לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף סב:
בגמרא וברש"י בד"ה ואי אמרת זה פלייטין והאי קרא וכו' נ"ל דבא לפרש מאי דמקשה אמאי לא הודו לו למה לן לאסור דבר תענוג וגם מאי תלי בקרא אי יש לאסור תענוג או לא לכך פירש"י כיון שנביא הוכיחן על זה ומאי תוכחה על תענוג שאין בו איסור וצ"ל כיון שנביא ניבא להן על הפורעניות לא הי' להן לילך אחר תענוג מכ"ש כשבא הפורעניות שאסור התענוג וא"כ אמאי לא הודו לאסור אחר חורבן וק"ל:
אמנם לפ"ז תמי' טובא מאי משני אלא כל מידי דאית בי' תענוג ולית בי' שמחה וכו' א"כ מאי הוכיחן הנביא מעיקרא מאי סבר שהקשה מזה ולבסוף מאי סבר שמשני שאינו חושש לזה וביותר תמוה דהא הך קושיא גופא שמקשה לקמן היינו דכתיב לכן עתה יגלו וכו' קשה גם כאן וכי משום שעושין תענוגים דלית בי' שמחה יגלו וכו' ונראה שגם זה כוונת רש"י לתרץ לס"ד דמקשה דמש"ה יגלו שלא היו משגיחין על הפורעניות אמנם למאי דמשני קשה ונ"ל שבזה יומשך מאי דקאמר אח"כ השוכבים על מטות שן וכו' וזהו סיום התירץ ר"ל לעולם מידי דלית בי' שמחה לא גזרו וא"ת מאי הוכיחן שפי' לסיפי' דקרא וכו' עד אלו בני אדם שאוכלין ושותין ודובקים וכו' ר"ל שע"י אכילה ושתי' ותענוגים שהיו עושין זה עם זה באים לאיסור אשת איש וזה עיקר תוכחתו מתחילה ראשית שמנים וכו' השותים וכו' וע"י כן השוכבי' וכו' ודוק: