אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף פב:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף פב:

דף פב.

ברש"י בד"ה נידון מחצה על מחצה המחצה שלו וכו' ע"ש הא דפי' לענין כניסה ולא לענין איסור הנאה וטומאה משום דאזיל לשיטתו דפירש בע"ז אהך משנה דאבניו ועציו ועפריו מטמאין אף חלקו לפי שאין ברירה ע"ש וגם הלשון מוכרח כן דהא עדיין לא נקט דין טומאה ולא איסור רק דין כניסה ואהא קאי נידון מחצה על מחצה אמנם הר"ן כ' בשם הירושלמי וגם הרמב"ם פסק כן דהך מחצה על מחצה קאי על איסור וטומאה אלא שהר"ן הכריע כרש"י ותמה על דבריהם דהא ודאי אין ברירה ע"ש מה שיישב דבריהם בדוחק אמנם לענ"ד גם דברי רש"י תמוהין דנהי דלענין איסור שפיר תמה הר"ן עליהם דאין ברירה אמנם לענין טומאה קשה ארש"י דהא טומאת ע"ז דרבנן ובדרבנן קי"ל דיש ברירה ועליהם קשה לענין איסור ונ"ל לתרץ דברי רש"י דרש"י אזיל לשיטתי' שכתב בע"ז דהבית עצמו נעבד והוא מוכרח דאי משום משמשין איך סובר ר"ע דמטמא במשא הא במשמשין מודה דהוי כשרץ וא"כ כיון שהבית נעבד הוי לן לאסור אף חלק ישראל דהא עובדין לכולו אלא שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמנם הר"ן הקשה אירושלמי הא בכל כותל שותפות רשות שניהם שוה בכל הכותל וכל אבן אף שלצד חבירו ע"ש שתי' בדוחק ורש"י לא סבר להך דוחק ולכך פירש אין ברירה ר"ל מתחילת עבדות כיון שיש להם שותפות בכל היו עובדין לכל הכותל כיון שיש להם חלק ואוסרין הכל ודוק:

בתוס' בד"ה אבניו ועציו וכן בדיבור שלאחריו וכן ברש"י ע"ז וכן בע"ז בענין זה וכן בע"ב בדף שלאח"ז גבי בעיא דרב חמא ובתו' דלשם וכן בר"ן וירושלמי ופסקי הרמב"ם בענין זה החמורים בארתי הכל בע"ה בקונטרס הדרשות:

בתוס' בד"ה באבן מסמא פ"ה אבן מונחת וכו' ע"ש עד סוף הדיבור ומה שהקשו ב' קושיות ראשונות נ"ל שלפי המסקנא של תוס' מתורץ גם דברי רש"י שהרי אסקו שיש ב' מיני אבן מסמא א' על תורת משכב ומושב וא' על שאר כלים לע"ג אבן מסמא או על אדם טהור ע"ש וקשה על דבריהם עצמם מנ"ל שניהם דמכל המשכב דאי לא נפיק אלא הראוין למשכב ובתורת משכב מנלן אידך וצ"ל מכל אשר יהי' תחתיו והיינו דגופא דקרא אשר יהי' תחתיו קאי לעליונו של זב או למרכב ותיבת כל אתי לרבוי אבן מסמא שלהם כמו מכל המשכב דעיקר קרא אתי למשכב וכל לרבוי משכב של אבן מסמא כן נמי הכא ה"נ לפירש"י על שאר כלים שתחת אבן מסמא לטומאה קלה וכמו שמסקו תוס' בעצמם דיש שום דרשא שאבן מסמא אינו רק טומאה קלה והך ת"כ שאין להם אפי' טומאה קלה אפשר יש מדרשות חלוקות והוכרח רש"י לפרש כאן זה האבן מסמא ולא זה ממשכב משום דהכא גבי ע"ז לא שייך ראוי למשכב וע"כ על זה האבן מסמא דנפיק מכל אשר יהי' תחתיו קאי כמ"ש רש"י גבי משא דע"ז דוקא אדם הנושאה ולא כלים משום דלא משכחת גבי ע"ז ראוי למשכב והוא מוכרח מהגמ' כמו שכתבתי לעיל בדברי רש"י כן נמי הכא ודוק:

אמנם ק' התוס' דאמאי נקט אבן אפי' דף נמי הוא תמוה על פירש"י לפי גירסא זו ונלע"ד לתרץ דע"כ מיירי שהכלים הם תחת האבן ונוגעים רק שאינו מכביד עליהם כיון שהוא ע"ג יתידות דמאויר לא מצינו טומאה בזב וא"כ קשה ל"ל קרא לרבות לטמא את הכלים תיפוק ליה כיון שהדף שהזב יושב עלי' הוא טמא מדרס שהוא אב הטומאה ומטמא את הכלים במגע ובמשא עכ"פ לטומאה קלה וגם כיון שהדף טמא אינו חוצץ בפני הטומאה והוי כאלו הזב נגע בכלים לכך נקט אבן שאינו מקבל טומאה ואפ"ה הכלים טמאים מחמת הזב מגזירת הכתוב מיתורא דקרא ודוק:

בתוס' בד"ה ולר"ע למאי הילכתא איתקש לשרץ תימא לר"י וכו' עיין במהרש"א שהקשה דא"כ לוקשה לנבילה הך היקשא דשרץ ולבאר קושיתו נ"ל דנקט נבילה לישנא דגמ' לקמן אבל כאן לא קשה דליקוש לנבילה דהא גם לנבילה לא דמי דע"ז מטמא באבן מסמא ואף דדמי טפי משרץ אינו קושיא כ"כ כיון שאינו דומה ממש כמ"ש התוס' לקמן גבי נבילה אמנם קושיתו מבוארת דא"כ גם היקשא דשרץ לוקשה לנדה בלא תזרם כמו עכשיו בשרץ והוי נפיק מיני' קולא שאין מטמא באהל כן נראה לי כוונת קושיתו ודוק: אמנם לתרץ קושיתו נ"ל שק' התוס' חמורה מאד דא"כ אף דמוכח דקאי אמשמשין לפי האמת דאל"כ אלא שלא טמא באהל לוקשה לנבילה או לנדה קשה לפי האמת מנ"ל שע"ז לא יטמא באהל כמת דהכא ליכא למימר דתרווייהו נפיק מיני' כיון דלר"ע קאי עיקר קרא אמשמשין מוכח דמשמשין אין טמא באהל מנ"ל לעיקר ע"ז ודוק:

בא"ד א"נ הא דקאמר וכו' היינו את"ל דילפינן וכו' ר"ל ואת"ל דלא ילפינן קולא מנדה צ"ל דר"ע נפיק לי' משמשין כמו לרבנן מכל חרם הוא אלא דכאן יפול קושיות המהרש"א הנ"ל דא"כ היקשא דשרץ אתי לשלי יטמא באהל לוקשה לנבילה או לנדה וכן קושיא שניה שכ' המהרש"א לרבנן דהיקשא דשרץ הוא אתי למעט מאבן מסמא לוקשה לנבילה הך היקשא דשרץ ע"ש ונ"י לתרץ ע"פ מ"ש התוס' דלרבנן נפיק משמשין מכל חרם עיין בתוס' בדיבור שלאח"ז וא"כ אם היה מקיש לנבילה לרבנן או לנדה לר"ע היו גם המשמשין מטמאין במשא מכל חרם או באבן מסמא לר"ע והיה צריך קרא אחרינא למשמשין ולכך אקשה לשרץ ומשמשין מכל חרם ולא צריך קרא אחרינא ודוק: אמנם לפ"ז יוצא לנו קושיא אחרינא על דברי התוס' דמאי מקשין הכא וגם מתרצין שהוא את"ל דילפינן קולא מנדה נימא דבאמת קושית הגמ' ותירוצא הכא הוא דמקשה למאי הילכתא איתקש לשרץ לוקשה לנבילה או לנדה ומשני למשמשין ר"ל דבא להורות מן כל חרם אמשמשין כמ"ש והי' נ"ל לומר שזה כוונת המהרש"א בק' ראשונה שלו אבל זה לק"מ דאם כוונת הגמ' כן מאי מקשה לר"ע הא גם לרבנן קשה זה הקושיא וזה התירץ אלא ודאי דמקשה לר"ע ל"ל כלל היקשא דשרץ ומשני דעיקרו קאי למשמשין ומקשין ומתרצין הכל שפיר היטב ודוק:

בתוס' בד"ה למשמשי' פ"ה וכו' עד ובזה לא יתיישב פ"ה וכו' ע"ש ונ"ל ליישב פ"ה לענ"ד ע"פ מ"ש התוס' לעיל בד"ה אמר רבה במשא כ"ע ל"פ וכו' ע"ש עד ולרבנן נמי וכו' וצ"ל במאי פליגי ר"ע ורבנן וכן ר"א ורבה אליבא דר"ע וצ"ל בהא פליגי לרבה אליבא דר"ע ילפינן מתזרם להקשות לנדה כל החומרות וע" היקשא דשרץ רק למשמשין ולרבנן אליבא דרבה וכן לר"פ אליבא דר"א די לנו בחומרא אחת מנדה מהך דתזרם וכן כ' התוס' לקמן אלא דשם כ' אף בלא היקשא דשרץ ואליבא דרבה לרבנן די לנו בחומרא אחת כיון דיש היקשא דשרץ וא"כ י"ל לפירש"י דאית ליה ג"כ לרבנן נפיק משמשין מכל חרם אף דלא מייתר וא"כ מקרא דשרץ נפקא ע"ז ומשמשי' לטמאות רק כשרץ וא"כ די לנו מתזרם דנדה לטמאות הע"ז עצמה במשא ולא משמשין ודוק:

אמנם ע"פ ק' המהרש"א הנ"ל בסמוך ותי' שכתבתי מתורץ פה ק' התוס' היטב אפירש"י והוא דגם רש"י ס"ל דמשמשין נפיק מכל חרם לטמאותן אלא דנוכל למילף מנדה ג"כ וע"כ מוכח לרבנן מקרא דשרץ דמשמשי אין מטמאין במשא דאל"ה יושאר קושית המהרש"א אהך היקשא דשרץ לוקשה לנבילה אלא ע"כ להורות גם אמשמשי מכל חרם שאין מטמאין רק במגע וכמ"ש בתירץ וא"נ תרווייהו נפיק משרץ וא"ל לרבנן דילמא קאי אמשמשי ויטמא ע"ז גם באבן מסמא לק"מ דרבנן סברי דעיקר קרא קאי אגוף ע"ז וכל חרם קאי אמשמשין וע"כ גם לפי' התוס' צ"ל כן דאל"ה קשה כן גם לפי' התוס' דהא כל חרם לא מיותר ודוק:

בתוס' בד"ה ולוקשה רחמנא לנבילה וכו' עד ובקונטרס פירש וכו' ר"ל וא"כ לק"מ הך קושיא דשם לא מיותר מידי אמנם הוא תמוה דמשמע דתוס' לא פירשו כן ולמה ונלע"ד דלפי' התוס' שכ' לרבנן נפקי משמשי מכל חרם ליכא למימר דקושיתו דל"ל היקשא דשרץ דא"נ האיך נדע משמשין מכל חרם ואין לומר דלא צריך כל חרם דמשרץ גופא הוי נפיק משמשין דהא כל חרם לא מיותר כמ"ש התוס' לעיל וע"כ מפרשין גם כאן ולוקשה לנבילה דדמיא טפי וע"כ כ' שפיר אמאי דהוקשה למת וכ"כ ולמ"ש אני ליישב פירש"י דג"כ ס"ל דלרבנן נפיק משמשין מכל חרם ע"כ צ"ל גם לרש"י כן דמ"ש לא צריך לאקושי לשרץ היינו לענין ע"ז ודמיא לנבילה ודוק:

בתוס' בד"ה ור"א וכו' ע"ש עד סופו ותורף דבריהם דע"כ א' לא גרסינן או דהא איתקש לשרץ או הך קושיא ור"ע למ"ה וכו' וא"כ נשאר דברי רש"י תמוה דגרס שניהם שכ' למשמשי' תירוצא היא ונ"ל לקיים שניהם כמ"ש לעיל דגמ' מקשה ור"ע למ"ה איתקש לשרץ ר"ל ליקש הך היקשא לנבילה כמ"ש המהרש"א לעיל ומשני למשמשי' ר"ל להפיק משמשי' מכל חרם כמ"ש אני בתי' דהכא ודאי י"ל כן דהכא לא קשה לרבנן רק לר"ע ואפשר דהתוס' נאדו מזה משום דלעיל ע"כ אין הפי' כן דא"כ לוקשה גם לרבנן כמ"ש לעיל בדברי התוס' אם כן גם כאן אין הפי' כן וגם משום דאם רצה להקשות כן קשה גם מהכא לוקשה לעיל לרבה לרבנן כן:

אמנם אינו קושיא דהא כדאיתא והא כדאי' והא דלא מקשה לרבה כן אליבא דרבנן היינו משום דרצה להקשות אליבא דר"ע דיותר קשה ל"ל כלל היקשא דשרץ וכיון דמשני למשמשין תו לא קשה גם לרבנן וכמ"ש משא"כ לר"א לא קשה אלא לר"ע לוקשה היקשא דשרץ לנבילה מקשה הכא ודוק ואין צריך למחוק הגירסא בשביל זה ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה