אור ברסלב
לשון הזהב שבת שבת › דף סז:

לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק

שבת · דף סז:

דף סו.

כלל גדול. עיין בפירש"י בד"ה אינו חייב אלא א' ובד"ה היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה וכו' ועיין בתוס' בד"ה היודע עיקר שבת שהקשו ג' גאונים ג' קושיות ארש"י ועיין באבן העוזר שהאריך לתרץ בטוב דברי רש"י מק' התוס' ושאר ק' והוא העירני ג"כ לילך בעקביו לתרץ מיני' ובי' דברי רש"י מק' התוס' ושאר ק' חמורות הנופלת עליו ובדבריו ויתורץ גם מימרא דשמעתתא בפירקין בדף ס"ט ע"ב המתחיל בגמ' מנה"מ אמר ר"נ תרי קראי כתיבי וכו' מתקיף לה רנב"י אדרבא איפכא מסתברא וכו' והוא תמוה מאד דמתחיל להקשות הא כיצד והיינו ודאי דכאן כתיב א' לשבתות הרבה וכאן א' לכל שבת דאל"כ מאי קשה וע"ז לא משני רק מחזיר הקושיא רק רש"י פי' תירץ והוא חסר מהגמ' ואם נאמר דהכל הוא קושיא פשיטא חסר התירץ וגם מאי מפרש עוד בגמ' כל פסוק א' בפירוש מאי נפקותא בזה דאמר ושמרו ב"י וכו' הל"ל כאן שמירה א' לשבתות הרבה וכאן שמירה לכל שבת ותו לא יפול הקושיא ועיין בפירושי לקמן שתרצתי הקושיא ראשונה בב' אופנים בטוב טעם קרוב לפשוטו אמנם זה הדיקדוק אינו מתורץ וגם ביותר תמוה הקושיא דמתקיף מאי נ"מ ובמאי סברא פליגי ומאי זה קושיא כמ"ש רש"י ע"ש ומאי הלשון אדרבא והלשון מתקיף ואף לדוחק פירש"י הל"ל ר"נ אמר ושמרו ב"י שמירה אחת כמו בכל הש"ס היכא דפליגי במ"ד אמנם ע"פ שנתרץ כאן דברי רש"י ממילא יתורץ גבי המימרא זו ונבאר שי"ל עוד בדברי רש"י כמ"ש האבן עוזר שקשה דידי' אדידי' שבעצמו כ' במס' כריתות אימים שבנתיים דאע"ג דלא ידע כמו שידע דמי כמ"ש התוס' בכאן ואני מוסיף דלפי פי' התוס' בדברי רש"י שמפרש הטעם מסברא בלא לימוד כמ"ש מהר"מ מלובלין לתרץ דברי התוס' שמקשין שפיר וכן נראה באמת מלשון רש"י שכתב ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהוי והא ידע לי' ביני וביני משמע דמסברא הוי ידיעה כיון שעיקר השגגה נודע לו קשה כאן גופא דידי' אדידי' דבד"ה לעיל מיני' גבי אינו חייב אלא א' כתב לימוד ולסברא שבכאן א"צ שום לימוד וגם ביותר תמוה מי הכריח לרש"י ליכנס בדוחק הגדול הזה כיון שיש לימוד ואי לפרש טעם למה מסתבר לפרש הפסוקים אין זה אלא תמה דהיכי נפרש איפכא בהשוכח עיקר שבת יתחייב על כל שבת והיודע עיקר שבת יתחייב אחד ובזה מתפרשין באמת דברי התוס' ומכ"ש לפמ"ש לקמן בחידושי לפרש דברי התוס' ועל פיהם יתורץ הקושיא ראשונה במימרא שכתבתי וא"כ קשה על רש"י ועיין מ"ש בחידושי לתרץ כל שיטה בפ"ע ע"פ פשוטו אמנם עכשיו נ"ל לתרץ בדרך לימוד הישיבה ונקדים לתרץ דברי התוס' וע"פ דבריהם יתורץ ממילא דברי רש"י:

והוא דדברי התוס' לפי פשטן תמוהין שהקשו ולא תירצו כלום שכ' ותימא דהתם יליף ר"א וכו' עד ובנדה לא כתיב ותירצו ונר' לר"י וכו' ע"ש היטב ועדיין אינו מתורץ לפי סוגיא דלא סבר האי קרא דהכא בשבת רק יליף מנדה מנ"ל בנדה גופא כיון דלא כתיב קרא ולפי' התוס' לא הוי רק גזירת הכתוב ומנא לן הגזירה בנדה גופא אמנם ע"פ מה שמצאתי בדברי הרמב"ם שכ' בפ"ח מה' שגגות וז"ל שם בה' ה' הבא על הנדה בשוגג וטהרה וטבלה וחזרה וראתה ובא עלי' פעם שני' באותו שגגה עצמה חייב על כל פעם ופעם אע"פ שהוא בהעלם א' וגוף א' שזמן נדות זה חוץ מזמן נדות השנית והרי הן כשתי נשים נדות עכ"ל והוא סברא נכונה כיון שכל א' נדות אחרת הוי כגופים מחולקים וא"כ מתפרש שפיר סוגיא דהתם ע"פ חי' התוס' דבשבת ליכא האי סברא וקרא לית לי' רק יליף מנדה ועפ"ז יתחזק הק' על רש"י וגם על הרמב"ם שפוסק דלא כסתם גמ' דהכא דיליף מקראי גבי שבת אמנם נ"ל אדרבא עפ"ז יתורצו כל הק' על רש"י ושיטת רש"י יותר נכון דא"צ לומר דהסוגיות חלוקות שהוא דוחק גדול וגם שסתם הגמ' דכאן יהא נגד המשנה דהתם ול"ל להגמ' לפרש כן ולא לומר דהמשנה דהכא סובר כמשנה דהתם אך לפירש"י יעלו הכל אל סיגנון ודיעה אחת והוא דודאי גם לרש"י גם הסוגיא דהכא אית לה סברא החיצונה בלי שום קרא אית לן לחייב על כל שבת ושבת ק"ו מנדה ובנדה איכא סברא כמ"ש הרמב"ם אלא דלפ"ז גם בשוכח עיקר שבת או אף תינוק שנשבה יש לחייב על כל שבת ושבת כיון דיליף מנדה דהוי כגופים מחולקי' ה"ה גבי שבת לכך הוצרך רש"י ברישא אהא דאינו חייב אלא אחת לפרש דיליף מקרא וגם התורה הצריכה ליכתב קרא שמירה א' לשבתות הרבה לאפוקי מסברא זאת וכיון שכבר הוצרך למיכתב זה הקרא אי לאו הוי כתיב קרא אחריתי שמירה לכל שבת אף דאיכא סברת רש"י א"א שלא שמע הלא גם בשוכח עיקר שבת יש סברא חיצונה ק"ו מנדה ואפיק לי' קרא שמירה אחת לשבתות דלא ליחייב אלא חדא מה"ת לחלק בקרא כיון דסתמא כתיב שמירה א' לשבתות הרבה ה"א אף ביודע עיקר שבת אינו חייב אלא אחת כיון דלא הוי ידיעת חטא ממש לכך הוצרך ליכתוב קרא השני' לחייב על כל שבת ממילא מוקמינן קרא השני להיודע עיקר שבת דאיכא ב' סברות ק"ו מנדה וגם ידיעת שגגה שמחלקת לפירש"י וקרא קמא להשוכח עיקר שבת דאפיק רק מחד סברא הק"ו מנדה וכן גבי שגגת מלאכות דליכא אף ידיעת שגגה רק הק"ו מנדה נשאר בכלל קרא קמא דאפיק מהך סברא ועפ"ז ממילא מתורצין קושיא שנית ושלישית ע"פ ק' ג' מתורץ גם ק' הב' דבאמת ע"פ סברא חיצונה מנדה הוצרך למיכתב קרא קמא דשמירה א' וממילא הוצרך ליכתב גם קרא בתרא דלא נימא קרא קמא מפיק כל הסברות כמ"ש אלא שקושיא ראשונה במקומה עומדת ודוחק לומר כמו שמפיק הסברא ק"ו מנדה לחוד מפיק ג"כ סברא דידיעה לחוד מנא לן לדמות הסברות וגם הק' שלישית אינו מתורץ היטב אע"ג דסברא חיצונה הוא ק"ו מנדה כיון דבאמת יש קרא למה לי' לר"א לומר הק"ו הל"ל קרא וגם עכשיו מתחזק יותר הקושיא ארש"י למה לי' סברא א"א שלא שמע כיון שיש קרא ומאי ראית ל"ל כמ"ש ונבוא לתרץ קושיא ראשונה ונאמר דאדרבא ממקום שבאו התוס' להקשות ארש"י מדברי רבא משם מתורץ דברי רש"י ג"כ מק' שכתבתי דמדברי רבא הוציא רש"י הסברא א"א שלא שמע וגם המשנה הוצרך לומר הק"ו מנדה והוא שע"פ סברא שכתבתי מוכרח רבא מקרא דידיעת שגגת שבת לחוד לא הוי ידיעה אע"ג דמסברא הוי ידיעה כמ"ש רש"י והוא מדהוצרך למיכתב קרא בתרא שמירה לכל שבת ושבת דמיירי בהיודע עיקר שבת ע"כ ושם הוי ידיעת שבת דהוי מסברא לחוד ידיעה כמ"ש רש"י ע"כ דאל"ה הוי קרא קמא מפיק גם מזה הסברא דסתמא כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה אף ביודע עיקר שבת כמ"ש וע"כ ה"א אי לא כתיב קרא בתרא דידיעת שבת לחוד לא הוי ידיעה וא"כ אף דכתיב קרא בתרא לא מפיק מסברא דקרא קמא אלא שמירה לכל שבת בפ"ע דהוי גם סברא דק"ו מנדה אבל ידיעת שבת בשבת אחד כדינא דרבא דליתא במשמעותא דקרא בתרא דשם נאמר לכל שבת ושבת נשאר בכללא דקרא קמא דאינו חייב אלא אחת ומשבתות הרבה אף דהוי ידיעת שבת ליכא למילף לידיעת שבת בשבת א' דשם איכא גם סברת דק"ו מנדה וא"כ ממילא מתורץ דברי רבא דמוכח מקרא דהכא ומתורץ ג"כ המשנה דאי לא הוי אמר הק"ו רק הקרא הוי ילפינן מיני' ה"ה לידיעת שבת בשבת אחד כעין דרבא ג"כ מחלק לכך אמר לי' דכאן איכא גם ק"ו מנדה וליכא למילף וא"כ גם מהמשנה דהתם ומקרא דהכא רבא הוציא דין שלו וא"כ אדרבא משום דרבא הוכרח רש"י לפרש דכאן הוי ידיעת שבת דא"א שלא שמע דאל"ה ליכא כאן ידיעת שבת כלל רק גזירת הכתוב כמ"ש התוס' אינו נכנס כלל בגדר הידיעה ומנ"ל לרבא דידיעת שבת בשגגת שבת לא הוי ידיעה לחלק דמסברא ודאי הוי ידיעה כמ"ש רש"י:

ועפ"ז מתורץ היטב המימרא דגמ' שהבאתי והוא דודאי פשטי' דקרא משתמע כמו אתקפתא דרנב"י דהך קרא ושמרו את השבת שמירה לשבת אחד משא"כ שבתותי תשמרו דסברא קמייתא דלשון שבת משמע דשבתות הרבה הויין אחד הוא דוחק וא"כ ה"ק נמי ר"נ אמר רבה כתיב ושמרו ב"י את השבת דמשמע שמירה לכל שבת וכתיב את שבתותי תשמרו דמשמע שמירה א' הא כיצד ר"ל איפכא מבעי' לי' למיכתב דהא ביארנו ע"פ שיטת רש"י דבלא שום קרא הוי מיחייב על כל שבת משום ק"ו מנדה ומכ"ש היודע עיקר שבת דא"צ קרא דאיכא נמי סברא דא"א שלא שמע אלא משום דאיצטרך קרא דשמירה א' לחייב א' בשוכח עיקר שבת וה"א גם ביודע עיקר שבת אינו חייב אלא אחת לכך צריך קרא דשמירה לכל שבת וא"כ ברישא ה"ל למיכתב קרא דשמירה אחת דכל קמא דלא כתיב קרא דשמירה אחת לא צריך קרא דשמירה לכל שבת וקרא דושמרו את השבת כתיב קודם אלא ע"כ ושמרו ב"י את השבת משמע שמירה א' דשבת לשון יחיד משמע שכל השבתים אינו אלא א' לענין שמירה וכו' ואהא מתקיף לי' רנב"י שפיר אדרבא ר"ל וכי בשביל סברא שלך אתה מהפך משמעות הקרא אדרבא מקרא נוכח הסברא כיון דקרא משמע קודם לימוד דשמירה לכל שבת ע"כ דסברא ק"ו מנדה לחייב על שגגת שבת לכל שבת אינו אלא כראב"ש דנדה ק"ו משבת ולסוגיא דמשנה ע"כ לא דריש להני קראי וזהו מתקיף דע"כ ליתא דהך דרשה דקאמרת רק שגגת שבת וזדון מלאכות קבעי מיני' אי ימים שבנתיים הויין ידיעה אבל בשוכח עיקר שבת לא שייך ימים שבנתיים כמ"ש רש"י או באמת קאי באתקפתא ודוק היטב כי הוא נכון הכל לפענ"ד ורש"י נקט באמת כפי דרשה דר"נ אמר רבה דמשום אתקפתא לא שבקינן פירושא דמשנה ודוק היטב:

ונבוא לבאר פירקין בעזה"י לפי פשוטו ע"פ לימוד הישיבה בשיעורין: ברש"י הנ"ל תרצתי לפי פשוטו דרש"י בא ליתן טעם לסברא דמוקמינן קרא דשמירה אחת לשוכח עיקר שבת וקרא דשמירה לכל שבת איודע עיקר שבת אע"ג דל"ל איפכא מ"מ נוקים לדרשה אחרת כיון דאין טעם נכון לחלק ביניהם וביותר קשה למה לא נימא דגם בזדון ושבת ושגגת מלאכות דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק לכך כתב סברא משום דהיודע עיקר שבת הוי עכ"פ מקצת ידיעה גלי לן קרא דהכא הוי ידיעה לחלק משא"כ בשוכח עיקר שבת או בשגגת מלאכות דלא הוי כלל ידיעה לא אמרינן ימים שבנתיים הויין ידיעה ובאמת היא קושיא גדולה על התוס' עכ"פ גם גבי מלאכות נימא ימים שבנתיים ימי היתר לחלק מגזירת הכתוב וגם בשוכח עיקר שבת קשה לפירושם אף דכתיב תרי קראי כיון דאין טעם נכון לחלק ביניהם תדע דהא גם לענין חילוק מלאכות בשגגת מלאכות ולא בשגגת שבת כתיבי נמי תרי קראי כמ"ש רש"י כאן והוא מהגמ' ואעפ"כ מקשה בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא ולכאורה צ"ע על התוס' אמנם תרצתי בטוב טעם ועיין בחידושינו בגמ' דף ס"ט ע"ב שכתבתי שם לתרץ בזה המימרא בגמרא דושמרו לפי פשוטו ודוק:

ברש"י בד"ה היודע שהוא שבת וכו' עד ולקמן יליף וכו' לכאורה הוא תמוה שכתב רק כר' יוסי שהוא דיעה א' משלש שהובא בגמ' ולר' נתן ולשמואל ליכא תרי קראי אמנם עיין בחידושינו בגמ' שם שכן הוא אליבא דכ"ע והוא מוכרח ע"ש ודוק:

תוכן העניינים

לשון הזהב שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה