכוס כמ"ש התוס' מגמ' וכל הפוסקים אמנם לפירש"י הוא תמוה מ"ש הרמב"ם וטור וש"ע שאין לוקין על הסירוס רק אסור למה הא הוי לאו לדברי רש"י ויותר תימה שהמ"מ נתבאר בגמ' פ"ח שרצים ואיני יודע איך נתבאר פה וכוונתו ודאי למה שאמר שהוא אסור ולא אמר חייב והיא גופא קשיא ואם נאמר שהוא דרש לא נילקה נשתתק הדבר שבכל התורה לוקין וממתן מדרשא וכאן גופא כ' הרמב"ם עצמו שבכל בהמה חי' ועוף לוקין ונפיק ג"כ מדרשא כל שבארץ ולולא דברי רש"י י"ל כיון שעיקר הלאו לא קאי עלי' דלא תעשו משמע עשי' בידים אבל לפירש"י קשה ואם נאמר שהרמב"ם פליג ארש"י דקרי בי' וכו' והוי רק דרשא לאסור ולא ללאו הוא דוחק וגם הלא מצינו כן כמה פעמים בש"ס וכאן הוא מוכרח כיון דכתיב כ"ם ועלה קאי לא תעשו לכן נלע"ד דרמב"ם קאי אשתיות לרפואה ואינו מתכוין ואף דהוי פסיק רישי' הוא רק מדרבנן כמו כל דבר שאינו מתכוין לר' יהודא ור"ש בפסיק רישי' מודה לר"י ואפשר דמזה נמי מיירי ר' יהודא דנקט אסור ודוק:
בתוס' בד"ה והתניא וכו' עד וכ"ת דה"מ לשנוי וכו' ר"ל לכן ניחא לי' יותר להקשות מזה אבל לקמן באשה דלא שייך סירוס כמ"ש הפוסקים בשם הת"כ לכך מקשה מפרי' ורבי' וכמ"ש מהרש"א ג"כ ומ"ש לפי' אחר בעמוד שלאח"ז די"ל דמקשה גם שם מסירוס נעלם ממנו הת"כ הנ"ל שהביאו הפוסקים וגם בתוס' גופא כאן א"א לפרש כן חדא דא"כ מאי הוכחתייהו מגמ' דיבמות דילמא משום סירוס וגם מאי מתרצן התוס' משום דאיכא למ"ד וכו' וא"כ גם מסירוס לא פריך כיון שתלי זה בזה אלא ודאין אין שום סברא כלל לתלות זה בזה כיון שהוא קרא בפ"ע וגם שם הוציא סברתו מדיקדוק קלוש דבאשה דמשני הוא עיקר התי' דלא שייך סירוס וכת"כ למה להו לפרש אלא דמאי דמשני בעקרה הוצרכו לפרש שלא תיקשי כמו בסירוס אסור אף בסריס ה"נ משום פ"ו לאסור אף בעקרה לכך כתבו דלא שייך זה אלא גבי סירוס שגלי קרא כדלעיל ולא בפ"ו באשה וק"ל:
בתוס' בד"ה ת"ל בארצכם וכו' עד והכא מכם קא דריש וכו' ר"ל לסירוס בלא מעשה וכמו שכתבתי בפירש"י ע"ש ודוק:
בא"ד עד והכא אתיא אפי' כר"ש וכו' עיין בפוסקים מה שסיימו אפי' לפי' הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי זה דוקא בשבת אבל לא בשאר איסורים ולפ"ז אנו יכולין לכוין זה בדברי השאלתות דבזה קי"ל כר' יהודא בשאר איסורים אמנם תוס' אזלי לשיטתייהו לעיל בפרק הבונה דפליגי אערוך וסברי אף בשבת מודה ר"ש אף בפ"ר דלא ניחא לי' וק"ל:
)לעיל דף קי ע"ב(:
בתוס' בד"ה ת"ל וכו' עד ופריך עד השתא וכו' מ"ש המהרש"א דבל"ז נמי מוכח דשמואל הכי ס"ל ע"ש אבל אין זה דיקדוק דרצו להוכיח דאין חילוק בין שבת לשאר איסורים אף לדידן דס"ל כר"ש ומשמואל אין ראי' דילמא לא סבירא לן כשמואל ולא יודחו בזה דברי השאלתות אבל מקושית הגמ' מוכח דאין שום ה"א וסברא לחלק בין שבת לשאר איסורים דאל"כ מאי פריך והא שכ' התוס' דשמואל סבר הוא רק התחלת הראי' ודוק: בתוס' בד"ה למימרא דרב כר"ש ס"ל וכו' עד ות"ק אסר לי' אפי' לתענוג ר"ל כיון דחושש במתניו והוי דבר שאינו מתכוין דודאי מסי דשלא לרפואה ודאי שרי כדלעיל במשנה ור"ש שרי כיון שאינו מתכוין ולכאו' תמוה כיון דגם בעלמא שרי אין מתכוין למה ל"ל ישראל בני מלכים הם וצ"ל משום דהוי פסיק רישי' ולא שרי אלא משום דגם אינו ניכר הרפואה דמאן דחזי סבר לתענוג הוא דלא ידע דחושש במתניו ויאמר דסך משום כ"י ב"מ הם וגם הוא אין מכוין תו ליכא למיגזר אף דהוי פ"ר וז"ש התוס' דמקיל בעלמא וכו' ר"ל מש"ה מקיל כאן עוד קולא ואם כן יש לכוין זה בפירש"י ודוק וזה דלא כמהרש"א עיין שם: