לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף עא:
ברש"י בד"ה וחזר ונודע וכו' עד והא דאביי ורבא וכו' והך דאביי ודרבא לעיל בקצר וטחן ונודע לו דלא שייך תירוץ זה דמיירי קודם הפרשה כדהוכיחו התוס' לעיל וא"כ ע"כ סברי כר"ל ומאי מסופק כאן רש"י כיון דמוכח דסברי כר"ל וגם תפשוט דלאחר הפרשה עכ"פ נמי פליגי דאל"כ כמאן סברי כבר הקשו התוס' לעיל ותירצו ע"כ גם רש"י סובר כאן כן ולא הקשה אלא מהך אביי ורבא דחלב דשם ל"ל כתי' התוס' דנודע היינו הפריש לחוד אבל ידיעה כבר היה לו בבת אחת דא"כ היכי שייך לומר הביא קרבן על אמצעי כיון שכבר הפריש על הראשון והוצרך לומר תירץ אחר וגם התוס' לעיל ע"כ מוכרחים לתי' זה ובחד שיטתא קיימי אלא שהתוס' מתרצים קושיא א' ורש"י מתרץ קושיא ב' ובאמת אנו צריכין לשניהם אמנם כל זה דוחק ועמ"ש בסמוך לשיטת הרמב"ם א"צ לכל זה וממילא רווחא שמעתי' מה שתמהו עליו ודוק:
אלא שעדיין צריך ביאור בדברי רש"י האיך נמשך מקודם וגם מ"ש ולקמן בעי לה הוא מיותר כיון שהוא תיכף בגמ' וגם סידורו הוא לכאורה דמייתי הא דלקמן ואח"כ מהקודם ונ"ל לפרש שלילות שהוא כעין קשיא ותירץ דהך שכ' לקמן בעי הוא כעין קושיא על תיבת ונודע שהוא לפי פשוטו משמעו ידיעה ולא הפרשה א"כ מאי האי דלקמן בעי אי בהפרשה פליגי מי יכריח לנו לכנס לדוחק לפרש ידיעה היינו הפרשה ולא ידיעה כיון שלא קשה מאומה אפשוטו ע"ז תי' משום דאביי ורבא וכו' וא"כ אם נאמר כפשוטו יהא דוחק יותר שאביי ורבא יסברו כר"ל ולא כר"י ובפרט רבא אמר הילכתא כר"ל בהני תלת וצ"ל כתי' התוס' לעיל שהוא דחוק וגם בלא"ה יש לפסוק כר"י רבי' כמ"ש כל הפוסקים וא"כ מסתבר יותר שאביי ורבא ידעו שהך נודע היינו הפרשה אלא שהלשון כאן מסתבר יותר דמיירי בידיעה כפשוטו לכך בעי ודוק:
ברש"י בד"ה ה"ג ודילמא ספוקי מספקא וכו' עד ורוב התלמידים שגו בשיטה זו וכו' ע"ש הך פי' התלמידים צריך לבאר האיך פירשו והאיך פשיט רב אשי במסקנא דבתרוייהו פליגי והאיך דחה רש"י פירושם במאי שאין סוגית הש"ס כפי שיטתם ושיטתם אין אנו יודעין ומכ"ש הדחי' ופירש מהרש"ל א"א להולמן דמאי פשיט לו כיון שאינו מוכח רק שאין ודאי בחד פליגי הא גם בעל הבעי' הי' מסופק ולא ודאי ואי פשיט לי' מסברא מאי דאי ס"ד וגם מאי דחו רש"י אין סוגית הש"ס ואי לזה שכתבתי כוונתו לא הוי לדחות מסוגיא אלא סתירת גוף הדבר ולא מחמת סוגיא לכן נאריך קצת לפרש הדברים לפי פשטן ומתוך דברינו יצא לנו לתרץ דברי הרמב"ם והוא שהתלמידים הכי מפרשים דרב אשי משני שפיר יש לפשוט בתרווייהו פליגי ופשיטא להו לבני ישיבה כן ולא מספקא להו דאת"ל קאמינא את"ל אחר הפרשה פליגי ר"ל אם הי' ספק אצלם שאתה יוכל לומר לאחר הפרשה פליגי ר"י היכי מוקים בכזית ומחצה משמע שבודאי צריך לאוקים קרא כן לימא דמיירי קודם הפרשה ובאמת נפשוט דפליגי לאחר הפרשה מחמת קושיא זו וגם אם לא רצו לפשוט נימרו הכי אי אחר הפרשה פליגי קרא מיירי בקודם הפרשה ואם פליגי בקודם הפרשה מיירי בכזית ומחצה ועכשיו שאומרים סתמא בכזית ומחצה משמע שודאי איירי כן ואין אנו יכולים לומר כלל שפליגי רק לאחר הפרשה וכ"ש מהמקשן שלא ידע מהתירץ כזית ומחצה מאי הקשה כיון שהי' מסופק ויש ה"א דלאחר הפרשה לחוד פליגי נימא דמיירי קרא קודם הפרשה ובאמת נפשוט דפליגי לאחר הפרשה ומאי קושיא אלא ע"כ דליכא שום ה"א דפליגי רק באחר הפרשה וכן להיפך ואין צורך להאריך ולשון את"ל א"ש טפי את"ל קאמינא אני מוכיח שאם רק תימצי ותוכל לומר כן שום ה"א קשה אלא ע"כ שאין תימצי כלל לומר כן אף מספק כן הוא שיטתם ודחה רש"י מחמת הגירסא וגם אין סוגית הש"ס כפי שיטתם ר"ל אף שלשון את"ל מתפרש שפיר דהא גם לרש"י מתפרש כן ולא אם תרצה לפשוט דמהיכן נפשוט אדרבא הם רצו לפשוט להיפך אלא את"ל ר"ל אם יהא הסברא כך קשה וא"כ נפשוט להיפך ולשיטתם מתפרש יותר אפי' אם תימצי שהוא לשון תוכל לומר כן קשה אלא דליכא שום ה"א רק שקשה עיקר מסוגיא דהש"ס בעלמא אין סוגיא לומר מאי מקשה ליפשוט דאדרבא זה קושיתו דניפשוט בעיא ובאמת אינו קושיא גמורה רק כמו הוכחה ומכ"ש אתירץ דלק"מ דכן סוגיא בכל הש"ס דלמה לי' לשנוי מה שהוא לחד סברא ונפשוט סברא זו ויצא לנו דין שקר כיון שבאמת יש לומר תירץ השוה לשני הסברות וליכא למיפשט שום סברא לכך משני בכזית ומחצה ולאחר שהוא תי' השוה לכל שלש אלה הסברות ולא נפשוט שום בעיא וגם לשון היכי מוקי לה לקרא אין סוגיא דהא גם זה התי' הוא שפיר וצריך לפרושי כמו מ"ט כמ"ש רש"י והוא כמו ל"ל לאוקים כך ואין זה סוגית הש"ס לומר היכי בלשון מ"ט והל"ל מ"ט דהיכי הוא לשון סתירה וקושיא אגוף התי' ובאמת אין כאן סתירה וגם למה שינה הלשון דלעיל אדמוקים לי' לקרא דהא היינו הך ולא חידש אלא את"ל קאמינא וביותר למה זה אריכות לשון הל"ל רק את"ל קאמר דהא זה הקושיא כבר אמרה משא"כ לשיטת רש"י הוא קשיא וסברא אחרת ודוק זה הנראה לי ברור ופשוט בדברי רש"י:
ועפ"ז נ"ל לתרץ דברי הרמב"ם התמוהים לפי פשט רש"י שפסק ידיעות ג"כ מחלקות וכר"י ותמהו עליו הא מוכרח כפשט רש"י ונשאר אבעיא בידיעות לחוד והל"ל שהוא ספק כדרכו בכל איבעיות ולא לכתוב חייב שתים דהוי ספק חולין בעזרה ואי משום דאמר לקמן גבי שפחה חרופה דפליגי בידיעות לא אולמא מכאן דדחי את"ל קאמר וכן שם כמ"ש התוס' לקמן והוא מוכרח ע"ש:
אמנם אחר שבעזה"י ידענו פשט דחיות רש"י נוכל לתרץ שהרמב"ם מפרש כסוגית התלמידים ובפירוש אחר מרווח קרוב למה שכתבנו ולא יוקשה ק' רש"י ואדרבא מרווח יותר כמו שנבאר וא"כ נפשטה הבעיא דבין בזו ובין בזו מחלקות ושפיר פסק כן דאף ידיעות מחלקות וכ"ש הפרשות והוא שיל"ד גם לשיטת רש"י דלא אמר תיקו וגם הסוגיא דלקמן גבי שפחה חרופה יהא הכל דרך את"ל ושם אינו משמע כן חדא דמאי אמר עולא ורב דימי סתמא וכן כי אתא רבין פסק דמחלוקת בש"ח משמע שכן הוא ולא דרך את"ל וגם אינהו תלמידי דר"י הוו כדאמרינן בעלמא רב דימי אר"י וכן רבין וכי לא ידעי במאי אמר ר"י וגם הלשון כאן היכי מוקי לה בכזית ומחצה הוא דחוק שיהא קשיא ותירץ בנשימה ולשון היכי דחוק ולא אמר הכתיב כדלעיל וגם הך היכי מוקי הוא מיותר דהא מהמקשה לא מוכח מידי דאיהי הקשה סתמא ולא ידע משום תירץ דמ"ל אחר הפרשה או לאחר כפרה ועיקר הוכחה הוא מתירוץ כדאמר לעיל בתחלת פשיטות אדמוקים לקרא וכו' והיינו ודאי מתרצן והל"ל בקיצור את"ל קודם הפרשה קרא בכזית ומחצה אמנם לשיטת התלמידים יתורץ הכל והסיגנון הכי הוא ודאי לסברת רש"י דשינויא בכזית ומחצה וכן לאחר כפרה הוא לכל הסברות א"ש ק' רש"י דלהכי אוקי כן כדי שלא נפשוט כיון דספוקי מספקא להו אמנם אם נבאר אם לאחר הפרשה פליגי ע"כ קרא לא מתוקם קרא בכזית ומחצה רק קודם הפרשה שפיר מקשה היכי מוקי בכזית ומחצה ואם רצה שלא נפשוט גם כי מוקי בכזית ומחצה נפשוט קודם הפרשה פליגי ואם מסופק מאי חזית לתרץ להך סברא ולא להך סברא וא"כ שפיר פשיט וכן להפך בלאחר כפרה:
והוא דודאי צ"ל בעיקר פלוגתתם דר"י מסתבר לי' לאוקמא הקרא דמחייב בכל ענין אי לאו קרא דממעט לכך מוקים קרא דפטור רק ביותר מסתבר דהיינו בכזית ומחצה ור"ל מסתבר לי' לאוקמא קרא דפטור בכל ענין ולכך מוקי קרא דחיובא במסתבר לחוד דהיינו לאחר כפרה דאל"ה במאי פליגי וגם יוקשה אשניהם מנ"ל דהיינו לר"י מנ"ל לאוקמא עכ"פ גם בידיעות ולר"ל מנ"ל לאוקמא גם בהפרשות כיון דלא כתיב אלא חד קרא לחיוב וחד לפטור וקרא סתמא כתיב אלא ודאי כדכתיבנא יהיה מאיזה טעם שיהיה ומזה יצא לנו קושיא תיפשוט בין בזו ובין בזו מחלוקת וא"ש כמ"ש אבל אי קודם הפרשה פליגי מנ"ל לר"ל לחייב אחר הפרשה דהא לא כתיב אלא חד קרא לחיוב ולר"ל מוקמינן אותו אמסתבר דילמא מיירי אחר כפרה לחוד וצ"ל אי קודם הפרשה פליגי ס"ל לר"ל דלא צריך קרא אלאחר כפרה כיון דחטאת בעי ידיעה בתחילה איך יכפר על מה שלא הי' לו ידיעה אז ולאידך סברא צ"ל דצריך קרא כיון שהי' קצת ידיעה וכן להיפך אי לאחר הפרשה קשה לר"י מנ"ל לפטור קודם הפרשה דילמא מיירי קרא בכזית ומחצה וצ"ל ג"כ להך סברא דא"צ קרא על כזית ומחצה וא"כ ע"כ אי קודם הפרשה פליגי קרא לא מיירי בלאחר כפרה דהא ע"כ לא צריך קרא להכי רק לאחר הפרשה מיירי שפיר קאמר אי קודם הפרשה פליגי ר"ל היכי מוקים לקרא לאחר כפרה הא לא מתוקם בהכי והוא סתירה גמורה ואם ספוקי מספקא ליה כי היכי שלא רצה לשנות לאחר הפרשה שלא נפשוט דק"ה פליגי דאל"ה התירץ אינו ה"נ כי משני לאחר כפרה נמי נפשוט דלאה"פ דאל"ה התי' אינו ואם היה רוצה לתרץ נפשוט הי' צ"ל שניהם או לא"ה או לא"כ אלא ע"כ דלא"ה פליגי וכן להיפך אי לא"ה לחוד פליגי ר"י היכי מוקים בכזית ומחצה הא א"א לאוקמא בהכי להך סברא כמ"ש אלא ע"כ בתרווייהו פליגי ולא מספקא להו כלל וא"כ פשיט שפיר וא"ש פסק הרמב"ם ואי משום הגי' ודאי י"ל שהי' גירסא זו לפניהם כדמשמע קצת גם ברש"י שכ' ה"ג בס"י משמע שבחדשים נתחלף וגם אפי' אם מגיהים י"ל מטעמים שכתבתי מה שיל"ד בשיטת רש"י ולדידהו א"ש הכל ע"ד שכתבתי ודוק היטב כי הוא ברור ונכון:
ברש"י בד"ה למ"ד אשם ודאי וכו' עד דהתם ספיקו איל ודאי נקיבה עיין במ"א שהקשה קושיא חמורה תיפוק ליה אף שהי' מין אחד אפ"ה לא מכפר דהא בעי ידיעה בתחילה וידיעת ספק לא הוי ידיעה כדמוכח הכא דאי הוי ידיעה אף באשם אינו מוכח דלא בעי ידיעה ורש"י גופא כ' לקמן והרי חטאת דבעי ידיעה דכתיב או הודע אליו משמע להדיא דלא משום שאינו יכול להתנות אאשם תלוי וגם צריך קרא לקמן כמ"ש רש"י שם אף דהוי ב' מינין נ"מ שאם הביא חטאתו ר"ל נקיבה עד שלא נודע אינו מכפר ע"ש הגם שיש לדחוק ולתרץ אין רצוני להאריך ודאי שלא על רש"י תלונתו שכן הוא במשנה שם שממין שהוא מביא כמ"ש רש"י וע"כ פי' המשנה כן כמ"ש רש"י אמנם היא גופא קשיא וגם המשנה יש לפרש שלא כפירש"י אלא פשוט כיון שבאשם הוא מין א' יכול להתנות ולא מיירי מחטאת כלל וגם תימה גדולה על רש"י ולמה לו כאן להביא זה המשנה שממין וכו' ולפרשו וגם בדברי ר"ע מה שמביא כי היכי למה לו לפרש דין חטאת כאן הל"ל בקיצור כיון דלר"ט מביא אשם א' ומתנה אלמא לא בעי ידיעה משא"כ לר"ע וגם התוס' הטילו גודא רבא על רש"י שהוא נגד המשנה והגמ' דשם איך מלאו לבינו לאמר שנעלם כל זה מרש"י לכן נלע"ד לתרץ הכל בטוב טעם וחדא באידך מיתרצא דלהכי האריך רש"י להביא את המשנה ולפרשו כדי לברר לנו דבריו שהם נכונים עולים בקנה אחד עם דברי המשנה והגמ' דלשם וגם בא לתרץ עוד קושיא גדולה מנ"ל להגמ' דלר"ט לא בעי ידיעה כלל בתחילה והיינו ודאי אף שלא ידע כלל ועבר והביא אשם מכפר לאפוקי מחטאת כמ"ש רש"י לקמן או אם הביא על חטא א' שידע מכפר גם השני שלא ידע והי' בהעלם א' כמ"ש התוס' לקמן דילמא בעי ידיעה רק ידיעת ספק שמה ידיעה בפרט כשמתנה וכן משמע מדברי הרמב"ם שכ' כשם שחטאת בעי ידיעה כך אשם תלוי בעי ידיעה ואי באמת דברי הגמ' כך אשם ודאי לא בעי ידיעה ר"ל ידיעת ודאי לא בעי א"כ למה אין ידיעות מחלקין הא ג"כ גורמין כפרה שאם לא הי' לו ידיעה כלל לא הי' מביא והרי לא הי' לו כלל ידיעת ספק וכן כתבו התוס' לקמן בהדיא שאם מביא על אחת מכפר על האחרות שלא ידע כלל ומנ"ל ונקדים לתרץ ק' מ"א דלמה לו להמשנה לפי פירש"י לומר לכך בחטאת אינו מתנה לפי שאין מין א' תיפוק לי' שבעי ידיעה דילפינן מקרא כנ"ל לכך כ' רש"י פירושו למה אמר שממין היינו לאפוקי מטעם ר"ע ולכך הקדים רש"י דטעם דר"ע שמביא אשם תלוי ואחר כך גם ודאי דילפינן מאשם תלוי דחטאת כמ"ש רש"י כאן כי היכי דא"ת דשאר עבירות וכו' וע"ז בא ר"ט לסתור טעמו ואמר שממין שמביא על הודע וכו' ופירש"י שבזה סותר שאין אנו יכולין ליליף משם במה מצינו שיש לו פירכא כמ"ש רש"י כאן ולא דמי לא"ת דספק חטאת וכו' וא"כ אין כאן מקום התחלת קושיא של מ"א דהיכי לפרוך מה לחטאת שמביא שתים משום שבעי ידיעה אי ילפינן במה מצינו גם זה נילוף דליבעי ידיעה ויביא שתים לכך הוצרך לומר פירכא מה לחטאת שמביא שתים לאו טעמא משום ידיעה לחוד דאף אם לא הי' בעי ידיעה או אף אם נאמר דידיעת ספק הוי ידיעה ג"כ הוא מוכרח להביא שתים שהם ב' מינין משא"כ באשם לא שייך האי טעם וכיון דאיכא פירכא ליכא למילף וא"כ מוכח גם לר"ט דלא בעי ידיעה כלל אלא אף שלא היה לו ידיעה כלל והביא בגווני דכתיבנא לעיל נמי מתכפרת דמה"ת ליבעי ידיעה דשוב ליכא למילף מחטאת לענין זה דמה לחטאת דידיעת ספק לא מהני דבעי שתים לכך גם ידיעה כלל כ"ש דלא מהני ואפ"ה הוצרך קרא לחטאת דלא תימה דשם משום שהוא ב' מינין לא מהני אבל ידיעה לא בעי אבל גם לבתר דכתיב ליכא למילף כיון דאיכא פירכא דהא חזינן ר"ט חשיב לה פירכא אף בידיעת ספק מכ"ש בלא ידיעה כלל משא"כ באשם דידיעת ספק מהני י"ל ה"ה בלא ידיעה כלל מהני כדרך כל הפירכות אבל ר"ע דלא חשיב הך פירכא וס"ל דיכול להביא שנים במקום שטוב כגון במעילה מרובה ולא אמרינן דהוי חולין בעזרה ע"כ משום דלענין דיכולין למילף ילפינן והיינו משום דס"ל ידיעת ספק הוי ידיעה ולכך אם הי' יכול גם בחטאת אם הי' יכול להתכפר באחד הי' מתכפר אלא שאינו יכול שהוא ב' מינין עכ"פ מוכח דיכול להביא שנים ולא הוי חולין בעזרה אלא שאם טוב לו באחד כגון מעילה מועטת יכול להתכפר באחר וזה לא ילפינן מחטאת דאין דנין אפשר משאי אפשר אבל לענין דיכול להביא ב' שפיר ילפינן וא"כ ודאי לענין שלא להתכפר בלא ידיעה כלל פשיטא דילפינן שהוא ענין בפ"ע אבל ר"ט סבר כיון שאין יכולין למילף הא דאינו יכול להתכפר באחד שוב הוי לי' פירכא למילף היכא דיכול להתכפר בשנים והוי חולין בעזרה מכ"ש לענין ידיעה כלל דלא ילפינן וא"כ א"ש מאד פירש"י פלוגתא דר"ע ור"ט לענין ידיעה כלל אבל זה מודה ר"ע דידיעת ספק הוי ידיעה באשם דזה א"א למילף מחטאת דגם שם הוי ידיעה אלא שאינו יכול להתכפר ואין דנין אפשר משא"א והיינו אמרם שם דאף לר"ע אשם ודאי לא בעי ידיעה ר"ל ידיעת דאשם ודאי לא בעי ואפי' ידיעת ספק הוי ידיעה אבל ידיעה בעי ובזה מתורץ הכל ודוק היטב: עמ"ש מהרש"א על מהרש"ל ומהר"מ שנעלם מהן משנה דלשם מ"ש ע"פ פי' תוס' דמ"ד בעי ידיעה הוא באיזה ברייתא ידוע להם שהוא משנה שלימה חכמים ס"ל אין מביאין אשם תלוי על ספק אשם וקמתי משתומם היכי מוכח מכאן דבעי ידיעה דמשמע אם הביא בלא ידיעה אשם ודאי כמ"ש רש"י בחטאת לקמן שאין מתכפר או כמ"ש התוס' שאם נודע לו באשם מאחד מתכפר גם השני שלא ידע מנ"ל דלרבנן אינו מתכפר עד שאומר למ"ד בעי ידיעה צריך להביא ה' אשמות לר"י הלא אף דליכא אשם תלוי אין מחלק אלא ידיעה א' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה בעל ה' בעילות וביותר תמוה דלתי' התוס' אף ידיעה אחת לא מחלקת אף דליכא אשם תלוי ומנ"ל דרבנן לית להו הך סברא ותמה אני על שתלוי ההעלם בגדולים מה שאין כאן אף מקצת העלם ואדרבא לענ"ד נעלמו ממנו דברי התוס' בסמוך כאן וצ"ע רב לפרש דבריו וודאי צריכין לדחוק כמ"ש הם לפי' התוס' וא"כ שיטות רש"י מחוורתא כדכתיבנא ומכ"ש לפמ"ש אדרבא מוכח יותר דרבנן לא בעי ידיעה דמנ"ל הא מחטאת לא ילפי וא"כ מאן מ"ד אלא כשיטת רש"י ודוק: