לשון הזהב שבת· רבי זאב וולף מליזנסק
שבת · דף נח:
ברש"י בד"ה נטלו עינבליהן ע"ש ברש"י שלפנינו ע"פ הגהת רש"ל כתובה הגירסא דאם קיבלו כבר טומאה לא פרח משמע דאינה מקבלת טומאה חדשה וברש"י בד"ה ראו להקישו בסופו פי' בהדיא דאף אם נטלו קודם טומאתן מקבלים טומאה וכן ברש"י בד"ה אלא אמר רבא אלא שמהרש"ל הגי' בכ"מ ברש"י משום שראה בתוס' בד"ה אלא אמר רבא וקשה להגי' כ"כ ומתוס' ג"כ אין ראי' שי"ל בקונטרס אחר כיון שלא כ' פירש"י אמנם ברש"י בד"ה ראוי להקישו נקט רש"י זה הלשון שכ' התוס' שלא טיהר מטומאתו וצ"ל דחדא מיני' נקט דאטו כי רוכלא ליכתוב בכ"מ כיון דכבר כ' ושנה ושילש דלענין תרווייהו קאמר וכ"ת ליכתוב רבותא טפי דאפילו מקבל טומאה זה לק"מ דבלא"ה צריך לבאר למה צריך רש"י ליכתוב שניהם בגירסא שלפנינו אלא ודאי משום דיש סברא גם להפך דאפי' מקבל טומאה להבא משום שראוי לרמונים או שראוי להקישו או לגמע מים והוי כמו כלי חדשה אבל טומאתה הראשונה י"ל דפרחה דהא מלאכתו הראשונה ממש כבר אזלה קמ"ל דלא שנא ודוק ולפ"ז אף אחר הגהת רש"ל או שהוא קונטרס אחר ג"כ לק"מ קושית תוס' בפרט שכ"כ גבי ראוי להקישו די"ל משום רבותא כ"כ או חדא מיני' נקט ודוק:
בגמ' מתיב רבא הזוג והעינבל חיבור וכ"ת וכו' והתניא מספורת וכו' ועיין פירש"י והוא תמוה כמ"ש התוס' ופי' התוס' הוא תמוה יותר מכמה קושיות כמו שנבאר ואף שנבאר בסמוך לפרש פירושם ולתרץ הוא דחוק אף שמוכרח בפירושם וגם פירושם בעצמם דחוק ורחוק מפשוטן של דברים. לכן נלע"ד שפירש"י נכון מאד ע"פ עומק פשוטן של דברי הגמ' והוא דודאי סובר הגמ' לסברא מוכרחת שכלי אחד ממש שניטל מקצתו אף שהדיוט יכול להחזירו פרחה טומאתו ואף התוס' ע"כ מפרשים כן דאל"ה אין מקום כלל לקיים פירושם מתחילה ועד סוף אלא שכ' להוכיח לקמן ממטה שנגנבה חצי' דלענין טומאה ראשונה מהני סברא דהדיוט יכול להחזירה עכ"פ לענין קבלת טומאה דמיירי בי' הגמ' לפירושם ס"ל להגמ' מוכרח דלא מהני ואף לשיטת רש"י לפי הגירסא שלפנינו מיירי ג"כ בקבלת טומאה ולשיטתינו יתורץ ג"כ ק' התו' ממטה כמו שנבאר י"ל דס"ל להגמ' סברא זו אף לענין טומאה ראשונה שודאי פרחה בכלי א' שניטל מקצתו אף שהדיוט יכול להחזירה וא"כ ע"כ הא דמשני אביי הואיל והדיוט יכול להחזירה היינו משום דהוי ב' כלים שאין תשמישן אלא כא' ודרכן לפרקן שלא בשעת מלאכה ולחברן בשעת מלאכה כמו מספורת של פרקי' וכיוצא בו דבהו ודאי אף שמתפרקין לא פרחה טומאתו ומקבלת טומאה כל א' בפ"ע מדקתני בהו אינו חיבור אפי' כשהם מחוברי' שלא בשעת מלאכה מדאורייתא וגם עכ"פ מדרבנן אינו חיבור להזאה ש"מ שכל א' חשוב כלי וכ"כ התוס' בהדיא לקמן בשם תוספתא אף שכ' שראוי כל אחד למלאכה היינו לפי המסקנא וג"כ אינו מוכרח לשיטתינו ע"פ פירש"י כיון דהוי ב' כלים שתשמישן כא' ודרכן לפרק ולחברן לא הוי ודאי כלי שניטל מקצתו ותוס' כ"כ לשיטתם דלא פירשו חילוק זה אבל הוא סברא נכונה דכיון אף שמחוברין אם נטמא א' לא נטמא חבירו והא' שנגעה בו טומאה טמא ש"מ שראוי לקבל טומאה בפ"ע וטעמא ודאי כיון שהדיוט מחזירה בלא אומן ומיוחדת לתשמיש זה להחזירה הוי כלי מעשה ועל זה הקשו שפיר מהך ברייתא דזוג ועינבל חיבור ופירש"י דהוי חיבור בין לטומאה בין להזאה וכן מוכח מדקתני סתמא חיבור ולא מחלק כדקתני גבי מספורת ש"מ דהוי אף להזאה א"כ מוכח דהוי ממש כלי אחד ואין דרכו לפרקו וא"כ שוב לא מהני מה שהדיוט יכול להחזירה כמ"ש וכן מדייק רש"י ע"ש ואהא דקאמר וכ"ח ה"ק אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי ר"ל דילמא לעולם הוי ב' כלים שתשמישן כאחד ובאמת אינו חיבור להזאה והא דקתני סתמא חיבור הכא לא מיירי במחוברין ולענין אם נטמא א' או הזה על אחד להועיל גם לשני אלא הכא מיירי בהך דינר דהכא דאף שניטלו ענבליהן מקבלין טומאה וה"ק אע"ג שאין מחוברין דהיינו שניטלו ענבליהן ועדיין ישנן מקבלין טומאה כמו שאם היו מחוברין משום שהדיוט יכול להחזירה וקמ"ל דאף עינבל מקבל טומאה דודאי מיירי גם הכא שישנו לעינבל דאי ליתא ודאי לא מהני הדיוט יכול להחזירה כמו במטה אהא מקשה והא קתני גבי ההיא סיפא דמספורת וכו' וא"כ כמו חיבור דסיפא מיירי במחוברין ולענין אם נטמא אחד להועיל לשני ה"נ חיבור דרישא ומדהכא מחלק ושם לא מחלק ש"מ דזוג ועינבל הוי כלי א' ממש וא"כ לא מהני הדיוט יכול להחזירה מסברא מוכרחת שלו ולכך מייתי הך דאמר רבא להוכיח דאי הוי בזוג ועינבל ג"כ דרכו להתפרק אין ראוי להיות חיבור שלא בשעת מלאכה ומדרבנן לא להזאה מהך טעמא דרבא ומאי שמקשים התוס' דהא לא תניא גבי הדדי אינה קושיא כ"כ דיכול להיות ברייתא אחרת דתני תרווייהו גבי הדדי ועפ"ז לא קשה נמי מאי שמקשין התוס' לקמן בד"ה אמר רבא ממטה שנגנבה דמהני הדיוט יכול להחזירה אף שכבר כתבנו שאף לרש"י מיירי הכא אף לענין קבלת טומאה נלע"ד דגם שם במטה אף מקבלת טומאה בלא נגנבה כמו שנבאר שם וגם אף לפי שיטתם ברש"י לא ק"מ דמטה הוי ודאי כמו ב' כלים שתשמישן כאחד שכן דרכה לפרק כמו שמצינו לעיל במטה של טרסיים וכן שנינו מטהרת אברים ומטמאת אברים והוי ממש כמו מספורת של פרקים ועמ"ש שם בסמוך מבואר יותר לתרץ קושיתם זאת לשיטת רש"י אלא דהתוס' גם שם אזלי לשיטתייהו ודוק ונכון הוא לע"ד בפירוש רש"י והוא המחוור: בתוס' בד"ה מתיב רבא הזוג וכו' עיין במהרש"א מאי שהקשה אמאי לא מקשים תוס' הכא הקושיא שבסמוך ודחק לפרש שלפי הה"א גם לרש"י רוצים תוס' לפרש שמיירי לענין קבלת טומאה והוא דוחק גדול שיהא חלוק הפי' בה"א מהמסקנא ואני אומר מלבד שאינו קושיא חמורה כ"כ דהכי רוצים לסתור זה הפי' של רש"י בהקושיא ותירץ מלבד מהסתירה דהתם אפירש"י בטומאתן עליהם ולא שייך זא"ז אמנם נלע"ד אף לפי סברתו לתרץ קושיתו שאין מקום לק' התוס' כאן רק גבי ראוי להקישו והוא דהנה במס' סוכה מקשה אהא דמטה מטמאת איברי' למאי חזי ומשני בארוכה או בקצרה וב' כרעים דראוי למימתח עלי אשלא ולמיסמך אגודא ע"ש וא"כ לק"מ אהא דנקט נגנבה אבל נחלקה טמא די"ל משום הך טעמא נקט נגנבה לטהר אף בארוכה או קצרה וב' כרעים די"ל בנגנבה אף בכה"ג טהור ולא מהני הך טעמא אלא בנחלקה כדמשמע שם דנקט אברים אבל בתר דמשני הואיל וראוי להקישו ומשמע ודאי דטמא אפי' ניטל העינבל לגמרי שאינו בעולם טמא כמ"ש רש"י ותוס' שם שנפחת פחות מכשיעור וא"כ אף בנגנבה אם נשאר ארוכה וב"כ ראוי ליטמא אלא ודאי דלא נשאר ארוכה וב"כ ואפ"ה בנחלקה טמא הואיל והדיוט יכול להחזירה משא"כ בנגנבה קשה שפיר ודוק:
בא"ד ומפרש הרב פורת וכו' לכאורה הוא תמוה דמנ"ל לפרש פירוש רחוק ולהקשות דילמא אמרו הואיל והי"ל הוא כפשוטו לקבל הוא טומאה כפשט הברייתא טומאתן עליהם ולא תיקשי מידי וביותר תמוה בסמוך שהקשו ארש"י דהא לענין הטומאה שלא תפרח ודאי מהני טעמא דהי"ל ור"ל ולא הוי מקשה מידי אלא ודאי דהכא מיירי לענין קבלת טומאה ומקשה שפיר שאינו מועיל דהי"ל לענין שתקבל טומאה קשה היכי מוכח מהך ברייתות שאין מועיל לקבל טומאה אדרבא שם קתני שכל א' בפ"ע טמא אלא שמוכח שאם נטמא אחד לא נטמא חבירו וגם תמוה אף לפ"ד לימא דטומאתן עליהם מיירי טומאה ראשונה שלא תפרח ומשני אביי שפיר וצריך לידחק בפי' התוס' ג"כ דס"ל לסברא מוכרחת דכלי שניטל מקצתו אינו ראוי לקבל טומאה בשום צד אף דהי"ל כיון שעדיין לא החזיר כמ"ש בפירש"י אלא שהתוס' ס"ל כן אף בב' כלים שתשמישן כאחד והא דמספרים מקבל טומאה כ"א בפ"ע משום שידע המקשה שראוי כ"א בפ"ע לשום דבר כמ"ש התוס' משא"כ הכא דס"ד עדיין שאינו ראוי לשום דבר כמו שמקשה למאי חזי אף דלענין שלא תפרח טומאה ראשונה מהני שפיר לענין קבלת טומאה ודאי לא מהני הי"ל שהרי עדיין לא החזיר אם לא שתאמר כיון שהדיוט יכול להחזיר הוא עומד להחזיר כמוחזר דמי לגמרי אף לענין שיטמא חבירו אבל לחצאין לומר שיקבל טומאה בפ"ע הוי כמוחזר ולענין שיטמא חבירו לא הוי כמוחזר אין סברא אם לא שראוי בפ"ע לאיזה דבר ומדאמר אביי הואיל והי"ל ש"מ דלא ראוי בלא חזרה ע"כ צ"ל דהוי לגמרי כמוחזר וע"ז מקשה שפיר ומשמע לי' ג"כ טומאתן עליהם היינו לגמרי כבראשונה שעכ"פ יקבל טומאה ולאביי אף שיטמא השני ועפ"ז מתפרש כל שיטת הגמ' לפי שיטתם וכן משמע דבריהם מפורש ודוק: בתוס' בד"ה אלא אמר רבא הואיל וראוי וכו' עד דהאי טעמא הואיל והי"ל לא מהני לענין קבלת טומאה כדקתני החזירוה וכו' עיין במהרש"א שהרבה להקשות שני קושיות חמורות ותירוצו דחוק ורחוק מאד ע"ש והנני מוסיף להפליא לפירושו שהוא מפרש כפשוטו שהתוס' מוכיחים שאינו מקבל טומאה מטעם הי"ל הוא תמוה חדא שאינו רואה שום הוכחה אדרבא החזירהו משמע שהחזירהו הגנבים אף שלא העמידו עדיין את המטה מקבל טומאה ג"כ משום דעכשיו הי"ל ומ"ש המהרש"א משום דלא קתני נמצא הוא תימה גדולה דקאי אנגנבה דקתני התם ברישא וגם תימה גדולה מאי צריך ראי' לזה הא כאן מפורש שעכ"פ לענין קבלת טומאה לא מהני הי"ל עד שהוצרך ע"כ לומר הואיל וראוי להקישו רק להיפך הוצרכו להוכיח דכאן משמע דלא מהני כלום הי"ל אף לענין טומאה ראשונה ומכ"ש לפירש"י לפי גירסתם מיירי רק לענין טומאה ראשונה הוצרכו לסתור זה אבל לענין שלא תקבל טומאה מחמת הי"ל אין זה צריך שום ראי' כיון שהוא מפורש כאן וביותר תימה לפרש כן שיכתבו סתמא שמוכח ולא כתבו איך מוכח ולומר שהוא פשוט ומפורש איך כ' תכף אח"כ ואביי ס"ל להיפך וביותר תמוה מאי בעו בזה דאביי הכא שהוא כמו מעשה לסתור נגד הברייתא לכן נלע"ד ברור לפי פשוטו שלא בעו אלא לומר כיון שמוכח משם דחלקוהו בלא נגנבה טמאה ודאי יש לנו לומר דאף לענין קבלת טומאה מהני כיון דקתני סתמא טהורה משמע הא חלקוהו טמאה כמו כאן דנקט סתמא טהורין וטמאין ומיירי עכ"פ אף לענין קבלת טומאה לפי' התוס' וא"כ תקשה משם אף לפי' התוס' לכאן או שע"כ תאמר שמטה עדיף טפי שדרך לחלקה וא"כ אף לפי' רש"י לק"מ וע"ז כתבו אבל לענין קבלת טומאה לא מוכח משם דמהני כדקתני סיפא החזירהו מקבל טומאה משמע דמעיקרא לא מיירי אלא לענין טומאה ראשונה או לפי עומק פשוטו י"ל דכ' אבל לענין קבלת טומאה אינו סותר משם לכאן כדקתני ר"ל והיינו החזירהו את המטה ממש כמו הכא כדי שלא תקשה מכאן ואהא כתבו ואביי ר"ל דלכך אביי סובר דמהני אף לענין קבלת טומאה ומפרש החזירו כפשוטו שהחזירו הגנבים אבל עכ"פ לא תקשה לרבא אבל לפירש"י קשה לרבא מהברייתא וכן לפי' ראשון שכתבתי מימשך שפיר הך דאביי ע"ד הזה דלאביי א"ש טפי דנקט טהורה סתמא ודוק:
אמנם עדיין חל עלינו חובת ביאור דברי התו' מעמקן של דברים ואז אף קושיות המהרש"א וגם קושיות שכתבתי יתפרשו אף לפי מה שמפרשין העולם וכמ"ש המהרש"א ויתורץ הכל והוא כי תמוהין דברי התוס' לפי פשוטו במ"ש כדאשכחן בפ' ג' שאכלו והוא תימה גדולה שהוא משנה שלימה בפ' י"ח דכלים ושם בפ"ג שאכלו מייתי לה לראי' לענין זימון וזה א"צ הכא לדבריהם דמייתי מגוף המשנה ומאי שייך לאתויי מג' שאכלו אין זה אלא תמה וכן כל הקושיות ופליאות הנ"ל לכן נ"ל לפרש דממשנה לא מוכח מידי אף הוכחה ראשונה מכ"ש השני' והוא די"ל אף נחלקו טהורה אף מטומאה ראשונה והא דקתני נגנבה משום דעיקר כוונת המשנה משום סיפא דהחזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא אבל לא חזרה לטומאה ראשונה שזה הוא חידוש דין כדמשמע בפ"ג שאכלו שזה הוא חידוש דין שהוצרך למילף זה הדין מהך משנה וא"כ י"ל דוקא נגנבה אינה חזרה לטומאה ראשונה אבל חלקו שהי"ל מהני עכ"פ אם החזירוה שתחזור לטומאה ראשונה כיון שתיכף בשעת החלוקה הי' עומד וראוי לזה:
וסברא זאת משמע שגם המהרש"א סובר כן אף אליבא דאמת והוא תמוה דא"כ לא מוכיחין התוס' כלום כמ"ש וגם הוא מוכרח משם שאינו אליבא דאמת כלל כמו שנבאר. ומכ"ש שהוכחה שני' שאין מקבלת טומאה מחמת הי"ל לא מוכח כלום משם כמ"ש דהא מיירי בנגנבה ואדרבא לפי פשוטו מוכח מן סיפא להיפך דקתני סתמא החזירהו וכמ"ש לעיל אלא נ"ל שהתוס' מוכיחין מסוגיא דלשם שפיר מוכח מהמשנה דאי ס"ד דחלקו נמי פרח טומאה ראשונה אלא שחוזרת בהחזירוה משא"כ בנגנבה ולכך נקט נגנבה א"כ היכא מוכח רבא גופא שהוא מארי דשמעתא כאן היכא דפרח זימון תו לא חזר מהך משנה ע"ש אדרבא לפ"ז מוכח להיפך דהא חזינן דנקט נגנבה דוקא אבל חלקו אע"ג דפרח חזרה לטומאה ראשונה כיון שהי' מתחילה ראוי לכך ה"נ גבי זימון מתחילה הי' ראוין לכך אף אם נתפרדו אם נצטרפו אח"כ חזרה זימון עלייהו אף אם תרצה לחלק ולא מוכח להיפך עכ"פ לא מוכח דפרח אלא ע"כ דס"ל לרבא דלענין פרח חובת זימון או טומאה דלא ליהדר אין סברא לחלק בין נגנבה לנחלק כיון דהכא פרח כמו הכא שפיר מוכח כיון דאמרינן בנגנבה דלא הדר כיון דפרח ה"ה בכ"מ דפרח תו לא הדר א"כ לדידי' למה נקט נגנבה ולא נחלקה דאף בנחלקו א"א דפרח טומאה ראשונה ודאי תו לא הדר אלא ע"כ בנחלקו לא פרח כלל טומאה ראשונה הואיל והי"ל וא"כ ק' דרבא אדרבא אלא ע"כ דכאן מיירי אפילו לענין קבלת טומאה ומשמע לי' מדאמר טומאתן עליהם משמע כמו שהי' קודם אף לענין קבלת טומאה ואהא מקשה והוצרך לומר הואיל וראוי להקישו וש"ת א"כ גם התם משמע דאף לענין קבלת טומאה מהני הי"ל דנקט סתמא נגנבה טהורה כמ"ש לעיל וגם קתני במתניתן בתר הכי מטה מיטמאת אברים וכו' אלא ע"כ דשאני בין מטה להך דהכא לזה כתבו דאדרבא רבא אזיל לשיטתו דהכא ומוכח גם שם דס"ל דלענין קבלת טומאה לא מהני הי"ל והא דקתני החזירו ס"ל לרבא דע"כ היינו החזירהו ממש את המטה אבל קודם אינה מקבלת טומאה אף שהחזירו הגנבים והי"ל דאל"כ מנ"ל להוכיח דלמפרע לא דילמא אף טומאה דלמפרע אם היתה טמאה קודם שנגנבה חזרת לה אלא דמשנה אשמועינן חידוש גדול בהחזירהו הגנבים אף שלא העמידו את המטה מקבלת טומאה אפי' מחמת הי"ל שהוא רבותא יותר כדמשמע הכא וגם מנ"ל להוכיח דפרח זימון דילמא מש"ה לא הדר התם משום דעדיין לא העמידוהו ודי לטמא משום הי"ל מכאן ולהבא ולא למפרע אם נאמר שזה טפי חמור אבל אם העמידו ממש י"ל דטמא אף למפרע וא"כ גם גבי זימון אם נצטרפו ממש י"ל דהדר אלא ודאי דס"ל לרבא דע"כ החזירהו היינו ממש את המטה דאל"ה אינו מקבלת טומאה משום הי"ל דאזיל לשיטתיה דהכא דמוכיח כן רבא ואהא קשה א"כ לאביי היכא מפרש התם ע"ז כ' אדרבא לאביי א"ש טפי דאיהו לא ס"ל באמת דינא דרבא דהתם וי"ל החזירהו היינו הגנבים אלא לרבא מוכח ודוק:
ועדיין אנו צריכין לאודעי לתרץ שיטת רש"י מקושיא דמטה שהיא קשה עליו אף לגירסתינו שכ' אף לענין קבלת טומאה עכ"פ הרי כ' בהדיא דעכ"פ אף לענין טומאה ראשונה טעמא דלא פרח משום דניקב פחות משיעור והביאו התוס' והיינו משום דראוי להקישו אלא לפי גירסתינו מסיים לבסוף בין לפני טומאה בין לאחר טומאה טמא משום דראוי להקישו וא"כ לאחר טומאה קשה ממטה אמנם נ"ל דרש"י אזיל לשיטתי' ולק"מ והתו' אזלי לשיטתייהו והוא שרש"י כתב כאן דהוי ככלי שניקב בפחות ממוציא רימון וקשה דידי' אדידי' שהרי הוא בעצמו כתב לקמן בס"פ המצניע והביאו התוס' בסמוך דאף ברימונים בעינן יחדו אלא דמדברי התוס' משמע לקמן דרימונים לא הוי מעין מלאכה ראשונה וא"כ לא הוי קשה אמ"ד ראוי להקישו דהוי מעין מלאכה ראשונה ולא הקשו אלא אראוי לגמוע אמנם מדברי רש"י כאן משמע דאף רימונים הוי מעין מלאכה ראשונה וכן מסתבר ומיהו בין כך ובין כך צ"ל לתירץ התוס' דבסמוך דלזה מהני הי"ל דליטמא אף בלא יחוד וא"כ אף דראוי להקישו י"ל דלא טמא אלא מטעם דהי"ל וכן משמע לשון רש"י לעיל בד"ה אלא אמר רבא שכ' וכי מיפרדי וכו' אין טמא העינבל וכו' משמע דמיירי שישנו לעינבל אלא שנפרד והי"ל אבל אם נגנב או נשבר העינבל אף זוג אינו טמא מטעם דראוי להקישו כיון דלא יחדו ואפשר. אף יחוד לא מהני לזה דאינו כלי מחמת זה וכן משמע לשון הברייתא וא"כ לק"מ ממטה די"ל דמיירי בארוכה או קצרה בב' כרעים עמו דחזי למישכב עלייהו כדאמרינן בסוכה ואפ"ה בנגנבה טהור דלא מהני טעם זה דחזי למיסמך אגודא ולמישכב כדאמרי' בסוכה אלא היכא שישנן כאן והדיוט יכול להחזירה משא"כ בנגנבה שאין הי"ל לא מהני זה כיון שהוא בעצמו אינו כלי וכן כאן ממש בראוי להקישו וכ"כ הרע"ב בהדיא במשנה דכלים דהך משנה דנגנבה מיירי בארוכה וב' כרעים ע"ש וא"כ לק"מ ואדרבא א"ש טפי הא דהחזירהו הגנבים אף שלא העמידהו מקבל טומאה כיון שהי"ל מהני אף לקבלת טומאה בארוכה דחזי למיסמך וכו' כמו כאן הואיל וראוי להקישו ודוק:
בא"ד וריצב"א הביא ראי' וכו' ולפי גירסתינו ברש"י קשה גם לשיטת רש"י ובלא"ה אף לפי' התוס' בשיטת רש"י הוא דחוק דנקט הכא טמאה סתמא ושם נקט טהורה סתמא אמנם לפמ"ש אני בשיטת רש"י בסמוך לק"מ דגם ראוי להקישו או לגמוע לא מהני אלא היכא דהי"ל וכ"כ התוס' בסמוך לשיטת רש"י וא"כ לק"מ די"ל דשם מיירי דניטלו עינבליהן לגמרי שנגנבו או נשברו ואינן בעולם כאן לכך טהורה ודוק:
בתוס' בד"ה ור' יוחנן אמר וכו' עד ואי לאו פי' הקונטרס הוי ניחא לכאורה נראה שהתוס' מפרשים משום דרימונים לא הוי מעין מלאכה ראשונה ולכך פירש"י דבעי יחוד משום דרש"י אזיל לשיטתי' שכ' כאן אליבא דר"י דבעינן בכל מקום מעין מלאכה ראשונה והוקשה לו התם אמאי טמא משום רימונים והוצרך לפרש ע"כ דמיירי התם ביחדו ולכך טמא דמודה ר"י ותו' אזלי לשיטתייהו דהכא דלא בעינן מעין מלאכה ראשונה אלא היכא שראוי עדיין למ"ר עמ"ש בסמוך בדבור שאח"ז לכך ס"ל דגם התם לא בעינן יחוד ולדידהו אם נגנב העינבל כאן טפי טמא אף מטעם דראוי לגמוע אליבא דכ"ע כמו שם ברימונים ולכך הוצרכו לדחוק לעיל בהוכחת ריצב"א ולא תירצו כמ"ש אני וגם הקשו שפיר ממטה דאי מיירי בארוכה וב' כרעים יותר יש לטמא בנגנבה מנחלקה מחמת הואיל וראוי כמו כאן זה הנראה ברור שיטת רש"י ושיטתם אלא דלפ"ז קשה מאי מקשים ארש"י דילמא רש"י לא כ' שם דבעי יחוד אלא לר"י דהכא דבעינן מעין מ"ר משא"כ מאן דאית לי' ראוי לגמוע ע"כ לא ס"ל דבעינן מעין מ"ר לכך לא בעי יחוד לכן נראה דתוס' ס"ל דרש"י פי' שם כן אליבא דכ"ע מחמת לשון הברייתא דקתני טהור מלקבל בו זיתים משמע דטהור מטומאה ולכך הוצרך לפרש כן וא"כ קשה למ"ד לא בעי מעין מ"ר דמשמע אף בלא יחוד כמו שהוכיחו כאן או שרוצים לפרש אליבא דכ"ע שלא תאמר שזה תליא שם אם בעי יחוד בפלוגתא דכאן ותדע שמתרצין כן אף להיפך למאן דמפרש שם דלא בעי יחוד אף אליבא דכ"ע דהכא אמנם לענ"ד נראה כמ"ש שמשמע מלשון רש"י דלעיל שאף רימונים הוי מעין מ"ר ואפ"ה בעי יחוד והכא לא בעי מטעם שכ' התוס' גבי ראוי לגמוע וה"ה גבי ראוי להקישו אלא שהתו' כ' יותר הכרח אף א"ת דרימונים לא הוי מעין מ"ר אבל לפי אמת א"צ לזה וכן להיפך שכ' ג"כ בסיגנון זה ודוק: בגמ' ואין אומרים בטמא מת עו"מ וכו' פירש"י דחוק מאד וגם פי' התוס' הוא דחוק שעדיין אינו דומה ממש להך עו"מ דמדרס וגם הלשון עו"מ אין שייך כלל ועיין בקונטרס הדרשות שלי בדרוש דמנין לספינה שהארכתי בענין זה ובתוכו פירשתי כאן ואכתוב לך כאן בקיצור מאי ששייך רק לפרש דברי הגמ' כאן בטוב טעם שהוא ממש דומה לדומה טומאת מת לענין עו"מ כמו במדרס והוא כמו דאמרי' במדרס דבעינן שיהא מיוחד לישיבה אבל אם הוא כלי מעשה אין טמא מדרס כן נמי הא דבעינן בטומאת מת ושאר טומאת כלי מעשה כמ"ש רש"י בעינן מיוחד למעשה אבל אם הוא כלי מיוחד לישיבה לא מקבל טומאת מת ושאר טומאות דאמרינן עו"מ והיינו אם רוצה להשתמש בו שום תשמיש אומרים לו עמוד להשתמש ונעשה מלאכתינו לישיבה והוי ממש דמיון שלם להך דמדרס ומש"ה כלי המיוחד למדרס אין מקבלת טומאת מת משום כלי מעשה דהא לא מיקרי כלי מעשה כמו סאה ותרקב לא מיקרי כלי ישיבה ולענ"ד הוא אמיתי ופשוט אלא שרש"י ותו' נאדו מזה שודאי זה אינו אמת שלא יקבל טומאת מת המיוחד למדרס דכלל גדול קי"ל כל הטמא מדרס טמא מת אלא ע"כ שבא לומר שאין מטמא מחמת כלי מעשה רק מחמת מדרס שהוא ק"ו ממפץ כידוע למאי נ"מ פליגי כיון דסוף סוף טמא אמנם כתבתי שם בדרוש שנ"מ בכלי חרס המיוחד אל מדרס דקי"ל מדרס כ"ח טהור וא"כ לר"י טהור מכלום דכלי מעשה לא הוי כיון שאינו מיוחד ואמרינן עו"מ ומחמת מדרס אין טמא כיון שמדרס עצמו אינו טמא והבאתי ראי' לזה משנה שלימה בכלים דמטה של חרס טהורה ולא נתפרש אלא ע"ד שכתבתי ע"ש באריכות וגם פה משמע נ"מ גדולה דא"א אף בכלי מעשה עו"מ ובעינן מיוחד א"כ כלי שנשבר ואין ראוי למלאכתו רק למלאכה אחרת אין טמא משום כלי מעשה אף דלא שייך עו"מ כיון דבעינן מיוחד למעשה כמו מדרס דבעינן מיוחד לישיבה משא"כ לר"א ודוק:
בגמ' מאי בין רב לר"ח וכו' לכאורה אין שייך זה לכאן אמנם נ"ל שמזה הוא עיקר הוכחה דלפי פשוטו לא מוכח כלום דר"י בעי דוקא מעין מ"ר כיון דכל א' אומר טעם בפ"ע כמו אינך ומר אמר חדא וכו' לכך מפרש דודאי כולהו דוקא דרב אמר לשתות בו דהוא פשוט ושכיח ור"ח מש"ה לא אמר כרב משום שר"ל אף במאיס טמא כיון דמתניתן סתמא קתני ופירש"י דגם ר"י לא אמר כרב מהאי טעמא ר"ל דמש"ה לא מוכח דר"י בעי מעין מ"ר די"ל ג"כ משום מאיס אלא בשלמא ר"ח לא אמר כר"י משום דיקיר ג"כ טמא אבל ר"י מ"ט לא אמר כר"ח ויהא טמא אף ביקיר דמתניתן סתמא קתני אלא ע"כ משום דר"י ס"ל דבעי מעין מ"ר דבשלמא ארב ל"ק מ"ט לא אמר כר"ח ור"י די"ל דאינו מטמא במאיס משום הנך דלא שכיחי או נאמר דרב אמר תחילה עיקר טעם והם הוסיפו לטמא אף במאיס ויקיר אלא ר"י מאי מוסיף אר"ח ורש"י בא ליתן טעם ל"ל לפרש הך דר"ח לא אמר כר"י הא תיכף מרב מוכח מדלא אמר ר"י כרב לכך פי' דמזה באמת לא מוכח רק מר"ח ור"י לכך הוצרך להביא הכל ובזה סרה ק' המהרש"א ופירושו שפירש להפך ממ"ש ומ"ש אני נלע"ד משנאמר שנשאר בקושיא ודוק: