לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף קז.
בתוס' בד"ה ממאי דפטור ומותר וכו' עד אבל לפי מאי דפריך וכו' ע"ש עד סופו דברי התוס' צריכין ביאור וגם המהרש"א לא ביאר כל הצורך ונ"ל דאמת לפירש"י דמדמה הוצאת ליחה ממורסא לנטילת הקוץ גופא כנראה מדבריו כן בד"ה ליטול את הקוץ לק"מ דהא ודאי נוטל את הקוץ אמנם תוס' מיאנו בזה שאין זה דומה דהוצאת הקוץ לא מיקרי חובל שהוא דבר אתי מעלמא מה שאין כן הוצאת ליחה שהוא מגופא הוי כמו הוצאת דם דהוי חובל והוא מוכרח מהגמ' שהרי אמרו בע"ב דהמפיס מורסא אתיא כר"ש משמע אבל לר"י חייב מדאוריי' והיינו משום חובל ובהוצאת הקוץ מקשה בסנהדרין ליחוש דילמא חביל ר"ל שיוציא דם שהרי הקוץ ודאי מוציא אלא מפרשין הא דיליף מפיס מורסא מנטילת קוץ היינו משום הוצאת דם בשעת נטילת הקוץ ואע"ג דהוי חובל ממש אפ"ה שרי מטעם דמשני בסנהדרין בין לר"י בין לר"ש שרי דלר"י הוי מקלקל בחבורה ולר"ש הוי מלאכה שאצ"ל אע"ג דתרוייהו פטור אבל אסור הכא משום צערא שרי רבנן וא"כ ה"נ במפיס מורסא ואפשר דאף רש"י כן כוונתו אע"ג דהכא אמרינן דמפיס מורסא אתיא רק כר"ש ושם אתי אליבא דכ"ע היינו משום דשם הוי מקלקל בחבורה אבל בהוצאת ליחה אינו מקלקל ואפ"ה מוכח שפיר לר"ש מהתם דהא ר"ש אית לי' מקלקל בחבורה חייב והוי כמו מתקן ואפ"ה שרי ה"נ הכא רק הוקשה להתוס' דילמא התם דהוי ספק איסור דרבנן כמ"ש שם דילמא חביל שרי משום צערא או אפשר אף בלא צערא דספק איסור דרבנן להקל רק המקשה הוי ס"ד שהוא ספק שגגת הקילה אבל התרצן באמת לא אמר שם משום צערא אבל הכא שהוא ודאי איסור דרבנן אף לר"ש מנ"ל לשמואל דמשום צערא שרי רבנן להוכיח משם וצ"ל דס"ל לשמואל דגם בקוץ הוי פסיק רישא שודאי מוציא דם ואפ"ה שרי ושפיר מוכח וע"ז הקשו דלסברת המקשה שאמר דילמא חביל ש"מ שהוא ספק ומוכרח אליבי' כמ"ש המהרש"א וא"כ להמסקנא אינו מוכרח מנ"ל לשמואל להוכיח היתרא ופ"ז תירצו שפיר דאפ"ה מוכיח שפיר דמדר"י נשמע לר"ש דלר"י ספק הוי כמו ודאי לר"ש כיון דאית לי' דבר שאין מתכוין אסור אף באיסור דרבנן כמ"ש התוס' במקום אחר וגם הכא ע"כ ס"ל כן וכל דבר שאין מתכוין הוי ספק ואפ"ה אסור א"כ ה"נ אע"פ שהוא מקלקל ליתסר אלא ע"כ משום צערא שרי ה"נ לר"ש בודאי מלאכה שאצ"ל במפיס מורסא ודוק:
סליק פרק האורג שמנה שרצים פרק ארבעה עשר:
ברש"י בד"ה שלא לצורך פטור דאין במינו ניצוד ור"ש היא וכו' עיין בתוס' שר"ת מחקו ואני תמה שא"כ גם לעיל ימחוק שרש"י פי' לעיל אהך גופא דחכמים אומרים אין במינו ניצוד פטור פי' וז"ל צרעין ויתושין שאינן לצורך ועל במינו ניצוד חייב כתב כגון חגבים הגזין שהוא מין חגב טהור ונאכלין והן לצורך אלמא דס"ל דזה טעם שאין במינו ניצוד פטור דסתמייהו הוי שלא לצורך שאינן ראוין לכלום רק אם הוא צריך לו לאיזה דבר כגון לרפואה כמו דאמרינן גבי נחש לעיל או לשאר דבר חייב לאפוקי דבר שמתו ניצוד אף שהוא אינו צריך חייב דאטו הזורע והוא אין צריך לתבואה יהא פטור ובאמת הך חכמים לעיל ודאי ר"ש היא ואפשר בזה גם רש"י ס"ל כפי' התוס' דלהכי ח' שרצים הוי מינו ניצוד משום דיש להם עור ולכך נקטו בהדי חובל וסתמייהו הוי לצורך משום עור משא"כ באינך וק"ל:
בתוס' בד"ה ח' שרצים וכו' עד כדפי' פ' כלל גדול נ"ל דלא כתבו תוס' כדפירשתי שהתוס' לא פירשו שם מאומה ואי מאי שכתבו אשוחט דעלמא קאי ה"נ חובל דעלמא הוא אלא נ"ל שר"ל כדפירש פרק כלל גדול ור"ל שהגמ' פריך משום צובע אין וכו' א"כ כ"ע מודו שחייב משום נ"נ ואף א"ת שגם כאן פירושו אף משום צובע הלא אמר שם בגמ' רב אמינא מילתא דלא ליתי וכו' ע"ש וזה הטעם לא שייך כאן וק"ל:
ובאמת הוא לכאו' הוא תימה גדולה על רש"י אמנם נלע"ד דפירש"י הוא מוכרח ובא לתרץ קושיא חזקה דהלא בדף הקודם אסיק בגמ' דמתניתן לעיל דקתני כל המקלקלין פטורין ר' יהודא היא דפטור מקלקל אף בחבורה לכך אינו חייב אלא בצריך לכלבו לפירש"י דהוי מתקן והק' בגמ' איזה חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אע"פ שלא יצא ופי' הר"ן דבהכי מיירי מתני' דמפליג בין ח' שרצים לאינך אבל ביצא דם אף בשאר חייב וכן משמע בגמ' וכן משמע בפירש"י שכ' בדם הנצרר בו וא"כ לא משכחת בי' צריך לכלבו אף שי"ל שדעתו הי' ליתן לכלבו זה אינו מתקן כמ"ש התוס' לעיל באיסורי הנאה ולומר דסתמא דהכא כר"ש כן צריך לומר באמת לפי' לוי' אבל הוא קשה מאד שיקשה סתמא אסתמא בחד מסכתא ובשני משניות הקרובים לכך פירש"י משום צובע לחוד והא דקאמר פרק כלל גדול אף משום צובע היינו בשוחט דעלמא שמתקן אף הנ"נ משא"כ הכא והא דאמר שם צובע במאי ניחא וכו' היינו משום שסתם שוחט כוונתו אבשר ע"ש לכך אמר כי היכא דליקני מיני' הבשר אבל הכא ח' שרצים כ' התוס' וכן דעת רש"י דעיקר כוונתו משום עור גבי צידה י"ל גם החובל כוונתו לצבוע העור וטפי הוי חד טעמא כמ"ש התוס' דקתני בהדדי ודוק:
ובאמת על התוס' הוא קושיא יותר גדולה איך אסקי משום נ"נ הא הוי מקלקל ולדידהו אף נאמר דסתמא דהכא כר"ש לא מיתרצא שהם פירשו לר' יוחנן אף ר"ש לא מחייב אלא בצריך לכלבו והכא כיון שלא יצא אמאי חייב ואם נאמר דאתיא כר' יהודא שלא תיקשי סתמא אסתמא קשה אף אם נאמר דמיירי מתני' בשיצא הדם דהא תו' פירשו לעיל דלר' יוחנן אליבא דר' יהודא פטור אף צריך לכלבו לא מחייב כי אם בשוחט או מילה דהוי מצוה א"כ איך יפרש ר' יוחנן משנתינו וביותר קשה אברייתא בגמ' דאמר נצרר הדם אע"פ שלא יצא ואוקמה בגמ' כר' יהודא האיך מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ לפי' התוס' ונ"ל לפרש עפ"י פסק הרמב"ם שפוסק כר' יהודא דמקלקל בחבורה פטור אם לא בצריך לכלבו חייב וכפירש"י ופסק שאם חובל ע"י כעסו באדם או באיזה ברי' חייב כמ"ש המ"א שם ויצא לו מזה דהוי מתקן ליצרו ותמהו עליו ולפי דברינו יצא לו מזה המשנה וברייתא דאתיא כרב יהודא אפ"ה חייב אע"פ שלא יצא הדם כמ"ש גם הרמב"ם דאז אין צריך לכלבו ומוקי להו במחמת כעסו אבל דברי התוס' אין לתרץ כן דלא נקטי לעיל בקורע לחייב רק למירמא אימתי' ולפי הרמב"ם חייב אף בחמתו דקעביד נחת רוח ליצרו כמ"ש בגמ' לעיל והא דפריך לעיל מי שרי פי' המפרשים דפריך דאף בחול אסור ואמאי נקט בשבת והל"ל אף בחול אסור ע"ש וכן משמע מפורש לעיל בתוס' דלא כרמב"ם בד"ה לא צריכא דף ק"ה ע"ב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אתוס' וצע"ג אם לא שנאמר שלשה דוחקים והוא שנאמר דמתני' דהכא אתיא כר"ש ולא כסתמא דלעיל וגם נאמר דמיירי שיצא הדם וצריך לכלבו אליבא דר' יוחנן דלא כר"ן והא דפטור בשאר שרצים משום דהוי חבורה החוזרת אף שיצא הדם ובריי' דקתני אף שלא יצא הדם סבר כר' יהודא בחדא ופליג עלי' בחדא וסובר כר"ש במקלקל בחבורה ואליבא דר' אבהו ור' יוחנן פליג אבריי' דתנא הוא או סומך על משנה דכל המקלקלין פטורין וגם על זה יש להקשות ואין להאריך סתמא דמילתא לענ"ד דברי רש"י מוכרחין ודברי התוס' צע"ג ודוק:
ולכאורה יש לסייע סברת הר"ן דביצא הדם חייב בכולן דהא במשנה דחולין אלו שעורותיהן כבשרן חשיב נמי עור אדם וא"כ היכי תנן בב"ק החובל בשבת פטור מכולן שמתחייב בנפשו הא ל"ל עור כמ"ש בגמ' אשרצים אבל לסברת הר"ן ניחא דשם מיירי שיצא הדם דהא מוקי לה ר' יוחנן בצריך לכלבו אף דהרמב"ם פוסק גם ביצא דם אינו חייב דלא כהר"ן אמנם לדידי' י"ל המשנה דב"ק בבא לנקום נקם מחמת כעס ומצא לו גם מזה ודוק אמנם י"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו כמ"ש בעור עגל הרך ובעור עוף ודוק: בתוס' בד"ה הצדן לצורך חייב וא"ת וכו' עד דמחייב נמי משום עור לכאורה צ"ע א"כ מאי אמר בגמ' מדקתני החובל חייב מכלל דאית להו עור ולא נקט מדקתני הצדן שהוא ברישא וא"ל שיש חילוק לענין צידה וטומאה דהא חזינן לענין טומאה וחבלה ודאי יש חילוק כמ"ש התוס' מעור עוף ועגל הרך אפ"ה בשרצים אין לחלק כיון דאין להם גישתא דעור כלל כמ"ש התו' ולמה יתחייב משום צידה לרבנן ועכ"פ יוכיח מן שניהם והל"ל מדקתני הצדן והחובל וכו' ויותר קשה בברייתא בגמ' דקתני הצד אחד מח' שרצים חייב משמע דאבל ח"ש חייב משום צידה ובחובל קתני דווקא באותן שיש להם עורות כמ"ש בגמ' וכיון דפטור מחבלה ש"מ דגרע מעור עוף ואין להם עור כלל ולמה יתחייב משום צידה לפי' התו' ונ"ל לחלק דלענין צידה חשיב כולן עור לכ"ע משום דקתני שם במשנה דחולין וכולן שעיבדן טהור ע"ש והצד משום עור ודאי דעתו לעבד העור ואז הוי עור בכל הח' שרצים כנ"ל במשנה וכולן שעיבדן טהור משא"כ שאר שקצים ורמשים דלית להו עור כלל ואינן ראוין אף לעיבוד תדע דלא קחשיב להו שם במשנה ואלו שעורותיהן כבשרן משום דלא שייך כלל עורותיהן דל"ל עור כלל וגם לא שייך למיתני בהו וכולן שעיבדן והא דכ' התוס' דחד טעמא אית להו היינו לתנא דידן דחייב בחובל בכולהו ודוק:
בתוס' בד"ה ע"כ לא פליגי וכו' מה שהקשה המהרש"א קצת אמאי לא דחו פי' הקו' וכו' אמאי מוקי הברייתא לקמן כר"י טפי מרבנן ע"ש מלבד שתמוה לי קושיתו למה מקשו וידחו פירש"י בדבר שלפירושם קשה טפי כמו שסיימו בקושיא זו דהא גם לר' יהודה י"ל דדריש הטמאים כמו רבנן דמ"ש וכמו שמוקי כר' יהודא כן יכול לוקמא כרבנן ע"ש ודוק שהוא ממש זה הקושיא: אמנם נלע"ד דאדרבא מכח קושיא זו הוא סיוע לפירש"י דלפי' התוס' קשה קושיא זו כמו שסיימו והניחו בקושיא משא"כ לפירש"י לא קשה מידי דהא כולה סוגיא לקמן אזלא אליבא דרב והוא תני תנשמת לרבנן כמ"ש התוס' וקא דרשי הטמאים רק ר' יהודא לא דריש ואזיל בתר גישתא ואם כוונתו דמוקי כת"ק דמשנה דחולין הא אמרינן התם גם דת"ק שם סבר כר' יהודא והיינו דמוקי כר' יהודא וגם מזה קצת סיוע לפירש"י מדקאמר סבר כר' יהודא משמע דכולהו רבנן ותנא דהטמאים לא סבר כר' יהודא ודוק: ומה שהקשו התוס' למה לי' למימר תנא הוא חדא דאל"ה קשה ושביק מתניתן ועביד כברייתא וגם בלא"ה קשה הא רב לא אמר כלום רק מפרש הבריי' ל"ל תנא הוא אלא ע"כ משום דאי לא אמר רב למינהו הפסיק הענין היינו מפרשים דגם הברייתא טעמא משום גישתא אבל כיון דרב אמר משום למינהו אלמא מאן דדריש למינהו לא אזיל בתר גישתא ומאן דאזיל בתר גישתא לא דריש להטמאים וברייתא פליג אמשנה ובריי' כרבנן ומתני' כר"י כמו שמסיק וקשה מנ"ל לרב לומר זה דבריי' פליג אמשנה לכך אמר תנא הוא ופליג אמשנה ומפרש הבריי' כן ותני נמי תנשמת לרבנן וא"כ מתורץ קושית התוס' גם כן ודוק: