אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף צה.

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף צה.

דף צד:

בגמ' חולב משום מאי חייב אמר להו משום חולב וכו' הדברים תמוהים לפי פשוטו והל"ל לא ידענא ונ"ל לפרש ע"פ מ"ש התו' כ"פ במכילתן דעיקר נפקותא בתולדה מאיזה אב הוא שאם התרה בו משום אב חייב ודוקא אב דידי' אבל אם התרה משום אב אחר הוא פטור אמנם מסקנתייהו דאם התרה משום תולדה לבד נמי חייב אלא דאם התרה משום אב בעינן דוקא אב דידי' ולזה נ"מ שאלו לו משום מאי חייב לענין התראה ואפשר סלקא דעתייהו דבעינן דוקא להתרות משום אב כמו שרצו התוס' לפרש כן בעלמא וכן משמע פשטי' דגמ' גבי משמר וע"ז פשיט להו משום חולב ר"ל כיון דלא ידעינן האב א"א להתרות אלא משום חולב ואז ודאי חייב ודוק ובזה מדוקדק מאי דשאלו משום מאי מחייב ר"ל כיון דלא ידעינן האב א"א להתרותו כדס"ד התוס' ובלא התראה א"א לחייבו ואהא פשיט לי' דמתרינן משום חולב וחייב וכמסקנת התוס' וכן מחבץ ומגבן ודוק:

בתוס' בד"ה המכבד והמרבץ וכו' עד דאי פסיק רישי' היכי שרי לקמן ר"ש לכתחילה וכו' עי' במהרש"א שהקשה אמאי לא מוכחי מהכא דלא מחייבי רבנן חטאת ודחק א"ע ולענ"ד דלק"מ דודאי גם התוס' מעיקרא ידעי די"ל דפליגי בהכי אי הוי פ"ר אלא שרצו להוכיח דע"כ ליכא שום דיעה דהוי פ"ר דאל"ה היכי קאמר לקמן בפשיטות משום דקי"ל כר"ש שרי לכתחילה דילמא הלכה כר"א דהוי פ"ר ואם רצה לפסוק דלא כר"א לא הוי לתלות משום דקי"ל כר"ש הא גם ר"א מצי סבר כר"ש והל"ל וקי"ל כרבנן אלא ע"כ עיקר טעמא דר"א דסבר כר' יהודא ושפיר קאמר כיון דקי"ל כר"ש ממילא אין הלכה כר"א וא"כ ע"כ אף לר"א לאו פ"ר היא והקשו שפיר וע"ז תירצו דלעולם פליגי בהכי והא דאמר וכו' הוא עיקר התירוץ וה"פ לאפוקי מר"א לא צריך לפסוק דודאי הלכה כרבנן במקום ר"א אלא בא לאפוקי אף מרבנן דאסרי לכתחילה והיינו משום דסברי כר"י ע"ז קאמר והאידנא דקי"ל וכו' ודוק: בתוס' בד"ה שרא זילחא במחוזא וכו' ע"ש עד סוף ואין שבות במקדש עיין מהרש"א שהקשה ותמה מאי שלא הקשו גם לרבנן למה ליה למימר אין שבות במקדש תיפוק לי' דחוץ למקדש נמי שרי כמו הכא כיון דהוי רצפה וכן הקשה אתירוץ התוס' בתרא שסיימו לרבנן ליכא אלא איסורא ואין שבות במקדש תיפוק לי' אפי' בלא מקדש ליכא שבות כדחזינן הכא דלא גזרינן אטו היכא דליכא רצפה וע"ש שתירץ בדוחק גדול וביותר אף לפי דבריו קשה מ"ש לר"א דגזרינן אף בעזרה אטו היכא דליכא רצפה והלא חזינן הכא דלא גזרינן לרבנן והתוס' לא חילקו בין רבנן לר"א אלא במקדש ומה אעשה אני תולה החסרון בי שאיני מבין דבריו דלפי קוצר הבנתי אשתמיטתי' דברי התוס' פרק במה מדליקין דף כט ע"ב והוא מוכרח מהגמ' דקאמר שם גזירה עיליתה דשישא אטו עיליתה דעלמא והקשו מהכא דשרא זילחא במחוזא ותירצו דשאני מחוזא דהוי כל העיר כן אבל בעיר אחת גזרינן עלי' זו אטו עלי' אחרת ובירושלים לא מצינו אלא עזרה אף אם נאמר דשוקי ירושלים היו מרוצפין כמ"ש רש"י בפסחים ודאי י"ל שהיו מקומות שלא היו מרוצפין וגם הר הבית והחיל לא מצינו שהי' רצפה ולא קשה מידי לרבנן דאי הוי שבות במקדש שפיר היו גזרינן אטו מקום אחר באותו עיר ולא הקשו אלא לר"א דמשמע שם שחייב מדאורייתא אליבי' ומדאורייתא ודאי לא שייך לחלק בין מקום אחד לכל העיר לחייב חטאת ואהא תירצו שפיר ודוק:

בגמ' רמי לי' אביי לרבא תנן ר"ש פוטר בזה ובזה וכו' עד בע"ב ושאני לענין הכשר זרעים וכו' הגמ' תמוה מאד כמו שהקשו תוס' וגם יש עוד לדקדק האלמא לר"ש הוא למותר וגם תנן דמייתי למותר וגם בתירוץ נקוב לר"ש בתלוש משוי לי' הוא למותר דהא גם המקשה ס"ל כן ונלע"ד לתרץ הכל לפום פשטי' אחר שנדקדק היתור לשון במשנה בר"ש פוטר בזה ובזה כיון באינו נקוב לא פליגי הל"ל ר"ש פוטר בנקוב וגם סתם ר"ש פוטר הוי ידעינן דקאי אנקוב וגם בת"ק לא שייך למיתני' הכא רק נקוב במאי דפליגי ונ"ל דהת"ק בא להשמיענו דאפי' אינו נקוב אסור לכתחילה משום דגזרינן אטו נקוב ולכן נקט פטור להשמיענו פטור אבל אסור כמו כל פטורי דשבת ולכן הוצרך גם ר"ש להשמיענו דאי לא הוי נקט אלא ר"ש פוטר בנקוב ה"א דלדידי' אינו נקוב מותר אף לכתחילה דלא שייך למיגזר אטו נקוב כיון דבנקוב גופא אינו רק מדרבנן אטו מחובר לקרקע הוי גזירה לגזירה קמ"ל ר"ש פוטר בזה ובזה משמע אפי' באינו נקוב הוא פטור אבל אסור וקשה באמת לר"ש למה גוזר באינו נקוב הא הוי גזלג"ז וצריך לפרש דבאמת לר"ש נקוב הוי לגמרי כאינו נקוב ולא הוי שום חילוק ביניהם א"כ לא הוי גזלג"ז רק דגזרינן שניהם יחד אטו קרקע וזו מדוקדק מאד הלשון תנן ר"ש פוטר בזה ובזה ש"מ דאף א"נ אסור קשה למה אלמא נקוב לר"ש כשאינו נקוב משוי לי' ר"ל שאין שום חילוק ביניהם שיהי' נקוב עכ"פ טפי מחובר מאינו נקוב וכמ"ש ורמינהו וכו' ר"ל דבלא"ה יש לפרש הברייתא שם שפיר דבאמת נקוב גם לר"ש מיקרי מחובר קצת אלא שאינו לגמרי לר"ש לכך בשבת ושאר דברים דבעינן מחובר גם נקוב לא מיקרי מחובר לר"ש משא"כ בהכשר זרעים דבעינן תלוש לגמרי לכן נקוב אינו מקבל הכשר אבל מהכא דמוכח דליכא שום חילוק בשום מקום ביניהם דאל"ה הוי א"נ מותר בשבת כמ"ש וע"ז מתרץ לעולם ר"ש נקוב כתלוש לגמרי משוי לי' כסברתו כאן ולא כמ"ש משם והא דמטהר בהכשר היינו משום גזירת הכתוב ולא מסברא דהוי מחובר קצת ודוק:

בדרך אחר נ"ל לתרץ ק' התוס' וכל הנ"ל בסיגנון תי' השני של תוס' אלא ע"פ הוכחה ויתורץ עוד דיקדוק שהתורה ריבתה טהרה מאי שייך טהרה לכאן והוא שיש להוכיח משם דהא דקאמר ר"ש אין בין נקוב לשאינו נקוב היינו הגם אינו נקוב הוי מחובר כנקוב דאל"ה קשה למה לא קאמר לענין הכשר וגם לענין טומאה וצ"ל דבאמת לענין טומאה אין חילוק דגם א"נ אין מקבל טומאה מדלא הוציא מכלל אלא ה"ז תיתי מהי תיתי משא"כ אם נאמר להיפוך דלכל מילי גם נקוב הוי תלוש איך אפשר לומר דבטומאה אין חילוק וגם נקוב מקבל טומאה כיון דאין מקבל הכשר איך יכול לקבל טומאה וכיון דבא"נ מקבל טומאה ובנקוב לא מקבל ה"ל למיתני ה"ז וטומאה אלא ע"כ דא"נ כנקוב משוי לי' והכא קתני ר"ש פוטר בזה ובזה אלמא נקוב כשאינו נקוב משוי לי' דאל"ה הוי לי' לחייב בזה ובזה ושם מוכח להיפוך וע"ז משני דלא מוכח משם להיפוך די"ל לעולם נקוב כתלוש משוי לי' והא דלא נקט ה"ז וטומאה דשאני ה"ז דהתורה ריבתה טהרה ר"ל דעיקר ריבוי הוא לענין טהרה כמ"ש טהור הוא והא דנקט ה"ז לרבותא דאפי' הכשר אינו מקבל מגזירת הכתוב ודוק:

בתוס' בד"ה ורמינהו נלע"ד לפרש שני התירוצים לר"ש רוצה לפרש דבלא"ה ה"א לפרש הברייתא דר"ש נמי סבר דמדאורייתא יש חילוק דנקוב הוי מחובר ושא"נ תלוש והא דקאמר אין בין היינו דחכמים גזרו לחומרא הא אטו הא וא"כ לדידן ליכא שום חילוק ולכך פריך מהכא דמשמע מן התורה הוי נקוב תלוש כיון דהוי לקולא א"כ מכ"ש בה"ז דניהוי תלוש לחומרא דלא שייך לומר לא גזרו כיון דהוא מדאורייתא ולר"י ה"א בלא"ה דלר"ש גם אינו נקוב הוי מחובר מן התורה וגם רבנן לא גזרו בשום מקום רק בה"ז גזרו שא"נ יהא תלוש דהחמירו רבנן בטהרה וי"ל דלא מצינו חומרא בתלוש אלא בטומאה וה"ז ומ"ש לענין תרומה לא ס"ל לר"י וגם לא גזרו בזה כיון דהוי מן התורה כמחובר ודוק:

אבל להיפוך ל"ל דא"כ אמאי טהור בה"ז בנקוב דודאי רבנן לא הקילו ומהכא משמע להיפוך לכך מקשה שפיר אע"ג דסברתם הפוכות דלתירץ ראשון הקילו רבנן ולא רצו לגזור בטומאה כמו בעלמא ולתירץ שני גזרו בטומאה טפי מבעלמא אין זה קושיא דמצינו כן גם בש"ס אית דוכתא דמשני אפושי טומאה לא מפשינן ואית דוכתא דאמר שאני טהרה דהחמירו ובריש מכילתין אמרינן ג"כ עד היכן פרצה טהרה וכו' זהו הנ"ל בפשט דבריהם אף שלענ"ד לא הייתי צריך לבאר זה כי הוא פשוט אמנם שראיתי הגאון מהרש"א נטה מדרך זה ולענ"ד ברור כמ"ש ומעתה אשיב ידי לבאר פרטי דבריהם כיד ה' הטובה עלי ע"פ דרכי הנ"ל מ"ש כיון דלענין שבת וכו' אע"ג דהוי לקולא וכו' ודאי מד"ת אין חילוק בין לקולא או לחומרא אלא כיון דרצו לפרש דשם ה"א דרבנן גזרו ומהכא כיון שהוא לקולא ודאי הוא מד"ת וא"כ הוא כ"ש לחומרא בה"ז ר"ל שלא יקילו שם מד"ת שהוא לחומרא והאיך הקילו לטהר וק"ל ע"ב:

בא"ד וצ"ל לפ"ז דאין תורמין וכו' הוא תמוה כמ"ש מהרש"א ומדבריו נראה שפירש שמ"ש התוס' לחומרא היינו מחמת ספק ודלא כמ"ש ועפ"ז נטה גם לקמן מאשר נבאר ואיני יודע איך מפרש ה"ז שלא החמירו בה"ז ואוקמוה אדיני' אלא ודאי משום דמד"ת הוי נקוב מחובר אלא חכמים גזרו לחומרא לכאן וכאן כמ"ש התוס' לבד בה"ז לא גזרו משום אפושי טומאה אמנם גם ע"פ דרכי יש לפרש הכא כסיגנון מהרש"א אמנם הוא דחוק ולפ"ד יש לפרש בדרך יותר נאות שהוקשה להם איך קאמר א"ב כיון שמד"ת יש חילוק וא"כ ע"כ אין תורמין מזה ע"ז וכאן לא שייך לומר שגזרו חכמים לכך כתבו דלענין זה גזרו אף כאן שלא לתרום על ג"ק ודוק:

בא"ד והשתא משני שפיר וכו' עיין מהרש"א מ"ש לפרש דקאי אתירץ שני משא"כ לתירץ ראשון ודבריו קשים להולמם בעיני דהא גם לתירץ ראשון לא אמרינן שגזרו אלא לפי ה"א אבל לפי התירץ דמד"ת כתלוש משוי לה לא אמרינן כלל הך סברא וגם מאי קשה דילמא בה"ז לא גזרו וגם דבריו בקולא וחומרא שכתב איני יודע מאי שייך בדאורייתא אמנם לענ"ד נראה דקאי הך והשתא על שני הפירושים והיינו דמעיקרא כתבו לתרץ הקושיא שבגמ' וכתבו ע"ז שני פנים וכתבו דהשתא לב' הפנים משני שפיר ובאו לתרץ בזה דאלו לפי פשוטו גם המקשה הי' יודע שלכל מילי הם כתלוש אלא שהקשה מה"ז והל"ל התם טעמא משום שהתורה ריבתה מאי האי דקאמר לכל מילי וכו' ושאני ה"ז וכו' כ"ז גם המקשה ידע אבל לאלו הב' פנים א"ש דלסברת המקשה לא הי' כן מחמת ה"ז הי' ה"א לתירץ השני להיפוך דא"נ הוי מחובר וגם לתירץ ראשון זימנין דהוי להיפוך היכא דהוי מחובר חומרא וע"ז קאמר התרצן דאינו כן רק לעולם הוי כתלוש ומאי שרצית להוכיח כן מה"ז שאני ה"ז וכו' כ"ז נראה לי ברור ואמיתי פירוש דבריהם אמנם אף לפי סוגית המהרש"א יש לפרש ע"פ דרכינו דלתירץ הראשון לא א"ש כ"כ דהא אף לפי סברת המקשה בכה"ג דה"ז דהוי תלוש חומרא הוי גם נקוב תלוש וה"ז שאני כמ"ש התוס' לעיל אלא שהוא מטעם אחר א"כ לא א"ש כ"כ האי לישנא אלא שצריך לדחוק משום דזימנין הוי גם א"נ כמחובר והוא משני דמדאוריי' הוי כתלוש ואפ"ה שני ה"ז אבל לתירץ השני א"ש טפי דלסברת המקשה הוי ממש א"נ כמחובר בכ"מ ודוק:

בא"ד אבל קשה לאלו הפי' וכו' אע"ג דלתירץ הראשון הוי מד"ת לא שוי דנקוב הוי מחובר ושאינו נקוב תלוש והיינו יכולין לפרש אלמא דמדאורייתא משוי לי' כיון שהוא שוה אף לקולא לא נראה לפרש כן דא"כ עיקר חסר מן הספר והל"ל מדאורייתא משוי ליה אבל השתא לא א"ש כיון דעכ"פ הן שוין ודוק:

בא"ד ויש לפרש וכו' עד דאדרבא שא"נ כנקוב משוי לי' אע"ג דלתירץ הראשון גם נקוב כא"נ משוי לי' היכא דהוי חומרא הכא מיירי דומיא דמשנה שהוי מחובר חומרא ואפ"ה משוי נקוב כא"נ ובזה מקשה שפיר אדרבא ודוק אמנם לולא דמסתפינא הייתי אומר להגי' אבל קשה לזה הפי' והוי א"ש טפי הקושיא ותירוצם דלפי' הראשון לא קשה כיון דמדאורייתא לא משוי לסברת המקשה א"ש הלשון אלמא דהכא מוכח דאף מד"ת הן שוין וא"ש גם תירוצם טפי לפי' השני אלא שא"צ וגם לפי הגי' שלפנינו יש לפרש כמ"ש ודוק:

בגמ' אמר אביי ואי איתמר דר' זירא וכו' לכאו' קשה דהא לר' זירא עצמו אמר האי סבא כדמשמע לישנא בעא מינך והיכי שייך ואי איתמר כמו שכתבו התו' פ' במה טומנין דף נ' ע"א ע"ש וצ"ל דשם אמר אלא וגם אמר מילתא אחריתי מקשים התוס' שפיר אבל הכא יש לומר דאביי מפרש מילתא דר' זירא דמאי דאמר ניקב בכדי טהרתו היינו שלא נשאר רביעית והא דלא משני כן להאי סבא יש לומר דגם בזה שורש כנגד נקב מסתבר טפי או שלא חש להשיבו וק"ל:

בתוס' בד"ה ומודה ר"ש וכו' עד דאפי' לרבנן לא חשבי לה מחובר אלא בשורש קטן עי' במהרש"א שהקשה דילמא שם מיירי בסתם דהיינו מיוחד לאוכלין ובאמת הוא קושיא גדולה לפי פשוטו ותירוצו הוא תמוה דהא לפי ה"א זאת ע"כ מחובר תלי בקבלת טומאה וכיון דלא איצטרך למיתני ק"ט גם מחובר לא צריך למיתני:

אמנם כד מעיינת לפרש דברי התוס' מתחילתן לא קשה מידי דהתוס' כ' ונראה לר"י דהיינו טעמא דבטל אגב קרקע ר"ל לאפוקי מפירש"י לפי פשוטו שכתב דבציר מהכי לאו כלי הוא משמע שתלי במאי שלא הוי כלי לענין קבלת טומאה וא"כ גם במיוחד למשקין אם ניקב בכ"מ כיון דלאו כלי הוא לענין טומאה מודה ר"ש וזה אין סברא דמאי תלי זה בזה אלא טעמא משום גודל הנקב כזה דהיינו מוציא זית הוי מחובר משום דבטל אגב קרקע וא"כ ה"ה מיוחד למשקין דלא שייך לחלק לענין מחובר בין מיוחד לאוכלין ובין מיוחד למשקין אלא דקשה דילמא איפכא דילמא בכדי טהרתו היינו בכ"מ ובמיוחד למשקין הוי בכדי טהרתו וה"ה במיוחד לאוכלין הוי מחובר בזה כיון דלא שייך לחלק ע"ז הוכיחו שפיר דאפי' רבנן לא חשבי ועכשיו מוכחי שפיר כיון דנאמר דתמיד מודה בכ"מ קשה טובא מרבנן ודוק: סליק המצניע פרק עשירי פרק אחד עשר הזורק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה