לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף ס.
בגמ' ומאי חזיא עיין פירש"י ועיין בתוס' בד"ה למאי חזיא ובד"ה הואיל ובד"ה ותיהוי כבירית וכו' מה שהרבו להקשות על פירושו והוא באמת תמוה ונלע"ד לפרש פי' לפירושו דאוגרת בה שערה היינו נמי כעין שפירשו התוס' כמו שפירש"י ותוחבת בשבכה ומעמדת השער ושבכה ולהכי מקשה ותיהוי כבירית טהורה ותישתרי שתהא נמי טהורה וגם תישתרי ואמאי לא קתני נמי טהורה דהיא נמי תשמיש לשבכה שעשוי' לכסות השערה ומאי שהקשו תוס' מכבלים לפי פשוטו לק"מ דמסיק שם כבלים היינו שלשלת ובירית בשתים וטהורה ושרי מטעם שכ' רש"י ואדרבא פי' התוס' מה שהקשו הוא תמוה וצריך פירוש כמו שנבאר בסמוך ואהא משני הואיל ואשה חולקת בה שערה ר"ל והולכת תמיד בזה המחט תחובה בשערה שלא תסתור חלוקת שערה ואהא מקשה ובשבת למאי חזיא שאסור לחלוק בה שערה משום בנין כמו גודלת ופוקסת לפירש"י דהתם אלא שהתוס' אזלי לשיטתייהו דהתם ע"ש ומשני שפיר בחול חולקת בה שערה ג"כ ובשבת שאסורה לחלק שערה רק מניחה כנגד פדחתה ולפירוש התוס' איני יודע לפרש בחול וכו' ובשבת וכו' שהרי אף בשבת חולקת ואף בחול מניחה כנגד פדחתה וכמדומה שלא גרסו כן בגמ' או יש ליישב בדוחק ופירש"י המחוור ודוק:
בתוס' בד"ה ותהוי כבירית וכו' וקשה לר"י דהא כבלים וכו' והוא תימה גדולה הא שם בגמרא דחי זה ומסקנא הוא כפירש"י כמו שפירש התם ע"ש וצ"ל דקושיות התוס' דקשה לפי ה"א למה כבלים אין יוצאין הא לא מיגלי שוקא אלא ע"כ שעשוי לפי ה"א באופן שלא מיגלי שוקא וא"כ כיון דבין ה"א לפי המסקנא אין חילוק אלא שזה וזה בשתים והוי בירית לפי המסקנא כמו כבלים לפי ה"א וע"כ לאו טעמא משום גילוי שוקה אלא משום שאינו תכשיט ומאי מדמה למחט ומכ"ש לפי ה"א דהוי טעמא משום גנאי דלא דמי למחט ולא נראה להם שלפי המסקנא עשוי' באופן אחר או שלא אסיק אדעתי' דמגלי שוקא ואהא תירצו שפיר ופירשו שלפי ה"א היא טהורה ושרי משום שאינה אלא באחת ולפי המסקנא ע"כ משום שטהורה שהוא רק תשמיש כלי ולא תכשיט כלל לכך לא מחוי ומקשה אמחט ממסקנא ושלילות דברים בהתירץ משום שאינו אלא באחת וכו' והוי כטבעות הכלים וכו' ר"ל לפי המסקנא הוי טעמא משום דהוי כטבעות הכלים ה"נ האי מחט ר"ל קשה לפי המסקנא ולא לפי ה"א ודוק אבל עכ"פ אפירש"י לא קשה דלפי ה"א לא אסיק אדעתי' הך סברא ובאמת משום זה הדר בי' וגם לק"מ דלישני טס של זהב כמו שהקשו התוס' לפירושם כמ"ש המהרש"א ודוק:
בתוס' בד"ה לא סנדל המסומר וכו' תימה לר"י וכו' לפמ"ש רש"י לקמן טעמא דראב"ש דגזרינן דילמא אתי לנועלו דזה נמי טעמא דשילוח ואפשר שזה כוונת התוס' וזה שכתבו החמירו בו לפי שבא תקלה על ידו היינו שלא תקשה דהוי גזירה לגזירה כ' דהחמירו בו לגזור אף גזלג"ז כמו שמצינו כמה מקומות שגזרו גזלג"ז וק"ל:
בא"ד וכי היכא דאסר בשמעתין ראב"ש וכו' לכאורה נראה ודאי דה"ק כי היכא דהחמיר בו ראב"ש יותר משאר כלים שמלאכתן לאיסור לטלטל אף לצוגו"מ ה"נ לרבנן החמירו בו טפי משאר כלים לענין שילוח דאי ר"ל דאתיא כראב"ש חדא שאין הלשון שייך וגם לא הוצרכו לפרש כלל דפשיטא כיון דאסור לטלטל היאך ישלחו אבל לפ"ז לא שייך אח"כ שכתבו ונראה לר"י וכו' אם לא שניישב בדוחק דה"ק ונראה לר"י וכו' דהא דאסור אפילו לרבנן לא תימא דטעמא משום דשילוח לא הוי לצ"ג אלא אפי' לרבנן ודאי הוי שילוח לצ"ג וע"ז כ' הוכחה אלא דאסור וכו' משום שבא תקלה וכו' או שנדחוק שמתחילה ר"ל דאתי כראב"ש אלא שלא תימא דשילוח יש להתיר טפי משום שמחת י"ט לכך הוצרכו ליתן טעם דאף בו החמירו וק"ל. ע"ב: ברש"י בד"ה נשרו רוב מסמרותיו לקמן מפרש לה הוא תמוה מאי צריך פירוש ומאי בעי בזה וכן מ"ש נמי בד"ה מותר משום דנשרוה תמוה הא ד' וה' בלא"ה מותר אף בחדש כדא' לעיל לכ"ע וכ בגמ' קשה מאי מקשה הא גופא קשיא וכו' דילמא חדא קאמר ונ"ל לפרש ע"פ פשוטו דהנה קשה לי' להגמ' למה לי רוב וגם דוקא בנשרו הא ד' וה' מותר אף בחדש אלא ע"כ דתרתי קתני נשרו רוב מסמרותיו ונשתייר המיעוט וכן אם נשתייר ד' וה' ר"ל והמותר נשרו בהך שני דינים מותר וא"כ שפיר מקשה כיון דתני סתמא נשרו רוב מותר משמע אפילו טובא והדר קתני וכו' וא"ל דסיפא מיירי בלא נשרו רוב חדא למה לי' למיתנא הא הוי כמו חדש וגם תני סתמא משמע אפילו רוב וגם לשון נשתייר משמע מיעוט כמ"ש בי"ד גבי טחול וזה בא רש"י לפרש שהוקשה לו זה ל"ל רוב כמ"ש וע"ז מפרש בגמ' מפרש ר"ל שמשום זה מפרש שהוא בבא בפ"ע ואפילו טובא וע"ז קאי מותר אתרווייהו ומפרש למה ברישא מותר אפי' טובא משום דנשתנה וק"ל:
ברש"י בד"ה לר' יוחנן נמי לעולם כר' נתן וכו' ר"ל דכר' ודאי לא ס"ל דהא הכא בנעקרו דהוי כחדש מתיר עד שבע ואיהו סבר ה' דוקא וק"ל: בתוס' בד"ה השתא ה' וכו' עד דא"כ התרתה סנדל המסומר ר"ל כמ"ש המהרש"א דנעקרו הוי כחדש וא"ל א"כ מנ"ל להגמ' לשנוי הא בנגממו הא בנעקרו נימא דסיפא נמי בנגממו וד' וה' אפי' טובא ולא קשה דא"כ למה לי סיפא אף אם נאמר חדא קתני כיון דכבר תני שיעור ברובו אלא אי קשיא הא קשיא דנימא להיפך רישא בנעקרו בעינן דוקא רובו וסיפא בנגממו ושרי אפי' טובא אפילו לא נשרו רובו וצ"ל כמ"ש לעיל דנשתייר משמע ג"כ מיעוט ורובא נשרו כמ"ש בי"ד א"נ ס"ל להגמ' דנעקרו הוי כמו חדש וא"כ לא שרי ברובא אפי' טובא דא"כ התרתה וכו' ודוק:
אמר רב יוסף השתא דתני הכא וכו' אמר אביי דילמא ר' יוחנן וכו' והוא תמוה דמאי מקשה כיון דאכתי לא ידעינן היינו דרב יוסף כיון דלא ידעינן הלכה כמי דעביד כמר עביד וכו' כדאמרינן בעלמא כיון דלא איפסק הילכתא דעביד כמר וכו' וכן מראין לפי פשוטו דברי רב יוסף השתא דתני הכא ור"י פליג ולא ידעינן הילכתא דעביד הכי עביד וכו' ודאי תו' מתרצין זה בד"ה דעביד הכי כמ"ש המהרש"א וכמו שנבאר דבריהם בסמוך אכן דברי רש"י מראין להדיא שאין מפרש כן ובאמת דבריו תמוהים שכ' בד"ה הוה הדר בי' ולא עבדינן כר"י משמע שקושיתו הוא שלא נעביד והדר כתב קושיתו להיפך וכר' יוחנן בעינן למיעבד אין זה אלא תמה ומאי בעי בזה ואיזה פירוש מפרש לנו בזה וגם בלא"ה פי' התוס' דחוק בפירוש דעביד הכי ותמוה כמו שנבאר ואף לפי מה שנפרש דבריהם בסמוך לתרץ עכ"פ הוא דחוק וגם לא הוי אביי מקשה כלום כיון שרב יוסף י"ל דלא פליגי מה"ת לומר דפליגי למעט בפלוגתא עדיף ושאר דחוקים לכן נלע"ד שפירש"י הוא הנכון והמחוור דודאי דברי רב יוסף מתפרשי' כפשוטו כמו בעלמא כיון דלא איפסוק הילכתא דעביד כמר עביד וכו' ואביי הקשה לו ממ"נ ע"פ מה שכתב רמ"א בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' כ"מ שדברי הראשונים כתובים על ספר ומפורסמים והאחרונים חולקים הלכה כאחרונים וכו' אבל אם נמצא וכו' עד שאפשר שלא ידעו דבריו ואי הוו שמיע להו הוו הדרי בהו ע"כ וכן נמי הכא ממש היכא אמרינן אי לא איתמר הילכתא דעביד כמר עביד היכא דפליגי תרי תנאי או אמוראי אז לא ידעינן הילכתא אבל כל היכא דאמוראי פסקו נגד התנא הלכה כאמוראי אלא ה"מ במשנה שהוא מפורסמת אבל ברייתא שאינה מפורסמת יש לנו לומר בסתם דלא שמיע לי' כמ"ש רמ"א שם אף שאפשר לומר ששמע ופליג יש לנו טפי לומר שלא שמע למעט בפלוגתא מכ"ש הכא שאין דרך לאמורא לחלוק על התנא במקום שאין חולק אף רב ור' יוחנן דאמרינן תנא הוא ופליג היינו מקום שאין ברירה כמ"ש התוס' בעלמא וא"כ אם אפשר לומר דילמא לא שמיע לה יש לנו ודאי לפסוק כמשנה וזה שסיים רש"י ולא עבדינן כר"י ואמאי אתה אומר דעביד הכי עביד וכו' ואי נמי שמיע לי' ר"ל אם ברור לך ומקובל ששמיע לי' לר' יוחנן הך ברייתא או ברור לך שר' יוחנן ידע כל הברייתות דמיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא ואותו הברייתא מיתניא בר"ח ור"א דאמר בסמוך תני רבנן וכו' א"כ יש לך ודאי לפסוק כר"י כיון דאית לי' אין הלכה כאותו משנה עבדינן כאמורא וזה שסיים רש"י וכר"י בעינן למיעבד והקשה לו ממ"נ ודוק היטב כי ברור הוא:
בתוס' בד"ה דעביד הכי עביד פירוש דברייתא לא פליגא אר"י וכו' ר"ל דאין דרך לפלוג אמורא על ברייתא יש לנו לומר דלא פליג והקשה לו אביי דילמא לעולם פליגי וא"ת אין דרך דילמא לא שמיע לי' וכו' א"נ שמיע לי' וכו' כ' המהרש"א שמפרשין כן כדי שיהא שייך קושית אביי דאם נפרש כבעלמא לא מקשה אביי כלום כמ"ש אלא שהמהרש"א קיצר שעדיין צריך ביאור רחב שעדיין קשה חדא מנ"ל לאביי לפרש כן ולהקשות דילמא גם רב יוסף כוונתו כן וגם למאי נ"מ בזה שמקשה אף אם נאמר שלא שמיע לי' או שמיע לי' אכתי דעבד הכי עביד ומאי הקשה כיון שאין נפקותא ונ"ל לפרש דנ"מ גדול אם נאמר דפליגי רק שאין אנו יודעין הילכתא דעביד כמר עביד וכו' צריך לעולם לעשות כאחד דאם עביד היום כאחד ובפעם אחר כאידך הוי כסיל בחשך הולך אפילו אם אוחז חומרת שניהם או כאן הוי רשע כיון דלחד מ"ד אסור לעשות כאידך כמו דאמרינן ריש ברכות גבי ר"י ורבנן דעביד כמר עביד וכו' וכתבו כל הפוסקים שאסור לעשות פעם כך ופעם כך אבל אם נאמר דלא פליגי דאף הברייתא דשרי כר"י וכן להפך ודאי רשאי לעשות כמו כמו שירצה בכל יום כיון דלשום מ"ד אין שום איסור והנה מדאמר רב יוסף דעביד הכי עביד וכו' ולא אמר דעביד כמר עביד להורות שיש פלוגתא וכל אחד רשאי לסמוך או על מר או על מר מדאמר הלשון דעביד הכי משום שאין שם איסור כלל לשום מ"ד וא"צ לסמוך דרשאי לעשות כמו שירצה בכל יום והיינו משום שהוקשה לו לומר שפליג כמ"ש והקשה לו אביי דילמא פליג וא"כ צריך עכ"פ לעשות תמיד או כמר או כמר ודוק:
בא"ד ונראה לר"י דה"פ מי שרוצה לחבב וכו' לכאורה נראה שר"ל ואז צריך לעשות תמיד כן כיון שמחבב זה המצוה פעם א' וס"ל ע"כ שזה המצוה עדיף צריך לעשות כן תמיד ולכך שפיר הקפיד ויש לגרוס גם כמהרש"ל שרשב"א לא הי' יודע מנהגו ואפ"ה הקפיד כיון שהוא אסור לו עכ"פ א"נ אמר לו שעשאו מכה אבל א"כ הדרא קושיא לדוכתא שכ' לעיל מאי הקשה אביי כמ"ש לכן נ"ל דרשאי לעשות היום כן ולמחר רשאי לחבב זה המצוה אלא שר' יוחנן עדיין הי' רוצה לחבב וצ"ל ורשב"א הי' יודע שמחבב תמיד זה המצוה והי' לו לאסיק אדעתי' שגם היום מחבב זה מצוה וכגירסת המהרש"א רק עיקר תירץ התוס' דא"א בכל יום רשאי לעשות כמו שרוצה ושניהם שוין לא שייך קפידא לכך כתבו שעכ"פ כמו שרוצה לעשות יש לו טעם ושייך קפידא אם מעבירין לו ממנה ודוק:
ברש"י דילמא שקיל לי' מרישא אם בא לפנות נלע"ד שבא רש"י לתרץ קושיא חמורה דאי אמרינן דילמא מפסיק ואתי לאתוי כמ"ש התוס' ואסור משום זה אף למ"ד שבת זמן תפילין למה שרי בקמיע מומחה וא"ל דלא גזרינן בקמיע מומחה כיון שצריך לו א"כ מאי מקשה לקמן נגזור דילמא שקיל לב"ה ואתי לאתוי גבי קמיע מומחה וא"ל דלא שייך כלל בקמיע דילמא מפסיק א"כ למה אסור בקמיע שאינו מומחה דהא אין חייב חטאת משום שאין דרך הוצאה אלא דרך מלבוש אף שאסור מדרבנן הוצאה כלאחר יד הכא שהוא תכשיט לחולה ומלבושו כמ"ש רש"י בקמיע מומחה ה"נ שאין מומחה דהא עכ"פ לובשו לרפואה ואינו ודאי שלא יתרפא והוי תכשיט ועכ"פ מידי ספק דרבנן לא יצא והוי לי' למישרי ולענ"ד הוי תכשיט גמור כיון שלובשו לרפואה אלא ודאי משום גזירה וא"כ אף בקמיע מומחה ליגזור וגם כאן קשה לא תימה למ"ד לאו זמן תפילין ולמה אסור כיון דהגזירה לא ידע והוא דרך מלבוש לכן מתרץ רש"י שפיר והוא דודאי זה הגזירה דילמא מפסיק ואתויי שהוא חשש בעלמא לא גזרינן אלא היכא שאין צורך גדול כגון בקמיע שאינו מומחה או למ"ד שבת לאו זמן תפילין אבל דילמא ממטי לי' בעת שצריך לבית הכסא שהוא ודאי שיצטרך והוא גזירה ודאית ושכיח יותר גזרינן אף למ"ד שבת זמן תפילין שהוא צורך גדול כמו שמצינו במקדש אף שאין שבות שם היכא שקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא שכיח גזרינן אף שם ובזה א"ש שאמר ל"ת וכו' ואין אסור אלא משום דילמא מפסיק וכו' אלא אף למ"ד וכו' אפ"ה אסור משום בית הכסא כדפירש"י וכן שפיר מקשה לקמן גבי קמיע מומחה דליגזור משום בית הכסא אף דלא גזרינן דילמא מפסיק כמו באין מומחה ודוק:
בשמעתתא דקמיע צריך עיון גדול לפרש פירש"י לשיטתו לסלק כל התמיהות לשיטת התוס' לעצמו והוא עמוק אך מחמת בגידות הזמן לא יכולתי לירד לעומקו אך מה שעלה לפום רהיטא על רעיוני אפרש בע"ה שיטת רש"י לעצמו ואח"כ שיטת התוס' בקיצור ועי' היטב עד גמירא ותבין את אשר לפניך לענ"ד:
ברש"י בד"ה מומחה גברא ומומחה קמיע שעשה אדם זה וכו' א"נ שכתב אדם זה וכו' דבריו תמוהים במ"ש ראשונה כמ"ש התוס' לקמן מגמ' דלקמן מפורש ובר מן דין האיך ס"ד לומר דבחד לחש הקרוי לפירש"י חד קמיע יתמחי גברא וגם האיך יעלה על הדעת דבחד המחאה יתמחי תרי המחאות גברי וקמיע ולפי ס"ד דהשתא בעינן תרי המחאות וביותר קשה לפרש מ"ש א"נ דמשמע לכאורה שהם ב' פירושים כמ"ש התוס' לקמן ממ"נ אם עולה על דעת רש"י לומר שגם זה הם ב' המחאות למה לן למשכוני לפרש שני מיני המחאות אם סגי בחד ואם לא סגי איך מתחיל לפרש תחילה מאי קסבר וכו' ומי דחקו לרש"י לכנס בזה הדוחק ונלע"ד שרש"י מפרש בקיצור ומתק לשונו דברי הגמ' בטוב טעם וזה שכ' א"נ אין כאן ב' פירושים והוא שהנה צריכין אנו לפרש דברי רב פפא דמה"ת לומר דבעינן תרוייהו הא עיקר טעמא שלא יהא ספק אם ירפא ויהא משוי וקי"ל כל מקום שהוחזק בג' פעמים עכ"פ הוי חזקה וצריך לומר משום דס"ד משום דכאן אין אנו יודעין במאי תלי הרפואה דזימנין מרפא במזל והמחאת הרופא וזימנין תלי בקמיע וזימנין תרווייהו גרמי להתרפא לכך ס"ד דבעינן תרווייהו דהיכא דקמיע לבד אסי תלתא זימנין דילמא הרופאים גרמו שמא יתמחו לכך עכשיו שכתבו רופא אחר אסור וכן להיפך אם הרופא איתמחי ג"פ דילמא אותם הקמיעות גרמו או שניהם לכך אסור באותו קמיע שלא ריפא עדיין ג"פ אבל היכא שרופא ריפא ג"פ באותו קמיע ועכשיו כתב רופא זה אותו הקמיע עצמו אף שלא הוי אלא המחאת אחד או רופא או קמיע מ"מ הרי הוחזק ג"פ שריפא בודאי ירפא גם עכשיו ממ"נ במאי שנתלה שרי לצאת בקמיע זו מרופא זה והיינו שפיר מומחה גברא לקמיע זו שיתרפא ממ"נ ומומחה קמיע מאותו גברא והוא שעכ"פ אם יכתוב אותו גברא לחש זה שרי לצאת בשבת דממ"נ יתרפא אע"ג דבאמת לא מומחה אף חד מיני' לשאר קמיעות ולשאר גברי עכ"פ לקמיע זו מאותו גברא שפיר מומחה לענין שבת ומיקרי שפיר מומחה גברי אע"ג דלא הומחה כדין כיון דשרי לי' לצאת בשבת ממ"נ ואח"כ כ' רש"י א"נ וכו' על דרך שכ' רש"י לקמן גבי מומחה קמיע אם רופא א' כתבן נעשו מומחה ע"י אדם זה אם ג' רופאין כתבו מומחה הקמיע מכל אדם ה"נ לפי מאי דס"ד כ' רש"י ב' אופנים האלו אם באופן ראשון נעשה קמיע זאת מרופא זה מומחה לצאת ואם בדרך שני כל הקמיעות שיכתוב איזה רופא שהוא מומחה ג"פ אף משאר ג' לחשים אף שלא כ' עדיין לחש זה והלחש כבר נעשה מומחה בג"פ מג' רופאין אחרים דהיינו מומחה גברא לכל קמיעות ומומחה קמיעות מכל גברא ודוק זה נ"ל ברור בפירש"י ודאי גם תוס' פירשו כן בפירש"י אלא שהקשה להם הלשון דאיך שייך לפרש שזה קראו הגמ' מומחה גברא ומומחה קמיע ולקמן קרי' לה בהדיא קמיע איתמחי גברא לא איתמחי ואף שאינו קושיא כ"כ דלענין קמיע זו אתמחי ולשאר לא עכ"פ הוקשה להם שיקרא אותו פעם כך ופעם כך וכן משמע להדיא בלשונם שם שכתבו כל השקלא וטריא איך קורא לו הגמ' ע"ש ולא כתבו מה דינו אמנם גם הלשון לק"מ דלפי ה"א דבעינן תרווייהו שפיר מיקרי גם מומחה גברא לזאת הקמיע דאל"ה אסור לצאת בו אבל לפי המסקנא דגם בחדא שרי וכיון דהומחה קמיע אף מן כל אדם וכבר שרי לצאת בקמיע זו ע"י המחאת קמיע שפיר ק' לא הומחה גברא לצאת בשאר קמיעות שיכתוב דאי הוי מומחה הוי שרי ולענין קמיע זו א"צ המחאתו משא"כ בקמיע מהני המחאתו לחוד וכן כתב רש"י שם ודוק:
בתוס' בד"ה אע"ג דלא מימחי קמיע נראה דכ"ש מומחה קמיע וכו' והא דנקט מומחה גברא לרבותא נקט כן אבל קשה דהל"ל אלא בחדא לבד נמי שרי וגם מה"ת לומר דבעינן תרווייהו ובמאי סותר לה נלע"ד לפרש הכל בטוב טעם גם מאי בעו תוס' בזה ונבאר בסמוך:
ברש"י בד"ה ולא קתני בזמן שאינו מומחה דליהוי משמע דקפיד אמומחה קמיע עצמו וכו' והוא תמוה הא ס"ד דבעינן תרווייהו א"כ גם אי הוי תני הכי לא הוי שפיר דהא לא מהני המחאת קמיע לבד ובאמת גם בגמ' תמוה הך ולא קתני דאין זה דיוק כלל אם נאמר כמו דס"ד דבעינן תרווייהו רק הוי לי' למידק אלא דקתני בזמן שאינו מן המומחה משמע דלא קפיד אלא אמחאת גברא ומה"ת לומר יותר ממה דתנן שאינו מן המומחה משמע מפורש הא בזמן שהוא מן המומחה ש"ד והך ולא קתני אין לו פירוש אמנם לולי דברי רש"י היינו מפרשים דה"ק ולא קתני נמי שאינו מומחה ר"ל דהל"ל בזמן שאינו מן המומחה או שאינו מומחה אמנם אף אם נאמר כך הוא למותר אך לא הי' תמוה כ"כ אך מדברי רש"י א"א לפרש כך ולומר שכוונת רש"י אף לפי ס"ד הי' מהני המחאת קמיע לחוד שהיא עדיף כמ"ש רש"י לקמן ורב פפא ה"ק אע"פ דממחא גברא בעינן ממחא קמיע מלבד שהוא דוחק גדול אין במשמע דברי רש"י לעיל כך וביותר תמוה מאי בעי רש"י בזה אכן נלע"ד דרש"י במתק קיצור לשונו כלל ק' התוס' ותירוצם ועיין:
בתוס' בד"ה ולא קתני שכ' קשה לרשב"א וכו' ולכאורה נ"ל שהקשו מה שכתבתי שהוא תמוה וכד דייקת אינם מקשים זה כלל שא"כ הל"ל הא אף אי תני הכי הוי משמע וכו' והם כתבו דילמא לעולם בעינן תרווייהו ואי הוי תני הכי וכו' משמע אבל עכשיו משמע שפיר דבעינן תרווייהו והוא תימה גדולה הא גם עכשיו משמע גברא ולא קמיע ואם קושייתם הוא באמת כך כמ"ש מאי שייך ולא קתני הא אינו פועל בזה אין לשונם כך לכן נלע"ד לפרש כל הסוגיא הנ"ל מכל הקושיות במילתא חדא ויהא ק' התוס' יותר חזקה שמאי אמר ולא קתני וכו' אדרבא עכשיו משמע שפיר דבעינן תרווייהו משא"כ אי הוי תני הכי ויתורץ כל הסוגיא בגמ' ותוס' לעיל וכאן מכל הדיקדוקים וק' שכתבתי והוא הא דהתחיל רב פפא לא תימא עד דממחא גברא וכו' מה"ת לומר כן אמנם יש סברא גדולה דסוגיא דעלמא בכל הש"ס דתנא מילתא דפסיקא פסיק ותני וא"כ שפיר ידע רב פפא דמן המומחה היינו גברא ואפ"ה הוי ס"ד דמוכח שפיר דבעינן תרווייהו מדפסיק ותני כל זמן שאינו מן גברא מומחה אסור לצאת בו משמע אע"פ שמומחה קמיע דהא מילתא דפסיקא תני שאסור בשום אופן כל זמן שאינו מגברא מומחה אסור וא"כ מוכח להדיא דמומחה קמיע ולא גברא אסור ממילא מוכח מכ"ש דמומחה גברא ולא קמיע פשיטא אסור דהא המחאת קמיע עדיפא לכך הוי ס"ד שפיר דבעינן תרווייהו אהא קאמר שאינו כן אלא אפילו בחדא סגי והא דקתני מן המומחה היינו לאשמעינן כח דהיתרא בדויק הא שהוא מן המומחה שרי אע"ג דלא מומחה קמיע והוי הדיוק מילתא דפסיקא כשהיא מן מומחה תמיד שרי וגם הגוף הדין הוא מילתא דפסיקא וה"ק דאיסורא דקמיע הוא בזמן שאינו אפי' מגברא מומחה אבל כשיש בו צד המחאה אפי' מגברא שרי וזה כוונת התוס' לפרש דלפי ס"ד שפיר נקט מן המומחה לרבותא אבל עכשיו למה נקט מן המומחה לכך פירשו דאשמועינן רבותא כח דהיתרא דאפי' מן המומחה שרי ומכ"ש מומחה קמיע וש"ת מנ"ל דילמא עיקר דין נקט לרבותא מילתא דפסיקא כמ"ש בס"ד ולא הדיוק קאמר דיקא נמי וכו' וע"ז הקשו התוס' שפיר אדרבא להכי נקט מן המומחה להורות דמומחה קמיע ולא גברא אסור וממילא מוכח מכ"ש להיפך אבל אי הוי נקט הכי הוי משמע דוקא גברא ולא קמיע אסור אבל קמיע ולא גברא שרי ע"ז תירצו שפיר דלשון מומחה משמע תרווייהו וא"כ שפיר למה נקט גברא שיש לטעות דתלוי רק בגברא הל"ל לשון דמשמע תרווייהו ומדנקט סתמא הוי משמע דבעינן תרווייהו וזה כוונת רש"י לכתוב תירץ התוס' דהנה צריכין אנו לפרש למה באמת קורא התנא למומחה גברא קמיע מומחה אבל הוא פשוט דהא עיקר לשבת בעינן שיהא קמיע מומחה שודאי ירפא ואז שרי לצאת בו אך אנו אומרים אף אם איתמחי גברא נעשו כל הקמיעות שלו מומחים לרפאות וא"כ שפיר מיקרי מומחה קמיע ע"י גברא וכ"ש ע"י קמיע וא"כ אי הוי נקיט סתמא קמיע מומחה הוי משמע שיתמחי מכל צד ע"י גברא וע"י קמיע כיון שאין אנו יודעין במי תלוי כמ"ש לעיל טעם הס"ד אלא כיון דדייק לתנות מן המומחה משמע שאפילו בגברא מהני שפיר וכ"ש בקמיע לחוד ודוק היטב שזה מדוקדק בלשון רש"י דהוי משמע שקפיד אמומחה קמיע עצמו והיינו מכל צד אבל גברא לחוד ודאי לא מהני וה"ה קמיע לחוד שבזה אין אנו יודעין אם איתמחי הקמיע ובזה הוא מתרץ קושית התוס' וכל קושייתנו ודוק:
בגמ' ת"ר איזהו קמיע מומחה וכו' עד לא קשיא הא למחוי גברא וכו' נלע"ד עפ"ז לפרש בטוב טעם על פירש"י בריש שמעתין שכתב על מומחה גברא וקמיע ב' פירושים ע"ד שכתבתי והוא מיותר למה דחק א"ע לפרש כן אמנם י"ל דבא לתרץ קושיא חמורה דקשה מאי קמ"ל רב פפא לא תימא וכו' הא ע"כ א"א לומר כך דבעינן תרווייהו א"כ האיך מתורץ דומיא דברייתא דא"ל הא למחוי גברא וכו' דהא לא מהני חדא וגם הך ברייתא גופא שריפא ושנה ושלש איך מתפרש דמשמע שמותר לצאת בו בשבת בשלמא הך ברייתא שריפא ג' בני אדם י"ל דהיינו לכל א' ג"פ דהיינו מומחה גברא וקמיע כמ"ש רב פפא אבל ברייתא זו וגם הרומיא איך נפרש לכך מפרש רש"י שני מיני מומחה גברא וקמיע ובכך מתפרשין ב' הברייתות דברייתא זאת למחוי גברא לאותו קמיע וקמיע מאותו גברא ע"ד שכתבתי לעיל על פי' ראשון וברייתא אחרת למחוי גברא לכל קמיעין מומחין ע"ש פי' השני וא"כ אף לפי ס"ד מתפרשין ודוק: